פוטין: האיש ללא פנים
מאשה גסן. תירגמה מאנגלית: מיכל קירזנר־אפלבוים, הוצאת ספרי עליית הגג, 333 עמ’, 98 שקלים

לא לעתים קרובות מספק ספר תיעודי הסוקר מקרוב את אירועי תקופתו תובנה היסטורית פרשנית מעמיקה. בהיעדר פרספקטיבה היסטורית ראויה, אך טבעי הוא שספרות תיעודית תסתפק בתיאור ההתרחשויות הרלבנטיות ובשחזור מקצת מרוח הזמן, ותשאיר את הדיון המעמיק יותר לספרות ההיסטורית.

לא כן ספרה של מאשה גסן, עיתונאית אמריקאית־רוסית חדת שכל ואמיצת לב. “פוטין” מגולל סיפור מרתק, מקפיא דם וכואב, של עלייתו והשתלטותו של קצין קג”ב אפור ובינוני על הפדרציה הרוסית לפני מעט יותר מעשור. כבר בעמודים הראשונים של הספר אפשר לזהות את ליבת הטיעון הפרשני, שבאמצעותו מבקשת המחברת להסביר את הופעתו של ולדימיר פוטין כתופעה היסטורית. בניגוד למה שאפשר היה לצפות, הספר אינו נפתח באותו אירוע חדשותי בלתי נשכח מ–31 בדצמבר 1999. ביום ההוא הודיע נשיא רוסיה המכהן, בוריס ילצין, בנאום טלוויזיוני על ההתפטרות מתפקידו לטובת ראש ממשלתו - פוטין, שעד לפני פחות מחצי שנה היה אלמוני לגמרי לציבור האזרחים הרוסים.

התאריך שגסן פותחת בו את ספרה הוא 20 בנובמבר 1998. באותו יום נרצחה ביריות, בכניסה לבניין הדירות שבו התגוררה בסנט פטרבורג, גלינה סטארובויטובה - אנתרופולוגית וצירה בדוּמָה, שמשלהי שנות ה–80 של המאה הקודמת זוהתה יותר מכל אחד אחר בזירה הציבורית הרוסית עם המאבק לדמוקרטיזציה של מוסדות השלטון, ובייחוד נגד המשך מעורבותם של אנשי הקג”ב בהנהגתה של רוסיה החדשה. בכך רומזת המחברת כי את שורשיה של תופעת פוטין יש לחפש בימי רוסיה הדמוקרטית של שנות ה–90.

ההנחה הזו אינה נוחה לגסן. משפחתה היהודית היא בשר מבשרה של העילית האינטלקטואלית הרוסית ‏(סבא רבא שלה היה ארנולד גסן, מבקר ספרות וחוקר פושקין מפורסם‏); יחד אתה היגרה לארצות הברית בהיותה בת 14, ב–1981, אך שבה למוסקבה ב–1991, כדי לתרום את חלקה לבנייתה של חברה דמוקרטית חדשה. “שנות ה–90” מסמלות בעיני המחברת את תקופת הזוהר בתולדותיה של רוסיה, והיא נוטה להבחין בין עידן ילצין לבין ימי החושך של פוטין, שהחריב את התשתית הדמוקרטית עד היסוד. ואולם יושרה המקצועי אינו מסמא את עיניה מלראות שדווקא בשנות ה–90, ובאותם חוגים שעליהם השליכו חסידי רוסיה הדמוקרטית את יהבם, נוצרה וצמחה תופעת הפוטיניזם.

והרי לב העלילה, המשווה לסיפור שבמרכז הספר אופי טרגי־קומי: בתחילת 1999, בימים שהפופולריות של הנשיא ילצין ברוסיה צנחה לשפל המדרגה עקב אינפלציה דוהרת, אי שוויון כלכלי וחברתי ומלחמות עקובות מדם בצ’צ’ניה, החלו ילצין ואנשי שלומו ‏(ה”משפחה”, כפי שכונו על ידי התקשורת‏), לחפש יורש, שיבטיח את המשכיות הרפורמות. אוליגרך יהודי מומר ושמו בוריס ברזובסקי, האיש החזק ביותר בסביבתו של ילצין, דוקטור למתמטיקה, העלה באוזני ה”משפחה” את שמו של פוטין, שכיהן כבר אז כראש המשטרה החשאית של רוסיה.

ב–9 באוגוסט 1999 מינה ילצין את פוטין לראשות ממשלת רוסיה, וכבר בבחירות לנשיאות ב–26 במארס 2000, נבחר ב–52 אחוזים מהקולות. בין כה וכה עשו תומכי הרפורמות בסביבת ילצין מאמצים עילאיים להנכיח בתודעת הרוסים את דימויו של פוטין כמנהיג חזק ויחיד במינו, שישיב את אמון העם בשיטה הדמוקרטית ויצעיד בבטחה את המדינה לעידן החירויות האזרחיות והכלכליות. מאלף לראות כי אותם דמוקרטים שעמלו ליצור את הגולם העתיד לקום על יוצרו ‏(כעבור שלוש שנים בלבד מצא עצמו ברזובסקי בגלות פוליטית בלונדון‏) לא נתנו את דעתם לכך שאימצו אורחות חשיבה ושיטות פעולה בלתי דמוקרטיים בעליל. גרוע מזאת: ה”משפחה” תפשה את המדינה כנחלתה הפרטית, וברוח פיאודלית חיפשה אחר היורש האחד, היחיד והבלעדי.

סיפור השתלטותו של קולונל קג”ב מלנינגרד על רוסיה הפוסט־סובייטית לא היה שלם אלמלא נדרשה גסן לפרשה מכריעה ברצף האירועים שקדמו לבחירתו הראשונה של פוטין לנשיאות המדינה. בלעדיה, ספק אם די היה במאמציהם של ברזובסקי ו”המשפחה” כדי להפוך את פוטין ליורש של ילצין בעיני הציבור הרחב. בספטמבר 1999, שבועות ספורים לאחר מינויו של פוטין לראשות הממשלה, החרידה סדרת פיצוצים את מוסקבה וערים נוספות ברוסיה. בהפרש של חמישה ימים התמוטטו במוסקבה שני בניינים רבי קומות, וקברו תחתיהם 224 הרוגים. הפיגועים יוחסו למחבלים הצ’צ’נים, וכך יכול פוטין לחדש את הלחימה בצ’צ’ניה ולזכות בן לילה באהדת אזרחי רוסיה המבוהלים.

מרוצים ממדור הספרים המחודש שלנו? עשו לייק וקבלו את הביקורות לפייסבוק שלכם

ואולם בה בעת פשטה במדינה שמועה עיקשת, ולפיה היה זה הפס”ב ‏(שירות הביטחון הרוסי‏) שעמד מאחורי הפיצוצים, כדי להבטיח כי דבר לא יעמוד בדרכו של פוטין לקרמלין. שמועה זו היה לה על מה לסמוך. עשרה ימים לאחר הפיצוץ השני במוסקבה הבחין אזרח עירני בעיר ריאזן, המרוחקת כ–160 קילומטרים ממוסקבה, בשלושה אנשים פורקים מכלי רכב שקים כבדים וסוחבים אותם למרתף בניין מגוריו. השוטרים והחבלנים שהגיעו למקום מצאו במרתף שלושה שקים במשקל 50 קילוגרם ועליהם המלה “סוכר”, מלאים בהקסוגן - חומר נפץ רב עוצמה שנעשה בו שימוש לפחות באחד הפיגועים במוסקבה. בעוד הרשויות המקומיות וראש הסניף המקומי של הפס”ב בריאזן חולקים שבחים לאזרחים על ערנותם, יצא ראש הפס”ב הארצי בהכחשה בהולה: לא סיכול פיגוע היה בריאזן, כי אם תרגיל שנועד לבחון את עירנות האזרחים. רק עניין פעוט אחד לא טרח ראש הפס”ב הארצי להבהיר: איך ייתכן שאיש בסניף הפס”ב של ריאזן לא עודכן בדבר קיומו של התרגיל?

גסן סבורה כי היה זה ניסיון כושל של סוכני הפס”ב להמשיך בסדרת הפיצוצים הקטלניים כדי לזעזע את רוסיה ולסייע להפוך את פוטין למנהיג המדינה. ככלל, נראה שרבים מאוד מקרב אזרחי רוסיה נוטים להאמין לסברה הזו, או, לכל הפחות, מודעים לסבירותה הגבוהה. לכן נשאלת השאלה, החשובה מאין כמותה להבנת שורשיה והמשכיותה של תופעת הפוטיניזם ברוסיה: איך ייתכן שרוב רובם של אזרחי המדינה, שבתת־מודע הציבורי שלה מאמינה כי הנשיא טיפס לצמרת השלטון על גבי מאות גופות, אינם יוצרים מחאה אזרחית משמעותית?

גסן, המסיימת את ספרה ברוח אופטימית על רקע ההפגנות במוסקבה בדצמבר 2011 נגד פוטין בטענה על זיופי בחירות לדוּמה - הפגנות שלא הצמיחו שום התקוממות עממית - נמנעת מהתמודדות עם שאלה זו. ואולם התשובה עליה אין בה כדי לתמוך באופטימיות של המחברת. שהרי כתוצאה מכישלונה המהדהד של הפדרציה הרוסית בשנות ה–90 לחבר בין אתוס לאומי־ממלכתי לאתוס דמוקרטי־אזרחי, נותרה החברה האזרחית ברוסיה מרוסקת כמעט כשהיתה בתקופה הסובייטית. כמו החברה הסובייטית המאוחרת, גם החברה הרוסית הפוסט־סובייטית מפורקת לתאים משפחתיים בודדים ומנוכרים זה לזה. בנסיבות חברתיות אלה, המחשבה שנשיא המדינה לא יהסס לחתור למטרותיו במחיר של הרג אזרחים המוני לא זו בלבד שאינה מעוררת דחף להתקוממות, אלא להפך: היא מטילה על האזרחים היחידים אימה משתקת. הם, הכלואים בדירות המחניקות של הבלוקים ה‏(פוסט‏)סובייטיים, יכולים רק להיאנח לרווחה על כך שחמקו מגורלם של רבי הקומות המוסקבאיים בספטמבר 1999.

The Man Without a Face / Masha Gessen

ד”ר דימיטרי שומסקי מלמד את תולדות הציונות ומזרח אירופה המודרנית בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו “בין פראג לירושלים: ציונות פראג ורעיון המדינה הדו־לאומית בארץ ישראל”, שראה אור בהוצאת מרכז זלמן שזר ומכון ליאו בק ב–2010, הופיע באחרונה בגרסה גרמנית