בן גוריון של שמעון פרס: ביוגרפיה פוליטית, מפגשים עם דוד לנדאו

דוד לנדאו. הוצאת כתר, 257 עמ', 92 שקלים

כשנה לאחר מותו של דוד בן גוריון, ב-1974, ערכו אנשי מכון בן גוריון בשדה בוקר, שהיה אז בחיתוליו, סדרת שיחות עם יצחק בן-אהרן על בן גוריון ועל יחסיו הנפתלים אתו (השיחות פורסמו בספרו "בעין הסערה: פרקים במאבקי דורי", הקיבוץ המאוחד). שיחות אלה הן חכמות, מאירות עיניים ושופכות אלומת אור מרתקת על אהבותיו ושנאותיו של "האב המייסד". בן-אהרן לא ניסה להציגו כגאון או כמנהיג דגול, אלא להבין את דרכו ואת מניעיו. הוא התייחס לשאלות שמטרידות אותנו עד עתה, כמו מדוע בחר בן גוריון דווקא את פנחס לבון לשר הביטחון או מדוע הלך להתיישב בשדה בוקר. הראייה המקורית של בן-אהרן ציירה את בן גוריון כדמות מתלבטת ודיאלקטית, ולא כדמות פלקטית.

ספר הראיונות שדוד לנדאו ערך עם הנשיא שמעון פרס - שהיה בן טיפוחיו ופעל שנים לצדו של בן גוריון - שונה לחלוטין מהראיונות עם בן-אהרן המנוח. זהו ספר שגרתי, נטול תובנות ורווי בעיות, שמצייר את בן גוריון כדמות סתמית ומשעממת. מספר טעמים הביאו אותי למסקנה קשה זו: הטעם הראשון הוא גודש המשפטים והקביעות הסתמיות של פרס שהם לא יותר ממטבעות לשון, שאי אפשר להבין דרכן את דמותו בן גוריון. הם לכל היותר סוג של עבודת אלילים. הספר מלא דוגמאות לכך: "בן גוריון היה גאון מדיני ואיש עקרונות, והוא ראה רחוק, הוא הניח לי לרוץ כיד הדמיון הטובה"; או "היה לו אינטלקט מזהיר שלא אהב לחיות עם הספק. לא היה זמן להיות רווק אינטלקטואלי".

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב ביקורות הספרים ישירות אליכם

הטעם השני הוא כי הסבריו של פרס את יחסו של בן גוריון לאישים ולתופעות הם בנאליים, מנותקים מהמציאות ההיסטורית, לא מתמודדים עם מורכבות אישיותו ומתעלמים מהצדדים הקשים והמקוממים בחייו ובאופיו. במיוחד בשנות שקיעתו, אחרי פרשת לבון. דוגמה לכך הם דבריו על יחסו של בן גוריון כלפי מנחם בגין. פרס טוען כי בן גוריון תקף את בגין לא "בגלל תכונותיו, אלא בגלל עמדותיו... הוא לא שנא את בגין אישית. לא היתה כאן שנאה אישית". בכך מתעלם פרס לחלוטין מההתייחסות הדמונית של בן גוריון כלפי בגין, שנמשכה שנים רבות, לפחות עד הקמת רפ"י ב-1965. בן גוריון לא ציין את שמו של בגין, אלא כינה אותו בכינויים מעליבים כמו "דתן הממושקף" או "המוקיון", ויותר מפעם אחד ערך השוואה בינו לבין אדולף היטלר. הדוגמה הידועה לכך נמצאת בדברים שכתב למשורר חיים גורי, במכתבו ממאי 1963, כחודש לפני פרישתו הכפויה מראשות הממשלה: "בגין הוא טיפוס היטלריסטי מובהק: גזעני, מוכן להשמיד כל הערבים למען שלמות הארץ, מקדש כל האמצעים למען המטרה הקדושה - שלטון אבסולוטי, ואני רואה בו סכנה למצב הפנימי והחיצוני של ישראל". על שאלתו של לנדאו מדוע פסל את מפלגתו של בגין, תנועת החרות, ענה פרס כי "משום שראה בהם ‘מילוליסטים', פטפטנים ותו לא". הסבר זה מתעלם מעומק איבתו למפלגה ולאנשיה. בן גוריון ראה אותם כקבוצה שעלולה לסכן את עצם הדמוקרטיה הישראלית ולא כאנשי פטפוט. בינואר 1952, בימי הוויכוח המר על השילומים מגרמניה, הוא כינה אותם "אנשי האגרוף והרצח הפוליטי".

דוגמה נוספת היא שאלת יחסו של בן גוריון לפרשת לבון. פרס מסביר את יחסו של בן גוריון לפרשה דרך אמירות כלליות בנוסח: "(הוא) התפטר מתפקידו, זועם ומר נפש, אך שלם עם עקרונותיו: האמת מעל לכל". תשובה כזו לא מסבירה מדוע התעקש בן גוריון להמשיך את המאבק נגד מסקנות "ועדת השבעה" תוך תשלום מחיר כבד ביותר: קרע מוחלט עם אשכול, שהוא עצמו בחר אותו כיורשו, פילוג מפא"י והליכה למדבר הפוליטי. לא רק יריביו אלא גם מקורביו ראו את מלחמתו כאובססיה חמורה של זקן נרגן ונקמן ולא כ"רדיפה אחרי הצדק". גולדה מאיר, שהעריצה את בן גוריון במשך שנות דור, כתבה כי "אני לא יכולתי לסלוח לבן גוריון על האכזריות שבה רדף את אשכול"; ומשה דיין, בן טיפוחיו, התנגד להפוך את הפרשה לדגל העיקרי של רפ"י. הוא הודיע לבן גוריון כי הוא לא מוכן להצטרף למפלגה שהיא ""מפלגת פרשת לבון ותו לא". דברים אלה הם חיוניים להבנת בן גוריון - אבל אצל שמעון פרס הם לא קיימים.

דוגמה נוספת: פרס לא התייחס לשאלה מדוע בן גוריון מינה את פנחס לבון לשר הביטחון - מינוי שבן גוריון התחרט עליו עד יומו האחרון. הוא הסתפק במשפט סתמי: "התפקיד החשוב של שר הביטחון הופקד בימי פנחס לבון, השר בלי תיק שמילא מקומו של בן גוריון פעמים אחדות בעבר".

בניגוד לדברי פרס, בן-אהרן ניסה להסביר את המינוי התמוה. מדובר ב"הברקה, מין התרגשות רגעית... באותו זמן התחיל בן גוריון לראות בלבון כמוח מוביל, שני לבן גוריון... הוא הודה בגאוניותו של זה... בתוך השממה הרוחנית שהקיפה אותו דרך פתאום כוכב". אצל פרס אין הסברים כאלה שנוגעים ב"בשר החי", בשיקולים, במחשבות ובהלכי הרוח העמוקים שהניעו את בן גוריון.

משבח את עצמו

הטעם השלישי הוא כי בספר יש בלי סוף טעויות היסטוריות ואי-הבנות: על מינויו של משה דיין כרמטכ"ל ב-1953 נטען כי היתה תרעומת במפלגה - אבל לא היה שום דיון במפא"י על המינוי. הממשלה דנה עליו ב-29 בנובמבר 1953 וההתנגדות באה משרי הקואליציה ולא משרי מפא"י. טענה מרכזית נגד המינוי היתה כי אסור למנות חבר מפלגה (דיין היה חבר מפא"י פעיל ואף מועמד מטעמה לכנסת הראשונה) לראש הצבא. שר הפנים ישראל רוקח מהציונים הכללים אמר: "לי זה מפריע... (הוא) איש פוליטי מובהק... קשה לי להגיד בלב שלם שהוא יכול מחר להיות רמטכ"ל כשהוא היה מועמד לכנסת". שר הדתות משה שפירא, מנהיג הפועל המזרחי, קבע כי מצב המדינה מצדיק "שלא יתמנה אדם כרמטכ"ל שאין ביטחון מלא שהוא רואה לנגד עיניו רק עניני הצבא ולא יותר מזה".

דוגמה נוספת היא הקביעה הלא נכונה כי בן גוריון הדיח את חיים וייצמן מנשיאות התנועה הציונית בקונגרס הציוני ב-1946 אחרי ש"שיכנע את מפלגתו לתמוך בו". רוב ראשי מפא"י התנגדו לצעד זה בנחרצות וההדחה בוצעה בסיוע של מפלגות אחרות - הציונים הכלליים, המזרחי, אחדות העבודה ואף המפלגה הרוויזיוניסטית. הסיפור כי ערב מלחמת ששת הימים בן גוריון פנה "ליריבו המושבע מימים ימימה, מנחם בגין, בהצעה להקים קואליציה נגד אשכול" הוא לא נכון. ב-23 במאי 1967, היום שהנשיא נאצר סגר את מצרי טיראן, מנחם בגין הציע לאשכול להפוך את בן גוריון לראש הממשלה ואותו (אשכול) לסגן ראש הממשלה לענייני פנים. ההצעה נפלה מיד, אך היא איפשרה לבגין ליצור קשר ישיר עם בן גוריון - אחרי נתק ארוך שנים. בשיחה בינו לבין בגין וראשי גח"ל, שגם פרס השתתף בה (היא התקיימה ב-27 במאי), התברר כי בן גוריון הוא ‘מי שהיה' - זקן מנותק שלא מסוגל להנהיג את העם. פרס לא מציין את זה, ובמקום זאת הוא מתאר אותו במשפט שלא קשור כלל למצבו האמיתי של בן גוריון באותם ימים: "בשלב מסוים עבר מתפקיד של ראש הממשלה לתפקיד של נביא".

דוגמה נוספת לכך היא שאלת יחס בן גוריון לשואת יהודי אירופה, שאלה שנוגעת בעצב רגיש עד היום. לטענת לנדאו כי "בן גוריון הואשם בכך שלא עשה די, ואפילו לא הוטרד די הצורך מהטבח שביצעו הנאצים ביהודי אירופה", פרס ענה כי זאת "שטות גמורה... בזמן המלחמה לא ידענו את העובדות... לא ידענו על ההיקף". תשובה זאת מתעלמת משתי נקודות מכריעות בנוגע ליחסו של בן גוריון לשואה. הראשונה היא כי הוא ראה את הקשר בין שאלת יהודי אירופה בשואה לבין המאמצים להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל באופן דיאלקטי. הוא קבע כי יש להעביר את שארית הפליטה אך ורק לארץ-ישראל וראה זאת כאמצעי במסגרת המאבק המדיני על הארץ. במקביל, הוא טען כי להקמת המדינה היתה מטרה: הקמת בית ומקלט לאותם פליטי החרב מאירופה העשנה. הנקודה השנייה היא כי השואה היוותה מרכיב מרכזי בשיקוליו כראש הממשלה. הוא לא דיבר על זה, אבל הוא קיבל שלוש החלטות גורליות מתוך התייחסות עמוקה אליה: ההחלטה לפתוח את שערי הארץ לעלייה ההמונית; ההחלטה ליצור קשר ישיר עם גרמניה המערבית כדי לקבל את השילומים, וההחלטה לפתח נשק אטומי. גם פה ניתן לראות עד כמה הספר הוא חף ממורכבות.

המשפט "מפא"י זוכה ברוב בבחירות לפרלמנט (לכנסת החמישית); בן גוריון מקים שוב קואליציה ומתמנה לראש הממשלה" מטעה בגלל שתי סיבות: בבחירות אלה מפא"י הפסידה שישה מושבים ובן גוריון לא הקים כלל את הממשלה החדשה - לוי אשכול הרכיב אותה למענו. פרס לא מסביר מדוע אשכול, ולא בן גוריון, הרכיב את הממשלה. המשפט הקצר: "הרוויזיוניסטים נכנסו לכנסת כמפלגת חרות, בהנהגת מנחם בגין" - מעיד על בורות. הרי בגין הקים את תנועת החרות על בסיס האצ"ל כדי לפרק את המפלגה הרוויזיוניסטית הוותיקה (בבחירות לכנסת הראשונה רצו שתי מפלגות רוויזיוניסטיות - תנועת החרות והצה"ר).

הטעם הרביעי הוא חמור ביותר. נדמה כי מטרתו האמיתית של פרס בספר היא לשבח ולהלל, לא את בן גוריון - אלא את עצמו. דוגמה לכך היא הטענה כי הוא היה היחידי בצמרת המדינית בשנות ה-50 שהבין את המשמעות של קשרינו עם צרפת. כולם תמכו באוריינטציה האנגלוסקסית, "ובחבורה זו, ההומוגנית למדי והמיושבת בדעתה, בא ‘צוציק' כמוני, לבד, ואומר - רק צרפת... בכל הממסד הישראלי לא היה עוד פרנקופיל כמוני". כשקראתי את המשפט הזה חשתי תחושה מסוימת של אי נוחות.

דוד בן גוריון שמצטייר על ידי שמעון פרס הוא סוג של דמות אנדרטה מושלמת שאין בה פגמים או יצרים ואין בה את סוג הארוס שהופך אותה למושכת ולמלאת חיים. בסופו של דבר, פרס לא מנסה כלל להתמודד עם סוד עוצמתו וגדולתו של בן גוריון.

הפרופ' יחיעם וייץ הוא היסטוריון החוקר את תולדות מדינת ישראל