ביוגרפיה חדשה: איך צבר הרבי מלובביץ’ את כוחו העצום?

איך תיתכן תנועה חסידית ללא רבי שעומד בראשה, כיצד אפשר להבין שלמרות היעדרו מתייחסים אליו החסידים כאילו עודנו חי, ומדוע הם עדיין מאמינים שהוא המשיח, אף שכל תקוותיהם בעניינו נכזבו? ספר חדש על הרבי מלובביץ' עונה על השאלות הללו

הרבי מלובביץ': בחייו ובחיים שלאחר חייו

מנחם פרידמן ושמואל היילמן. תירגם מאנגלית: עמוס כרמל. הוצאות דביר ומרכז שז"ר, 400 עמ', 94 שקלים

האסוציאציה העולה בראשם של מרבית הישראלים כאשר הם נתקלים בשם חב"ד היא זוגות החסידים לובשי השחורים הניצבים בקרן הרחוב ומזמינים את העוברים ושבים להניח תפילין. בעיני אלפי התרמילאים הישראלים קשור השם חב"ד בבתי חב"ד שבהם נתקלו במשך טיוליהם ובסדרי הפסח שבהם השתתפו אי שם במרחקים. מופעים אלה ורבים אחרים משקפים את דרכה של חסידות חב"ד כתנועה שאלפי שליחיה פועלים ללא לאות בקצווי ארץ, כשהם מטעימים כל יהודי באשר הוא יהודי בטעמה של חוויה יהודית.

טקס לציון עשור למותו של הרבי מילובביץ'אי-פי

אכן, תופעת השליחים היא הביטוי הבולט ביותר של האתוס החב"די כפי שהתפתח בעשורים האחרונים. אין תמה אפוא שספרם של מנחם פרידמן ושמואל היילמן פותח בתיאור ההתוועדות של השליחים המתקיימת אחת לשנה ב-770 איסטרן פארקוויי, כתובת "המטה העולמי" של חסידות חב"ד בברוקלין שבניו יורק. המאפיין המפתיע של התוועדות זו הוא התחושה שהכל מתנהל בה כאילו הרבי מלובביץ' עודנו בחיים והוא ניצב בקרב חסידיו, וזאת כ-15 שנים אחרי שמת.

לחצו "לייק" וקבלו את הכתבות הטובות ביותר היישר לפייסבוק שלכם

תיאור ההתוועדות של שליחי חב"ד מעורר כמה וכמה שאלות: כיצד תיתכן תנועה חסידית חיה ופעילה ללא רבי? כיצד אפשר להבין שלמרות היעדרו מתייחסים אליו החסידים כאילו עודנו חי? מה מוסיף לקיים את המתח המשיחי, למרות שהציפיות שהרבי עורר נכזבו בזו אחר זו? מה פשר התופעה של עדה חסידית בעלת מאפיינים חרדיים ששליחיה פועלים בזיקה הדוקה עם יהודים חילונים ואף מתבוללים? וכמובן - מי הוא האיש המסוים הזה שמאחורי דמות הרבי? מהם מקורות יניקתו ודרכי חינוכו? אילו חוויות עיצבו את אישיותו? כיצד נהפך למנהיג חסידות חב"ד ואיך הוביל אותה להיות מה שהיא כיום? על שאלות אלה ורבות אחרות משיבים המחברים בפרקי הספר שלפנינו.

המהנדס מפאריס

שליחי חב"ד בסמוך לביתו של הרבי מלובביץ'מאיר אלפסי

מנחם פרידמן, סוציולוג והיסטוריון, מי שנחשב לחלוץ ומוביל בחקר החברה החרדית בישראל, ושמואל היילמן, אנתרופולוג שקנה לו שם במחקריו על הזרם האורתודוקסי היהודי בארצות הברית, חברו יחדיו והוציאו מתחת ידם ספר מרתק, קריא ומעורר מחשבה. במרכז הספר ניצבת הביוגרפיה של רבי מנחם מנדל שניאורסון (1902-1994), האדמו"ר השביעי בשושלת אדמו"רי חב"ד. המחברים השכילו לשלב ביוגרפיה היסטורית של מנהיג עם נדבכים של היסטוריה חברתית של התנועה שבראשה עמד. זאת ועוד, הסיפור של מנחם מנדל ושל חסידי חב"ד מוצג תוך התייחסות אל הפרקים הרלוונטיים של ההיסטוריה היהודית במאה ה-20, הן במזרח אירופה, הן בארצות הברית והן בישראל. המחברים מסתייעים בתובנות הלקוחות מתחום מדעי החברה ואשר יש בהם כדי לפרש את התופעות המתוארות. עם זאת, הם אינם מעמיסים על הדיון "מודלים" ו"פרדיגמות" העלולים לפגום במהלך הסיפור. והסיפור אכן זורם, מרתק ולעתים אף מותח ממש. את יחסם של המחברים אל הרבי מאפיין שילוב מאוזן וראוי של אמפתיה וריחוק ביקורתי.

פרק מרכזי בספר מתחקה אחר ילדותו, נעוריו ובגרותו של מנחם מנדל. בזכות מחקר שקדני הצליחו המחברים להעמיד תיאור מפורט של בית הוריו, עיר הולדתו (יקטרינוסלב), החיים היהודיים שהתנהלו בה, חינוכו וכיוצא באלה. הלקח המפתיע העולה מפרק זה הוא שאף על פי שאביו של מנחם מנדל שימש כרב של קהילה חב"דית קטנה, ולמרות שהוא עצמו היה צאצא של מנחם מנדל בעל "הצמח צדק", הלא הוא האדמו"ר השלישי בשושלת חב"ד, ואף נקרא על שמו, מנחם מנדל הצעיר כלל לא התנהל כמי שעתיד לשמש מנהיג חסידי. את צעדיו הראשונים הוא עשה אמנם בהדרכת מלמד שנמנה עם חסידי חב"ד. ואולם, אביו לא שלח אותו לישיבת "תומכי תמימים", ישיבה שנתפשה כבית היוצר לאליטה הרוחנית של חסידי חב"ד, אלא לישיבה מודרנית במושגי התקופה. בישיבה זו נחשף מנחם מנדל, בין השאר, לספרות העברית החדשה ובכלל זה לשירי ביאליק.

כאשר סיים מנחם מנדל את פרק לימודיו בישיבה הוא לא בחר להמשיך בלימוד תורה כדי לבנות לעצמו קריירה רבנית. תחת זאת הוא בחר לקנות השכלה אקדמית. לשם כך הוא עשה שנים אחדות בברלין, כשהוא מתמקד בלימודי מתמטיקה והנדסה. לאחר מכן הוא בילה שנים אחדות בפאריס, כשהוא חותר להשלים את לימודי ההנדסה ולזכות בתואר הנכסף של מהנדס.

פרשה מוזרה בפני עצמה היא הרומן שנרקם באותן שנים בין מנחם מנדל ובין מוסיה, בתו השנייה של האדמו"ר יוסף יצחק שניאורסון (1880-1950), מי ששימש באותן שנים כמנהיג של חסידי חב"ד. למרבה הפלא, נמשכה תקופת החיזור בין בני הזוג כחמש שנים, תופעה חריגה ביותר בעולם החסידי של אותם ימים. זאת ועוד, אף שהיתה בתו של אדמו"ר חסידי, מוסיה גילתה עניין רב בתרבות האירופית המודרנית, ובעיקר בספרות הרוסית.

שיחזור התקופה שבה עשו בני הזוג שניאורסון בברלין ובפאריס, ובכלל זה מקומות מגוריהם, המוסדות שבהם למד מנחם מנדל, הישגיו בלימודים, הקשרים שניהל באותן שנים עם חותנו האדמו"ר ועוד, הצריכו עבודת בילוש מאומצת. את החללים שנותרו בתמונה ממלאים המחברים בשאלות ותהיות. ואולם די למחברים במה שהצליחו לחשוף כדי להצביע על העובדה, שבמהלך התקופה שבין שתי המלחמות העולמיות בילו בני הזוג שניאורסון יותר מעשר שנים בשתי בירות קוסמופוליטיות של התרבות המערבית, מרוחקים מקהילה חסידית ולמעשה אף מחוץ לטווח הליכה לקהילה אורתודוקסית כלשהי.

באותן שנים ניהל מנחם מנדל מערכת יחסים מוזרה למדי עם חותנו, האדמו"ר יוסף יצחק. בניגוד גמור להשקפת עולמו השוללת על הסף כל השכלה חילונית, תמך האדמו"ר בחתנו ובבתו בכל אותן השנים שעשו בברלין ובפאריס. בה בעת, הטיל האדמו"ר על חתנו שליחויות שונות ובעיקר ריכוז והעברה של כספי תרומות שנאספו בארצות המערב.

פרשה מרתקת בפני עצמה היא מלחמת הירושה שפרצה לאחר מות האדמו"ר יוסף יצחק שניאורסון. יוסף יצחק חולץ מגטו ורשה והגיע לניו יורק במארס 1940. יחד אתו הגיעו אשתו, בתו הבכירה חנה ובעלה שמריהו גורארי. זמן מה לאחר מכן הגיעו לארצות הברית גם מנחם מנדל ומוסיה. יוסף יצחק נפטר בינואר 1950 מבלי שהותיר צוואה בדבר יורשו. מכיוון שלא הניח אחריו בנים זכרים, נהפכו שני חתניו, היינו שמריה גורארי ומנחם מנדל, למתחרים על כתר ההנהגה. במבט ראשון, נראה דווקא שמריהו גורארי כבעל נתונים עדיפים. לא זו בלבד שהוא היה המבוגר מבין השניים, אלא שבמשך עשרות שנים הוא שימש יד ימינו של הרבי הקודם ומילא תפקידי מפתח בממסד הארגוני של חסידות חב"ד. מנחם מנדל, לעומת זאת, בילה שנים רבות הרחק מן החצר, קנה השכלה אקדמית חילונית וגם כאשר התיישב בניו יורק, לא התגורר במחיצת הרבי, כפי שעשה שמריהו גורארי, אלא בבית נפרד המרוחק קמעא מן החצר. ועם כל זאת, בתוך חודשים אחדים התברר שידו של מנחם מנדל על העליונה. מדוע גבר מנחם מנדל? הרושם העולה מתיאור מהלך האירועים הוא שהכריזמה האישית שלו היתה עדיפה על פני זו של מתחרהו. ייתכן גם שדווקא הזרות שלו וזיקתו לעולם הגדול היו בבחינת יתרון. מכל מקום, לפנינו דוגמה מאלפת ליתרון של הכריזמה האישית על פני הכוח הממסדי.

עם הפיכתו למנהיג המוכר של חסידי חב"ד היה על מנחם מנדל לבסס את סמכותו. לשם כך היה עליו לגלות המשכיות ביחס לאדמו"ר הקודם, ובה בעת להוכיח יכולת של חידוש. ואכן, מיד לאחר מותו של יוסף יצחק, נאחז מנחם מנדל בדמותו באופן שאין לו אח ורע: הוא החל לפקוד בתדירות את קברו, לשוחח ולהתייעץ אתו, וטען באוזני החסידים כי בעבורו הרבי חי, מעורב ופועל, ואילו הוא עצמו משמש רק צינור כדי להעביר את מסריו. דומה כי מה שהחל אולי ככורח, נהפך לחלק מהותי מאישיותו של ר' מנחם מנדל ולדרך התנהלותו כמנהיג. הוא הפנים את האישיות של חותנו וראה את עצמו כקשור אליו ופועל בשמו.

מלחמת המפרץ מבשרת הגאולה

אולם המשכיות ביחס לאדמו"ר יוסף יצחק היתה כרוכה גם באימוץ השקפתו המשיחית. יוסף יצחק החל לטפח ציפיות משיחיות עוד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. תהליכי החילון והתרופפות אחיזתה של המסורת בקרב יהודי מזרח אירופה מאז שלהי המאה ה-19, מלחמת העולם הראשונה והפגיעה החמורה ביהודי מזרח אירופה שנלוותה אליה, עלייתם לשלטון של הבולשוויקים ברוסיה והדיכוי הברוטאלי של החיים היהודיים - כל אלה נתפשו בעיניו כגילויים מובהקים של "עקבתא דמשיחא". מושג זה מבטא רעיון הגלום בספרות חז"ל ובמדרשים: לפני שיתגלה המשיח יתרחשו אירועים קשים המבשרים כי הגאולה קרבה ובאה. עם הגיעו לניו יורק, בעצם ימי המלחמה העולמית השנייה, פתח ר' יוסף יצחק בתעמולה משיחית מעוררת חלחלה. הוא טען, בין השאר, כי גם את האירועים הנוראים המתרחשים באירופה יש לפרש באמצעות הרעיון של "עקבתא דמשיחא". לפיכך, הוא קרא ליהודי אמריקה להזדרז ולשוב לאורח חיים של תורה ומצוות, שאם לא כן גורלם יהיה כגורל יהודי אירופה. אין תמה שקריאה זו לא עשתה את ר' יוסף יצחק למנהיג פופולרי בקרב יהודי אמריקה.

מנחם מנדל אימץ את המשיחיות של קודמו אך הטה את הלהט המשיחי לכיוון חדש. את מקום החזות הקשה והמאיימת תפסה עתה אמונה משיחית אופטימית: קירוב הגאולה תלוי בהתגייסות של חסידי חב"ד כדי להפיץ את אורה של היהדות בכל רחבי העולם היהודי. לשם כך, עודד הרבי את צעירי חב"ד לצאת ולפעול בכל מקום שהדבר אפשרי ומתבקש. הרבי הבטיח להוריהם של השליחים הצעירים כי לא יאונה להם כל רע וכי יצליחו לשמור על אורח החיים היהודי-חרדי גם בהיותם במרחקים. אשר לשליחים עצמם, הם אימצו והפנימו את הרעיון כי הם פועלים בשמו ומכוחו של הרבי וכי בעצם פעולתם הם סוללים את הדרך לגאולה. כך החלה לצמוח תופעה שלא היה לה אח ורע בתולדות החסידות. אמנם בדורותיה הראשונים אפיין את החסידות להט של שליחות שעניינה קירוב לא-חסידים אל דרכה של החסידות. ואולם אז היו המאמצים מכוונים כלפי יהודים שומרי מצוות בתחומי מזרח אירופה. ואילו השליחים הפועלים בהשראת האדמו"ר מנחם מנדל פועלים ברחבי העולם כולו ופונים אל כל יהודי באשר הוא יהודי.

המחברים מתארים בהרחבה את התפשטות האתוס של השליחות בקרב חסידי חב"ד ואת הפיכת השליחות לקריירה נחשבת ומבוקשת. לתופעת השליחות יש גם היבט מגדרי: שלא כבזרמים חסידיים אחרים, שבהם נותרות הנשים מאחור ומעמדן בחצר הרבי שולי ביותר, נשות חב"ד הנשואות לשליחים נוטלות חלק חשוב ביותר בפעילות בעליהן, הן בניהול בתי חב"ד והן במסגרות חינוכיות אחרות. אכן, לא מדובר עוד בנשים של חסידים אלא בנשים שהן חסידות בזכות עצמן. אגב הדיון הנרחב בתופעת השליחות שבים המחברים ומצביעים על המתחים הכרוכים בה: המתח בין המחויבות לאורח חיים חרדי ובין המגע התכוף והקרוב עם חוגים של יהודים חילוניים ואף מתבוללים, המתח בין השאיפה לקרב את כלל היהודים לאורח חיים של תורה ומצוות ובין הכורח להתפשר ולהסתפק בהישגים צנועים לאין ערוך. המחברים גם חוזרים ותוהים על המחיר שהשליחים עלולים לשלם בעקבות ההתמודדות עם מתחים אלה. אגב כך, הם גם מספרים על שליחים שמתוך שביקשו להשפיע על הרחוקים חצו את הקווים ומצאו את עצמם מחוץ למחנה.

כאמור, פעילות השליחים ו"המבצעים" של קירוב רחוקים נתפשים כאמצעים לקירוב הגאולה. אלא שהרבי לא הסתפק בכך והוא הוסיף ללבות את הלהט המשיחי ואת הציפייה לגאולה קרובה עוד ועוד. מהלך זה התבטא, בין השאר, בפירוש שפירש הרבי אירועים היסטוריים הרי גורל. כך, למשל, מלחמת ששת הימים והניצחון הכביר שהושג בה, מלחמת המפרץ והתפוררות ברית המועצות - אלה הן רק הדוגמאות הבולטות לאירועים שהתפרשו כאותות המבשרים את התקרבות הגאולה. החסידים לא זו בלבד שאימצו פירוש זה אלא שהם גם מייחסים לרבי השפעה על עצם האירועים. כך, למשל, העובדה שבמלחמת המפרץ לא נהרג בארץ אף יהודי מוכיחה את כושרו הנבואי של הרבי, שכן עם פרוץ המלחמה הוא שלח לחסידים היושבים בישראל אותות הרגעה והבטיח שלא יאונה להם רע.

המחברים עוצרים כאן את התיאור של מהלך האירועים ותוהים: כיצד אפשר להבין את ההיסחפות של הרבי במערבולת האמונה המשיחית? מה גרם לו להאמין בעצמו עד כדי כך? כהסבר חלקי לפחות הם מצביעים על הפופולריות יוצאת הדופן שבה זכה הרבי, הן בקרב יהודים מכל רחבי העולם הן בקרב פוליטיקאים אמריקאים שאינם מבני ברית. אלה האחרונים הפנימו את הלקח, שמי שמבקש להיבחר באזור שרבים בו היהודים רצוי שיצטייד בתצלום שבו הוא מופיע בחברת הרבי. אשר ליהודים: הרי נשיא מדינת ישראל בכבודו ובעצמו, והכוונה היא לזלמן שזר, שמוצאו ממשפחה של חסידי חב"ד, מחל על כבודו וכאשר ביקר בניו יורק הלך למעונו של הרבי. לא מעטים הם גם הבכירים במערכת הפוליטית והצבאית הישראלית ששיחרו את פני הרבי. לכל אלה הצטרפו אלפי יהודים, חסידים ושאינם חסידים, שומרי מצוות וחילונים, שהמתינו שעות רבות כדי לזכות לראות את פני הרבי, לשאול בעצתו ולזכות בברכתו. האם - שואלים המחברים - גרמו כל אלה לכך שהרבי איבד את חוש המידה ביחס לכוחו? ואולם, למלכוד המשיחי היה גם היבט רעיוני: ככל שהכביר הרבי בטיעונים ובראיות המתבססים על פסוקי מקרא ועל מאמרי חז"ל והמוכיחים שהגאולה אכן קרבה ובאה, כך היו הוא וחסידיו מחויבים יותר אידיאולוגית ורגשית להכרה שהם אכן עומדים על סיפה של הגאולה וכי זו עתידה לבוא בקרוב ממש (ממ"ש - ראשי תיבות: מנחם מנדל שניאורסון). לא ייפלא אפוא שבשלב מסוים החלו החסידים לבטא את ההכרה כי הרבי עצמו הוא המיועד להתגלות כמשיח.

ואולם, כגודל הציפיות כך גם עוצמת האכזבות. שנה חלפה ושנה באה והגאולה טרם הגיעה. בתחילת חודש מארס 1992 עלה הרבי כדרכו על קברו של חותנו והתייחד אתו. משבושש לצאת, נכנסו עוזריו לחדר שבו מצוי הקבר ומצאו את הרבי שרוע על הקרקע חסר הכרה. התברר כי הוא לקה בשבץ מוחי שגרם לו לשיתוק. החסידים ציפו שהרבי יחלים ויממש את שליחותו המשיחית. ציפיות אלה הגיעו לשיאן כאשר בינואר 1993 ערכו החסידים טקס שבו הכתירו את הרבי כמשיח. אלא שבמקום להחלים ולהתגלות בפני העולם כולו כמלך המשיח לקה הרבי בהתקפים חוזרים, עד שבחודש יוני 1994 נפטר.

אלא שמותו של הרבי לא המית את הציפייה המשיחית וגם לא את האמונה שלרבי עצמו נועד תפקיד ראשון במעלה בהבאת הגאולה. המחברים מתארים את מסכת הפירושים וההסברים שבאמצעותם ביקשו החסידים להתגבר על המשבר ואת הדינמיקה החברתית והנפשית המאפשרת להם להמשיך ולנהל את הפעילות השגרתית כאילו הרבי עודנו חי. את העמודים האחרונים של הספר הקדישו המחברים לעיון בסיכויים של חסידות חב"ד להוסיף ולהתקיים במתכונת הנוכחית לאורך ימים. מסקנותיהם אינן חד משמעיות, אך הן נוטות בבירור לצד הספק.

היחיד וההיסטוריה

מלים אחדות על העניין המשיחי: למרות הנטייה הטבעית של חסידי חב"ד להשליך את ההשקפה המשיחית לאחור ולייחס אותה למנהיג המייסד רבי שניאור זלמן מלאדי, אין ספק כי מנהיג זה לא ראה את עצמו כבעל ייעוד משיחי ואף לא טיפח ציפיות משיחיות בקרב החסידים. המבחן של ר' שניאור זלמן מלאדי היה בעת מלחמת נפוליאון ברוסיה בשנת 1812. מסורות חסידיות מלמדות שאחדים ממנהיגי החסידות בפולין פירשו את המלחמה הזאת כאירוע אסכטולוגי, של חזון אחרית הימים, ותלו בה ציפיות משיחיות. ר' שניאור זלמן מלאדי לא נמנה עמהם. אמנם הוא היה מעורב רגשית במלחמה זו עד צוואר, שכן הוא בחר לתמוך בצאר הרוסי, יזם פעולות ריגול לטובת הצבא הרוסי ונמלט מעיירת מגוריו אל תוככי רוסיה בעקבות הצבא הרוסי הנסוג מפני גייסות נפוליאון. שניאור זלמן מלאדי אף פירש את האירועים באמצעות מושגים קבליים וראה את ניצחון הרוסים כביטוי לרצון האל. עם כל זאת, לאורך כל ימי המלחמה הוא נהג מתוך פיכחון ריאליסטי.

נשאלת אפוא השאלה: מה דוחף מנהיג דתי להוביל מהלך משיחי? מה גרם ליוסף יצחק ולמנחם מנדל, שני אדמו"רי חב"ד מכאן, ולרב צבי יהודה קוק, המנהיג הרוחני של גוש אמונים מכאן, להאמין שהם עומדים על סיפה של הגאולה? לכאורה, התשובה לכך פשוטה: המפגש בין אמונה משיחית בנוסח כזה או אחר ובין אירועים היסטוריים חריגים. ואולם הסבר זה אין בו די, שכן רבים הם המנהיגים הדתיים שצירוף זה אינו מוליד בקרבם ציפייה משיחית אקטואלית. מהי אפוא הדינאמיקה הנפשית שגורמת למנהיג דתי להאמין כי יש בכוחו לקרוא את רצון האל מעל דפי ההיסטוריה וכי הוא נועד להנחיל אותו לציבור הרחב? קשה להשיב על שאלה זו תשובה מספקת. מכל מקום, נדמה שכדי להוביל מהלך משיחי מעין זה דרושה אישיות שמצטרפים בה תודעה מיסטית-נבואית רבת עוצמה המאפילה על המציאות וצובעת אותה בצבעים ההולמים את נטיית הלב, יחד עם תודעה חריפה של שליחות דתית כלפי כלל ישראל. תכונות מעין אלה אפיינו, כך נראה, גם את מנחם מנדל שניאורסון.

כאן מתבקשות מלים אחדות על התפקיד שעשוי למלא היחיד בהיסטוריה. כידוע, יש בעניין זה מחלוקת בין פילוסופים של ההיסטוריה. יש מהם המייחסים ליחיד הניצב בעמדת מנהיגות משקל רב בהנעת האירועים ואילו אחרים סבורים שהנסיבות החברתיות והפוליטיות הן המכריעות. כמי שעסק בלימוד חייהם ומפעלם של מנהיגים דתיים בולטים, אני נוטה לדעת הראשונים ונראה לי שהמקרה שלפנינו מאשש עמדה זו. הבה נדמה לעצמנו שמנחם מנדל היה מעדיף קריירה של מהנדס וגיסו שמריהו גורארי היה יורש את יוסף יצחק ומנהיג את חסידות חב"ד. אילו אלה היו פני הדברים, כיצד היתה חב"ד נראית היום? מתברר שלא רק הכריזמה האישית אלא גם החשיפה הממושכת והאינטנסיבית של מנחם מנדל לעולם הגדול בשנות שהותו בברלין ובפאריס יש בהם כדי להסביר את היוזמה הגרנדיוזית של מפעל השליחים.

לבסוף, המקרה של הרבי מלובביץ' ושל חב"ד ממחיש עד כמה אפשר למתוח את גבולות הגזרה של היהדות החרדית בימינו. קשה להעלות על הדעת ניגוד חריף יותר מאשר זה שבין מנחם מנדל שניאורסון, מכאן, ושל החזון איש או הרב שך, מכאן. אמנם אומרים בשם הרב שך שחב"ד היא הדת הקרובה ביותר ליהדות, ונמצא גם מלומד יהודי אמריקאי שקרא למנהיגי היהדות האורתודוקסית להוציא את חב"ד אל מחוץ לגדר. ועם כל זאת, חסידות חב"ד חיה, נושמת ו"בועטת" כאחד מרכיביה הבלתי נפרדים של החברה החרדית, ובה בעת רבים מתוכה ממשיכים להכריז בקול גדול "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".

The Rebbe \ Menachem Friedman and Samuel Heilman

הפרופ' עמנואל אטקס הוא זוכה פרס ביאליק לחוכמת ישראל לשנת 2010. ספרו "בעל התניא: רבי שניאור זלמן מלאדי וראשיתה של חסידות חב"ד" יראה אור בהוצאת מרכז שזר



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות