תעשיית החמלה: מאחורי הקלעים של הסיוע ההומניטרי
לינדה פולמן. תירגם מאנגלית: מנשה ארבל. הוצאת שלם, 258 עמ’, 88 שקלים

יש מבטים שמרגע שננעצו בך, לא ירפו ממך כבר לעולם. שנים אחרי שתשכח את הנוף שבו עמד בעל העיניים, את שמו ואולי אף את המלים המדויקות שהוחלפו ביניכם, לא תוכל לשכוח את צריבת מבטו שכמו שקעה בעורך לעד. זה מה שקרה לי לפני חמש שנים לערך בפגישה עם ילד קטן, בן שמונה או תשע או 14 - אי אפשר לדעת כשהגוף כולו צנום כל כך מסמים - בלב רובע התאמל, אזור התיירים הנודע של קטמנדו, בירת נפאל. מבטו, אני חושש, ילווה אותי כנראה כל חיי. מבט שהיו בו גם הפתעה, גם אכזבה ובעיקר מה שפירשתי ככעס עמוק.

את המפגש עם אותו ילד ליוו מבטיהם הנדהמים של סוחרי הרובע. הם נתקלו בדברים מוזרים רבים במהלך עבודתם, אבל דומה שדבר כזה עוד לא ראו: חבורת צעירים ישראלים מארגון “תבל בצדק” ‏(שבו אני פעיל כבר כמה שנים‏) מסתובבים ברובע מדי ערב ומפצירים בתיירים לא לתת נדבות - מזון או כסף - למאות ילדי הרחוב שמסתובבים שם, מרבית הזמן מסוממים משאיפות דבק מגע. בחומר ההסברה שהם מחלקים מוסבר מדוע זה מסוכן לדעתם: תרומות התיירים טובי הלב מפתות את הילדים לברוח מבתיהם בכפר לרחובות, וחמור מזה, משאירות אותם שם, למרות הסכנות הרבות בעיר, מסמים ועד לעבירות מין. “ילד שמבקש נדבה, מוטב להפנותו לאחד מעשרות המקלטים שממתינים להם בעיר ולא להיענות להם”, נכתב באותם דפים. לתיירים שמתקשים לעמוד מול מבטיהם המתחננים של הילדים הרעבים, הם מציעים לקנות אוכל אבל לפתוח את אריזתו באופן שלא יאפשר לילדים לשוב ולמכור אותו ולהשתמש בכסף לקניית סמים.
ילדי הרחוב זועמים. אפשר לחוש את זה במבטיהם. הם מתגודדים ומקללים בשקט. כל מי שמצוי בתרבות הנפאלית יודע עד כמה מחזה כזה אינו שכיח. מעט אלימות יש בתרבות המקומית ועוד פחות ממנה, זעם או שנאה. להפך. התרבות הנפאלית היא תרבות של חמלה וקבלה. מתנדבי “תבל בצדק”, שחשים בשנאה, מנסים להסביר למה הם מבקשים לעשות את הרחוב רע יותר כדי שלילדים יהיה בסוף טוב יותר. כל עוד יוענקו תרומות ברחובות, ימשיכו ילדי הכפרים להתפתות ולהגיע אליהם - הפרוטות שניתנות להם מדי יום רבות ממה שיוכלו להרוויח בחודש שלם בכפרים. המזון שקיבלו מהתיירים עשיר לאין שיעור ממה שיוכלו לאכול בבתיהם. ברחוב גם שורר חופש מוחלט, בעיקר להסתמם כדי לברוח מהמציאות הקשה.

בניגוד לפרויקטים אחרים, שניסו לשכנע את להקות הילדים לעזוב את הרחובות לטובת מרכזי טיפול, הפרויקט האחרון יעיל משום שהוא פונה לא לילדים אלא לתיירים, שכספם הוא הדלק שמניע את הרחוב. העבודה מול התיירים מהמערב פשוטה יותר ונושאת פירות מיידיים. אבל את הילדים ההסבר הזה לא משכנע. מבחינתם, אנחנו הצטרפנו לגורמים האכזריים שרוצים ברעתם.

הילד בעל המבט הזועם מתקרב אלי ומסנן: “מי אתה בכלל?” הוא אומר עוד משהו, אבל המתורגמן מסרב לתרגם לי אותו ‏(“זה לא נעים”‏), וכל מאמציו להרחיק את הילד לא מצליחים למנוע ממני את צריבת המבט.

ימים רבים חשבתי על הילד הזה. האם הוא בהכרח טועה ואני הצודק? מי אני - האורח לרגע שבא מהעולם המערבי - שאקבע להם איך לחיות? ומנגד, האם אין זה עוד תירוץ לא לעשות דבר ואף להימנע מלתת נדבות? האם אין לי חובה לספק לאותם ילדים ולו כמה רגעים של חמלה? נכון, זה לא ימגר את כל המצוקה, אבל מי מעז לזלזל בכמה שעות של חסד לילדים שמעולם לא זכו להיות באמת ילדים? מי קבע שלטובת העתיד הרחוק של אותו ילד ‏(שאולי לא יבוא‏) מותר לי לפגוע בנוחותו בהווה?

מבטו הזועם של אותו ילד נפאלי ליווה אותי בקריאת “תעשיית החמלה”, ולא רק משום שהילד המצולם על הכריכה דומה לו במקצת. הספר עוסק בדילמה דומה, של מי שמגיע כדי לעשות טוב ואפשר שהוא מסב דווקא רע. מי שבא לברך ובדיעבד אפשר שיצא מקלל. מי שלטובת רגע בהווה, עלול להאריך את הסבל בעתיד.

לפי לינדה פולמן, מחברת הספר, קרוב ל–120 מיליארד דולר מושקעים מדי שנה בסיוע ההומניטרי הבינלאומי. קרוב ל–40 אלף ארגונים הומניטריים מתחרים על הכסף הזה. פולמן יצאה לבדוק אותם בסדרה של ביקורים באזורי אסון וחזרה כועסת ומאוכזבת, עד שתחת ידה יצא כתב אישום חריף נגד התעשייה הזו. בעיני, זו חולשתו העיקרית של הספר. הוא חד צדדי וכה קיצוני בהאשמותיו, עד שהדבר פוגם באמינותו.

אנשי הארגונים ההומניטריים, שגם פולמן לא מטילה ספק בטוהר כוונותיהם ובסכנה שהם מעמידים את עצמם, מואשמים כאן כמעט בכל רעה חולה: בגללם מתארכות מלחמות ונפגעים קורבנות, והם עצמם מוצגים כמי שחיים חיי שפע נהנתניים באותם אזורי אסון ‏(את פולמן מרגיזים הברים שבהם מבלים המערביים בלילות. היא היתה שם כנראה מעט מדי זמן מכדי להבין שהמקומות האלה מאפשרים לאורחים מבחוץ להמשיך בעבודה השוחקת לאורך זמן‏). למעשה, לטענתה, ארגוני הסיוע אף מנצלים את המצוקות האיומות של האוכלוסייה כדי לקדם את עצמם ואת הנאותיהם. מזל שפולמן לא מאשימה את אנשי הארגונים בפרוץ המלחמות או במתן תמריצים לעמים לפתוח ברצח עם.

המלחמות החדשות

החד צדדיות והגישה המעט רדודה אינן עילה שלא לדון בדילמות החשובות שפולמן מעלה, דילמות שכל אקטיביסט ומתקן עולם מכיר ומתחבט בהן. גם הידע הרב שהיא מקבצת חשוב מאין כמותו.

האישום המרכזי של פולמן נוגע לתוצאה בטווח הרחוק של הגשת סיוע הומניטרי. הסיטואציה הזו חוזרת כמעט בכל מקום מקולל. אנשי הסיוע מגיעים כדי להקל על הסבל האנושי. כפי שמגדיר זאת הצלב האדום: הסיוע חייב להינתן לכל אדם, ללא קשר לזהותו ולמצב העניינים בשטח. לכן, הפעילים מקימים מחנה פליטים לטובת הקורבנות, אבל לא פעם החיילים - אלה שפגעו בקורבנות - מנצלים את המצב ודורשים כסף בשביל כל משלוח של תרופות או מזון שנכנס למחנה. בכסף שהם לוקחים הם קונים כלי נשק שנשלחים לשדות הקרב, ושולחים אנשים נוספים אל מחנה הפליטים שהוקם, ולא פעם גם אל מותם. מה צריכים מתקני העולם לעשות? להיצמד לעקרונות הצלב האדום ולהמשיך לתת סיוע גם אם המחיר הוא אספקת עוד דלק למפלצת המלחמה, או שמא עליהם לסגת?

כמו שמציינת פולמן, זו הדילמה שמלווה את הסיוע ההומניטרי מראשית ימיו, מאז ייסד אנרי דונאן את הוועד הבינלאומי של הצלב האדום ב–1863. הוא האמין באמרה האיטלקית “טוטי פראטלי” ‏(כולנו אחים‏), ועל בסיסה ייסד את עקרונות הסיוע ההומניטרי: ניטרליות, היעדר משוא פנים, אי־תלות. אנשי הסיוע מבקשים להקל על הסבל האנושי בכל מקום אפשרי, בכל זמן אפשרי ולכל מי שאפשר לסייע לו. טוטי פראטלי.

כבר בימים ההם נמתחה ביקורת חריפה על דונאן ותפישתו. מבקריו ראו בו אדם נאיבי, שלא מבין שבכך שהוא מפחית את הסבל והמצוקה שיוצרות המלחמות הוא רק מאריך אותן. הם סברו ש”ככל שהוצאות המלחמה תהיינה גבוהות יותר, כך היא תגיע מהר יותר אל קצה”. פעולות הומניטריות שמצמצמות את העלויות שעמן מתמודדות הממשלות רק מקלות עליהן לצאת למלחמות ולמשך תקופות ארוכות יותר. לא בכדי, המבקרת הגדולה ביותר של דונאן, האחות הבריטית פלורנס נייטינגייל, אישיות הומניטרית דגולה בפני עצמה, ציינה בסרקזם כי העקרונות של דונאן לא היו יכולים להיוולד אלא במקום כמו ז’נבה, שלא חווה מלחמה.

150 השנים שחלפו מאז ייסוד הצלב האדום לא הביאו לשום שינוי בעקרונות אלה. בצדק תוהה פולמן כיצד זה ייתכן: הרי המלחמות השתנו לבלי הכר מאז ‏(בניגוד לסוף המאה ה–19, היום רוב קורבנות המלחמה אינם חיילים כי אם אזרחים, וברוב הסכסוכים הנוכחיים לא מעורבים צבאות סדירים אלא מיליציות עממיות‏). האם גם בתנאים החדשים עדיין מוסרי וראוי לתת סיוע הומניטרי כאשר הצדדים הנלחמים משתמשים בו כל אחד לתועלתו הוא, ומביאים בכך להארכת הלחימה?

הדוגמאות שנותנת פולמן מטרידות מאוד. היא מתארת כיצד הסיוע ההומניטרי העצום ששלח המערב לרואנדה איפשר לקיצוני ההוטו להמשיך במסע ההשמדה שלהם בבני הטוטסי. בלי הסיוע “כמעט אין ספק שהמלחמה שניהלו בני הוטו היתה נבלמת עד מהרה”. היא מתארת כיצד שם, ובמקומות נוספים ‏(ביאפרה, ליבריה, בוסניה, דארפור, סיירה לאון, מזרח טימור‏), הסיוע שנשלח מהמערב הגיע ברובו לידיים הלא נכונות, רק כדי שאלה יאפשרו לחלקו הקטן להגיע לזקוקים לו באמת.

מזעזע לקרוא את תיאוריה כיצד מחנות הפליטים עצמם הפכו לא פעם ערי מקלט ללוחמים. מאחר שלפי החוק הבינלאומי פליט הוא כל אדם שלא נמצא במדינתו “בשל פחד מבוסס היטב מרדיפה בשל גזע, דת, לאום”, הרי שגם לוחמים נכנסים לגדר הפליטוּת ויכולים לשהות במחנות. וכך, במציאות שחושפת פולמן, בין 15 ל–20 אחוזים מאלה שחיים במחנות הפליטים הם “לוחמים פליטים”. הנסיגה אל תוך המחנה מאפשרת לצד המפסיד להתחמק מהכרעה סופית, להיערך מחדש ולחדש את המלחמה. בתוך כך הם מפעילים טרור במחנה - ומחנות שאמורים להיות ערי מקלט, הופכים מלכודות מוות ללא מעטים.

טוב ולו רק לרגע

מעבר לסעיף החמור הזה מפרטת פולמן עוד כמה אישומים צדדיים, שאינם נפקדים גם מנוף ארגוני החברה האזרחית בישראל. למשל, היא מתארת את חוסר המקצוענות של חלק מהארגונים הקטנים ‏(אלה שמכונים בלעז MONGO - My Own NGO‏) שנכנסו ל”תעשייה” על רקע ביקורת על הביורוקרטיה של הארגונים הממוסדים ובשם היעילות של גופים קטנים. הם, לדוגמה, שולחים בגדי חורף לקורבנות צונאמי בקיץ לוהט, שולחים אוכל לא רלוונטי מבחינה תרבותית לנזקקים לו ‏(קופסאות שימורי בשר לעמים צמחוניים‏) וכו’. בספרו “נתינה: כיצד יכול כל אחד מאיתנו לשנות את העולם”, ראה ביל קלינטון בתופעת המונגו ברכה כ”דמוקרטיזציה חסרת תקדים של הצדקה”. פולמן מציגה את הצדדים הפחות מוצלחים שלה.

היא מאשימה את האפקטיביות של רבים מהמיזמים האלה, וטוענת שחלק מהארגונים שכחו את מטרתם הראשונית ונהפכו לגופים שמבקשים לשרוד ולהאביס את המנגנון הביורוקרטי הגדול שיצרו במטות שלהם. גם כאן, התרגום לנעשה בארץ הקודש לא מסובך מדי, בלשון המעטה.

פולמן מסיימת את הספר בשאלה שבה פתחה אותו: “האם לעשות משהו עדיף תמיד על לא לעשות כלום?” זו שאלה שכל אדם שמבקש לתרום לתיקון עולם חייב לשאול את עצמו השכם והערב. החשש היחיד הוא שזה עלול לשמש תירוץ נוסף לאנשי חברת השפע, להמשיך ולא לתרום דבר. גם זה מסוכן.

בתום הקריאה השנייה הבנתי מה באמת הפריע לי בספר. אף על פי שאני מסכים עם רוב התובנות של פולמן, הרגשתי שהיא לא ממש היתה בשטח לאורך זמן, ולכן קבעה בנחרצות קלה מדי מה נכון לעשות באותן סיטואציות. כמי שעובד כבר שנים רבות בשטח, אני יודע כמה קשה לא להגיש סיוע גם כשאתה מבין שלטווח ארוך אפשר שאתה מאריך את הסבל. כל מי שעובד לאורך זמן עם אנשים שהחיים קיללו אותם, יתקשה לוותר על הזכות להמתיק ולו לרגע אחד את חייהם. אפשר שזו טעות לטווח ארוך, אבל גם רגע אחד של חמלה וחסד שיכולתי לתת לאותו ילד נפאלי קטן, שאולי כבר למחרת מת משאיפת דבק מגע, הוא רגע של אנושיות, ועד היום אני מתחרט שגזלתי אותו ממנו.

What’s Wrong with Humanitarian Aid / Linda Polman

עו”ד יובל אלבשן הוא סמנכ”ל עמותת ידי