עשן ואמיץ: אמרות ופתגמים מתרבות יהודי אתיופיה
ליקט ותירגם: דניאל בלטה. הוצאה עצמית, 139 עמ’, 64 שקלים
 

חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים: חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו
מרכוס חנונה. הוצאת כתר, 250 עמ’, 98 שקלים

כמה וכמה אסופות פתגמים ראו אור לאחרונה בישראל. חקר פתגמים משתייך לאותו שדה מחקר במדעי החברה שיכול להיקרא “חקר הפולקלור” או “אנתרופולוגיה”. יש לשדה מחקר זה היסטוריה קולוניאלית גזענית וארוכה, ששורשיה מגיעים עד עמנואל קאנט. כאנתרופולוג, פירסם קאנט ב–1775 את ספרו “על גזעי האדם השונים”, שבו קיטלג את בני האדם באופן היררכי. האנתרופולוגיה הלכה כברת דרך מהיותה חקר האדם הלא־לבן על ידי האדם הלבן ועד לדיסציפלינה הביקורתית שהיא היום. יחד עם השתנותה, הועלתה גם השאלה, האם יש להימנע מחקר תרבויות על ידי חוקרים שהם חיצוניים לתרבות? והאם, אם בכלל, יש קריטריונים של למי מותר ולמי אסור לחקור תרבות מסוימת?

פתגמים נחשבים למייצגים שורשיים של התרבות העממית, והבנתם חושפת את הרבדים העמוקים ביותר של ראיית המציאות, מנהגי היומיום, אירועי החיים והאופי של חברה ותרבותה. מכיוון שאני חיצונית לשתי התרבויות הללו, אין בידי המפתחות ה”אותנטיים” להבנת האופן שבו השימוש בפתגמים מַבנה יחסי כוח, מגדיר תפקידים בחברה, ומעצב את היחסים החברתיים והפוליטיים. פתגמים הם כר פורה למחקר, אך צריך להתייחס אליהם לא כאל תרגום מדויק של התרבות, אלא כאל צללים של התרבות שהולידה אותם. הבנה שעולה מתוך מחקר מגיעה מהאינטלקט, ולא מזיכרונות מוחשיים ומהיכרות אינטימית עם השימוש הנפוץ של הפתגמים.

כשמשא היסטורי זה מונח על כתפי, ניגשתי לקרוא שני ספרי פתגמים חדשים, האחד מאגד פתגמים אתיופיים, והשני - פתגמים מרוקאיים.
דניאל בֶּלֶטֶה, מנחה סדנאות מחדרה, אסף את פתגמי יהדות אתיופיה וכינס אותם לספר "עשן ואמיץ" (מתוך הפתגם "עשן ואמיץ תמיד ימצאו דרך יציאה”. בלטה, יליד אתיופיה ודובר אמהרית, כותב בהקדמה לספר, ואני שומעת את הצער עולה מהשורות, כי הישראלים יודעים מעט מדי על עולמם התרבותי העשיר של יהודי אתיופיה. הספר נועד להכיר להם את התרבות הזאת, כדי לשפר את התקשורת ביניהם.

הפתגמים האתיופיים ידועים בכך שיש בהם שתי שכבות של משמעות. במחקר מקיף על התרבות האמהרית, קרא החוקר דונלד לוין לשתי שכבות אלה “שעווה” ו”זהב”. הוא טען ששעווה וזהב אינן רק דרך של תקשורת מילולית; הן דרך חיים. דרך של תקשורת מילולית שבנויה משתי שכבות של משמעות. השכבה החיצונית, הברורה לכולם, נקראת שעווה, והמשמעות החבויה, שהיא המשמעות ”האמיתית”, נקראת זהב.

כל תקשורת מילולית וכתובה נשלטת על ידי משמעויות עקיפות, שמאופיינות במשלים, באלגוריות ובסימבוליות. קוראים לזה גם סאב־טקסט - המשמעות שקיימת “מתחת” לטקסט, או אינטר־טקסטואליות - משמעויות שנוצרות בטקסט מסוים בהקשר לטקסט אחר. אבל למסורת ה”שעווה וזהב” לא רק משמעויות ספרותיות, אלא גם חברתיות, כפי שטוענים לוין וחוקרים אחרים. היא מצע להומור, מאחר שהיא מאפשרת לאנשים להעליב אחרים באופן מקובל חברתית. בנוסף לכך היא יכולה לתפקד כטכניקה של הגנה על המרחב הפרטי כנגד הפרעות חוזרות ונשנות, כגון גזענות, בכך שהדובר מסתיר את המשמעות האמיתית של דבריו. כך היא גם יכולה לשמש כאמצעי להעביר ביקורת על סמכות.

האפשרות האחרונה מעניינת במיוחד בכל הנוגע לקהילת ביתא ישראל. כפי שהראו החוקרים סטיבן קפלן והגר סלומון, הפתגמים האתיופיים משמשים לעתים ככלי של “התנגדות יומיומית” מול הממסד הישראלי - משום שמשמעותם החבויה מובנת רק לאתיופים אחרים.

קשה מאוד להבדיל בין היות מסורת השעווה והזהב אמצעי תקשורת חברתי לבין היותה בעלת טבע פואטי; המשמעויות החברתיות נוצרות בתוך ועל ידי הטבע הפואטי עצמו, שהדחף הפילוסופי מאחוריו הוא הדואליזם: בתרבות האתיופית כפל משמעות ואי־בהירות הם כמו אוויר לנשימה.

הבנת הטבע הפואטי של התקשורת האתיופית היא חשובה בבואנו לקיים תקשורת רב־תרבותית, ובמיוחד בתקשורת שבין התרבות הישראלית לאתיופית. בעוד שבתרבות האתיופית אי־הבהירות נחשבת כמעלה, התרבות הישראלית מעלה על נס את ה”דוגרי” - שבו מתגאים ישראלים רבים. הגישות המנוגדות יוצרות קצר בתקשורת, אי־הבנות והרבה תסכול. האתיופים היו בוודאי אומרים על כך “יֵאָנְדוּ אָגֶר זֶפֶן לְאָנְדוּ אָגֶר אֵלְקֵסוֹ נֵאוּ” - שיר במדינה אחת נשמע כבכי במדינה אחרת, או כפי שמסובר בספר: “לכל אדם יש את שפתו ואת התרבות ממנה הגיע. יהיה זה משגה מצדך לבחון את ענייניו של אדם אחר דרך השקפת עולמך”.

כמה טוב שבלטה בחר לחלוק עם הקורא הישראלי את העושר הזה, כי כפי שאומר הפתגם האתיופי, “יֵהוֹד בְּלְהָת יֵגָן מֵבְּרָת” - חוכמה בבטן כמו אור בכד או “אל תשמור את חוכמתך לעצמך. אם לא תשתף אחרים בידיעותיך תדמה חוכמתך לאור בכד - אור שאינו מועיל לסביבתו ואין יודעים על קיומו”.

בעוד “עשן ואמיץ” מאגד בתוכו רק כ–100 פתגמים ומשאיר את הקורא צמא לעוד. הספר “חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים” מרחיב את היריעה. הוא מכיל יותר מ–1,100 פתגמים ואמירות המחולקים ל–31 נושאים מחיי היומיום בתרבות היהודית־מרוקאית: אהבה, חיי שכנות, אוכל, חינוך ילדים, נישואים, משפחה ועוד. זה מסמך אנתרופולוגי מרתק שמקומו בספריית העיון, ולעולם הוא יספק לקורא בו, בן התרבות או חיצוני לה, תובנות מעמיקות על אירועי חיים קטנים כגדולים.

בדומה לפתגמים האתיופיים, גם מסורת הפתגמים המרוקאית מבוססת על משמעויות חבויות. במבוא לספר מסביר העורך רוביק רוזנטל כי סודה של תרבות הפתגמים המרוקאית הוא ה”מְעְנָא”, המסר הסמוי המצוי בפתגמים: “באמצעות חילופי עיצורים ותנועות משתנית משמעות הפתגם, מתהפכת לעתים, ומעניקה גל נוסף של חוכמה עממית חתרנית”.

את המענא מסביר מרכוס חנונה, יליד מרוקו שאסף את הפתגמים ופירש אותם, כבעלת שלושה אלמנטים: ראשית, הפתגם הוא רצף של הברות בעלות צורת הגייה המושכת את תשומת לבו של המאזין. זאת העטיפה של הפתגם, ובזאת הוא דומה ל”שעווה” שמכסה על הפתגם האתיופי.

האלמנט השני הוא המסר של הפתגם, שאין לו קשר לעטיפה החיצונית שלו, ובכך הוא דומה ל”זהב” שטמון בפתגם האתיופי. עד כאן דומים גם המענא וגם הפתגם האתיופי לסמיוטיקה של דה־סוסר או למיתולוגיות של בארת. אך למענא גם אלמנט שלישי, שהוא, מסביר חנונה, “היכולת לייצר מספר מסרים על בסיס אותו רצף של הברות”, כאשר למלה אחת יותר ממשמעות אחת כאשר מבטאים אותה בצורות שונות.

כלומר, פתגם אחד, משמעויות רבות. דוגמה אחת מיני הפתגמים הרבים המופיעים בספר: “לְ־מְחְבָּא דְוָ’א, לִי קְלְבּוּ כְּוָ’א”. המשמעות הראשונה היא “האהבה היא תרופה לזה שלבו נכווה”, והמשמעות השנייה היא: כשהאהבה מסתיימת, היא משאירה כאב גדול; הנאהבים זקוקים לעידוד ואמירה זו אמורה להפיח תקווה ולעודד את הנפגעים לחפש אהבה.

אולם, מסביר חנונה, לכל מלה בפתגם משמעויות כפולות המאפשרות מגוון של מסרים. למשל: האהבה מאירה לזה שלבו מתעצם, כלומר, רואים עליו שהוא מאוהב: ל־מחבא דו’א, לי קלבו קו’א; הפצע הוא תרופה לזה שכלבו נהיה גרוע: ל־מחבא דו’א, לי כלבו קו’א.
כפי שמצביע חנונה בפתח ספרו, לכל פתגם המענא שלו, אולם הידע בשפה הולך ומידלדל, ומתמעטים המאזינים שיכולים להבין אותה על בוריה.

טוב שלקח חנונה על עצמו את הפרויקט הזה, אם כי כפי שהוא מעיד בצער, זה נעשה חמישים שנה מאוחר מדי. בעולם גלובלי, שטוען לרב־תרבותיות אך הופך יותר ויותר לחד־תרבותי, פתגמים, כמו פרקטיקות תרבותיות רבות - הם מינים בסכנת הכחדה.