אברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית שרון רוטברד. הוצאת בבל, 996 עמ', 198 שקלים

עשר שנות עבודה, שהניבו ספר בן 960 עמודים על האדריכל אברהם יסקי, מעניקות לשרון רוטברד מקום מכובד בקבוצה המצומצמת של חוקרים העוסקים בתיעוד תולדות האדריכלות הישראלית. רוטברד קובע בספר, ובצדק, כי תיאור הקריירה של יסקי כמוהו ככתיבת קורותיה של האדריכלות הישראלית או לפחות של הזרם המרכזי שלה. ואכן, מעבר לעבודת הנמלים שנדרשה כדי לקבץ, להציג ולנתח את אלפי הפרויקטים שיסקי נטל חלק בהקמתם, רוטברד הצליח גם לשרטט פנורמה רחבה של תהליכי גיבושה של האדריכלות הישראלית שבמהלך השנים עברה, כהגדרתו, "מישראליזציה לגלובליזציה".

יסקי, אחד האדריכלים החשובים והפוריים שפעלו בישראל, מתאים להפליא למשימה שרוטברד הטיל עליו: בנייניו פזורים בכל פינה אפשרית בתוך גבולות הקו הירוק ומחוצה לו ומשקפים את התהפוכות ההיסטוריות שעברו על החברה הישראלית מאז שנות ה-50 והקמתם החפוזה של שיכוני העולים, דרך תקופת בניית ה"אימפריה" שאחרי מלחמת ששת הימים ועד להקמתם של מגדלי יוקרה לעשירי תל אביב בתחילת המאה הנוכחית.

מאז סיים את לימודיו בטכניון הלך יסקי, שלא ניחן במזג מרדני, בתלם שחרשו לפניו הבולדוזרים, והפנים לא רק את צרכיה החומריים של המדינה, אלא גם את הלכי הרוח שהשתנו עם השנים. ואין כאן רק טעם לפגם: כמקצוען מעולה ונטול אגו הפכו אותו נטייתו העניינית ואמונתו בפתרונות "השכל הישר" לנציג מובהק של הציונות המעשית.

הספר אמנם נכתב בהזמנת יסקי, אבל דומה שגם רוטברד עצמו, המוכר כאחד משופרי התיאוריה הביקורתית, שתקפו בשצף-קצף את האדריכלות המודרניסטית בתור מנגנון כוח קולוניאליסטי, נשבה במהלך עבודתו בקסם "הפשטות העניינית" של מושא מחקרו. יסקי, הוא כותב, מייצג "רפלקס מודרניסטי אמיתי, אופטימי ובריא, ואמונה כנה שאפשר לשפר את העולם עם קצת שכל, תכנון נכון ובלי יותר מדי סנטימנטים". הוא גם מציין שהשיכון המודרני היה ניסיון ראשון בהיסטוריה לפתור את בעיית הדיור לכל שכבות החברה. אין פלא שהפרקים החשובים והמעניינים בספר עוסקים בתרומתו של האדריכל למפעל ההתיישבות הגדול, שרוטברד מכנה "ישראליזציה", שהתרחש בשני העשורים הראשונים לקום המדינה. במהלך המפעל האדיר הזה, שהיה אפוף במיתוסים אידיאליסטיים, עוצבו עקרונות לתכנון אורבני ואבות טיפוס לדיור ציבורי שקיבעו את דמותו של הנוף הישראלי לשנים רבות.

יסקי שייך לדור הראשון של אדריכלי המדינה שלמדו כמעט כולם בטכניון והוצנחו מיד לאחר מכן לקלחת הרותחת של בנייה המונית בלחץ של זמן ובתקציבים מינימליים. עם סיום לימודיו, ב-1951, החל יסקי לעבוד במשרדו של האדריכל אריה שרון, יוצר "תוכנית האב" של מדינת ישראל, שאליו הוא מתייחס כאב רוחני, אבל כבר ב-1954 פתח משרד עצמאי עם שותפו שמעון פובזנר. ההצלחה האירה להם פנים כבר בראשית דרכם: הם זכו בתחרויות ותיכננו פרויקטים חשובים כמו כיכר מלכי ישראל בתל אביב וכיכר העצמאות בנתניה, השתתפו בתכנון האוניברסיטה העברית, בתי ספר ובנייני מגורים בתל אביב שאף זיכו אותם בפרסים יוקרתיים.

ב-1956 נפרד יסקי מפובזנר ויצר שותפות חדשה עם האדריכל אמנון אלכסנדרוני. כמי שהתחנך במשרדו של דב כרמי, אלכסנדרוני, אדריכל מעולה אך נחבא אל הכלים, הביא לשותפות את מורשת הקונסטרוקטיביזם האורגני ואת נטיותיו הפיסוליות. שותפות זו, שנמשכה כעשר שנים, הניבה כמה עבודות הראויות להיכלל ברשימת יצירות המופת של האדריכלות הישראלית, כמו לדוגמה ההוסטלים לעולים בנצרת ובבאר שבע, המכון למתכות בטכניון, ושיכון לדוגמה בבאר שבע.

מלחמת ששת הימים סימנה תפנית בקריירה של יסקי. משרדו, שאליו הצטרפו יעקב גיל ויוסי סיוון, נהפך לאחד הגדולים בישראל והוא נטל חלק בתנופת הבנייה האדירה שהחלה אז, ולא רק בתחום הציבורי. לצד תכנון אב של אוניברסיטת בן גוריון ושל שכונות שלמות (כמו גילה בירושלים), הוא התמחה גם בבנייה מסחרית, ומגדלים שתיכנן אז בתל אביב, כגון בניין י.ב.מ ובניין חברת החשמל, חיזקו את מעמדו כמקצוען המסוגל להתמודד עם בעיות מורכבות.

במישור העיצובי הוא ידע להעניק גם לבניינים הגבוהים חזות מודרניסטית, ויחד עם זאת לשמר בהם אופי של פשטות כבדה ומחוספסת שהשתלבה בנוף התל אביבי. בשנים האחרונות נקשר שמו עם מגדלי יוקרה וקניונים, ובכך השלים את תהליך השינוי שהתחולל בחברה הישראלית כולה: נטישת האידיאלים הספרטניים וצלילה לחינגת הגלובליזציה.

הספר גדוש בפרטים ובצילומים של בניינים ופרויקטים של תכנון אורבני, אך דומה שמטרתו העיקרית של רוטברד היתה להגדיר את תפיסת עולמו של האדריכל הן בהקשר המקומי והן בהקשר של המגמות שרווחו בעולם. הבעיה של רוטברד היא שיסקי מיעט לכתוב; טענתו ש"אותנו חינכו לעשות, לא לדבר" משקפת בעיה כללית. יתר על כן, למרות הבסיס המחקרי החשוב שהעניק לנושא הספר "הפרויקט הישראלי" של צבי אפרת (עורך משנה: צבי אלחייני), פרקים רבים בתולדות האדריכלות הישראלית עדיין מחכים לגואל. אדריכלים מרכזיים, כולל פובזנר ואלכסנדרוני, נותרו עד היום דמויות עלומות, וגם הטכניון עצמו, בית היוצר של האדריכלות הישראלית, עדיין לא זכה למחקר בסיסי.

בתוך המגבלות הללו הצליח רוטברד להעמיד לעבודתו של יסקי מסגרת תיאורטית, בעיקר בכל הנוגע לשני העשורים הראשונים לפעילותו. תקופה זו לא רק העניקה לאדריכלים צעירים הזדמנות לתכנן יישובים, שכונות ובתי מגורים למאות אלפי אנשים, אלא גם מילאה אותם בתחושת שליחות. השגיאות המקצועיות הרבות שנעשו בתהליך המהיר של יישוב הארץ והשתעבדות המתכננים לדרישותיו של הממסד הפוליטי העניקו לשנים אלה תדמית שחורה משחור, אבל באחרונה גוברת המודעות לעובדה כי בנסיבות ההן, ולמרות הכישלונות בטווח הקצר והארוך, ידעה האדריכלות הישראלית את אחת מתקופות הזוהר בתולדותיה ואף זכתה אז להכרה בינלאומית.

יסקי השתלב בשמחה במפעל הגדול ועד היום מגדיר תקופה זו כטובה בחייו (ראיון עם אסתר זנדברג, "הארץ, גלריה", 6.4.2007). כבן למשפחה מעוטת אמצעים שנאלץ לצאת לעבודה בגיל צעיר, וכחסיד נלהב של אריה שרון, הוא הפנים את הממד האידיאליסטי ברעיון התגייסותו של הפרט למען החברה. בעיניו, כמו בעיני אדריכלים ומתכננים אחרים, הקמתן של עיירות פיתוח באזורים שוממים ובנייתם של שיכונים שנראים כיום כמו בתי כלא נועדו להבטיח לא רק את יציבות גבולות המדינה, ש-82% מתושביה התרכזו ברצועת החוף הצרה. שיכוני הבטון החשוף, שהיו אמורים להיות מוקפים בגינות ירוקות, נועדו לספק לעולים שהתגוררו עד אז באוהלים ובפחונים תנאים מכובדים לקיום מינימלי.

בתקופה ההיא שלט בעולם כולו הזרם הברוטליסטי, שנתפס כריאקציה ל"אדריכלות הלבנה" המופשטת, והעניק לבטון החשוף ולהבלטת השלד ותהליך הבנייה משמעות סמלית של אמת פנימית כנה וישירה. לא במקרה הוא אומץ בישראל בהתלהבות: הפשטות והחספוס לא היו רק תוצר של התנאים הכלכליים והרמה הטכנולוגית הנמוכה, אלא גם מאפיינים ערכיים שיש להתגאות בהם. הברוטליזם גויס מיד ל"שירות לאומי", וליסקי היה תפקיד מרכזי בתהליך זה.

ניתוח עבודתו מגלה עד כמה התהליך של יישום תוכנית האב הארצית של אריה שרון ואימוץ הברוטליזם כשפה אדריכלית היו תופעות מורכבות. ההכרה בטעויות שנעשו בגל הראשון של התכנון והבנייה הוביל מאז המחצית השנייה של שנות ה-50 לחיפוש דרכים יעילות והומניות יותר בבנייה ציבורית. יסקי היה שותף לכמה פרויקטים חשובים שבהם נעשה ניסיון להתאים את התכנון לתנאי השטח והאקלים ולצרכיהם הייחודיים של הדיירים. למשל, הוא תיכנן עם אלכסנדרוני בבאר שבע ובנצרת הוסטלים לעולים אקדמאים, שאיפשרו להם להתארגן זמנית ולהחליט היכן לקבוע את מקום מגוריהם. התכנון ביטא את ההכרה שעולים (לפחות האקדמאים) אינם יצורים מודולריים שאפשר ליישב בכל מקום.

גם תכנונו של שיכון-לדוגמה בבאר שבע, שהוטל על יסקי כשהיה בן 30, היה פריצת דרך; רוטברד מגדיר אותו כ"פרויקט הניסיוני ביותר, החדשני ביותר והשאפתני ביותר בתולדות האדריכלות הישאלית". יסקי ואלכסנדרוני, שעמדו בראש צוות גדול של אדריכלים צעירים, יצרו דוגמה של שיכון ציבורי שלא ניתן לשכפול אוטומטי בכל מקום: הוא הותאם לעיר הישנה, לצורכי התושבים ולאקלים המדברי, ושאב את השראתו מהבנייה הים תיכונית צמודת הקרקע. יתר על כן, גם בלוק "רבע קילומטר", שנועד ליצור חומה סביב המבנים הנמוכים ונראה במבט ראשון כקסרקטין צבאי מנוכר, תוכנן במטרה לאפשר "מקסימום וריאציות בתוך אנסבל עירוני".

פרט לעיסוקיהם הרבים בדיור הציבורי הספיקו יסקי ושותפיו לקחת חלק חשוב גם בעיצוב הבית המשותף "הישראלי" וכן מבני ציבור, בעיקר אוניברסיטאות. באותן שנים נתקלו מאפיינים מונומנטליים בחשדנות; עם זאת, היה צורך ליצור מבנים ייצוגיים למדינה הצעירה, והזרם הברוטליסטי שהיה אז בשיאו סיפק מענה מתאים. מקור ההשראה העיקרי היה כמובן לה-קורבוזיה, שיסקי עמד בראש מועדון מעריציו הישראלים.

האדריכל הפריסאי הכריזמטי לא היה היחיד. מלכתחילה נולד הברוטליזם כתופעה בינלאומית וביטא את תחילת התסיסה נגד האוניברסליזם, הפונקציונליזם הנוקשה וההפשטה שיוחסו למודרניזם של שנות ה-20. הבעיה היתה, כפי שרוטברד מציין, שחניכי הטכניון סיימו את לימודיהם עם מעט מאוד רקע עיוני, ויחסם לאדריכלות הבינלאומית התבסס יותר על צילומי עבודות מאשר על הרעיונות שעמדו מאחוריהם. לכן אין פלא שהאדריכלים הישראלים ראו בברוטליזם את המודרניזם בשיאו. לא התעניינו כאן בתיאוריות של בני הזוג אליסון ופיטר סמיתסון, שיצרו באנגליה מצע תיאורטי "ברוטליסטי", שבו הבטון החשוף נהפך לסמל להתמודדות עם המציאות במערומיה ויחד עם זאת פרץ את הדרך לתפיסות ביקורתיות פוסט-מודרניסטיות ולעיסוק בחברת הצרכנות האורבנית. גם הגישות האנרכיסטיות והאינדיבידואליסטיות שהחלו להתגלות באותה תקופה היו רחוקות מאוד מעולם המושגים הישראלי. לעומת זאת, המיתוס הלה-קורבוזיאני סיפק לאדריכלים בסיס אידיאולוגי מתאים.

אמנם, כבר בסוף שנות ה-20 נטש לה-קורבוזיה חלק מהאידיאלים המודרניסטיים שיוחסו לו, התקרב לחוגי הימין בצרפת ובתכנוניו האורבניים דאג להפריד בין מעמדות חברתיים. בשנות ה-50 הוא יצר מודלים של בניינים משותפים ענקיים עבור המעמד הבינוני, אך בארץ הוא נתפס כנציג המודרניזם "הסוציאליסטי" הלוחם למען אידיאל השוויון. העקרונות האורגניים שבהם דגל האדריכל הפריסאי עוד בראשית דרכו, שבאו לידי ביטוי עיצובי כבר בתחילת שנות ה-30 גובשו בשנות ה-50 לשפה חדשה. כמה מעבודותיו, למשל "יחידת המגורים" במרסיי וכנסיית רונשאן במזרח צרפת, הותירו רושם עצום על האדריכלים הישראלים ונהפכו מיד למודל לחיקוי.

הבטון החשוף, שלה-קורבוזיה התייחס אליו כחומר אורגני זול המאפשר לאדריכלות להתחבר לטבע, ועיסוקו בבעיות הבנייה ההמונית התאימו להפליא לצורכי המדינה ולהלכי הרוח שרווחו בה. פרט להשפעתו הישירה של לה-קורובוזיה, גם פרשנויות מקומיות (בעיקר דרום-אמריקאיות) סייעו לאדריכלים הישראלים להתמודד עם רעיונותיו: למשל הפיכת מגיני השמש, ה"בריסולים", שהתאימו לאקלים הישראלי, לחלק מעיצוב החזית.

רוטברד רואה גם קשר בין האימוץ הנלהב של השפה הברוטליסטית לגישה "הקונקרטית" שאיפיינה את "הציונות מבית מדרשו של בן-גוריון, שהעדיף את 'המעשה על פני הדיבור ואת החומר על פני הרוח'". בנושא זה מרחיב רוטברד ומעמיק בתהליך חילוצה של התיאוריה הקורבוזיאנית מהיבטיה המטאפיסיים, "חילונה" והתאמתה לתנאים המקומיים ולמה שהוא מכנה המורשת המסתגרת של "חומה ומגדל".

ניתוח הפרקים המאוחרים יותר בקריירה של יסקי ממצה פחות; אין פלא שכמונוגרפיה מוזמנת לא נמצא בספר ביקורת ישירה על עבודותיו של יסקי, וכישלונותיו מובלעים בין השורות. ואולם רוטברד מצליח להבהיר את עמדותיו-שלו, למשל ביחס לבנייה ה"כוחנית" בירושלים אחרי 1967, וכן למשמעות של בניית מגדלים אוטונומיים בלב העיר, המתעלמים לא רק מהרחוב, אלא גם מהחברה הישראלית.

אולם, יש בספר החשוב והמעניין הזה יש גם לא מעט "חורים". הגדרת מאפייני תנועת האדריכלות המודרנית נותרה מעורפלת. למשל, למרות הניתוח המבריק של ההוסטל והשוק הקמעונאי בבאר שבע אין בו התייחסות מספקת למורשת הקלאסית באדריכלות של לה-קורבוזיה. חסרים גם ניתוח ההשפעות שהיו למוריו של יסקי בטכניון, וקשריו עם מורשת המודרניזם הישראלי משנות ה-30 הן בשונה ובמשותף בינו לבין שרון והן ביחס לאסכולה הירושלמית. בתזה המרכזית, העוסקת ב"אדריכלות קונקרטית", רוטברד פורש אמנם רקע היסטורי, אך מתעלם מהזרם האקזיסטנציאליסטי ו"החזרה לריאליזם", שהיו אז דומיננטיים בתרבות האירופית. לא נמצא בספר התייחסות לעובדה שהברוטליזם התאים גם למורשת האסתטית הישראלית בכל התחומים, שהיתה קשורה מאז ומתמיד לחומר ולמציאות.

מצער שאין בספר פרטים על שותפיו של יסקי, וההתעלמות מהתפקיד החשוב שמילאו פובזנר ואלכסנדרוני מעוררת תמיהה. יש לקוות שחסרונות אלה ואחרים יהיו אתגר להמשך המחקר בעתיד.

אברהם יסקי האדריכל אברהם יסקי, זוכה פרס ישראל לשנת 1982, היה שותף לעבודות תכנון החל משנות ה-50, לאחר שסיים את לימודיו בטכניון; בין הפרויקטים שבתכנונם היה מעורב: כיכר מלכי ישראל בתל אביב, שיכון לדוגמה בשכונה ה' בבאר שבע, הוסטלים לאקדמאים בנצרת ובבאר שבע, בית י.ב.מ בשד' שאול המלך בתל אביב, מגדל האופרה בתל אביב, בנייני עזריאלי ומגדלי YOO בתל אביב __________________________________________________________

זיוה שטרנהל מלמדת במחלקה להיסטוריה ותיאוריה באקדמיה בצלאל

השוק הקמעונאי בבאר שבע, שתיכננו אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני (1962)


מימין למעלה בכיוון השעון: מגדל הראל (רמת גן), מגדל פלטינום (תל אביב), מגדל אלרוב (תל אביב) ומגדל סונול (תל אביב). כל הבניינים תוכננו בידי אברהם יסקי ויוסי סיון | תצלומים מתוך הספר: רן ארדה ושרון רוטברד