"הקפיטל": קארל הגדול

איסור על העסקת ילדים, הגבלת שעות העבודה וביטוח לפועלים: מכל זה נהנה המערב בזכות קארל מארקס. ספרו "הקפיטל" זוכה עתה לעניין מחודש

הקפיטל: ביקורת הכלכלה המדינית (כרך א')

קארל מארקס. תירגמו מגרמנית: צבי ויסלבסקי ויצחק מן. הקדמה למהדורה העברית החדשה: יפתח גולדמן. הוצאת ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד, 763 עמ', 99 שקלים

 

לספרים יש גורל משלהם - - Habent sua fata libelli אומר הפתגם הלטיני, וזה נכון כמובן בנוגע ליצירת הענק של קארל מארקס, "הקפיטל - ביקורת הכלכלה המדינית", שהכרך הראשון שלה הופיע בגרמנית ב-1867. מארקס מעולם לא הספיק לגמור את כתיבת חיבורו המונומנטלי, ששני כרכיו הנוספים הופיעו אחרי מותו, בעריכתו של פרידריך אנגלס. נוסף לכל פורסמו לראשונה במוסקווה, ב-1939, כל הטיוטות ששימשו את מארקס לכתיבת החיבור, שרובן לא נכללו באף אחד מן הכרכים שפורסמו: יותר מ-3,500 עמודי דפוס. לא יהיה זה מופרז לומר כי מעטים הם האנשים - כולל מהפכנים רדיקלים אדוקים - שחרשו, או מסוגלים לחרוש, את כל התלמים הללו.

מי שכנראה עמד על כך היה הצנזור הפוליטי של משטר הצאר - אחד הפרדוקסים שנלוו לתולדות "הקפיטל" הוא בעובדה כי התרגום הראשון של הספר היה דווקא התרגום לרוסית בעידן הצארות, כבר ב-1872 (תרגום לאנגלית ראה אור רק ב-1887): כאשר בכיר המארקסיסטים הרוסים גריגורי פליכאנוב טיפל בהכנת התרגום, הוא פנה אל מועצת הצנזורה הקיסרית כדי לקבל את אישורה לפרסום הספר ברוסיה. הביורוקרטיה הצארית נכנסה לפעולה בהתאם, והצנזור הראשי חיבר מזכר שדווקא אישר את פרסום הספר, ואי אפשר לקרוא אותו מבלי להתבשם מן האירוניות הבלתי-מודעות, אם כי הנכונות, הטמונות בו. הספר - כך טען הצנזור המלומד - אינו מתקיף אישים, אלא מבקר תיאוריות של שיטה כלכלית, ולכן אין בו משום סכנה לשלום הצאר.

גלויה המשבחת את פועלו של מארקס, גרמניה 1885גטי אימג'ס

חוץ מזה, המשטר ברוסיה אינו קפיטליסטי, ולכן אם יש בספר ביקורת הריהי כלפי המשטר הנהוג בארצות המערב הקפיטליסטיות, עניין שרבים ברוסיה יסכימו אתו, ואין הוא מערער על השיטה הכלכלית-חברתית הנהוגה ברוסיה. ואחרון-אחרון, הספר הוא "חיבור מדעי לחלוטין", הקריאה בו קשה ורק בעלי השכלה כלכלית יוכלו להתמודד אתו, כך שאין סכנה שהוא ישמש השראה לפעילות מהפכנית המונית.

אותה מועצת צנזורה שהתירה את תרגום "הקפיטל" לרוסית אסרה כמה שנים קודם לכן את תרגום "לויתן" של תומאס הובס: היא נימקה זאת בכך כי הספר הזה כופר בעקרון הזכות האלוהית של השליטים המלכותיים, ואי אפשר להכחיש שהיה הגיון מסוים - עקום ככל שיהיה - בהחלטותיה.

העניין הוא שמאז ועד היום לא נהפך "הקפיטל" לחיבור אשר רבים ירוצו לקרוא בו. יש להניח כי גם אלה שיקפצו על המהדורה העברית החדשה של כרך א', שיצאה עתה, ויניחו אותה בגאווה במקום בולט על מדף הספרים או על שולחן התה, לא בדיוק יבלו ימים ולילות כדי להתגבר על קריאתה. גם העובדה כי זו רק הדפסה חדשה של נוסח התרגום העברי המקורי, שהוכן לפני יותר מ-60 שנה, לא תקל על הקוראים בני-זמננו, בייחוד משום שמאז התקדמה השפה העברית רבות בפיתוח מושגים בתחומי הכלכלה ומדעי החברה. אך עצם פרסומה של מהדורה חדשה זו היא מאותות הזמן - בארץ, וגם ברחבי העולם המערבי: כאשר קארל שוואב, היוזם והיו"ר של כנס דאבוס - ספינת הדגל של הקפיטליזם העולמי - הכריז ערב הכינוס השנתי בינואר 2012 כי "הקפיטליזם בצורתו הנוכחית אינו מתאים עוד לעולם שמסביבנו", ברור כי נפל דבר וכי לביקורת סוציאליסטית על הקפטיליזם יש עדנה. המשבר הכלכלי העולמי, וגם המחאה החברתית בחוצות מדריד, תל אביב וניו יורק, הם העדויות הברורות לכך שכלכלת השוק הבלתי מרוסנת לא מתקנת את עצמה באופן אוטומטי - להיפך, ככל שהיא מתפתחת יותר, היא מתגלגלת למשברים חמורים יותר.

עד לאחרונה נדמה היה כי התפרקות ברית המועצות והגוש הקומוניסטי הביאה לידי קץ לא רק את הניסיון הסובייטי המעוות לממש את חזונו של קארל מארקס במדינה טרום-תעשייתית, אלא גם חתמה את הגולל על כל ניסיון סוציאל-דמוקרטי מתון שבמתונים: לרגעים היה נראה כי הקפיטליזם הבלתי-מרוסן, זה של מרגרט תאצ'ר בבריטניה ורונלד רייגן בארצות הברית, חוגג ניצחון היסטורי ונמצא לו גם נביא בדמותו פרנסיס פוקויאמה שהודיע, בנימה הגליאנית, כי ההיסטוריה הגיעה אל קצה וכי אין תחליף לא רק לדמוקרטיה אלא גם לקפיטליזם.

לפונדמנטליזם כמעט-משיחי זה יש כמובן גם ביטויים פוליטיים עד היום גם במקומותינו - ובנימין נתניהו היה חסידו המושבע ונושא דברו. כך נהפכו כאן, כמו במערב אירופה וארצות הברית, ההפרטה, ההתחרות הבלתי-מרוסנת של כוחות השוק ופירוקה של מדינת הרווחה לאל החדש שלו סוגדים בוואשינגטון, בלונדון ובירושלים. אבל לא עוד.

לא די בביקורת מוסרית

בהיסטוריה של התנועות הסוציאליסטיות היה ל"קפיטל" של מארקס מעמד קאנוני לא משום שהירבו לקרוא בו - מבחינה זו, "המניפסט הקומוניסטי", על לשונו הפופולרית והרטוריקה המתלהמת שלו, היה הרבה יותר אפקטיבי - אלא משום שהוא סימל את תרומתו הייחודית של מארקס לתנועות הפועלים: שהסוציאליזם אינו רק ביקורת מוסרנית על עוולות הקפיטליזם, אלא הוא גם פועל יוצא מניתוח מושכל - וביקורתי - של הקפיטליזם עצמו. הרי מארקס עצמו הודה כי אין הוא הראשון בביקורת הקפיטליזם: ב"מניפסט הקומוניסטי" וגם בכתביו האחרים הוא מכיר תודה לאלה שקדמו לו, אך הוא מבקש להבחין את עצמו מהם. הללו - סן-סימון ופורייה, פרודון וקאבה ואחרים - הסתפקו מצד אחד בביקורת מוסרית על הקפיטליזם ומצד שני שרטטו מתווים של חברות אלטרנטיביות, צודקות, שוויוניות - אידיאליות. מארקס, לעומת זאת, סבר כי לא די בכך, והתמרמרות מוסרית וכן בנייה של מגדלים פורחים באוויר אינם יותר מאשר חלומות באספמיה אם לא יהיו מלווים בניתוח היסטורי וכלכלי מעמיק של הקפיטליזם עצמו: לכן כינה את יתר ההוגים "אוטופיסטים".

כי אם מתברר כי התזות של הוגי הקפיטליזם הן נכונות וכי הקפיטליזם הוא איתן ויציב, לא תואיל כל ההתמרמרות המוסרית וההיסטוריה באכזריותה תוכיח כי הקפיטליזם ינצח. מסיבה זו הקדיש מארקס את מרבית חייו לניסיון להראות, על סמך ניתוח כלכלי של מכניזם השוק עצמו, כי ביסודה של צורת הייצור הקפיטליסטית מונחות סתירות מהותיות, שהביאו - ויביאו - למשברים מחזוריים, שבסופם תתמוטט השיטה הקפיטליסטית עצמה. יתר על כן, ככל שצורת הייצור הקפיטליסטית מתפתחת יותר, גדלים כוחו ומשקלו של הפרולטריון התעשייתי, ובכך יוצרת הבורגנות (בלשון "המניפסט") באורח דיאלקטי את קברניה.

פועל במפעל למוצרי אלקטרוניקה בסיןבלומברג

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב ביקורות הספרים ישירות אליכם

תרומתו העיקרית של קארל מארקס לפרויקט הסוציאליסטי היא בהפניית האנרגיות האינטלקטואליות מביקורת מוסרית גרידא של הקפיטליזם לניתוח כלכלי והיסטורי, וזו הסיבה להשפעה שהיתה לתורתו לא רק על גיבושה של תנועת פועלים (כאן חלקם של אחרים, כפרדיננד לסל, היה רב יותר) אלא גם לתרומתו העצומה למדעי החברה ולשיח האינטלקטואלי הרחב יותר.

במבט לאחור, ברור שהצלחת הפרויקט של מארקס היא מורכבת. מצד אחד, אפשר לומר כי מארקס מעולם לא השלים את הפרויקט, וכי "הקפיטל" אינו אלא החלק הראשון של מפעל מונומנטלי רחב יותר: מארקס עצמו תכנן חיבור מקיף שבו ששה חלקים: קפיטל, מקרקעין, עבודה שכירה, מדינה, סחר-חוץ ושוק עולמי. בסופו של דבר, לא הספיק מארקס לסיים אפילו את החלק הראשון, וזאת אולי לא רק משום שהמשא היה כבד מדי מכדי להעמיסו על אדם אחד, אלא משום שכאשר צלל מארקס לפרטי-הפרטים, גילה שהתמונה מורכבת יותר אם מבקשים להתמודד אתה על בסיס מחקרי.

יחד עם זאת, לניתוחו של מארקס, חלקי ככל שיהיה, היתה השפעה עצומה גם מחוץ לתנועת הפועלים עצמה: ככל שהתפתח המשק הקפיטליסטי, התברר להרבה מדינאים באירופה - וזה כלל אישים שמרנים מרחיקי ראות כד'יזראלי וביסמרק - כי כדי לשמר את כלכלת השוק יש דווקא צורך לרסנה ולפתח מנגנוני בלימה שיתקנו אחדים מעיוותיה הקיצוניים. כך אירע שבמחצית השנייה של המאה ה-19 נחקקה במרבית ארצות אירופה מערכת מקיפה של תקנות שהגבילו עבודת נשים וילדים, הגבילו את שעות העבודה, יצרו תשתית לביטוח פועלים מפני תאונות ומחלות, הרחיבו את זכות הבחירה והתירו את הקמתם של איגודים מקצועיים - וזאת בניגוד לתפישה הליברלית הקפיטליסטית המקורית, שהתנגדה למעורבות של המדינה בכלכלה וראתה בעצם הקמתם של איגודים מקצועיים פגיעה בעקרון חופש התחרות.

כך אירע שבמידה לא קטנה נחסם הגל המהפכני במערב אירופה לקראת סוף המאה ה-19, כי - בהשאלה מדברי "המניפסט" - לפועלים פתאום היה כבר מה להפסיד זולת כבליהם: את הביטוח הרפואי שלהם, את הרשת ההגנה שסיפקו האיגודים המקצועיים, אפילו את זכות הבחירה שלהם - בקיצור: את הרווחה היחסית שלהם.

הקפיטליזם של תחילת המאה ה-20 כבר לא היה הקפיטליזם הפראי והבלתי-מרוסן אותו תיאר מארקס. זאת, בסופו של דבר, הסיבה שבגללה לא התרחשה מהפכה סוציאליסטית במערב אירופה, בניגוד למה שקיוו המהפכנים וחששו השמרנים.

עטיפת הספר

כתוצאה מכך, לאחר המשבר הכלכלי העולמי שתחילתו ב-1929 ושהביא, בין השאר, לעליית הנאציזם מצד אחד ולחיזוק כוחה של התנועה הקומוניסטית מצד שני, פותחה במערב - והפעם זה כלל גם את ארצות הברית - מערכת מפותחת של מדינת רווחה: תורתו של ג'ון מיינרד קיינס שימשה כהשראה לקפיטליזם מתגונן זה, שהבין כי כדי למנוע מהפכה הדרך אינה לדכא את הפועלים, אלא לאפשר להם, באמצעות התערבות המדינה בכלכלה, ליהנות מן הצמיחה הקפיטליסטית. מתברר כי מי שקראו את מארקס היו גם הקפיטליסטים וכדי למנוע את התממשות תחזיתו הם תרמו לשינוי המודל הקפיטליסטי הלא-מרוסן והחליפו אותו בקונסנסוס של מדינת הרווחה או - כפי שמודל זה קרוי בגרמניה - "כלכלת השוק החברתית".

על מדינת רווחה מעורבת זו קראו תיגר אנשי אסכולת שיקגו ובראשם מילטון פרידמן, ובעקבותיהם מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן, שביקשו לחזור למודל השוק הבלתי-מרוסן. במידה לא קטנה הם הצליחו - ובכך גררו את הכלכלה הגלובלית למשבר הנוכחי וגם, באופן פרדוקסלי - הפכו שוב את מארקס לרלוונטי במציאות של המאה ה-21, לאחר שנדמה היה כי מדינת הרווחה הוורדרדה הסוציאל-דמוקרטית המתונה הפכה את תחזיותיו למיושנות.

לכך יש כמובן גם להוסיף את משמעותה החברתית של הגלובליזציה. אם מעמד הפועלים המערבי שייך היום ברובו למעמד הביניים, הרי זה בין השאר משום שחלק ניכר מן הייצור התעשייתי של המוצרים הנצרכים במערב - מבגדים ועד למכוניות ומחשבים - נוצר היום במדינות העולם השלישי, ששם הפועלים חיים בתנאים המזכירים את תנאי המחיה הנוראים של הפרולטריון האירופי במאה ה-19. החלוקה המעמדית כבר אינה, בעיקרו של דבר, בתוך החברות המערביות בין בורגנים לפרולטרים, אלא בין החברות המערביות ("הבורגניות") למדינות העולם השלישי (ה"פרולטריות"). כאשר באזורי תעשיה במחוז גואנטונג בסין יש 200 אלף פועלים העובדים בשביל חברת "אפל" וחברות מחשבים מערביות אחרות 12 שעות ביום, שישה ימים בשבוע, בשכר ממוצע של 17 דולר ליום - זו דמותו של הקפיטליזם הגלובלי המודרני. האירוניה היא שלא כל המפגינים בני דור הפייסבוק והטוויטר בוול סטריט ובשדרות רוטשילד, שגם רואים בסטיב ג'ובס את מושא חלומותיהם, מודעים לכך כי גם הם אלה הנהנים מהניצול המחפיר של הפרולטריון התעשייתי החדש הזה שמאפשר את סגנון החיים שלהם - אך רחוק מן העין ומן הלב.

מה נשאר מ"הקפיטל"?

אחרי כל זאת, מה נשאר בכל זאת מן "הקפיטל" של מארקס היום? הישגו התיאורטי העיקרי בחיבור זה - שיישומיו המעשיים צצים בכל יום - הוא בהצלחתו במה שהיינו מכנים היום הדה-קונסטרוקציה וההיסטוריזציה של מודל השוק וכלכלת השוק המבוססת על תחרות בלתי-מוגבלת בין בני האדם. מאז אדם סמית והכלכלנים שהלכו בעקבותיו, הוצג המודל האינדיבידואליסטי הזה, שביסודו ההנחה כי כל בני האדם בכל הזמנים ובכל הנסיבות מבקשים למקסם את טובות ההנאה הפרטיות שלהם, לא רק כמודל תיאורטי אופטימלי, אלא גם כחוק טבע חברתי. "היד הנעלמה" של התחרות החופשית, כך נטען, מעלה מתוך מלחמת הכל בכל הזאת את הטוב המירבי לכולם, וכל התערבות בפעילותו החופשית של השוק גם מזיקה וגם מנוגדת לטבע האדם. כך הוענק למודל התחרות המבוססת על תפישה אינדיבידואליטסית רדיקלית זו מעמד של חוק מדעי, וכך נלמדו הדברים (ועדיין נלמדים) בקורסים רבים של "מבוא לכלכלה" במערב וגם, כמובן, אצלנו.

קרל מרקס

אחדים מן הפרקים המרכזיים של "הקפיטל" מראים כי מודל זה הוא פרי התפתחות היסטורית ספציפית בחברות המערביות, וככל שהוא תאם את ההתפתחות התעשייתית במערב, הפיכתו לחוק ברזל אוניברסלי היא פרי של מעשה היסטורי שהתרחש בזמן ובמקום מסוימים ולא חוק טבע כללי. יתר על כן - ובזאת חשיבותו התיאורטית: מארקס מראה כי בהפיכתה של תפישה היסטורית זו לחוק טבע מתרחש תהליך עמוק יותר. המוצר התעשייתי מתחיל להיתפש לא כפרי יכולתו היצירתית של האדם, שבה הוא נבדל משאר בעלי החיים, אלא כעצם עצמאי ("הסחורה") - שהוא מכתיב את תנאי העבודה של האדם היוצר אותו. במלים אחרות: הסובייקט - האדם, הפועל - נהפך לאובייקט, בעוד שהאובייקט (שהוא מעשה ידי אדם) נהפך לסובייקט: כך נעשה המוצר לפטיש, למשהו מסתורי שהוא מעל לאדם ומחוץ לשליטתו. באחד הפרקים המרתקים של הספר, "האופי הפטישיסטי של הסחורה", מצביע מארקס על מה שהוא מכנה תהליך המיסטיפיקציה של הסחורה, המעניק למוצר מעמד אונטולוגי מול האדם שייצר אותו, ובמיסטיפיקציה זו טמונים מה שהכלכלה המדינית הקלאסית מכנה "חוקי הכלכלה". מעשי ידי האדם משתלטים על חייו ועוד מוצגים כאילו הם קיימים כיישויות עצמאיות מחוצה לו. לפי מארקס, מבחינה זו הכלכלה המדינית הקלאסית דומה לתיאולוגיה בכך שהיא מציגה משהו שהוא פרי יכולתו היצירתית של האדם בתור homo faber, האדם היוצר, "השקעה של מוח האדם, עצביו, שריריו, חושיו וכו'" - למציאות עצמאית המצויה מעל לאדם ומכתיבה את חייו.

כאן ממשיך מארקס ב"קפיטל" את תיאורית הניכור שפיתח ב"כתבי היד הכלכליים-פילוסופיים" שלו משנת 1844, שבהם תיאר כיצד תהליך הייצור התעשייתי הקפיטליסטי מנכר את הפועל ממוצרו וכיצד הוא נעשה עבד למוצרי ידיו שנהפכים - באמצעות שכר העבודה - לאדוניו. ביקורת פילוסופית זו היא היסוד ההומניסטי הבסיסי של תורת מארקס, שנבלע לעתים - בייחוד ב"הקפיטל" - בפרטי הניתוח הכלכלי הפרטני. בסופו של דבר, ביקש מארקס מה שביקשו גם אותם סוציאליסטים שאותם כינה קצת בבוז "אוטופיסטים"; אך הללו הסתפקו בגינוי מוסרי, ואילו מארקס ביקש להשיב לתהליך הייצור את יסודו האנושי. אולם כדי לעשות זאת, סבר כי צריך לקרוע את המסכה מעל הטיעון של הכלכלה הקפיטליסטית כי מה שמתרחש בעולם התעשייתי הוא ביטוי של חוקיות כעין-מדעית: הכל מעשי ידי אדם, והאדם היוצר את המוצר מעצב גם את חוקי הכלכלה, והללו פתוחים לשינויים היסטוריים ותודעתיים ואינם חוקי טבע פיסיקליים.

מורשת הומניסטית זו היא הניצוץ המהבהב גם עתה במחאה החברתית, בארץ ובעולם. כמאמרו של הפילוסוף הפולני לשק קולקובסקי, עמוקה ככל שתהיה הבאר שלתוכה יתבונן האדם, בתחתיתה ימצא רק את השתקפות דמותו שלו. אין משהו בחיים האנושיים-החברתיים שהוא מעל לאוטונומיה האנושית: היא כמובן חייבת להתחשב בחוקי הטבע - כמו בחוק הכובד - אבל היא אינה כבולה על ידם ומסוגלת להתרומם מעליהם. האדם הוא יצור טבעי, אבל את המציאות החברתית הוא מעצב בכוחותיו, ועל בסיס עיצובו זה של העולם החומרי בזכות יכולותיו היצירתיות של האדם, נוצרת ההיסטוריה האנושית.

מסופר על הביוגרף הראשון של קארל מארקס, הסוציאל-דמוקרט הגרמני פרנץ מהרינג, שבא ללונדון וביקש להיפגש עם אנשים שעוד הכירו את מארקס בחייו. הפגישו אותו עם מי שהיה הספרן באולם הקריאה של המוזיאון הבריטי, בו בילה מארקס שנים רבות בעת המחקר האינסופי על "הקפיטל". הספרן הישיש אכן נזכר בקורא הוותיק והפטיר: "כן, ד"ר מארקס, ג'נטלמן אמיתי; במשך שנים היה בא לאולם הקריאה מדי יום ביומו. אך יום אחד הוא חדל לבוא, ומאז לא שמע עליו איש".

לא בדיוק.

הפרופ' שלמה אבינרי, שתירגם לעברית את "כתבי שחרות" של מארקס, הוא חבר במערכת הבינלאומית של המהדורה המלאה של כתבי מארקס ואנגלס, היוצאת לאור באמסטרדם ובברלין



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות