רחל גורדין. הוצאת כרמל, 140 עמ', 74 שקלים

"אלוהים רואה אפילו נמלה שחורה על סלע שחור בלילה נטול ירח" (רומי)

מכתב-שיר של השייח' הסופי הגדול ביותר, אבן ערבי, הוא זה שבאיבחה חצה את תודעתה וחייה של רחל גורדין: "אהובה יקרה, קראתי לך שוב ושוב - ולא שמעת. הראיתי עצמי שוב ושוב - ולא ראית. עשיתי עצמי ניחוח - ולא הרחת (...) מדוע אינך רואה אותי? מדוע אינך שומעת אותי? (...) אהבי עצמך בי, בי בלבד. דבקי בי. אין פנימי יותר ממני. אחרים אוהבים אותך לעצמם. אני אוהב אותך לעצמך ואת, את נמלטת ממני... אהובה יקרה, אני קרוב לך יותר מעצמך, מנשמתך, מנשימתך" (עמ' 7). שבועיים לאחר שקראה זאת מצאה גורדין את עצמה בסקוטלנד, בבית הספר "בשארה" שבו נלמדת משנתו של השייח', מרגישה כמי ששבה הביתה.

אבן ערבי נולד ב-1165 באנדלוסיה, בשלהי תור הזהב של האיסלאם. כבן למשפחה עשירה למד תורות מטאפיסיות, קוסמולוגיה ופרקטיקות של תפילה כמו ה"זיכר" (זיכרון האל באמצעות חזרה על שמותיו), מדיטציה, צום וערות בלילה. ה"פתח", ההיפתחות הרוחנית שלו, התרחשה בגיל 18, כאשר "נחטף" מתוך עצמו אל ההארה. למרות שאבן ערבי (שעל פי המסופר קיבל בחלום את הספר "פוסום אל חיכאם" ממוחמד עצמו) אינו מייצג את הדת המוסלמית ואף הושלך לבור כלא ככופר באיסלאם, קשה בהתחלה שלא להצטרף לתגובתה של אחת מחברותיה של גורדין המוזכרת במבוא: "מוחמד? כשאני שומעת מוחמד אני חושבת על ערפאת", ו"'אללה אכבר' מוכר כקריאת מחבל לפני שהוא מפעיל את הפצצה". ובאמת, מה מביא יהודייה תל-אביבית להרחיק עד סקוטלנד כדי לפגוש את האלוהים שבתוכה בערבית ודרך מוחמד?

אחת התשובות היא שאי-אפשר להתווכח עם סיפור אהבה. נכון שנוח יותר לקבל אהבות פחות טעונות, כמו לזן בודהיזם או למשנתם של מורים כמו גורדייף, קרישנמורטי וכדומה, אבל אם בניגוד לגישה היסטורית אכן קיים גוף ידע אזוטרי עתיק, מקור כל תורות הסוד, המתגלם בלבושים שונים בהתאם לתקופות, תרבויות וטיפוסי אדם כדי להיות זמין בכל שפה לכל מחפשי הדרך - אז אצל רחל גורדין זה קרה עם אבן ערבי.

סיפור דומה אפשר למצוא גם בספרו המרתק של אילן עמית, "גורדייף והעבודה הפנימית", (מפה, 2005) העוסק אף הוא, מפרספקטיבה של 40 שנה, בחוויית הגילוי ששינתה את חייו. גורדין ועמית אינם חסידים שוטים מהסוג הניו אייג'י המוקסם. ספריהם נכתבו אחרי שנים של התעמקות ותרגול ומתוך הבנה רצינית ועמוקה של ה"דרך", והם מצליחים לכתוב בבהירות נדירה על נושאים מסובכים ומורכבים ביותר.

תשובה אחרת היא שרעייה רוחנית בשדות זרים, וגילוי האור בתורות סוד שאינן "משלנו" - נקייה יותר. קל יותר להיכנס בשער עוקף יהדות, וחף מקונוטציות היסטוריות קשות ומטענים שליליים הקשורים בנציגי הממסד הדתי חדורי המונופול על אלוהים. כל מי שקרא תנ"ך בפעם הראשונה באנגלית חווה זאת, כמו לצייר ביד שמאל שאין לה שום זיכרון או מיומנות חוץ ממגע ראשוני ובלתי אמצעי. אפילו הנתיב לתורת הסוד של היהדות מתפתל לא פעם דרך הודו, ועובר מנגנון הזרה ידוע של התרחקות לצורך ההתקרבות, עד ה: "מי יודע, אולי אך לשוא ישוטט, יתע בן המלך/ ויחפש ביערות עד, בציות חול ובקרקע ימים/ את בת המלכה האובדת/ וחמדה גנוזה זו בזהרה הגדול/ הלא היא כמוסה עמה פה במעמקיה / - בלב הבריכה הנרדמת". (ח"נ ביאליק מתוך "הבריכה").

כשקוראים את "מלאכים אינם חולמים" אי אפשר שלא להבחין בקיומם של רעיונות מקבילים בין משנתו של אבן ערבי (אחרי "ספר הבהיר", אך לפני ה"זהר") לבין הקבלה וספרות ימי הביניים, שמקורם באותו אקלים תרבותי. עם זאת, חשוב לציין כי בניגוד לדתות הממוסדות, הנוטות להבליט את השונה עד למלחמות חורמה עקובות מדם, בין תורות הסוד של הדתות הממוסדות שוררת קרבה רבה, ונראה שהן מצביעות לאותו מקום שהוא מעבר למפריד.

כולן למשל מדגישות את האחדות. האחד (ואחיד), המסתורין שרק פרדוקסים יכולים לנגוע בו, הוא העיקרון המרכזי במשנתו של אבן ערבי. הריבוי - הן הקוסמולוגי והן הפסיכולוגי - אינו אלא פרישה מרהיבה של כל האפשרויות הגנוזות באחדות. גם שירתו של המשורר הסופי רומי ספוגה ברצון להתאחד עם אהובו האל, כי ההפרדה היא מקור כל הסבל והאחדות היא מקור כל הגעגועים. אפילו האהבה הרומנטית היא כיסופים להיות אחד. כל געגוע יכול להוביל לאלוהים, אפילו עגל הזהב הותך מגעגועי עם ישראל, ומשה, בנפצו את העגל שיחרר את הגעגועים מתלות באובייקט חלקי והפנה אותם אל השלם. האופן שבו אלוהים מתגלם בנו תלוי בידיעתנו. ומאחר שאנו, שנבראנו לשקף אותו, איננו אחרים ממנו, הוא יודע אותנו מבפנים. הסופי שיכור האהבה, חוסיין אבן מנצור, שהכריז בבגדד בשנת 913 לסה"נ "אני אלוהים", הוצא להורג באכזריות חרף הפצרות תלמידיו לחזור בו מדבריו.

לעומת אחדותו של האל, נידון האדם רוב הזמן לפיצול או לאשליית אחדות: ההרגשה כאילו ל"אני" יש קיום המשכי קבוע ובלתי תלוי היא אשליה גמורה. האישיות הנפרדת מאלוהים אינה אלא מבנה של מחשבות חולפות מתגבשות תחת הכותרת "אני" (אגו), מבנה שאנו טורחים להגן עליו. המשמעות העמוקה של "ג'יהאד" היא המאבק באלילי השקר שבתוכנו, הזוקפים ראשם וצועקים "אני". האגו אינו יכול ואינו רוצה להכחיד את עצמו. הדרך היא שיקבל את האחדות כרעיון אינטלקטואלי, יאבד את כוחו בהדרגה, ואז רק הענווה תוביל אותו אל האלוהי, אל נפש הרחמן. (תהליך שגורדייף כינה "זכירה עצמית".)

אשליית הרצף של ה"אני" מרכזית גם במשנתו של ג. גורדייף, אם כי אבן ערבי אינו מקנה "כלים" לעבודה (פיתוח האגו רק יגביר את חשיבותו בעיני עצמו) והדרך לאלוהים היא להפוך, תוך התמסרות גמורה, לעבד אלוהים מתוך בחירה, עמדה המוכרת לנו משירת הקודש של ימי הביניים. יהודה הלוי: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבד חופשי!"; אבן גבירול: "שפל רוח שפל ברך וקומה/ אקדמך ברוב פחד ואימה", ועוד.

היומרה לציית או לא לציית רחוקה מרחק רב מהעבד האמיתי. רק העבד יודע את אדונו באופן אינטימי ושמח בעצם נוכחותו, רק ענוותו של העבד מאפשרת לאדון להופיע במלוא הדרו. זוהי עבדותם של "אנשי הלילה", המכונים גם ה"מוקריבין", הקרובים לאל. הרע במשנתו של אבן ערבי אינו קיים לעצמו והוא אינו אלא חסר, כפי שהחשכה היא היעדר אור. זה המקום שבו אלוהים מתבטא באופן חלקי. סיפורו של איוב נתפס כסיפור של סטייה מן האיזון וביטול הסטייה על ידי תנועה נגדית.

ה"זיכר", זיכרון האל על ידי חזרה על שמותיו: רחמן, נורא הוד, מחייה, ממית, נדיב וכדומה, קיים גם במדיטציות קבליות שבהן מעוררים היבטים שונים באלוהות על ידי הזכרת שמות הספירות. "קאלאם" (מלה) פירושה גם פצעים, מה שמסביר את השפעתן העצומה של המלים בעולם. בספר המקיף, הפורש לראשונה בעברית את משנתו של אבן ערבי ורצוף "סיפורי חסידים" מרתקים בלבוש ערבי, מתמודדת גורדין בהצלחה רבה עם אתגר קשה במיוחד: תיאור החווייה הדתית גם למי שאינו שרוי בה או שותף לה, תוך התגברות על התנגדויות צפויות של קוראים לידע מסוג זה, המועבר דרך טרמינולוגיה מוסלמית.

דרווישים מחוללים במסגד בסכנין, מאי 2007