העיתון וסיפור המשפחה שמאחוריו
עדי מרקוזה־הס. הוצאת כרמל, 473 עמ’, 129 שקלים

עדי מרקוזה־הס פורשת את סיפורו של “העיתון של המדינה”. את העיתון “ידיעות אחרונות” הקים אדם צעיר בשם אלכסנדר מוזס, והגיליון הראשון ראה אור לפני 73 שנים, ב–11 בדצמבר 1939, בראשית מלחמת העולם השנייה. עורכו היה עיתונאי צעיר שנחשב לכוכב עולה, הד”ר עזריאל קרליבך. הוא נולד בלייפציג שבגרמניה ב–1909 ועלה לארץ ב–1936. מצעירותו נמשך קרליבך לכתיבה פובליציסטית - נכתב עליו כי הוא “מצטייר ‏(כ‏)אדם שרק דבר אחד מילא את חייו: הכתיבה. מגיל 13 אין הוא חדל לכתוב, ויבולו הספרותי הוא עצום”. בארץ הוא הצטרף ראשית למערכת עיתון “הארץ”, ואחר כך מונה לעורך הראשי של העיתון החדש. קרליבך קיווה כי העיתון יהיה “הבמה הראשית שלו, זו עליה יהיה המחזאי, הבמאי והשחקן הראשי”. לקרליבך לא היה אגו זעיר.

תקופה קצרה אחרי הקמתו הגיע לעיתון שחקן מרכזי נוסף: יהודה מוזס, אביו של אלכסנדר. הוא התחיל להתעניין באורח פעיל בעיתון ואילץ למעשה את בנו לוותר על ניהולו, צעד שמאיר את הפתגם העתיק “אין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו” באור משונה. אלכסנדר מוזס לא היה אדם חלש. מרקוזה־הס מתארת אותו כאדם עקשן ודעתן שלא נרתע בקלות מפני השררה, כולל השררה של אביו. האב רצה את העיתון, ואלכסנדר, אף שבתחילה ניסה לומר “לא” לאבא, נאלץ בסופו של דבר לוותר. אולי הרגיש כבר אז כי בין העורך, עזריאל קרליבך, לבין אביו, סיכוייו להשפיע על הנעשה בעיתון קרובים לאפס.
כמו”ל העיתון יהודה מוזס ניהל אותו ביד רמה, ובמקביל קרליבך ערך אותו באותה הדרך. זה גרם באופן טבעי למצב קשה: “מעולם לא היתה כימיה בין השניים. היחסים ביניהם היו מתוחים כמעט למן הרגע הראשון”. עובדה זו הביאה לפיצוץ בלתי נמנע - עצם העובדה שהשניים הצליחו לעבוד ביחד כמה שנים היא בלתי מוסברת.

פרטי הפיצוץ ביניהם ידועים. הם חלק מסיפורי צאן הברזל במיתולוגיה של העיתונות הישראלית: בראשית אוקטובר 1947 נסע קרליבך לארצות הברית כדי לסקר את מושב האו”ם המיוחד שדן בגורל ארץ ישראל ובחלוקתה, שנערך בלייק־סקסס שבמדינת ניו יורק. קרליבך, שחש כי דיוני המושב גורליים, שלח לעיתונו בכל יום מברקים ארוכים במיוחד, שעלו הון. מוזס, שיצא מגדרו לנוכח שיטפון המברקים, לא התאפק והורה לקרליבך להפסיק לשלוח אותם. תגובת קרליבך, שרתח מזעם, היתה דרמטית: “לשבור את הכלים”, כלומר לעזוב את העיתון ולהקים עיתון מתחרה. ניתן לראות אפוא את הוראת מוזס כקש ששבר את גב הגמל, או הגץ שפוצץ חבית שהיתה עמוסה בחומר נפץ תקופה ארוכה.

במוצאי שבת, 14 בפברואר 1948, מימש קרליבך את החלטתו והניף את נס המרד. הוא קם והלך, ויחד אתו הלכו כל הכתבים כדי להקים עיתון חדש ומיוחד שעיתונאיו הם בעליו. שמו היה “ידיעות מעריב” ‏(כעבור זמן קצר שונה שמו ל”מעריב”‏).

מטרת קרליבך - להרוס את העיתון שהוא היה עורכו כמה ימים לפני כן - כמעט מומשה. כשיהודה מוזס בא למערכת “לא היה שם איש, ולא היה במה להוציא עיתון”. מוזס קיבל אמנם התראה על העומד להתרחש, אך לא העלה בדעתו “עד כמה מוכן העורך שלו להרחיק לכת”. מוזס קיבל החלטה מיד: להמשיך לפרסם את העיתון, “בלי עורך, בלי עיתונאים, בלי עובדי מנהלה ובלי מנהל דפוס”. באותו יום “היה יהודה מוזס המום, אך לא מובס”.

לחצות את הקווים

חלק ניכר מהספר מתאר את המאבק על שרידות העיתון, שאפשר לפרשו כהרואי, ומסביר כיצד הוא הפך לעיתון המרכזי בישראל. שני אנשים ניהלו את המאבק הזה. הראשון היה נח מוזס, בנו של יהודה. למרות שאיפתו להיות עיתונאי, בפועל נח מוזס התרכז בניהול העיתון - אחרי מות אביו ב–1956 הוא נהפך למו”ל העיתון באופן רשמי. המחברת טוענת כי “דרכי הניהול שלו באותן שנים מוקדמות היו טבועות עדיין בחותם שיטותיו הישנות של אביו. ספק אם הן תרמו לשיפור מצבו הכלכלי של העיתון, אך ככל הנראה איפשרו לו לשרוד”.

השני היה דב יודקובסקי. הוא נולד בוורשה ב–1923 וגדל באנטוורפן. בימי השואה הוא עבר שבעת מדורי הגיהנום - המחברת כתבה על כך בהערצה בלתי מוסתרת כי “דב עבר עשרה מחנות ריכוז והשמדה, ושרד. הוא שרד הודות להיאחזותו העיקשת, חסרת הפשרות, בחיים, הודות לתושייה מופלאה שעמדה לו ברגעים קריטיים”. ב–1945 הוא הגיע לארץ והתקבל בזרועות פתוחות על ידי בן משפחתו יהודה מוזס ‏(אסתר, אמו של יודקובסקי, היתה דודניתו של מוזס‏). יודקובסקי לא שאף להיות עיתונאי, אבל לנוכח המצב הקריטי בעיתון הוא התגייס לסייע, ובפועל כל חייו הארוכים הוא עסק אך ורק בדבר אחד - עיתונות.

יודקובסקי לא היה עורך העיתון. העורך הרשמי היה ד”ר הרצל רוזנבלום - דמות מכובדת ‏(בין חותמי מגילת העצמאות בשם ורדי‏), שהתמקד בעיקר בכתיבת מאמרי מערכת פומפוזיים. התואר של יודקובסקי היה צנוע למדי: “מרכז המערכת”, אך בפועל הוא זה שערך את העיתון. חזונו היה להפוך אותו ל”עיתון המתאים לכל קורא”, או “עיתון לנהג מונית וגם לפרופסור” - המחברת כתבה כי “בשלב מוקדם ‏(הוא‏) מבין כי האנשים הקונים את עיתונו רוצים שהוא ידבר אליהם בשפתם ולא יתנשא עליהם”.

לשניים היתה מטרה משותפת: להציל את העיתון ולהביס את “מעריב”. זו היתה צוואתו של יהודה מוזס, שלא שכח את “הפוטש” של קרליבך עד יומו האחרון. מטרה זו קירבה בין יודקובסקי לנח מוזס ויצרה ביניהם ידידות עמוקה שנמשכה לאורך שנים - סוג של “קשר סימביוטי הדוק”.

אבל בשנות ה–80 יחסיהם השתנו באופן ניכר. ב–1984 התנהג כל אחד מהם כלוליין ההולך על חבל דק. נח הרגיש כי דב איננו החבר הטוב, הקרוב והאהוב כפי שהיה במשך שנים; ודב הרגיש כי נח מתעלם בעקביות מרגשותיו, ומזיז את נוני ‏(בנו, ארנון מוזס‏) לעמדת כוח הולכת ומתעצמת. איש מהם לא יכול היה להעלות בדעתו בעבר שהיחסים ביניהם יגיעו לידי כך, ואיש מהם לא היה מסוגל למנוע את ההידרדרות.

שנה לאחר מכן, נהרג נח מוזס בתאונת דרכים. הוא נפגע מאוטובוס ליד בניין המערכת, בניין שהיה ביתו השני. מותו הטראגי שבר באופן מוחלט את האיזונים העדינים בקרב בני משפחת מוזס ופגע באופן חמור במעמד יודקובסקי בעיתון. ב–1989 הוא מצא את עצמו במצב בלתי נסבל נוכח תהליך כרסום מתמיד במעמדו ונוכח סגנון כוחני מובהק בניהול העיתון שהשליטו היורשים הצעירים. בגיל 66 הוא החליט לעזוב “עיתון שיצר כמעט יש מאין” ולחצות את הקווים: לערוך את “מעריב”, העיתון שהוא עצמו עשה הכל כדי לפגוע בו.

יומן קרבות

החלק השני של הספר עוסק בעיקר במלחמות הדיאדוכים בעיתון אחרי מותו של נח מוזס. הוא פחות טוב מהחלק הראשון, שמתאר באופן מעניין את התהליך שהפך את העיתון לענק תקשורת. הוא רווי פרטי־פרטים שמתארים כיצד בן דוד אחד ערך מלחמת עולם נגד בן דוד שני על טיפת שליטה. כשקראתי חלק זה היתה לי תחושה כי אני טובע בים של פרטים שאי אפשר בכלל לעקוב אחריהם.

נקודה בעייתית נוספת בספר וחמורה יותר: הספר גדוש בשגיאות. אביא כמה דוגמאות: הוועדה האנגלו־אמריקאית לא הציעה ליצור “מעין קנטונים המאורגנים בפדרציה משולשת בריטניה־ערבית־יהודית, עם שלטון־על בריטי”. הצעה זו העלתה הוועדה שהוקמה אחריה, ועדת מוריסון־גרידי ‏(עמ’ 54‏); לא נכון שבמשפט קסטנר “היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, החליף את הפרקליט תל בתפקיד התובע”, הוא הצטרף לתביעה ואמנון תל נשאר בסגל התביעה עד היום האחרון של המשפט ‏(עמ’ 154‏); משה ז”ק מעולם לא היה עורך “מעריב” ‏(עמ’ 149‏); לטיף דורי מעולם לא היה חבר כנסת ‏(עמ’ 170‏); ראובן ברקת מעולם לא היה מזכ”ל ההסתדרות ‏(עמ’ 196‏); בדברים שנכתבו על יוסף אלמוגי אפשר למצוא יותר מטעות אחת: בשנת 1955 הוא לא נבחר לממשלה, אלא לכנסת השלישית ‏(עמ’ 127‏); ב–1957 הוא לא כיהן במקביל כמזכיר מועצת פועלי חיפה וכשר השיכון והפיתוח ‏(מעולם שר לא כיהן במקביל כמזכיר מועצת פועלים, עמ’ 133‏); ב–1961 אלמוגי נבחר לשר בלי תיק ולא למזכ”ל מפא”י ‏(הוא כיהן בתפקיד בשנים 1959–1961, בימי “פרשת לבון”, עמ’ 135‏). בעמ’ 123 הספר מתייחס לתמיכת ח”כ ישעיהו פרדר מהמפלגה הפרוגרסיבית בשילומים, בלי להסביר את חשיבות תמיכתו ‏(הוא תמך אף על פי שמפלגתו היתה אז באופוזיציה - בניגוד לדברים שנכתבו בהערה מס’ 39‏). ברור לי כי המחברת מכירה היטב את כל פרטי המגעים שבני משפחת מוזס ניהלו, אך היא מכירה פחות את פרטי הרקע הכללי של נושאה, וחבל.

ספרו של הפרופ’ יחיעם ויץ, “בין זאב ז’בוטינסקי למנחם בגין”, ראה אור בהוצאת מאגנס