טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המתקפה על אמריקה

"היסטוריה עממית של ארצות הברית" הוא אחד החיבורים ההיסטוריים הפופולריים בעשורים האחרונים; הוא כותב את ההיסטוריה האמריקאית מהשוליים, דרך סיפורם של האינדיאנים, העבדים והעניים, ומספר אותה כרצף של מעשי עוול, דיכוי ומוות המוני. אז למה דווקא בארה"ב הוא נהפך לרב-מכר, נמכר בשדות תעופה ומצוטט בסדרות טלוויזיה ובסרטים? ערן שלו על הספר שטוני סופרנו כינה "בולשיט" ומיליון אמריקאים אהבו

תגובות

היסטוריה עממית של ארצות הברית: מ?1492 עד ימינו הווארד זין. תירגם מאנגלית: מתן קמינר. הוצאת בבל, 980 עמ', 128 שקלים

באחד מפרקי סדרת הטלוויזיה "הסופרנוס" קורא אי. ג'יי, בנו של המאפיונר טוני סופרנו, את ספרו של הווארד זין, "היסטוריה עממית של ארצות הברית", וטוען, בעקבות הקריאה בו, כי כריסטופר קולומבוס, שאותו מכנה טוני "מגלה ארצות איטלקי אמיץ", היה בעצם סוחר עבדים חסר-לב. טוני מפטיר בזעם שהספר הזה הוא "בולשיט".

העובדה שספרו ענק-הממדים של זין, שתורגם כעת לראשונה לעברית, מוזכר באחת מסדרות הטלוויזיה המצליחות והנצפות ביותר בהיסטוריה, מעידה לא רק על חשיבותו ועל חדירתו לפנתיאון הלאומי האמריקאי; היא מעידה גם על העניין והפולמוס המתמשך שמצליח לעורר הספר הזה, חיבור היסטורי מאת פרופסור אמריקאי שניתן לקנותו לצד "צופן דה-וינצ'י" ורבי-מכר אחרים בשדות תעופה, ושנמכר עד עתה ביותר ממיליון עותקים.

ההצלחה הזו מפתיעה עוד יותר בשל העובדה ש"היסטוריה עממית", שראה אור בשש מהדורות ובעשרות הדפסות ועדיין נמכר בעשרות אלפי עותקים מדי שנה, הוא ספר רדיקלי שכתב "היסטוריון חדש", אשר תוקף ללא רחם את הנראטיב האמריקאי ההגמוני. תארו לכם, לשם ההשוואה, את ספריו של אילן פפה נמכרים באלפי עותקים בחנות הספרים של נתב"ג.

ההצהרה על גב הספר, שלפיה זהו "ספר ההיסטוריה הראשון, אם לא היחיד, המציג את סיפורה של ארצות הברית 'מלמטה למעלה'", קצת מוגזמת. ספרו של זין, כמתחייב מספר הסוקר 500 שנות היסטוריה, נסמך על עבודתם של מאות היסטוריונים, רובם כאלה הנמנים על "השמאל החדש", כלומר זה שהיה חדש לפני שלושה עשורים.

הספר מרשים בהיקפו, ומרשימה אף יותר דבקותו ארוכת-השנים של זין כלוחם ללא חת לשלום ולצדק; זין, ממנהיגיה הבולטים של "תנועת השלום" האמריקאית, החל את דרכו הציבורית בשנת 1967 בביקורת נוקבת על מדיניות ארה"ב בווייטנאם בספרו "Vietnam: The Logic of Withdrawal"; מאז ועד היום נשמע קולו ברבים מהמאבקים הציבוריים האמריקאיים, ולאחרונה גם בביקורת על תגובת ממשל בוש לאירועי 11 בספטמבר.

כהיסטוריון לא איבד זין מעולם את האמונה בכתיבת היסטוריה הוגנת וצודקת יותר, על ידי הכללת קבוצות מודרות בנראטיב ההיסטורי ובחשיפת האלימות והניצול האינהרנטיים (לשיטתו) לתולדותיה של ארה"ב, ולמעשה לכל ממשל באשר הוא ובמיוחד לממשלים קפיטליסטיים. הוא עושה זאת על ידי כתיבת היסטוריה "מלמטה" - היסטוריה של מקופחים ומפסידים. במקרה האמריקאי אלה הם אינדיאנים, עבדים, עניים ונשים, שקולם "הושמט מההיסטוריה המסורתית", כפי שמציין זין בראיון שהעניק למתרגם מתן קמינר, לרגל צאת המהדורה העברית (עמ' 942).

זין, ביחד עם דור שלם של היסטוריונים, חולל מהפכה באופן שבו נחקרת ההיסטוריה, כאשר התמקד באופן שבו השילוש גזע, מגדר ומעמד עיצב את חברות העבר. מהפכה זו לא פסחה על האופן שבו לומדים כיום היסטוריה מיליוני תלמידים אמריקאים בבתי ספר ובקולג'ים. זוהי איננה עוד היסטוריה של "אנשים גדולים" - מדינאים, דיפלומטים וגנרלים - אף לא היסטוריה המדגישה שינון תאריכים, אלא כזו שבמרכזה העניין בשוליים החברתיים, ב"אחר" וב"מפסידים".

"היסטוריה עממית" מציג מבט פנורמי על 500 שנות היסטוריה אמריקאית, תוך הדגשת חווייתם וחשיבותם של קבוצות שוליים ומיעוטים. הספר מבוסס על מחקר סינתטי, המבטא את תובנותיהם של היסטוריונים רבים, ולמעשה ממשיך את קו המחשבה שהניחו היסטוריונים פרוגרסיביים בראשית המאה ה-20, שהיו הראשונים לבקר בחריפות את ההיסטוריה האמריקאית (אילו היו "ההיסטוריונים החדשים" המקוריים של אמריקה עדיין בחיים, הם היו כיום בני יותר מ-150). לפיכך, הישגו של זין אינו בחידושיו לקהילה האקדמית, שאכן קיבלה את ספרו בקרירות. "היסטוריה עממית", שבאופן סמלי ראה אור לראשונה בשנה שבה עלה רונלד רייגן לשלטון ובישר ריאקציה שמרנית בחברה האמריקאית, שבה את לבם של עשרות אלפי קוראים מן השורה מיד עם צאתו לאור, וממשיך לעשות כן עד היום. תרגומו לעברית, בתוספת פרקים הדנים בשנים האחרונות של המאה ה-20, הוא הזדמנות להעריך מחדש את הישגיה וחשיבותה של יצירה פופולרית זו.

כבר בפרק הראשון, "קולומבוס, האינדיאנים והקידמה האנושית", מתוודע הקורא למעלותיו של זין כאידיאולוג - ואל מגרעותיו כהיסטוריון. הפרק מספר באופן קולח ורהוט (תרגומו של קמינר משמר את החיוניות של הטקסט המקורי) את מפגשם של שוכני יבשת אמריקה עם קולומבוס - ואת תוצאותיו האיומות של מפגש זה.

זין מתאר את מניעיו של קולומבוס בחציית האוקיינוס ובשאיפתו להגיע לאסיה בהפלגה מערבה (החיפוש האובססיבי אחר זהב), את תומם הנוגע-ללב של האינדיאנים הנתקלים בו, את הציניות והרצחנות של קולומבוס ושל המגלים האירופים שבאו בעקבותיו, ואת האסון הדמוגרפי חסר-התקדים שהמיט על האינדיאנים המפגש בין שני העולמות, "הישן" ו"החדש".

הסיפור שמספר זין כתוב בלשון בהירה ובסגנון ישיר ואפקטיבי ומושך עד מאוד; ואולם כחיבור היסטורי סובל הפרק מפגמים המעידים על כשלי הספר כולו. ראשית, יש לציין שכמו רבים מההיסטוריונים שקדמו לו (ורבים אחריו), בחר זין לפתוח ספר על ההיסטוריה של ארצות הברית בקולומבוס, ספן אירופי שגילה בארבעת מסעותיו את איי הבהאמה, האיים הקריביים ומרכז אמריקה, אף שכף רגלו מעולם לא דרכה באמריקה הצפונית. הקו הסיבתי המחבר בין התוודעותה של אירופה לקיומה של יבשת מערבית שאיננה אסיה, לבין הקמתה של ברית עצמאית בין 13 מושבות בריטיות 284 שנים מאוחר יותר, איננו מובן מאליו.

בעשותו כך מנציח זין, באופן פרדוקסלי, את הפרדיגמה של כתיבת ההיסטוריה הוויגית (Whig interpretation of history), פרשנות שבאופן מסורתי שימשה להאדרת ההיסטוריה האנגלו-אמריקאית - וראתה כל התרחשות היסטורית, כמו גילוי אמריקה, כהתרחשות המבשרת את עלייתה של האומה הגדולה. היתה זו פרשנות היסטורית שכל תכליתה היתה להסביר את ההווה, ולפיכך חטאה לעבר ועיוותה אותו.

בדומה, אך מתוך מגמה הפוכה להיסטוריונים הפטריוטיים שלהם הוא בז, משליך זין על קולומבוס את מקורותיה של האחריות המוסרית למעשיה של יישות מדינית, היא ארצות הברית, שנוסדה רק מאות שנים מאוחר יותר. כך נפתח "היסטוריה עממית של ארה"ב" בספן איטלקי שחייו הסתיימו מבלי שידע כלל שהיבשת שאליה הגיע לא היתה אסיה ושהילידים שקיבלו את פניו לא היו לפיכך "אינדיאנים".

את קולומבוס עצמו - ולמעשה כל מי שאינו "אחר", כלומר בצד "המפסידים" - מציג זין באופן פלקטי. כשהוא קובע כי מניעו היחיד של קולומבוס בחציית האוקיינוס היה חיפוש אחרי זהב, מתעלם זין לפחות משני יסודות קריטיים נוספים במסעותיהם של קולומבוס ושאר המגלים: הדחף לתהילה והרצון להפיץ את הבשורה הנוצרית בקרב עמים לא-אירופיים.

ממחקרים היסטוריים שנערכו בעשורים האחרונים מתבררת דמותו של קולומבוס לא רק כהרפתקן, אלא גם כאיש מדע, ספן ושרטט מפות, קרי: תוצר מובהק של הרנסנס האיטלקי. כיום אנו גם יודעים כי ממד נוסף שהשפיע על פועלו של קולומבוס היה תודעתו המשיחית, כלומר אמונתו כי יועד לגלות את "הנתיב המערבי" לאסיה (ואמנם לאחר 1492 הוא החל לחתום על מכתביו בשם "שליח ישו").

יתרה מכך, למרות שזין ער לסכנת האידיאליזציה של תושביה המקוריים של יבשת אמריקה, הוא נופל (או אולי מפיל עצמו במתכוון) בפח הרומנטיזציה של הילידים; האינדיאנים מוצגים כמי שחיו בעולם מושלם עד שהגיעו האירופים והפרו את האיזון השמימי לעד. אפילו כשהוא מתאר את אלפי קורבנות האדם שהקריבו האצטקים, מציין זין כי "בצד אכזריותם (...) היה בהם מין תום" (עמ' 24). ואולם אנו יודעים כי העולם שאליו הגיע קולומבוס לא היה גן עדן ארצי, אלא עולם שהיה שרוי בראשית המאה ה-16 בתקופת מעבר רוויית משברים.

עובדה נוספת שאותה לא ניתן למצוא בספרו של זין היא שהאינדיאנים עצמם הקימו חברות נצלניות ואימפריאליסטיות ששלטו במיליוני בני אדם; הוא אמנם מפטיר כי "האצטקים בנו בנייני ענק בכלי אבן ובעמל אדם" (עמ' 24), אך אינו מציין שהיתה זו עבודתם של ואסאלים, אם לא עבדים ממש. הרנן קורטס, שמוטט בסופו של דבר את האימפריה האצטקית המפוארת, לא היה יכול לעשות זאת רק עם מאות החיילים הספרדים שתחת פיקודו; הוא הצליח מכיוון שליכד צבא ענק שהורכב משבטים שדיכאו האצטקים.

העיוות החמור ביותר נוגע לתיאורו של זין את האסון חסר-התקדים שפקד את האמריקות לאחר הגעת האירופים. מקריאת הפרק ניתן להסיק כי האסון הדמוגרפי הנורא ביותר בתולדות האנושות - בין 90% ל-95% מהאינדיאנים שחיו ביבשת מתו בתוך 50 שנה מהמפגש הבין-יבשתי - היה מעשה רוביהם וחרבותיהם של הכובשים האירופים. התיאורים הגרפיים של הרצח, האונס, הביזה והשעבוד ממלאים עמודים ארוכים בספר.

אמנם, היחס הרצחני והנצלני של הכובשים הספרדים הוא אחת מהאפיזודות האפלות בתולדות האדם, אולם סיבתו המרכזית של המוות ההמוני, שמחק כליל תרבויות עתיקות ועשרות מיליוני בני אדם בתוך שנים מועטות, מוזכר כלאחר יד באמצע פסקה בעמוד 31: "אינדאנים רבים מספור מתו מהמחלות שהביא האדם הלבן", מציין זין ולא מוסיף. זין איננו מציין כי רוב האינדיאנים שמתו כתוצאה מבואו של האדם הלבן כלל לא זכו לראות אותו: הם מתו ממגיפות מחרידות שהתפשטו בסערה אל פנים היבשת, הקדימו את הגעת המגלים, ושאליהן לא היו הילידים מחוסנים באופן טבעי כפי שהיו האירופים לאחר מאות שנים של מגיפות בעולם הישן.

בהקשר זה, מעניין להיווכח שזין פוסל במומו-שלו: הוא דן היסטוריונים אחרים לשבט מכיוון שהם מזכירים את האמת והעובדות בקצרה (בדיוק כפי שהוא מזכיר את המגיפות שקטלו את הילידים האמריקאים), "ואז קוברים אותן תחת הררי מידע אחר". זין יודע מדוע הם עושים כך: "העיוות שמייצר ההיסטוריון הוא (...) אידיאולוגי" (עמ' 20). ואכן, בשם האידיאולוגיה של חשיפת הקונספירציה של התרבות המערבית מעוות זין את תולדותיו העגומות של המפגש בין אירופים לאינדיאנים בכך שהוא "קובר תחת הררי מידע" את העובדה שרק חלק קטן ממיליוני האינדיאנים מתו בחרב ולא ניגפו על ידי פתוגנים שהעבירו האירופים בבלי דעת ושאליהם לא היו מחוסנים.

ההיסטוריה של זין איננה רק אידאולוגית במופגן; זוהי היסטוריה שאינה מכירה בחקר העבר כשלעצמו - אלא בהיסטוריה ככלי לשינוי ההווה. תקצר היריעה מלהעמיק בפרשנותו הסלקטיבית והמגמתית של זין לאורך הספר כולו. קוראי העברית שאינם מצויים בהיסטוריה אמריקאית יוכלו בתום קריאת אלף עמודי הספר למנות בפרוטרוט את פשעיה של אמריקה - מקולומבוס, דרך אבותיה המייסדים של אמריקה ועד ג'ורג' בוש השני. ואולם ייתכן שחלקם יתמהו, לנוכח תיאור המאבקים והקורבנות המהווים לכאורה את תמציתה של ההיסטוריה של אמריקה, מהו כוח משיכתה של פדרציית המדינות הגדולה הזאת, שאליה ערגו ושאליה היגרו מיליונים רבים במשך מאות שנים. האם ייתכן שכל המיליונים הללו רומו ולא הרגישו בכך? מדוע תנועות סוציאליסטיות מעולם לא הצליחו בארה"ב? והיכן מתחבאת בספר המסה האדירה של מעמד הביניים האמריקאי, שחי חיי שגרה חסרי דרמות? להווארד זין הפתרונים.

למקרא "היסטוריה עממית" לא ניתן להבין, למשל, כי המתיישבים הלבנים באמריקה, ויורשיהם אזרחי ארצות הברית, נהנו ונהנים מרמת החיים הגבוהה ביותר בעולם; כמובן שגזענות, דיכוי ואימפריאליזם הם חלק מרכזי בהיסטוריה האמריקאית - אך כך גם דמוקרטיה, זכויות וחתירה לשוויון. ייתכן שזין היה פוטר ביקורת מעין זו בלא כלום, מכיוון שלגבי דידו ההיסטוריה היא רק קרדום לתיקון עולם ולפיכך אינה רק מתריסה ולוחמת אלא גם סלקטיבית ומגמתית עד זרא. ועם זאת, יש לזכור כי גם אם "היסטוריה עממית" הינה היסטוריה פגומה, יש לספר ערך רב כמסמך המלמד על הרגישויות החברתיות והאינטלקטואליות באמריקה של המחצית השנייה של המאה ה-20.

אכן, "היסטוריה עממית" מבטא את העצבים החשופים ורגשי האשמה הקולקטיביים של אמריקה, כמו גם את הלכי הרוח בחוגי השמאל האקדמי שהשפיעו על מעגלים רחבים ביותר בציבור האמריקאי, שקנה - וממשיך לקנות - את הספר בהמוניו.

דוגמה נוספת לחדירתו של הספר והזרמים שאותם הוא מייצג, היא השפעתו על השחקן מאט דיימון, שילדותו עברה עליו בבוסטון, בשכנות למשפחת זין. דיימון, שכתב את התסריט לסרט המצליח "סיפורו של ויל האנטינג" ושהוא אף מגלם בו את דמות הגיבור, אומר באחד הדיאלוגים בסרט: "רוצה לקרוא ספר היסטוריה אמיתי? קרא את 'היסטוריה עממית של ארצות הברית'. הספר הזה יפיל אותך על התחת". אולי.

ד"ר ערן שלו הוא מרצה להיסטוריה אמריקאית בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה



שמורה אינדיאנית בלאס וגאס, 2006



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות