ירושלמי נכנס למסעדה בהודו ומזמין כוס תה - עיון - הארץ
מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

ירושלמי נכנס למסעדה בהודו ומזמין כוס תה

זאת לא בדיוק התחלה של בדיחה, אלא של אחד מ"מאאתיים סיפורים ירושלמיים", שרק מעטים מהם הצליחו לשעשע את דני רובינשטיין

מאאתיים סיפורים ירושלמיים יהודה עצבה. צבעונים הוצאה לאור, 208 עמ', לא צוין מחיר

על פי אימרה ותיקה, המיוחסת לפרופ' עמוס טברסקי, "למי שיודע לספר סיפורים קורים דברים מעניינים". מכך אפשר להסיק גם את ההיפך: אם אינך יודע לספר סיפורים, קורים לך דברים משעממים. על פי אמות מידה אלה צריך לשפוט את יהודה עצבה, ואת קרוב לארבעים מספרי הסיפורים שאת סיפוריהם ליקט.

אמנותם של מספרי הסיפורים ידועה זה כבר. בני דור המדינה הכירו את מי שהיה גדול מספרי הסיפורים של ישראל, דן בן אמוץ. המוני בית ישראל הצמידו אוזניהם למקלטי הרדיו כאשר סיפר שם את סיפוריו המשעשעים, וגם כששלח ידו בכתיבה, היו כמה מספריו רבי-מכר של ממש. אבל במבט לאחור אין ספק שהיה זה ספר אחד (בעצם ספרון) שעיצב את תרבות סיפור הסיפורים של דור שלם: זהו "ילקוט הכזבים" של בן אמוץ וחיים חפר, שמאז פורסם בשנת 1956 נהפך לספר פולחן של צעירים ובוגרים כאחד.

את הסיפורים בילקוט מכנים בן אמוץ וחפר "כזבים" (צ'יזבטים בערבית, על פי ההגייה של הפלאחים שצליל כ' בפיהם הוא צ'), ומבחינים בין כזב לשקר. בעוד שבשקר איש לא יודע את האמת פרט למספר עצמו, בכזב כולם יודעים שהסיפור אינו אלא שקר, אבל מוכנים לשמוע אותו שוב ושוב. פרופ' שאול ליברמן, גדול חוקרי התלמוד, אמר פעם שתורת הקבלה היא הבלים, אבל חקר ההיסטוריה של ההבלים הוא מדע. באופן דומה, אפשר לומר כי גם הסיפורים, הצ'יזבטים והחידודים למיניהם, שעניינם פיקחות עממית, אינם אלא קשקושים; אבל חקר הקשקושים הללו הוא בהחלט מדע, ומדע חשוב.

הרבה שנים לפני ילקוט הכזבים סיפר אלתר דרויאנוב, בן חבורתם של ביאליק ורבניצקי באודסה, על הימים שבהם היה מוטל על מיטת חוליו בסנטוריום סמוך לדרזדן בגרמניה. רופאו אסר עליו אז את הספרים, והתיר לו רק את הקריאה הקלה, שאינה טעונה עיון. הלך אחד ממכריו והביא לו קובץ בשם "דער אידישע הומאריסט", וקובץ זה, כותב דרויאנוב, "קיצר לי כמה וכמה שעות שעמום".

כך החל דרויאנוב לחבב את מלאכת כינוס הבדיחות והחידודים, "לא רק משום שהבדיחה מבדחת את הדעת - וייזכר לה גם חסד זה - אלא כי יפה כוחה של הבדיחה העממית לשמש מפתח לכמה מסתרי-הנפש של העם". שלושת הכרכים של "ספר הבדיחה והחידוד" של דרויאנוב, לצד "קערת צימוקים" ו"קערת שקדים" של דב סדן, וספריו של חתן פרס ישראל פרופ' דב נוי, שהוא כיום החשוב שבחוקרי הפולקלור והסיפור העממי, כל אלה הם ללא ספק אוצר של חוכמה ותרבות.

הספר "מאאתיים (בעגה הירושלמית) סיפורים ירושלמיים" לא מתיימר מן הסתם להתחרות, ואולי אף לא להידמות, לספרות הסיפורים הקלאסית הזו; אין בו גם את השנינות והמקוריות של ילקוט הכזבים. מה שיש בו יותר מכל הם סיפורי נוסטלגיה מהשכונות הוותיקות של ירושלים הענייה. איך קנו בשווקים לפני היות הקניון, איך חיו במעברת תלפיות הגדולה, איך בישלו במטבחים של מקררי הקרח, הפתיליות והפרימוסים. מסופר בו על המכוניות הראשונות בעיר, על מקלטי הרדיו ועל תוכניות הרדיו של שנות ה-50.

רבים מעשרות ותיקי העיר שתרמו לספר הם דמויות מוכרות בירושלים של היום, אבל חסרים להם החן והפיקחות שליוו, למשל, את מעשיותיו של גדול מספרי ירושלים, אברהם סוראמלו, ששימש השראה לרבים מסיפוריו של דן בן אמוץ. סוראמלו לא הרוויח הרבה, כנראה, מקשריו עם בן אמוץ, ולכן תיאר אותו כקמצן נורא. עד כדי כך הגיעה קמצנותו של בן אמוץ, סיפר סוראמלו, שלימד את ילדיו כתב ברייל כדי לחסוך בחשמל.

את הסיפורים מלווים הרבה צילומים, שהם אולי החלק היפה ביותר בספר, אבל אין בהם כדי לקצר את שעות השעמום, כפי שדורש דרויאנוב מקריאה קלה כגון זו. הקריאה בספר מזכירה לקורא המבוגר פרטים רבים מילדותו, אבל רק לעתים רחוקות היו הסיפורים שנונים ומצחיקים.

באחד מהם מסופר על ירושלמי שנסע להודו, ובמלון הרגיש שהעין שלו כואבת ואדומה. התבונן בראי וגילה שיש לו שעורה בעין. על פי מתכוני רפואת העבר, כשיש שעורה בעין צריך להניח עליה קומפרסים של תה. הוא ירד למסעדה, הזמין כוס תה, טבל ממחטה בתה והניח על העין.

אט-אט התאספו סביבו עשרות הודים שהביטו בו בפליאה. הוא שאל מה קרה, מה הם רוצים, והם ענו: כאן בהודו ראינו כבר הכל; ראינו אנשים שאוכלים מסמרים, אנשים שמוציאים ארס של נחשים, אנשים שהולכים על גחלים. אבל אף פעם לא ראינו מישהו ששותה תה דרך העין. בין אם הסיפור קשור לירושלים ובין אם לא, הוא מהבודדים המשעשעים שבספר.



תמונות ופריטים מתוך הספר




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים