"כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה ולא לבקש
כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא - כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו - הרי זה מקדש את השם". כך כותב הרמב"ם בפרק החמישי מהלכות יסודי תורה שב"יד החזקה". הרמב"ם מתאר עשיית מצווה טהורה. העושה את המצווה הזאת עושה אותה לשם הקב"ה לבדו, ומעשהו "מקדש את השם". הרמב"ם אינו מסתפק בהגדרת המעשה אלא מצמיד לה גם מודל מקראי: "כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו".

כאשר נמכר יוסף לפוטיפר, הפקיד אותו פוטיפר על כל ביתו. אשת פוטיפר נתנה בו את עיניה ותבעה ממנו "שכבה עמי" (בראשית לט, ז), אך יוסף לא נענה לה. ההמשך היה:
"ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית. ותתפשהו
בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה" (שם לט, יא-יב). התורה אינה מספרת בדיוק מה קרה בין "ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי" לבין "וינס ויצא החוצה", אך המסורת היהודית מתארת את הימנעותו של יוסף כמעשה של קידוש השם. כביכול
נמנע יוסף מלשכב עם אשת אדונו לא משום פחד, לא משום יראה ולא מתוך בקשת כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא בלבד.

אך המדרש הבא, מתוך המדרש הארץ-ישראלי "בראשית רבא", מתאר את המעשה באופן אחר. לפני מותו בירך יעקב את בניו שורה של ברכות חידתיות. בין שאר הדברים הוא אומר ליוסף: "ותשב באיתן קשתו ויפזו זרעי ידיו מידי אביר יעקב משם רעה ישראל" (שם מט, כד). מסורת חז"לית מוקדמת גורסת שבדברים אלו רומז יעקב לרגע סירובו של יוסף לאשת פוטיפר. המדרש מתאר רגע זה בשלוש דרכים שונות.

"ר' שמואל בר נחמן אמר, 'לעשות מלאכתו' וודיי (=ודאי). אלא 'ואין איש', בדק ולא מצא עצמו איש. דאמר ר' שמואל, נמתחה הקשת וחזרה, הדא הוא דכתיב 'ותשב באיתן קשתו
וגו'". ר' שמואל בר נחמן קורא את הביטוי הסתמי "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" כביטוי
המסתיר את כוונתו האמיתית של יוסף. יוסף בא הביתה בשביל "לעשות מלאכתו", כלומר
לשכב עם אשת פוטיפר. את המלים "ואין איש", המתארות את העדרות בני הבית מן המקום, קורא ר' שמואל כתיאור רפלקסיבי - יוסף מצא שהוא עצמו אינו "איש" - "בדק ולא מצא עצמו איש". מדובר על בעיה בפוטנטיות של יוסף. ר' שמואל מתאר ברמז את האין-אונות של יוסף: "הקשת" נמתחה וחזרה. פירוש זה עולה מתוך המלים הראשונות שבברכתו של יעקב "ותשב באיתן קשתו", ולמען הספר ספק הוסיפו בדפוסים מאוחרים לצד המלה "קשתו" את ההבהרה: "קשיותו".

הסבר שני להתנהגותו של יוסף מביא ר' יצחק. "ר' יצחק אמר, נתפזר זרעו ויצא דרך
ציפרניו, 'ויפזו זרועי ידיו' וגומ'". ר' יצחק מפרש את חלקו השני של הפסוק, לפי דבריו השתחררה תשוקתו המינית של יוסף לא דרך אבר המין אלא דרך אצבעות הידיים. לא
אימפוטנציה מנעה מיוסף לשכב עם אשת פוטיפר, אלא סובלימציה פלאית של הכוח המיני
שנגרמה לו, כביכול, ללא רצונו.

ההסבר השלישי: "ר' הונא בשם ר' מתנא אמר איקונין שלאביו ראה ונצטנן דמו, 'וידי
אביר יעקב משם רועה אבן ישראל' מי עשה כן? 'מאל אביך ויעזרך וגו'" (בראשית רבא פז יא). לפי רב הונא בשם רב מתנא, הגורם להימנעותו של יוסף היה איקונין של אביו. לפי הצעה זו התמודד יוסף עם דמות האב המסרסת ומצננת את דמו. שלוש דרכים מעלה המדרש להסביר בעזרתן את פרישותו של יוסף: אימפוטנציה, סובלימציה כפויה וסירוס.

מדרש מורכב זה ידוע יותר בגירסתו המעובדת בתלמוד הבבלי, שבה מורכבות שלוש הסיבות לנראטיב אחד. דמות דיוקנו של אביו נראית ליוסף בחלון, מכוחה הוא מתגבר על יצרו - כך מפרש הבבלי את "ותשב באיתן קשתו", כמעשה אקטיבי ¬ ולסיום נועץ יוסף את אצבעותיו בקרקע כדי להוציא את זרעו (סוטה לו ע"ב). לפי הגירסה הבבלית של האגדה טילטלה את יוסף דמות דיוקנו של אביו וכמו החזירה אותו להקשר המשפחתי שגדל בו; כך אסף כוח רצון והתגבר על יצרו. התלמוד הבבלי מכתיר את מעשהו של יוסף בכינוי "קידוש השם", ותיאור זה משמש בסיס למודל של הרמב"ם בהלכות יסודי תורה למצווה טהורה של קידוש השם.

במבט ראשון נדמה שאין קשר בין הגירסה הסבילה, המלאה חולשות אנוש, שבמדרש
הארץ-ישראלי, לבין הדרשה הסינתטית שבבבלי. אך אם נדייק בקריאת המדרש הארץ-ישראלי נמצא גם בו מידה של קידוש השם; עשויה באופן אחר ותפורה לפי מידות אחרות, אך עדיין קידוש השם.

בסיומו של המדרש שואל הדרשן "מי עשה כן?" כלומר, מי אחראי להימנעותו של יוסף,
ובתשובה מצטט את תחילת הפסוק הבא שבברכת יעקב, "מאל אביך ויעזרך" (שם מט, כה). הקב"ה הוא שהשיב את קשתו של יוסף, הוא שגרם לזרעו לצאת דרך ציפורניו או הוא שהראה לו את האיקונין של אביו.

יוסף של בראשית רבא אינו גיבור הכובש את יצרו. הוא סובל מאיפוטנציה, זרעו בורח לו דרך אצבעותיו ואיקונין של אביו מצנן את דמו. אך לפי אותו מדרש, השאלה אינה מי יזם את ההתרחשויות הללו אלא באיזה הקשר מעמידים אותן. יוסף של בראשית רבא מפענח
את מה שקורה לו כהתרחשויות שנגרמו על ידי הקב"ה. הוא אינו גיבור אקטיבי המתגבר על יצרו אלא גיבור פאסיבי המקבל את המציאות כפי שהיא. הוא מעניק שם לאימפוטנציה, לפיזור הזרע ולאיקונין של אביו, מפענח אותם כטביעת אצבעו של הקב"ה ונענה להם. יוסף יודע שכפי שהתשוקה המינית באה מן הקב"ה, כך גם ייבושה בא מן הקב"ה. הוא יודע לעמוד ברגע המדויק שהוא מצוי ולפענח את רצונו של הקב"ה המשתקף מן השינויים במציאות. הוא יודע שדבר לא מתרחש "מפני דבר שבעולם", "אלא מפני הבורא ברוך הוא".