סימטריה מטרידה מסתמנת בין מעלליה של רבקה בפרשה הקודמת לאלו של לבן בפרשה זו. רבקה סייעה ליעקב להקדים את אחיו במעמד קבלת הברכה מיצחק, בעוד לבן סייע ללאה להקדים את אחותה במעמד הנישואין ליעקב. רבקה ולבן, בני בתואל, עושים בדיוק את אותו מעשה, זו בכנען וזה בפדן ארם. יעקב, שהרוויח ממעשה התרמית הראשון, נהפך לקורבנו של המעשה השני. הוא מוצא את עצמו בנעלי אביו, מרומה, נבגד ומעורב שלא בטובתו בעסק שהוא כבר איננו יכול להתחרט עליו.

נראה שיעקב מבין בדיוק את תחושתה של לאה, האחות שהיתה אמורה להיות מורחקת
ועתה היא נשואה ברוב כבוד לקרוב שהגיע מכנען, ואולי משום כך הוא איננו מוחה אלא
מסכים לעבוד שבע שנים נוספות בעבור האחות השנייה, רחל. המשולש יצחק-עשו-יעקב,
מקביל למשולש יעקב-רחל-לאה. חשכת ליל הכלולות מאפשרת את חיקוי התנאים שקרו בסיפור גניבת הברכה. יצחק היה עיוור, ואילו יעקב איננו רואה בגלל החושך. כפי שיצחק אהב את עשו אוהב יעקב את רחל. כפי שיצחק קיבל בסופו של דבר את יעקב קיבל יעקב את לאה.

הסימטריה שבין המשולשים מופרת רק על ידי היפוך סדר האחים. רבקה מסייעת ליעקב
הצעיר לקבל את הברכה על פני אחיו הבכור, ואילו לבן מסייע לבתו הבכורה להינשא על
פני אחות הצעירה. המדרש הבא ממלא את החסר ומתמלל את סיפורה של רחל דרך
מונולוג. אך בתוך כך הוא עושה היפוך מפתיע בסיפור. בזה אחר זה קמים ועומדים אבות
האומה לפני הקב"ה במדרש שלפנינו ומנסים לשכנע אותו שיתחרט על שהחריב את המקדש ושיחזיר את בניו מן הגלות. האחרונה שבהן, וזו שמצליחה במשימתה, היא רחל אמנו.

"באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה, רבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב
עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נישואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי. והוקשה עלי הדבר מאוד, כי נודעה לי העצה. והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר כן ניחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי, וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל. ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי
והיה מדבר עמה והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר קול אחותי.
וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קינאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה וחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לעבודה זרה שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם? מיד נתגללו רחמיו של הקב"ה ואמר, בשביל רחל אני מחזיר ישראל למקומן..." (איכה רבה פתיחתא כד).

עד עכשיו חשב הקורא שלבן היה הרמאי ושרחל היתה קורבן של מעשה הרמאות יחד עם
יעקב. עתה מתברר שגם רחל היתה במרמים. בהתחלה שמעה על התוכנית להחליף אותה באחותה, וכדי למנוע זאת קבעה סימן עם יעקב כדי שיידע שמדובר בה ולא באחותה. מרגע זה עובר לבן אל אחורי הבמה ורחל היא היחידה המושכת בחוטים. היא מתחרטת, לבה מתמלא רחמים על לאה והיא מוסרת לה את הסימן. לא זו בלבד, אלא שבליל הכלולות מסתתרת רחל מתחת למיטתם של יעקב ולאה ומדברת במקומה של לאה כדי שיעקב לא יזהה את דבר החילוף.

מעשה גבורה זה, שנעשה מתוך אהבה וחסד לאחותה, נמשל ליחסים בין הקב"ה והעם אחרי החורבן. כפי שרחל לא קינאה בלאה אלא סייעה לה, כך הקב"ה איננו צריך לפעול מתוך קנאה, המונולוג משכנע אותו והוא מכריז שהוא יחזיר את בני ישראל לארצם.

עתה מתברר שרחל לא היתה תמימה ופאסיבית כפי שניתן היה לחשוב. היא ידעה על התכנון להחליף אותה באחותה ואף סיפרה זאת ליעקב. הסימן המשותף שיצרו היה לאות ברית ביניהם: זוג האהובים הגובר על מזימת ההורה.

אך אז הגיע רגע הפיכת הלב. רחל הפרה את הברית עם יעקב ומסרה את סימניה ללאה. זהו רגע של החלפת זהות. רחל מוסרת ללאה את המפתח שיאפשר לה להיעשות לרחל. אלו עורות הגדיים של רחל, שריחם ריחה ומגעם מגעה, הנמסרים ללאה על ידי רחל עצמה. במדרש זה מגלה רחל את פניה האקטיביות, הלא-תמימות. היא כמו מטרימה את מעשה גניבת התרפים שבהמשך הפרשה, ומגלה כבר כאן שהיא בת נאמנה למשפחת בתואל. המשפחה היודעת להעמיד מטרה רחוקת טווח ולחתור אליה תוך שקרים גמורים וחצאי אמיתות.

שיאו של ההיפוך שיוצרת רחל מצוי בסופו של המונולוג, כאשר היא מורה לקב"ה כיצד עליו לנהוג עם בניו. רחל לא קינאה בלאה אלא מחלה לה ונתנה לה להתחתן עם יעקב. באותה מידה, אומרת רחל, אין לקב"ה לקנא בעבודה הזרה שאליה פנו בניו, עליו למחול להם ולהשיבם לארצם. אך ההשוואה איננה נכונה. יעקב לא ידע שהוא נמצא עם לאה. אך בנמשל בחרו בני ישראל לעבוד לעבודה הזרה שאין בה ממש. מדבריה של רחל משתמע שהקב"ה איננו מקנא לישראל, אלא מקנא בעבודה הזרה על כך שבניו עובדים אותה ולא אותו. בפיה של רחל הופכים הקב"ה והעבודה הזרה שאין בה ממש לשתי נשים המתחרות על לבו של הגבר - עם ישראל.

חסדו של הקב"ה, על פי רחל, צריך להתגלות בכך שהוא יסלח לעבודה הזרה ויוותר על
העונש לעמו. המונולוג של רחל פותח פתח לאיזו סינתיזה מופלאה, שבה עשוי הקב"ה לשכב מתחת למיטתם של ישראל העובדים לעבודה הזרה, ולהשמיע את קולו במקומה. ואולי בהמשך אף לדור עמה באותו הבית ולסחור עמה על הזכות על גופו של הבעל.

ההשוואה בין המשל והנמשל יוצרת פוטנציאל תיאולוגי מהמם, אך הפלא הגדול באמת
בטיעון מסובב זה הוא שהוא מצליח. הקב"ה מסכים עם רחל. למענה הוא מוכן להשיב את
בניו מן הגלות.