נשמתו של אינדיאני צ'רלס א. איסטמן, הוצאת נהר ספרים, תירגמה מאנגלית: ניצה פלד, 90 עמ', 59 שקלים

סדר היום הספרותי-פוליטי של הוצאת "נהר" מהדהד במלותיו של העורך, ראובן מירן, על גב הספר הדק שלפנינו: "לאחר, גם אם הוא חלש ונשלט, יש דת ותרבות שהוא אוהב, ועליהן הוא שואף להגן. לכן אין זה מפליא שכאשר החזק והשולט מנסה לכפות על החלש והנשלט את דתו ואת תרבותו, התוצאה הלא-נמנעת היא קונפליקט הרה-אסון".

בשמו של סדר יום אנטי-הגמוני זה זוכים כותבים "ילידים", קורבנות הסדר הלבן הקולוניאלי באפריקה ובעולם החדש, לייצוג נכבד על מדף הספרים של ההוצאה. אל הקולות השחורים - לאופולד סדר-סנגור ונלסון מנדלה מאפריקה, פרדריק דגלס וג'יימס בולדווין מאמריקה - מצטרפים הקולות האדומים של מנהיגים אינדיאנים, המוחים על הנישול הפיסי, הדיכוי הפוליטי, ההדרה החברתית וההכחדה התרבותית שהיו מנת חלקן של אומותיהם באמריקה הצפונית בעידן המודרני.

"נשמתו של אינדיאני" הוא הספר השלישי בקבוצה זו, אחרי "לילה אינדיאני" (נאום התוכחה המפורסם של צ'יף סיאטל) ו"לרקוד עם הרוח: מנהיגים אינדיאנים מדברים". התרגום העברי, כמעט מאה שנה אחרי שהספר ראה אור לראשונה בארצות הברית, קורע צוהר להוויית חיים שכבר בעת העלאתה על הכתב פסקה מלהתקיים. שאלה נכבדה היא עד כמה הספר מהווה תיעוד מדויק וייצוג נאות שלה.

לכאורה לא היה מתאים מן המחבר, צ'רלס א. איסטמן, להציג לפני חברת הרוב הלבנה את תמונת עולמם התרבותי-רוחני של האינדיאנים. כצאצא של מנהיגים נודעים של שבט הסו, אך גם נכדו של צייר נופים אירופי, הוא היה בן בית בשני העולמות. בילדותו קיבל חינוך אינדיאני, אך בבחרותו זכה להשכלה מודרנית ואף הוסמך כרופא. בתפקיד זה היה עד ראייה לטבח הנורא של הצבא האמריקאי באינדיאנים ב-Wounded Knee בשנת 1890. טראומה זו, המקבילה האינדיאנית לטראומת המפלה של גנרל קסטר בליטל ביג-הורן 14 שנה מוקדם יותר (ואולי גם נקמה מאוחרת שלה), עוררה בו את השאיפה להביא להבנה בין כל האמריקאים.

ברוח זו נכתב הספר, "מנקודת מבט הומנית, לא אתנולוגית", כדברי המחבר - נקודת מבט הבאה להדגיש את האיכות האוניברסלית ואת ההיבטים האישיים שבאמונה והפולחן העתיקים של הילידים. הדגש הכפול, המשלב ערכים רוחניים כלל-אנושיים עם עמידה אינדיבידואלית-אישית מול הנשגב, עשוי לקסום לקורא בן-זמננו, שכן הוא עולה בקנה אחד עם המאפיינים הרוחניים של העידן החדש בתקופה זו של גלובליזציה והאדרת היחיד.

"נשמתו של אינדיאני" הוא כתב הגנה נלהב על עולמם התרבותי הנכחד של ילידי אמריקה, וליתר דיוק בני הלקוטה והסו, שמבחינה תרבותית השתייכו לקבוצות הנוודים של המישורים הגדולים במרכז ארצות הברית. הלהט האידיאולוגי של המחבר, תחמושת חיונית במאבק נגד הסטריאוטיפים הרווחים של האינדיאנים כפראים בוגדניים וצמאי דם, מתודלק על ידי הגעגוע האישי אל ימי התום האבודים של ילדותו האינדיאנית, ומשולב בקינה על המחיר הכרוך בהשתלבות בעולם המודרני: "כילד הבנתי איך לתת; מאז שהפכתי לחלק מהציביליזציה שכחתי את החסד הזה. חיי היו טבעיים ואילו כיום אני חי חיים מלאכותיים. כל חלוק אבן יפה היה אז יקר ערך בעיני; כל עץ בצמיחתו - מושא להערצה. כעת, ביחד עם האדם הלבן, אני סוגד לנוף מצויר שערכו נמדד בדולרים!" (עמ' 55).

התוצר הסופי הוא סוגה נוסטלגית וסנטימנטלית של "אדום הוא יפה". הרוחניות האינדיאנית מוצגת כמיסטיקה פנתאיסטית צרופה, הקשובה אל המסתורי והנשגב שבטבע, והמחשיבה ענווה, פשטות ואחווה. המשפחה, בית האב והשבט הן יחידות הרמוניות שכל אחד מחבריהן יודע את מקומו על פי קריטריונים ברורים של גיל ומגדר. הטקסים השונים (החל בטקס החניכה של חיפוש הרוח המגנה, דרך ריקוד השמש וכלה בטקסי אמבט האדים, עישון המקטרת וריקוד הרפואה) מתוארים כזירות סמליות עשירות, המעצימות את הרוח מול מעברי חיים ומשברים ומחזקות את הסולידריות החברתית.

איסטמן, או "אוהייסה" בשמו האינדיאני, מצביע על עליונות אורחות חייו של היליד על אלו של האדם הלבן בכל התחומים, לפני שהחלו רוחו להידלדל ודרכיו להישחת מול לחצי "הקידמה". עם זאת, הוא משתדל להציב אנלוגיות, לעתים מאומצות, בין עולמם הדתי של האינדיאנים ושל קוראיו הלבנים, במטרה לקרב ביניהם. כך, הצניעות, ההסתפקות במועט והאחווה של האינדיאנים מזכירות לו את ערכי הקהילה הנוצרית הקדומה או המסדר הפרנציסקני; ואילו "ההיטהרות באדים מחליפה עבורנו את הטבילה, ובמקום טקס אכילת לחם הקודש והיין אנחנו מתכבדים בקטורת המפייסת של הטבק" (עמ' 52).

השוואות אלה מעלות את שאלת התרגום התרבותי במלוא חומרתה. איסטמן מתאר את עולמם הרוחני של האינדיאנים באמצעות מערכת ההמשגה הדתית-נוצרית; בדרך זו הוא הופך את עולמם לנגיש ומובן יותר לקוראים הלבנים, אך במחיר עיוות מסוים של מורשתם הרוחנית. האידיאליזציה המסיבית של החיים האינדיאנים, לפני שהסתאבו וכמעט הוכחדו כתוצאה מפיתויי האלכוהול ולחצי הרובה, נושאת עמה מטען של אי-דיוק אתנוגרפי.

דוגמאות אחדות: את ההימנעות מצבירת עושר ומפיתוח תרבות חומרית עשירה בקרב האינדיאנים מסביר איסטמן במוסריות נעלה הבאה מבחירה, כמו אצל הפרנציסקנים או השייקרים, ולא מכורח הנכפה על ידי אילוצים אקולוגיים וטכנולוגיים (חברות ציידים ולקטנים הנמצאות בתנועה מזומנת מתקשות לצבור רכוש, ולכן אינן מייצרות פערים רחבים בין עשירים לעניים).

את נטיותיהם הלוחמניות של האינדיאנים במישורים הגדולים - בניגוד מובהק לבני ההופי והזוני החקלאיים בדרום מערב ארה"ב - הוא מצניע, ורק בדרך אגב אנו מתוודעים למעשי אכזריות קשים שרווחו ביניהם (כמו למשל הריגת הנשים והילדים של היריב המובס). לצד האיפוק ושוויון הנפש, המוצגים כמבנה האישיות הבסיסי של האינדיאני בן המישורים הגדולים, הספר מתעלם כמעט מהאפיונים ה"דיוניסיאניים" שלו (בלשונה של האנתרופולוגית רות בנדיקט), הכורכים תנודות רגשיות עזות, ביטויי אקסטזה והאדרה של גבורה אישית ועמידה במבחני סבל.

למרות חוסר הדיוק האתנוגרפי, הבלטת מוטיב הפרא האציל בספר שלפנינו מובנת לחלוטין בהקשר ההיסטורי שבו נכתב: הדמוניזציה של האינדיאנים, והסבל שהיה מנת חלקם במלחמות במחצית השנייה של המאה ה-19. בהקשר זה מצטייר איסטמן כאחד מן הדוברים הרהוטים ביותר בזכות דרך החיים האינדיאנית שעברה מן העולם. הדהודיה המחודשים של דרך חיים זו (או של דימוייה) במערכות רוחניות של העידן החדש הם סיבה טובה להוצאת הספר בעברית כמאה שנים אחרי שנכתב.

פרופ' יורם בילו מלמד אנתרופולוגיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. ספרו האחרון, "שושביני הקדושים" (בהוצאת אוניברסיטת חיפה), זכה בפרס בהט

כינוס אינדיאנים באיידהו, ארה"ב, 2006