טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קרונקייט וראדר: שומרי מסך

האחד היה מיושב בדעתו, סמכותי וממלכתי, והשני פזיז, שנוי במחלוקת ובעל דעות עצמאיות. חיים יבין כותב על וולטר קרונקייט וממשיכו דן ראדר, שדרני החדשות שעיצבו את דעת הקהל האמריקאית במשך חצי מאה

תגובות

Cronkite
$20.98 .Douglas Brinkley. HarperCollins, 820 pp

Rather Outspoken: my life in the news
$15.98 .Dan Rather with Digby Diehl .Grand Central Publishing, 309 pp

בעת שהותי האחרונה בניו יורק רכשתי שני ספרים שעוסקים במי שהיו בעבר שני מגישי החדשות הגדולים של ארצות הברית: ביוגרפיה על וולטר קרונקייט ואוטוביוגרפיה של דן ראדר. בדרך כלל היחס למגיש החדשות בטלוויזיה נע בין שני קצוות: או שהוא גובל בהערצה עיוורת, או שיש בו נימה של זלזול: מה זה בסך הכל מגיש? כולו קריין הקורא טקסטים מוכנים מן הטלפרומטר. ספרו של דאגלאס ברינקלי על קרונקייט שונה.

ברינקלי הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת רייס שבטקסס, ופירסם כ–20 ספרים על דמויות בולטות בהיסטוריה האמריקאית, ובהם ספרים על הנשיאים רוזוולט וקנדי. אמנם יש בספר את כל הסממנים של ביוגרפיה עסיסית ורכילותית הקשורה לסיפור חייו של כוכב טלוויזיה, אבל יש בו הרבה יותר מזה. בתום הקריאה בספר המקיף ‏(עם התוספות, קרוב ל–1,000 עמודים‏), אתה שואל את עצמך במה היה כוחו הגדול של מי שכונה לא אחת “האיש האמין ביותר בארצות הברית, אחרי הנשיא”. הרושם הראשוני הוא כי לוולטר קרונקיייט לא היו לבטים באשר לשאלה אמריקה לאן? או מהי הרוח האמריקאית? שכן הוא היה הרוח האמריקאית. שדרן החדשות המיתולוגי הזה הוביל במידה מסוימת בדבריו וברוחו את ארצות הברית.

וולטר קרונקייט, שנולד ב–1916 במדינת מיזורי, לא היה פילוסוף וגם אינטלקטואל לא היה. רחוק מזה: נטייתו האישית, וגם כשרונו, היו יותר בצד האופרטיבי־טכני: בן 12 היה כשכתב מאמר בעיתון של בית ספרו ביוסטון, טקסס, העיר שבה סיים את חוק לימודיו בבית הספר התיכון. הוא למד אחר כך באוניברסיטת טקסס, ובמלחמת העולם השנייה התגייס לצבא ארצות הברית ככתב צבאי. הוא לא היה לוחם גדול אבל השתתף בטיסות ההפצצה של כוחות הברית על גרמניה. במהלך הקריירה העתונאית שלו היה כתב סוכנות יונייטד פרס במשפטי נירנברג, שליח הסוכנות בברית המועצות, ואף ניסה את כוחו ככתב ספורט. אהבתו הגדולה היתה החלל החיצון: שאיפת חייו היתה לשדר מן הירח, אבל רגליו היו נטועות חזק על פני הקרקע.

נוטים לראות בו כממשיך דרכו של קודמו אדוארד מורו. למראית עין זה אולי נכון, אבל היה הבדל בין השניים: אם להשתמש בביטוי מרחיק לכת, מורו ראוי לתואר “אינטלקטואל” הרבה יותר מקרונקייט: הוא האיש שחיסל במחי ראיון קטלני אחד את הקריירה של הסנטור הגזען ג’ו מקארתי, וקרוב לודאי הציל את אמריקה מהמשך ציד מכשפות אנטי־קומוניסטי.

וולטר קרונקייט, 1952
אי-פי אי–פי

קרונקייט ומורו כיבדו זה את זה אבל לא היו חברים, נכון יותר לומר שהיו יריבים. קרונקייט היה הרבה יותר ריאליסט, איש מעשה. הוא ביטא את המאבק על חופש הביטוי באישיותו, בדרך שבה מילא את תפקידו כעיתונאי - כתב, עורך ומגיש חדשות. הוא נלחם בחירוף נפש בהשחתה המסחרית התוקפת את העיתונות. חשוב לציין את זה דווקא בימים שבהם מושג העיתונות טובע בים הרייטינג ובהבלים הממלאים את החדשות.

קרונקייט לא היה נקי מפוזות, אף על פי שלא היה זקוק להן: קולו העמוק, קומתו, רצינותו, תדמיתו, עשו את המלאכה. אחד המקרים הראשונים שבהם באה לידי ביטוי תדמיתו כמי שביטא את רוח עמו היתה בשידור ההודעה הדרמטית על רצח הנשיא ג’ון קנדי ב–22 בנובמבר 1963. הצילום הידוע שלו מוריד את המשקפיים ומודיע בכאב על הרצח, הקנה לו את הכינוי “מרפא האומה” ‏(Healer Of The Nation‏): היה זה כאילו נשא על כתפיו את צער האומה האמריקאית. הוא עשה זאת באישיותו, לא במלים.

מן הכתבים שעבדו אתו דרש תמיד עובדות ולא פרשנויות, למרות שהקטע הידוע ביותר שלו דווקא כן קשור לפרשנות. ב–1968 כשהאמריקאים כבר היו שקועים עמוק בבוץ הווייטנאמי, עם אלפי הרוגים ומאות־אלפי חיילים בשדות הקטל, יצא הווייטקונג למתקפת “טֵת” הידועה. עד אז נהג קרונקייט, לעולם הטיפוס הממלכתי, פטריוט מוחלט, לשדר במהדורת הערב את הגירסה הרשמית של הפנטגון בדבר הישגי הצבא האמריקאי במלחמה. אך ככל שחלף הזמן והמלחמה סירבה להסתיים וגבתה עוד ועוד קורבנות, למדו האמריקאים על בשרם שמלחמת וייטנאם לא מוליכה לשום מקום. ידיעות סותרות, עגומות, הגיעו אל שולחן המערכת של קרונקייט.

לבסוף החליט, למגינת לב הנהלת רשת סי־בי־אס בניו יורק, לצאת בעצמו לסייגון, ללמוד את המצב מקרוב. בווייטנאם ראה את המלחמה בקלוז־אפ: באחת התמונות הבלתי נשכחות מתואר קרונקייט כשהוא חוזר משדה הקרב במסוק ולרגליו ארונותיהם של חיילי מרינס שנפלו בלחימה.
הדברים שראה בווייטנאם הביאו אותו לכלל ייאוש. הוא הכין כתבה תיעודית מסכמת ובה הביע את דעתו בפרשנות חד משמעית: “בווייטנאם”, אמר למיליוני צופים אמריקאים, “הגענו למבוי סתום, לקפאון ואין לנו מנוס אלא להיכנס למשא ומתן עם הווייטקונג”.
הנשיא לינדון ג’ונסון צפה בקטע. בסיומו אמר “אם איבדתי את קרונקייט, איבדתי את אמריקה” ‏(על פי גירסה אחרת: “איבדתי את המלחמה”‏). לפי כמה עדויות החליט ג’ונסון, בעקבות השידור, לא לרוץ לכהונה נוספת כנשיא. בכך חל שינוי מוחלט במעורבות האמריקאית בווייטנאם והחלה ההתקפלות של וואשינגטון משם. זה היה מהפך היסטורי אדיר.

אך קרונקייט לא היה מהפכן, גם איש קצוות המרגיז את הממסד לא היה. הוא היה איש חדשות מובהק, לא הגיגן, לא פרשן ולא דרשן. עניינו היה בספורט, בחדשות מקומיות ובעיקר בחלל. כאשר דרכו רגלי ניל ארמסטרונג על הירח קפץ והתרגש והשמיע קולות של ילד שמצא את צעצוע חייו. הוא לא חשב שבחלל תמצא אמריקה את גאולתה. הוא גם לא נאם נאומים חוצבי להבות לטובת מבצעי החלל האמריקאיים, אלא היתה זו אישיותו הנלהבת שסחפה את ההמונים. המדינה הענקית נישאה כאילו על כנפי דמיונו: לא היה צורך לנמק את הרגש הפטריוטי שלו למען כיבוש החלל.

בעצם קרונקייט העולה מן הספר הוא איש האמצע שדאג כל חייו שכל מה שיוצא מאולפני סי־בי־אס אכן יהיה עיתונות כנה, עובדתית, ללא כחל וסרק. אבל הוא לא סחף את אמריקה בתחקירים עוצרי נשימה. למשל, בפרשת ווטרגייט היתה סי־בי־אס שחקן משנה. אולי אפילו שחקן ספסל. החדשות ששידר קרונקייט הועתקו מן הדיווחים של כתבי “וואשינגטון פוסט” בוב וודוורד וקרל ברנסטיין, ממש כפי שקיבלו אותם מן המקור שלהם, “גרון עמוק”. קרונקייט, הוגן וממלכתי עד הסוף, לא היסס לאזן את האשמות “וואשינגטון פוסט” נגד ניקסון - בהביאו את גירסאות הבית הלבן כמשקל נגד. על כך ספג ביקורת קטלנית מעמיתו לתחנה דניאל שוֹר שידע הכל על השחיתויות בבית הלבן. וכשלבסוף התפטר ניקסון, חמל עליו קרונקייט, אך זכה לקיתון של רותחים מפיו של אותו שור על כי הוא מחניף לממסד.

השדרן הכוכב לא נקט עמדה קיצונית, לוחמנית, במאבקים לשינוי פני אמריקה לקראת סוף המאה ה–20, אבל אולי בזה היה גם כוחו: לכל אמריקאי היה ברור שנאמן החדשות שלו הוא אדם נאור, אמיתי, ליברל ופטריוט, שאפשר לסמוך עליו. כל אמריקאי ידע היכן נמצאים לבו, מחשבתו ונשמתו של מי שסיים כל מהדורת חדשות שלו בסיסמה המגוחכת מעט That’s” “the Way it Is ‏(“אלה הם פני הדברים”‏). הוא לא היה כתב־לוחם ולא בלט במיוחד במאבק למען זכויות האזרח בשנות ה–60. רק לאחר פרישתו ‏(המוקדמת מדי, על פי עדותו‏) רתם את עצמו לכמה מאבקים ובראשם ההתנגדות ליוזמות המלחמתיות של ארצות הברית בעיראק ובאפגניסטאן. למרות האהדה שרחשו כלפיו, לא הנהיג הפגנות ענק למען ארגוני זכויות האדם, ולא יצא חוצץ בראש המאבקים של ארגוני הנשים או ארגוני הההומוסקסואלים. הוא רחק למעשה כל חייו ממעורבות מעשית בפוליטיקה האמריקאית.

בחלק מן המקרים, כפי שמתואר בספר, היה לקרונקייט פשוט מזל, למשל כאשר “הוציא” מאנואר סאדאת וממנחם בגין הבטחה לוויינית על ביקורו המיידי של נשיא מצרים בירושלים: ב–1977, כאשר שמע בחדשות השוטפות את הצהרת סאדאת על נכונותו לבוא לישראל לדבר על השלום הנכסף, ביקש להוכיח שזו לא סתם אמירה שגרתית של נשיא מצרים. הוא מיהר לפנות באמצעות הלוויין לקהיר ואחר כך לתל אביב ו”סחט” מבגין ומסאדאת את ההתחייבות לפגישה בירושלים. זוהי עשייה טלוויזיונית. בעצם, קצת יותר מזה.

ברבות הימים קרונקייט לא רווה נחת ממה שקורה במדיום שלנו. באוטוביוגרפיה קודמת שלו, ‏(A Reporter’s Life מ–1996‏) התלונן על הטלוויזיה בכבלים. בספר החדש מתואר כיצד כיום, לאחר שראה כי אנו מוצפים באינטרנט, בתקשורת הקווית, החברתית, הסלולרית, בפייסבוק ובטוויטר - תקשורת האופפת אותנו מכל עבר, השלים עם התופעה אך לא עם תוצאותיה, שלפיהן החדשות מאבדות את זהותן וכל דבר מוגדר כ”חדשות”, גם מלבושיה של כוכבת, וגם זהות אשתו החדשה של כוכב קולנוע. הוא לא כתב על כך דיסרטציות, הוא לא יצא חוצץ, הרצאותיו לא בלטו, אבל דרכו הבלתי מתפשרת למען עיתונות טהורה ביטאה קו עיקש וקנאי של שמירה על צלם המקצוע. בכך הוא הוביל, בעצם אישיותו, את הגל המרכזי, הרציני, של העיתונות האלקטרונית, שעדיין חיה ובועטת בארצות הברית.

את מקומו על כס המגיש־עורך הראשי של חברת סי־בי־אס תפס דן ראדר. כמו ג’נטלמן אמיתי, קרונקייט בירך על המינוי, למרות שהיה מעדיף איש אחר. שני האישים הללו היו שונים זה מזה באופיים, בכישוריהם, ובעיקר במזגם ובאמביציה שלהם. ביום כניסתו לתפקיד המגיש, הורה ראדר להחליף את כל התפאורה באולפן של קרונקייט, לבל יישאר מן השדר הוותיק כל זכר. הוא החליף אפילו את כורסת המגיש. בוב שיפר, מחבריו של קרונקייט, רגז, והחזיר את הכורסה לאולפן. ראדר חזר והוציא אותה. וכך הלאה. כשהגיע זמן השידור החל ראדר להגיש את המהדורה בעמידה. רק אחרי כמה דקות של תקלות ומבוכה, נמצאה הכורסה הגואלת. ראדר חזר להיות יורשו האמיתי של קרונקייט.

דן ראדר בפעולה. 2003
רויטרס

גם ראדר, יליד 1931, צמח בדרום, בטקסס. מילדותו היה להוט לתקשורת, מוקף עיתונים ורדיו. הוא התמחה בסוכנויות הידיעות יו־פי ואי־פי, והיה שדר הרדיו הבכיר של הרדיו האזורי.

ראדר התבלט לראשונה בעת השידור החי שלו בעת אסון ההוריקן “קרלה”. הוא הוכר אז ככתב מצטיין של הרשת והיה לאיש סי־בי־אס. רשימת הישגיו ככתב מרשימה: ראדר, שהיה הראשון שהודיע על הירצחו של הנשיא קנדי, נקרא להיות כתב הרשת בבית הלבן. הוא נודע כאדם העובד “הכי קשה” בעיתונות: המועסק בו־זמנית בשלוש תוכניות בעת ובעונה אחת: “48 שעות”, הגשת חדשות הערב, ו”60 דקות”, וזאת בנוסף לתוכניות רדיו ולכתיבת מאמרים בעיתונות.

ככתב הבית הלבן של סי־בי־אס התבלט בחוצפתו: במסיבת עיתונאים אחת, אי שם ב–1974, ראה הנשיא ניקסון את להיטותו של השדרן ושאל אותו “מר ראדר, אתה ממהר לאיזשהו מקום?” על כך ענה לו ראדר מניה וביה: “לא, אדוני הנשיא, ואתה?”; ואף זאת: שנים לאחר שנבחר למגיש התעכבה פעם במשך דקות ארוכות מהדורת החדשות ומה ששודר היה כסאו הריק. הסיבה? שידור המהדורה התעכב עד שיסתיים שידורו של משחק טניס: לראדר נמאס, והוא פשוט קם ונטש את עמדתו.

ראדר שידר ממקומות רבים בעולם: מווייטנאם, מעיראק ומאיראן, מן המפרץ הפרסי ומן המזרח התיכון. לא היתה דמות פוליטית שלא ראיין: החל מאייזנהאאור ועד ברק אובמה, אך במיוחד ראויות כתבותיו מאפגניסטאן: הוא התגנב לשם כאחד המוג’הידין ושידר משם כתובת מרתקות. בספר ההישגים שלו אין כמעט פרק חסר: הוא שידר את המאבקים על זכויות האזרח בדרום ובלט בשידור המתקפה של 11 בספטמבר 2001: אז ראדר “החזיק” שידור במשך יותר מ–53 שעות ברציפות. זמן מה אחרי האסון רואיין אצל דייוויד לטרמן ופרץ בבכי לעיני מיליוני אמריקאים בזמן צפיית שיא.

האמביציה שלו לא ידעה גבולות, אך היא גם זאת שהביאה אותו לסילוקו מחברת הבית שבה התגאה, מסי־בי־אס: כפי שהקריירה שלו נסקה, כך היא גם התנפצה בקול רם, באחת השערוריות הגדולות בתולדות הטלוויזיה האמריקאית.

ראדר כתב כבר כמה ספרים. אבל הספר האחרון שלו שונה: זהו ספר אוטוביוגרפי, אפולוגטי “Rather Outspoken” ‏(“ראדר מדבר גלויות” בתרגום חופשי‏). בניגוד לקרונקייט הנינוח שהיה כל ימיו בשיא הצמרת הפופולרית - המנהיגותית, אם תרצו - הקריירה של ראדר נופצה וזוהרו הועם. הכל נבע מאותה כתבה שהכין על בוש, שלימים כונתה “ראדר־גייט”. בכתבה, ששודרה בתוכנית “60 דקות” ב–8 בספטמבר 2004, פחות מחודשיים לפני הבחירות לנשיאות, האשים ראדר עם צוות תחקיריניו, את המועמד לנשיאות ג’ורג’ בוש הבן, בהתחמקות מן השירות בחיל האויר של המשמר הלאומי של ארצות הברית: בוש התקבל לשרות, רמזה הכתבה, הודות לקשרי משפחה טובים. הוא לא התייצב למבחני כושר, נעדר בלי סיבה מטיסות אימונים, וגם הודח מהטסת מטוסי 102–F המשמשים לאימון. הנשיא בוש, טען ראדר, השתמט למעשה משירות בצבא האמריקאי. מובן שהדבר פגע בתדמיתו כמועמד לנשיאות ואחר כך, הפרשה התמשכה כמובן אחרי הבחירות, בתדמיתו כנשיא.

מיד לאחר השידור התעורר רעש אדיר. חברת סי־בי־אס מינתה ועדת חקירה שקבעה כי התחקיר לכתבה היה לקוי כיוון שהצוות של ראדר לא טרח לבדוק את אמינות המסמכים שעליהם נשען התחקיר, שהתבררו כמזויפים. את המסמכים המציא לוטננט־קולונל ג’רי קיליאן, בעבר מפקדו של בוש ‏(קיליאן מת עוד לפני השידור‏). ראדר דחה את ממצאי הוועדה, אבל כדי לשמור על משרתו כמגיש ראשי, הסכים לשדר הודעה שבה הודה כי טעה. ואולם ההתנצלות לא סייעה לו לשמור על כיסא המגיש - והוא נאלץ להיפרד ממנו אחרי 24 שנים של הגשת חדשות הערב. בשלב ראשון יעץ לו מנהל החדשות לחזור לעבודת שטח. ראדר כופף את ראשו והסכים לעבור למהדורה נסיונית של “60 דקות מספר 2”, הוא החזיק שם מעמד זמן מה, תבע את הנהלת הרשת לדין ודרש פיצויים על הפגיעה בשמו בסך כולל של 70 מיליון דולרים. התביעה נדחתה.

דן ראדר מצא את עצמו מחוץ לסי־בי־אס, ולאחר משבר קשה מונה לעורך ומגיש סדרת תחקירים של טלוויזיה בכבלים מצליחה, שאף זכתה בכמה פרסי אמי, רשת HDNet, אבל המהלומה שספג אינה מרפה ממנו. ספרו החדש יוקד מאש המרירות העולה מבין דפיו. ראדר תוקף בו את הנהלת הרשת שהתקפלה בפני הבית הלבן, ולדבריו פעלה מתוך מניעים זרים של הון ושלטון.

אכן, ההתקפות על בוש היו בצל מאבק הבחירות בין דמוקרטים לרפובליקאים, אך ראדר מרחיב את היריעה: הוא תוקף גם את קשרי הבית הלבן עם צמרת חברות הענק סי־בי־אס וחברת האם שלה ויאקום - ובעיקר את האינטרסים הכלכליים של רשת סי־בי־אס המפוארת שנהפכה כיום ללא יותר מאשר ענף מסחרי בג’ונגל של ענקי הקונגלומרטים האמריקאים. זאת לא הרשת, טוען השדר לשעבר, שקידשה את העיתונות כמו בימי מייסדה ויליאם פיילי, וגדולי השידור כמו מורו וולטר קרונקייט.

הקורא בשני הספרים ברצף אינו יכול להשתחרר מן התחושה כי האיש ראדר לא ידע גבולות. בזה היה כוחו אבל בכך גם חולשתו. האמביציה הרגה אותו. היה זה דווקא קרונקייט, המתון לכאורה, שבניגוד לראדר ידע ללכת נגד המימסד, ואפילו בפרשה אדירה כמו מלחמת וייטנאם. קרונקייט פעל נגד ידידו, הנשיא ג’ונסון, והצליח, בזכות יושרתו העיתונאית, כנותו, ואמינותו המוחלטת, לסובב את דעת הקהל האמריקאית, ולהביא למהפכה בהיסטוריה האמריקאית. מה שמלמד על חשיבותה של עיתונאות אמת: זה לא מספיק להיות רווי בתשוקה של עיתונאות־נגד, של רצון למהפכנות, ולאנטי־מימסדיות לוהטת. זה לא מספיק לחפש סקופים. צריך יושרה, בכל השלבים, בשורש, בתחקיר, ובעיקר באישיותו של העיתונאי.

חיים יבין שידר את מהדורת “מבט” בערוץ 1 במשך 40 שנים. זוכה פרס ישראל לתקשורת
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות