המיליון ששינה את המזרח התיכון

מה עשו מיליון עולים מברית המועצות לחברה הישראלית? לילי גלילי ורומן ברונפמן מגלים את הסודות של עליית שנות ה‐90 ומספרים את הסיפור שלה בלי מיתוסים וסטריאוטיפים

המיליון ששינה את המזרח התיכון: העלייה הסובייטית לישראל
לילי גלילי, רומן ברונפמן. הוצאת מטר, 282 עמ’, 98 שקלים

בשבוע האחרון סערו הרוחות בחיפה: הרבנות הזהירה בעלי מסעדות ובתי מלון, שאם יחגגו את ראש השנה האזרחית - יאבדו את תעודת הכשרות. בעלי עסקים וארגונים שונים מחו על ההתערבות הגסה של הרבנות, במיוחד בעיר מעורבת כחיפה. נראה שמחאה כזאת לא היתה באה לעולם לולא העלייה הגדולה של שנות ה–90, שמתוארת בספרם של לילי גלילי ורומן ברונפמן “המיליון ששינה את המזרח התיכון: העלייה הסובייטית לישראל”.

“עץ אשוח היה בברית המועצות סמל לכניסתה של שנה חדשה, Novy God. זה היה חג משפחתי פרטי שלא נכפה על ידי השלטון, לא הוכתב על ידי המפלגה, כתם צבע בחיים אפורים. בבואם לכאן היו רובם המכריע של העולים מנותקים מזיקה לחגים היהודיים, וביקשו לשחזר משהו מהמסורת שהביאו עמם. במדינה הקומוניסטית הם לא הכירו כלל את חג המולד, וסילבסטר - האפיפיור שעל שמו מכונה ליל המעבר לשנה האזרחית החדשה - היה זר להם לגמרי. העץ המקושט היה אביזר אשר נועד להרבות שמחה ויופי שכה חסרו בחייהם. התגובה של השכנים הוותיקים היתה נזעמת ומבועתת לנוכח מספר ה’גויים’ שמילאו את המדינה בסמלים נוצריים. העולים נבהלו. רק בישראל הם למדו את המשמעות הנוצרית של החג, ותחילה ויתרו בכאב לב. פה ושם התחבאו העצים בפינות הדירות בבושת פנים, ובעיקר בחוסר הבנה של מפגש תרבויות מורכב. אבל אז הגיעו ההמונים, והעולים הרגישו שהכמות הופכת למהות המאפשרת להם להתעלם מהתגובה הישראלית. אט אט עברו עצי האשוח מתחום הפרט אל המרחב הציבורי, ואף החלו להסב נחת לשכנים הוותיקים. כיום הם חלק מהנוף של סוף דצמבר, ואף יש מועדונים ופאבים שבהם מבלים בליל השנה החדשה ישראלים ותיקים בלבד, המפזרים קלקר מחופש לשלג”.

זו דוגמה שולית כביכול, אך דווקא בה יש להצביע על שינוי של ממש ברחוב הישראלי. לעתים קרובות חש שינוי האדם הקטן שינוי כזה בעוצמה גדולה הרבה יותר מהשפעות פוליטיות ארוכות טווח של התווספות מיליון איש לאוכלוסייה בת שישה מיליון בפרק זמן כל כך קצר.

“המיליון ששינה את המזרח התיכון” עוסק בהשפעה העצומה של העלייה מברית המועצות על החברה הישראלית בעיקר - אך לא רק - מהזווית הפוליטית־החברתית. מחבריו - לילי גלילי שסיקרה את העלייה הגדולה בעיתון “הארץ” במשך כ–20 שנה, ורומן ברונפמן - חבר הכנסת הבולט ביותר במחנה השמאל מהמגזר הרוסי - בונים את סיפור העלייה הזאת סביב ציר ההתרחשויות הפוליטיות במדינת ישראל. הם מסתמכים על נתונים סטטיסטיים וסקרים שנערכו ופורסמו לאורך השנים, על מחקרים, מאמרים ועדויות.

המחברים מתחילים את הסיפור לקראת סוף שנות ה–80, לאחר שיצחק שמיר הבין כי מיכאיל גורבצ’וב נכון לשחרר את היהודים הכמהים לעזוב את ברית המועצות ברצונו להשיג ערבויות אמריקאיות לרפורמות המרחיקות לכת שתיכנן. ברונפמן וגלילי מתארים את הערוצים החשאיים והגלויים שמדינת ישראל פעלה בהם כדי לקדם את העלייה, ואת האינטרסים השונים, כמו הרצון בחיזוק הנתונים הדמוגרפיים ‏(לשון נקייה להגדלת האוכלוסייה היהודית בישראל‏). שמעון פרס, למשל, חש כי חיזוק האוכלוסייה היהודית בישראל ייתן די ביטחון עצמי לפתיחת משא ומתן עם הפלסטינים.

אנה קרופיאקוב, “מטחנת בשר”, 2006

הפלסטינים, מצדם, מתוארים כמי שנחרדו מהעלייה ההמונית. “יושב ראש אש”ף יאסר ערפאת ומנהיגי מדינות ערב - חוסני מובארק, חאפז אל אסד והמלך חוסיין - כינסו ועידת פסגה מיוחדת לדון בדרכים לשכנע את הנהגת ברית המועצות למנוע את יציאת היהודים לישראל”. לטענת המחברים, החשש מהעלייה קידם את הנכונות של ההנהגה הפלסטינית לחתור להסכמי שלום.

גלילי וברונפמן מתארים את התקוות והחששות גם בתוך החברה הישראלית: “מעמד הביניים האשכנזי והאליטה שלו המתינו בקוצר רוח לתגבורת אנושית של מהגרים לבנים משכילים שיצילו את המדינה ממה שנראה להם כתהליך של לבנטיניזציה. קבוצות של מזרחים השמיעו קולות של טרוניה וחרדה מאובדן הכוח הדמוגרפי והעוצמה הפוליטית שרכשו לעצמם בזכות כוח זה בעשרות שנים של קיפוח ודחיקה ממעוזי כוח. הערבים בישראל נמלאו חרדה מהפקעת אדמות לטובת יישוב העולים היהודים, וחשש מדחיקתם ממקומות עבודה שיעדיפו לקלוט את המהגרים”.

מאמרו של אמנון דנקנר במעריב ב–1989 “חושו, חושו אחים” עסק ב”ניחוח הפְרֶחי באוויר” והביע תקווה שיגיעו “חצי מיליון או אולי יותר יהודים שאוהבים ללמוד ולקרוא, לראות תיאטרון וללכת לקונצרטים”. כותבים אחרים, הם מציינים, “שיבחו את אופיו של הגניוס היהודי הטמון בעלייה הזאת, בהשוואה לעלייה המזרחית התלותית”. מבחינה פוליטית, בשמאל היו משוכנעים שהפרופיל החילוני המשכיל של העולים ימשוך אותם למחנה השלום, ובימין היו בטוחים - בהתבסס על הנטיות הפוליטיות של עולי שנות ה–70 - כי יזכו ל”תגבורת אנושית טבעית”.

המחברים מרחיבים בעניין התערבותה של מדינת ישראל במדיניות ההגירה האמריקאית. לאחר שנים של מאבק יהודי ארצות הברית נפתחו שערי אמריקה לקליטת יהודי ברית המועצות, אך מדינת ישראל ראתה ביהודים אלה “נושרים”: “חשובה לא פחות מפתיחת שערי היציאה של ברית המועצות היתה סגירת שעריה של ארצות הברית בפני נהירה המונית של מהגרים יהודים מברית המועצות אליה. בשנת 1989, כשהחלה להתאפשר היציאה במספרים משמעותיים, עמד שיעור הנושרים בווינה על כ–83 אחוזים, ניגוד עצום לחלום הציוני־דמוגרפי של ישראל... התפקיד ששיחקה ישראל בנעילת שעריה של ארצות הברית נהפך בדיעבד למהלך כה משמעותי, עד שגם אחרי יותר משני עשורים רבים תובעים את חלקם בו, אם כי רק מעטים חולקים על מרכזיותו של ראש הממשלה יצחק שמיר בקידום המהלך... יש הרואים במהלך זה מעשה של כפייה, הנגוע בפגיעה בזכות הבחירה החופשית של המהגרים. יש המתעלמים לגמרי מהפן המוסרי של המהלך. בשתי האסכולות רואים בו אקט ציוני מובהק, גם אם כוחני”.

שמיר לחץ על מחלקת המדינה של הממשל האמריקאי לבטל את ההגדרה של “הסעיף ‘פליט’ שהעניק גם למהגרים היהודים מברית המועצות מעמד של פליטים בארצות הברית”. הוא אף כינה את מדיניות ההגירה הזו “עלבון לישראל”: “מאוקטובר 1989, כל אשרת יציאה סובייטית שקיבל יהודי שביקש להגר היתה תקפה ליציאה לישראל בלבד”. דן מרידור, שכיהן כשר המשפטים בממשלתו של שמיר באותה תקופה, מגדיר את התופעה כ”ציונות אכזרית”, אך רואה אותה כלגיטימית, “בלוויית קמצוץ קל של לבטים מוסריים”. המחברים מצטטים בהקשר זה את העיתונאי האמריקאי גל בקרמן: “רבים מיהודי ברית המועצות תפשו מהלך כזה כבגידה של ארצות הברית”, כותב בקרמן בספרו. “מצוקתם שימשה ככלי נשק אידיאולוגי יעיל בימי המלחמה הקרה, ועתה לא היה בהם עוד צורך. אמריקה סירבה להקריב את הקורבנות הדרושים לקלוט אותם”.

הביורוקרטיה של הקליטה בישראל התגלתה כמלאת כשלים: יהודים שהצליחו ברוסיה, לא מצאו פה תעסוקה שהולמת את השכלתם וכישוריהם. הם ניזונו מהבטחות שקריות ‏(אריאל, למשל, שווקה כעיר אוניברסיטאית במרכז‏) ועד מהרה הסתמנה מצוקת דיור של ממש, שזלגה גם לחלקים אחרים בחברה הישראלית. זרועות הממשל השונות לא היו מתואמות. עד מהרה הפך הממסד את עורו: מהתייחסות חיובית ל”גניוס היהודי” החל הממסד לחזק סטריאוטיפים על זונות רוסיות, מאפיה ודיפלומות מזויפות. “ההפלגה באיכותם של העולים היתה תרגיל שיווקי שנועד להכין את הציבור לקשיים הכרוכים בקליטה המונית. הרס הדימוי החיובי של העולים - מלמעלה ולמטה - נועד לספק תירוצים”.

הספר ממשיך בתיאור היטמעותו של המגזר הרוסי בישראל, התבדלותו והשפעתו. לטענת המחברים, רבין חב את המהפך של בחירות 1992 למגזר זה ‏(ארבעה מנדטים שקיבלה העבודה בשל תאוות הנקם הפוליטית של העולים בליכוד, שכשל בקליטת העלייה‏). הספר עוסק רבות גם בהתפתחותה של התקשורת הרוסית בישראל - ערוץ 9, רדיו רק”ע ועשרות עיתונים: “בשיאם הגיע מספר הפרסומים בשפה הרוסית - עיתונים יומיים, שבועונים, כתבי עת וכן חינמונים בעלי תוכן פרסומי בעיקר - ליותר ממאה... בחסות חוסר העניין של החברה הישראלית הוותיקה, במעטה של זרות ואי־הבנת השפה יכלה התקשורת ברוסית לעשות ככל העולה על רוחה, לפעול בעולם של נורמות אחרות ואתיקה זרה להוויה הישראלית. למלאכה זו נרתמו גם כותבים משכילים, עתירי כישרון ושליטה מופלאה ברזי השפה הרוסית, שצמחו בהוויה של מדינה טוטליטרית”.

“המיליון ששינה את המזרח התיכון” הוא ספר מעניין מאוד, רווי בנתונים סטטיסטיים ומידע עובדתי, ובניתוח אינטליגנטי ושקול שלהם. אחת ממטרותיו המובהקות היא לנתץ כמה מהמיתוסים והסטריאוטיפים העיקשים שדבקו בעלייה מברית המועצות. הוא עושה זאת בצורה עניינית ומאוזנת, שאינה חוסכת את שבטה הן מהחברה הישראלית הוותיקה והן מהמגזר הרוסי. דוגמה מעניינת אחת נוגעת באמונה הגורפת של הציבור הישראלי ‏(כולל רבים בקהילת דוברי הרוסית עצמה‏) בנטייה הימנית המובהקת של המגזר הרוסי: “באמצע שנות ה–90 ביצעה מדרשת ‘אדם’ - מדרשה לדמוקרטיה ושלום על שם אמיל גרינצווייג - ניסוי מעניין: בפני קבוצות של עולים מחבר המדינות הוצגו המצעים של כל המפלגות בישראל מתורגמים לרוסית, לאחר שנמחק מהם שם המפלגה. רוב העולים בחרו במרצ. חשיפת זהותה של המפלגה עוררה בקרבם הפתעה גדולה. הרי במבחן האמת של הבחירות רק ארבעה אחוזים מהם תמכו במפלגה שאליה נטו באופן טבעי במבחן העיוור. הדימוי היה חזק מהמציאות והדגיש ביתר שאת החמצה וכישלון של השמאל”.

כמה תמות חשובות חסרות בספר. למשל, המאבק המחתרתי, מלא הסבל והגבורה, של אסירי ציון והסירובניקים בברית המועצות ושל קרובי משפחתם ותומכיהם בישראל ובארצות הברית. למאבק הזה היתה השפעה משמעותית על פתיחת שערי ברית המועצות ועל העלייה לישראל. אין גם כמעט התייחסות בספר למערכת היחסים האמביוולנטית בין עליית שנות ה–70 מברית המועצות ובין העלייה של שנות ה–90 - יחסים שהמחברים מודים בחשיבותם, אך לא מצאו לנכון לתארם לעומק.

לדעת גלילי וברונפמן, העיתונים “היו גם נקודת חיבור חשובה בין העולים הוותיקים יותר, משנות ה–70, שמצאו להם מקור פרנסה חדש, לעולים החדשים, שנזקקו לעיתונות גם לשם קבלת שירות בסיסי כמו שיעור בניהול חשבון בנק, הליך זר למי שבא ממדינה שבה לא היו פנקסי המחאות. על הזיקה שנוצרה אז בין עולי שנות ה–70 וה–80 לעולים החדשים אמר הסוציולוג פרופסור ברוך קימרלינג, ‘שני הגלים השלימו זה את זה בסופו של דבר, כאשר בני האליטה של הגל הראשון, וביניהם אסירי ציון, מסורבי עלייה ואינטלקטואלים שונים שלא מכבר דגלו בחזון ההיקלטות, הם שהניחו את התשתית המוסדית לצמיחת המובלעת הסוציו־תרבותית והאתנית’. מאוחר יותר תתורגם זיקה זו גם לזירה הפוליטית ולמפלגות שיקימו בני שתי העליות, שנכרכו יחד בתלות הדדית”.

עם כל זאת, “המיליון ששינה את המזרח התיכון” הוא סקירה היסטורית מעמיקה ומורכבת, תמציתית ונוחה לקריאה. יש בו הסתכלות מפרספקטיבה רחבה על תהליכים שהתרחשו ועדיין מתרחשים בתוך החברה הישראלית המשתנה. ניכרת בספר מחויבותם העמוקה של מחבריו להבנת קהילת דוברי הרוסית בישראל בפרט והחברה הישראלית בכלל, על חסרונותיהן ויתרונותיהן. “ישראל טובה במבצעים”, כותבים המחברים באחד הפרקים המוקדמים בספר, “הרבה יותר מאשר בהתנהלות ממושכת הדרושה לגיבוש מדיניות קליטה”. בפרוס השנה האזרחית החדשה 2013, נדמה כי אפשר להחיל משפט זה על כלל התנהלותה המדינית, הפוליטית והחברתית של מדינת ישראל, על שלל מגזריה ושכבותיה.
 

מה לדעתכם הייתה התרומה המכרעת של עליית ברית המועצות?


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות