בזכות האושר מאתייה ריקאר. מצרפתית: דן דאור. הוצאת חרגול/ עם עובד, 303 עמ', 79 שקלים

מאתייה ריקאר הוא נזיר ממוצא צרפתי שערך יחד עם אביו, ז'אן-פרנסואה, את השיחות שכונסו בספר "הנזיר והפילוסוף" (הוצאת חרגול). הכוח שבמפגש בין פילוסוף מערבי לבודהיסט טיבטי (שהוא גם בעל השכלה מדעית מערבית) היה פה ושם גם גורם של טרדה בספר הקודם, מכיוון שברגעים לא מעטים היה ברור שבעוד ש"הנזיר" חיפש אחר הבנה, "הפילוסוף" הפגין ידע.

"הפילוסוף", עם קריאות הביניים שלו בסגנון "הרי זה בדיוק מה שקאנט כתב", כבר איננו כאן, בספר החדש. אך רק למראית עין הספר החדש פחות דיאלוגי מקודמו. למעשה, אפשר לחוש כיצד הבן, הנזיר, ממשיך להתווכח עם אביו ועם העולם המערבי והאקדמי שהוא מייצג. כדאי לקרוא את הספר הזה בישראל היום, מכיוון שאנו חלק מן העולם של אבי המחבר, והספר הזה (מבלי להתכוון לכך) מתווכח גם איתנו במישורים רבים.

המישור הפוליטי הוא אחד מהם. הוויכוח הפוליטי בישראל מתנהל לרוב בגלל הניגוד "שמאל: להחזיר שטחים, ימין: לא להחזיר שטחים". וכך עוברות השנים והוויכוח נמשך. אבל בעזרת הספר הזה אפשר לראות את הוויכוח גם אחרת. לא ויכוח על מקרקעין, ומכל מקום לא רק ויכוח כזה, אלא ויכוח בין כמה תפיסות של סבל, וממילא - תפיסות של אושר.

תפיסת האושר והסבל המקובלת במערב מגדירה את המושגים האלו כנוגעים אך ורק ל"אני" - "האני" האישי ו"האגו הקולקטיבי". זו התפיסה הרווחת בישראל. על פיה, כל שעלינו לעשות כדי לבחון את מידת האושר או הסבל בקיומנו הוא להביט פנימה. אם "אצלי" או "אצלנו" הכל בסדר, משמע שהכל בסדר, וזה נראה מובן מאליו. למשל, על פי נתוני "בצלם", כפי שפורסמו באחרונה ב"הארץ" (29.12), בשנת 2006 ירד בחצי מספר הנפגעים הישראלים במה שמכונה פעולות איבה, בעוד שמספר הנפגעים בצד הפלסטיני עלה פי שלושה. על פי ההיגיון של מחשבת האגו השכיחה, מצבנו השתפר מאוד: הפכנו למאושרים יותר. זהו הלוך הרוח הציבורי הישראלי הרווח, עד כמה שאני יכול לשפוט.

לפי תפיסה אחרת, של מה שמכונה "השמאל הציוני", הזולת הפלסטיני הוא מישהו שצריך להתחשב בו - אבל משיקולים תועלתיים. שוב ושוב אפשר לשמוע שלצאת מהשטחים זה "לטובת מדינת ישראל", לא לטובת הערבים. אין כמעט שמאל הומניסטי אמיתי בישראל, מכיוון שהתפיסה שאותה מייצג הספר הזה - שלפיה אושרו של הזולת, וממילא גם סבלו, היא המרכיב המהותי ביותר באושרי שלי ולא רק "משפיעה" על אושרי שלי - נתפסת כ"הזויה" או "סהרורית".

אבל בתפיסה ההזויה והסהרורית הזו מחזיקים מיליונים רבים של אנשים ההולכים בדרך הבודהה, במזרח אסיה וגם במערב. ה"נורמליות" הישראלית היא הנורמליות של חיי איבה, משטמה ורצח, עם הפוגות קלות להתאוששות, הנתפסות בטעות כ"אושר". אם לשאול ביטוי ממנדלי מוכר ספרים, אנו משולים לתולעת בתוך החזרת, שאינה מכירה אפשרות אחרת של קיום מחוץ לירק שלה. והקיום הזה הוא הקיום של "עין תחת עין", עם הפסקות לשופינג.

הספר הזה הוא ניסיון להגיש לנו חוכמה אחרת מן החוכמה הישראלית. "אושר לעצמנו בלבד? האם אפשר להשיגו תוך הזנחת אושרם של אחרים, או גרוע מזה, לבנות אותו על חשבון אושרם של אחרים? 'אושר' שנבנה בממלכת האגואיזם אינו יכול אלא להיות מדומה, בן חלוף ושביר כמצודה שמקימים על אגם קפוא, והמועדת לשקוע במים ברגע שהקרח מתחיל להפשיר" (עמ' 28). האמירה הפשוטה הזו יכולה להסביר הרבה מאוד תופעות בנוף הישראלי, מחומת ההפרדה ועד לחלק מרשימת רבי המכר: אמצעים שונים שבעזרתם נבנה האגואיזם המאושר והנרקיסיסטי של "הישראלי הנאור" תוך סילוק מחריף והולך של גורמים המאיימים להפר אותו בעצם קיומם הסובל.

הסבל הישראלי הוא מן הסוג שהבודהיזם מכנה "סבל חבוי", סבל ש"מסתווה במראית של הנאה, אופוריה, אי-אכפתיות, בידור" (עמ' 51). היות שהאושר הישראלי הנהנתני מבוסס על סבלו של הזולת, והוא מותנה בתנאים חומריים, "זהו אושר שברירי ביותר. אילו היה אחד התנאים האלה נעלם פתאום (...) היתה תחושת האושר הזו קורסת" (עמ' 73). אני שואל את עצמי האם אחד המקורות לתופעת "נפגעי ההלם" אחרי פיגועים, מעבר להלם האנושי הברור אל מול מאורע מבהיל, אינו תחושת האושר המזויפת והאטומה הנובעת מרמת חיים גבוהה ותלויה בה, אותה תחושת אושר שלפתע פתאום מתנפצת.

אין זה אפשרי או רצוי "לסכם" כאן את תובנותיו הרבות של הספר, שהוא בעצמו "סיכום" של מקורות שונים, רובם בודהיסטיים. אציין רק שעיקרו של הספר הוא הסברת ההשלכות המעשיות, בחיי היומיום, של האמת הבודהיסטית הפשוטה, והרחוקה מאוד מלב רובנו: "המסקנה של הבודהיזם היא שה'אני' אינו אלא שם לציון רצף, כפי שקוראים לנהר גאנגס או מיסיסיפי. רצף כזה קיים כמובן, אבל באורח מוסכם ופיקטיבי בלבד. אין לו שום קיום ממשי" (עמ' 89).

במלים אחרות: "המושגים 'אישי' ו'אישיות' תקפים ומועילים כל עוד רואים בהם מושג שמציין את מכלול הקשרים בין התודעה, הגוף והסביבה. הם בלתי מתאימים ומזיקים מרגע שרואים ב'אישיות' יישות אוטונומית" (עמ' 90). דברים אלה נכונים ביחס לכל אדם, והם נכונים שבעתיים גם במישור הקולקטיבי, שקיומו הממשי הוא רופף עוד יותר מקיומו של ה"עצמי" הפרטי.

במלים פשוטות, הניסיון להגדיר "ישראליות" או "יהדות" כ"יישות אוטונומית", תוך מחיקת הלא-ישראלי והלא-יהודי הנוכחים כאן, הוא המוליד מיד את תפיסת האושר האגואיסטי האופיינית כל כך לישראל ולישראלים. אבל עד שלא יחדל הסבל הפלסטיני לא יחדל הסבל הישראלי. ולא בגלל המכות ההדדיות המונחתות, אלא מפני שעצם קיומו של הסבל של "הצד השני" הוא גורם של סבל עבורנו, גם אם אנו מכחישים זאת ומעמידים פנים שסבלו של הזולת אינו נוגע לנו. זה בדיוק העניין: עצם ההכחשה הזו, מנקודת מבט בודהיסטית, היא גורם של בערות המולידה סבל גדול, גם אם "סמוי".

הדתות המונותאיסטיות כשלו לחלוטין בסיוע רוחני לאנשים החיים כאן. אדרבא, הן תרמו לא אחת באופן פעיל ודומיננטי לליבוי השנאה והאלימות. הפילוסופיה המערבית, שאינה עוסקת הרבה באתיקה מעשית בדורנו, לא סייעה הרבה יותר. למרות הקניונים, בתי הקפה והג'יפים שלנו, אנו זקוקים מאוד לעזרה, והבודהיזם יכול להושיט לנו עזרה כזאת. את הגאווה הלאומית שלנו, כלומר את "האמונה שאתה עולה על אחרים בתוקף העם או הגזע שלך", ישברו עוד כישלונות צבאיים - או הבנה הנובעת מהתבוננות "בפרספקטיבה הנכונה של התלות ההדדית" (עמ' 172).

אני מניח שרוב הישראלים יהמרו על האופציה הצבאית: הרי תמיד קיימת התקווה ש"אנחנו ננצח", כלשון המדבקה מהמלחמה האחרונה. אבל מי שמאמין ש"המגע עם החרב מטמא במידה שווה, בין שהוא מגע מצד הניצב, ובין שמצד הלהב" (סימון וייל, "הכובד והחסד", בתרגום עוזי בהר, הוצאת כרמל), ימצא עניין והשראה בספר הזה, המתווך את החוכמה הבודהיסטית בכישרון ובנועם, על ידי אדם שהיה במקום דומה לזה שאנו נמצאים בו כיום - ובחר במקום אחר.

הודו, 2005