רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם אפשר לספר את ההיסטוריה הגרמנית בלי יהודים

ספרו של גדעון ראובני, העוסק בתרבות הקריאה בגרמניה לפני 1933, שייך לגל חדש של מחקרים ישראליים העוסקים בגרמניה, ואף בשואה, שלא מבעד לפרספקטיבה היהודית

תגובות

לקרוא את גרמניה: תרבות קריאה ותרבות צריכה בגרמניה לפני 1933 גדעון ראובני. הוצאת מאגנס, 276 עמ', 99 שקלים

ספר על גרמניה של שנות ה-20 וראשית שנות ה-30, בלי יהודים, בלי נאצים, בלי ניסיון להסביר את כל מה שעומד להתרחש ואפילו בלי לרמוז לכך? ספרו של גדעון ראובני, היסטוריון צעיר המלמד כיום באוניברסיטת מלבורן, הוא בדיוק כזה. הוא גם אחת הסנוניות הראשונות בגל חדש של מחקרים אקדמיים ישראליים על ההיסטוריה הגרמנית המודרנית.

"לקרוא את גרמניה" הוא ספר על ספרים, על קריאת ספרים ועל "תרבות הספר" בגרמניה שלפני 1933. בכתיבת הספר נאלץ ראובני להתגבר על פיתוי מרכזי אחד הקשור לנושא המחקר: בבחירה לכתוב על ספרים מוותר ראובני על הפיתוי לבחור נושאים אחרים, אופנתיים או "סקסיים" יותר, למשל הגרמופון, הרדיו ומעל לכל הקולנוע.

הבחירה לחקור את "תרבות הספר" ולא את התרבות האודיו-ויזואלית היא "סולידית", לכאורה אפילו "שמרנית". לכתוב על ספרים בגרמניה של שנות ה-20 ולא על סרטים, כפי שרבים נוהגים כיום, זה לכאורה כמו להעדיף לנסוע לשטעטל במקום לניו יורק. ראובני מוכיח שהשטעטל יכולה להיות מרתקת לא פחות מהעיר הגדולה.

"לקרוא את גרמניה" הוא עיבוד לעבודת דוקטור שנכתבה בהדרכת פרופ' משה צימרמן. בהיותו מבוסס על מחקר עצמאי של מקורות ראשוניים, הוא מצליח להימנע מקונבנציות. אחת מאלה, שהיתה מקובלת אפילו על בני התקופה, היא הטענה בדבר "משבר הספר", משבר כמותי ואיכותי במעמדו ובמקומו של הספר בחברה הגרמנית. אחד הטיעונים המקובלים בפי בני התקופה, ואפילו בפי ההיסטוריונים, הוא שהתרבות האודיו-ויזואלית פגעה קשות ב"תרבות הספר", וכמעט "הרגה" את הקריאה.

לכאורה הדפיסו פחות, קנו פחות, וקראו פחות ספרים. לכאורה העדיף הגרמני הממוצע להאזין לתסכית ברדיו (שידורי הרדיו החלו בשנת 1923) או לראות סרט (רפובליקת וימאר היתה "תור זהב" קולנועי של ממש), ולא לקרוא ספרים. ראובני מראה שלא זו בלבד שלא קראו פחות - למעשה קראו הרבה יותר, בין היתר הודות להפיכתו של הספר, ובכלל זה גם של העיתון וכתבי-העת, למוצרי צריכה.

הוא אינו מזהה בתהליך הפיכת הספר למוצר צריכה, שנמכר כמו משחת שיניים ושאפשר לקנותו אפילו בקיוסקים, ביטוי ל"משבר". נהפוך הוא, תחושת "משבר הספר", לשיטתו, רק מעידה עד כמה "תרבות הספר" פרחה (אני מניח שראובני היה טוען באותה רוח שהעובדה שספרים נמכרים בסופר-פארם, גם אם לא נכתבו בידי דוסטויבסקי, אינה מבטאת משבר אלא דווקא מעידה על הצלחה מסחררת של "תרבות הספר" בישראל של היום).

הספר שרד את מהפכות הצריכה והאודיו-ויזואליה שהתחוללו בגרמניה החל בסוף המאה ה-19, בין היתר בכך ש"ידע" להתאים את עצמו לעידן החדש. ראובני בוחן את התופעה, בין היתר, באמצעות בחינה של אופני הפצת הספרים - החל בהפצה לחנויות, דרך הפצה באמצעות דואר, מכירה ברחובות ועד למכירה ישירה למנויים.

כמו כן הוא בוחן את היחס בין הספרים לפרסומות: כיצד הספר, כמוצר צריכה, הפך לאחד המוצרים המפורסמים ביותר וכיצד הוא-עצמו היה לאמצעי פרסום של מוצרים אחרים. מודעת פרסומת משנת 1928 מציגה את פרקטיקת הקריאה ככזאת המתאימה לכל זמן ולכל מקום: לפני העבודה, בדרך אליה ולאחריה; למי שנשאר בבית ולמי שנמצא בנסיעה (בדיוק כפי שהיום מפרסמים מוצרי היי-טק אודיו-ויזואליים לצריכה "בזמן שלך", "בקצב שלך", "כשמתאים לך"). בפרסומת לסיגריות "ולדורף-אסטוריה" משנת 1928 נראה זוג מעשן, יושב בניחותא בביתו, וקורא ספרים. זאת ועוד, בשנות ה-20 החלו מחברי הספרים לקדם את ספריהם בהרצאות, ברדיו ועוד. כתבי עת החלו לפרסם רשימות של רבי-מכר.

אבל ראובני אינו מסתפק בטענה הבסיסית ש"תרבות הספר" שרדה את מהפכות הצריכה והאודיו-ויזואליה, ואולי אף התעצמה בעקבותיה; הוא מבקש גם להצביע על שינויים שהתחוללו בתרבות זו. אחד הטיעונים המרתקים קשור לאופן קריאת הספר. הרדיו והקולנוע אמנם לא "הרגו" את הספר ואת המלה הכתובה, אבל בהחלט השפיעו על אופן הקריאה. ראובני טוען שעד מפנה המאה היה נהוג לקרוא ספרים בצוותא. את מקום הפעילות החברתית המשותפת הזאת מילאו, בעיקר לאחר המלחמה, הרדיו והקולנוע.

וכך, באופן דיאלקטי, ההאזנה המשותפת לרדיו והצפייה המשותפת בסרט הקולנוע חיזקו את האופי האוטונומי ואפילו האינטימי של הקריאה. זו טענה חשובה ומשמעותית: חברת הצריכה הסוגדת ל"סטנדרטי" ול"אופנתי", מולידה מתוכה פרקטיקות אינדיבידואליות ואינטימיות. ספרי הלכות הנימוסים החלו להוקיע בשנות ה-20 את הנוהג המגונה של קריאה משותפת של עיתון, בין בדרך של קריאתו בקול רם ובין בדרך של הצצה מעבר לכתפו של הקורא.

אפשר להמשיך ולדון בשאלות ובסוגיות רבות שמעלה ראובני, כמו הרגלי קריאה, קריאת ספרים לעומת עיתונים, קניית ספרים לעומת השאלתם ועוד. וראוי גם לעמוד על מגבלותיו של הספר. ואולם בנקודה זו אני מבקש לעצור ולנצל את ההזדמנות כדי לבחון את "לקרוא את גרמניה" בהקשר רחב יותר של תולדות המחקר האקדמי הישראלי של ההיסטוריה הגרמנית המודרנית. כאמור, אני מזהה בספר את אחת הסנוניות הראשונות של "דור" חוקרים ישראלי חדש.

חלוקה ל"דורות" היא תמיד מכלילה, אפילו מלאכותית. ובכל זאת אבקש להצביע על שלושה דורות של חוקרים ולזהות את ראובני כנציגו של דור חדש, רביעי, בהיסטוריוגרפיה הישראלית. בדור הראשון נפגוש דמויות כיעקב טלמון ויעקב כץ; עם הדור השני נמנים בין היתר שאול פרידלנדר, שולמית וולקוב ומשה צימרמן; מקרב קבוצת הדור השלישי אציין את יפעת וייס, גלעד מרגלית ועודד היילברונר. את מאפייני הדור הרביעי אבסס על סמך היכרותי את עבודות המחקר הנכתבות בישראל, בין שראו אור ובין שלא.

בראש ובראשונה, דור ההיסטוריונים הצעיר, שבמוקד מחקריו גרמניה המודרנית, אינו רואה עצמו מחויב עוד לכתוב את ההיסטוריה הגרמנית דרך הפריזמה של "השאלה היהודית". אצל ראובני, למשל, אין יהודים. אני חושב שהדור הזה אפילו לא מתעניין באירוע ההיסטורי של שואת היהודים. גם כאשר נכתבים מחקרים על השואה הם נכתבים בעיקר כהיסטוריה של ייצוגי השואה וזיכרון השואה. כותבים פחות על אושוויץ ויותר על ייצוגיה בקולנוע.

בכתיבה ההיסטורית על הפשעים הנאציים אני מזהה נטייה הולכת וגוברת לחקור את הקורבנות הלא-יהודים, כדוגמת הצוענים או קורבנות פרויקט "המתת החסד". כמו כן, השואה אינה נתפסת עוד כאירוע ייחודי אלא כעוד מעשה נפשע של טיהור אתני/רצח-עם במאה ה-20.

רבים מההיסטוריונים הצעירים מתרחקים מהאספקטים הקרימינליים של ההיסטוריה הגרמנית. הם מתעניינים פחות בפוליטיקה, בחברה ובכלכלה, ומתמקדים יותר בתרבות. את ההיסטוריה הגרמנית המודרנית (אולי אפילו הפוסט-מודרנית?) הם חושפים כ"חגיגה" של חברת צריכה. ספרו של ראובני הוא, בשורה התחתונה, ספר על חברת הצריכה הגרמנית.

ההיסטוריונים הצעירים קוראים את ההיסטוריה הגרמנית המודרנית דרך הטכנולוגיות שהופיעו בה - טכנולוגיות אודיו-ויזואליות (רמקול, רדיו, קולנוע), תחבורתיות (מכוניות, מטוסים) ועוד. ההיסטוריה הגרמנית נחשפת תחת ידיהם לא אחת כהיסטוריה של אוונגרד הגותי-אמנותי-תרבותי. בהיסטוריה הזאת "מככבים" ולטר בנימין, האקספרסיוניסטים, הבאוהאוס.

הופעתה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית החדשה הזאת מקבילה, לדעתי, ל"גילוי" של צעירים ישראלים רבים את ברלין כמקום ה"נכון" להיות בו היום. מה משמעותו של השינוי הזה? מה מבטא דור זה? האם הוא מלמד משהו מעבר לעניין האקדמי עצמו? את השאלה הזאת אני מותיר פתוחה.

ספרו של בעז נוימן, "נאציזם", ראה אור בהוצאת האוניברסיטה המשודרת; ספרו החדש, "להיות ברפובליקת וימאר", יראה אור בקרוב בהוצאת עם עובד




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות