חנן פורת: סיפור חייו
חגי הוברמן. הוצאת ידיעות אחרונות, 360 עמ’, 98 שקלים

הספר “חנן פורת: סיפור חייו” הוא קורותיו של מי שפתאום קם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת, כלומר סיפור חייה של תנועת המונים שהחלה ב”גוש אמונים”. מבחינה זו מצליחה הביוגרפיה של חגי הוברמן, המוקדשת לאחד ממניחי היסוד של ההתיישבות בשטחים, לספר יותר מאשר על הגיבור הראשי שלה. חנן פורת היה, כפי שמנמקת היטב הביוגרפיה, אישיות יוצאת מן הכלל, והסיפור שלו מלמד גם על הכלל דברים חשובים וחדשים.

למשל, שחנן פורת “לא נולד כלל בכפר עציון אלא ב’קבוצת אברהם’ בכפר פינס” ‏(ב–1943‏). כמו התנועה שהיה ממייסדיה, “גוש אמונים”, גם חנן פורת יצא אפוא מחלצי הציונות הדתית. מקום לידתו לא מנע ממנו להיחשב ברבות הימים לאחד הנציגים הבולטים של ילדי כפר עציון ‏(שאליו עברו הוריו כבר בהיותו בן חצי שנה‏). הדבר גם לא הקהה את הטראומה של “העקירה הראשונה בחייו”, הפינוי מגוש עציון בתחילת מלחמת העצמאות: “הם לא ידעו אנה פניהם מועדות ומתי הם עתידים לשוב, אם בכלל” ‏(עמ’ 11‏). הוא וחבריו מייסדי “גוש אמונים” - בסנדלים, בדובונים ובחולצות פלנל - נראו אמנם שונים מאבות אבותיהם, אבל בעצם הם חזרו אל הטראומה היהודית העתיקה של הנדודים ממקום למקום. שוב ושוב הם הקימו יישובים והתפנו מהם: בסבסטיה, בימית, בגוש קטיף, בעמונה ובהתנחלויות ובמאחזים אחרים. בכל פעם כמו נמשכו לרפא את הפצע הילדותי, אך הפצעים העמיקו עוד יותר.

ייתכן שהסברה הזאת אינה עומדת במבחן המחקר, אך אין ספק שטראומת היישוב והפינוי היא הציר שעליו בנויה הביוגרפיה של חנן פורת. זה מכנה משותף דומיננטי בסיפור חייו, מיום הפינוי מגוש עציון ב–1948 ועד הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון, ש”חודש אחריה התגלתה מחלתו” ‏(עמ’ 330‏), באחרית ימיו, ב–2011. הציר הזה נמתח מאוד בביוגרפיה, ובשני הצדדים יש גם דברים חשובים אחרים. למשל, עצב ושמחה.

פורת הגיע עד קצווי העצב פעמים רבות בחייו, בעיקר בכל פגיעה בארץ ישראל. פעמים רבות הוא מתואר בביוגרפיה בצערו. באותה הקפאת הבנייה בשטחים ב–2010, מספר חגי הוברמן על תקרית שבה חנן פורת שפך את חמתו על פקח של המנהל האזרחי: “הוא צעק והשתולל בזעם כה רב, עד ששמעון קרניאל, שעמד לצדו, היה משוכנע שעוד מעט יחטוף התקף לב” ‏(עמ’ 329‏). הנה כי כן: הוא כואב כל כך, עד שאפשר להבין את התקפתו על אותו פקח מסכן.

מהצד האחר, מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד - ולא רק בפורים ‏(הוברמן מסביר שפורת אמר “פורים שמח” לא רק לאחר הטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, אלא זו “ברכה שאומרים תמיד”, גם בפורים 1984, שבו מת רבו ומורו, הרב צבי יהודה קוק‏). גם את השמחה וגם את העצב חווה חנן פורת בעוצמה. אפילו במחלתו האחרונה “חייך מאוזן לאוזן חיוך מתוק ואמר לי לאט לאט כשהוא מדגיש כל הברה: ברוך השם” ‏(עמ’ 343‏). שמחה כזאת קרובה לאופטימיות, והיא נמצאת במקום דומה בקצה האחד של הציר. בקצה האחר נמצאת הפסימיות היהודית העתיקה, שמתחדשת בכל דור ודור.

אחרי שפוּנה מגוש קטיף ‏(שאליו עבר מביתו בכפר עציון, כפי שפונה גם מימית, וכן הלאה: שוב ושוב התיישב והתפנה‏) כתב חנן פורת: “מאז שובי מגוש קטיף לא משות תמונות ההרס והחורבן מנגד עיני. אולי איראה כמוכה תסביך רדיפה, אך בחולפי על פני הבתים המטופחים של אלון מורה או אפרת, אני משווה אותם על כורחי לבתי נווה דקלים המעטירה, ושואל את עצמי כמה זמן ייקח להרוס אותם בידי בולדוזרים נוהמים” ‏(עמ’ 317‏).

אפילו הירח זרח

קרובת משפחה של השמחה והאופטימיות היא הדבקות בטוב. “רציתי להיות טוב. מה צריך לומר יותר?” אמר פורת בראיון האחרון בחייו, המצוטט בגב הספר כמין מוטו לכלל אישיותו. אין ספק: חנן פורת ואנשיו אכן רצו להיות טובים. לא רק במובן של “בחורינו המצוינים”, אלא טובים מבחינה מוסרית. הוברמן מספר בביוגרפיה על נכונותו של חנן פורת לוותר ‏(פעמיים‏) על חברותו בכנסת, על התנדבותו למען ארץ ישראל ובעבור התורה, על הקמת מפעלי חסד שלו ועל יוזמות החקיקה בכנסת. אחת מהן היתה “חוק ירושלים”. כשהציג אותו, מספר הוברמן, “הוא שב והדגיש שהחוק לא נועד חלילה לפגוע באוכלוסייה הערבית” ‏(עמ’ 280‏). האם זה חוסר מודעות של חנן פורת, או של מחבר הביוגרפיה? האומנם חשב מישהו באמת ש”חוק ירושלים” טוב לערבים? סביר יותר להניח שהמחשבה היתה: אם הוא טוב לנו, הוא חייב להיות טוב לאחרים.

חנן פורת ודומיו מרוצים באופן כללי מעצמם, ובדרך כלל הם “עם מדושני עונג”, כפי שמתואר עַמנו בתפילת שבת. בעיניהם החלוקה ברורה: הטוב צפון לצדיקים, כלומר שמור להם ובמידה מסוימת גם ליהודים חילונים, ואילו הרע שמור לרשע, לגויים, קרי לערבים. אחרי חורבן גוש קטיף, למשל, כותב הוברמן, “היו בתי הכנסת למשיסה ולחילול מידי מאות פורעים ערבים צוהלים” ‏(עמ’ 317‏). אפשר לראות את הדברים אחרת, אבל נדמה שהוברמן, עיתונאי ותיק של “הצופה” ושל “מקור ראשון”, לא רצה לכתוב ביוגרפיה אובייקטיבית ומאוזנת. הוא כתב אותה כתלמידו וידידו של חנן פורת, ובכל זאת יש להודות שהספר אינו נקרא כהגיוגרפיה, סיפור שבחיו של רב ומנהיג, והוא משתדל לשמור על איזון מסוים.

למשל, המתח הזה, שבין האידיאל למציאות, מתפקע בתיאור יום ירושלים 1969: “חנן, שהשתתף כזכור בקרב לשחרור ירושלים, תיאר את הקרב בדרכו המרתקת והצבעונית, וכתלמיד חכם הזוכר שגם הגמרא מדברת לפעמים בלשון גוזמה תיאר בהתלהבות איך בלילה הפיצה הילת הירח אור עז סביבה והאירה את כל הסביבה, וכיצד צעדו הלוחמים נוכח זיו הילת הירח. כשקם הרב גורן לדבר הוא אמר: ‘חנן, במלחמת ששת הימים היו הרבה נסים גלויים, אבל ירח מלא בכ”ח בחודש - הנס הזה לא קרה’” ‏(עמ’ 63‏).

גם אם מחבר הביוגרפיה מזדהה עם הדמות שבמרכזה, עליו להיות לעתים ביקורתי ומודע יותר בעיסוקו באידיאולוגיה. הנה שתי דוגמאות שעוררו בי צחוק מר. בראשונה מספר הוברמן על פגישתו של חנן פורת עם מנחם בגין ב–1977: “ראש הממשלה הצביע על ערימת עיתונים מחו”ל, שהיתה מונחת על שולחנו. כמעט בכל העיתונים הובעה דאגה מבחירתו של בגין ‘הנץ’, ‘מחרחר המלחמה’, שבחירתו עשויה לגרום למלחמה נוספת במזרח התיכון. ‘תראה מה הם כותבים עלי’, אמר בגין הפגוע לחנן כשהוא מרים את קולו - ‘אני אוכיח לכולם שאני אביא שלום!’. עננה קטנה ראשונה של דאגה ריחפה מעל ראשו של חנן” ‏(עמ’ 127‏). צריך מנה גדושה של תמימות קדושה גם כדי לכתוב: “הרצח של יצחק רבין, כצפוי, לא עצר את הנסיגה ביו”ש” ‏(עמ’ 269‏).

יש אולי סיבה ביוגרפית גם למתח שבין שמים לארץ, בין האידיאלים המשיחיים למציאות הארצית. שהרי חנן פורת ואנשי גוש אמונים רצו לעמוד בתווך, בין דתיים לחילונים, להמשיך את ערכי תנועת העבודה, לקרוא תנ”ך, גמרא וכתבי הרב קוק, אבל גם שירת רחל ואורי צבי גרינברג. הצורך בהכרה מצד החילונים יצר ציפיות ואכזבות לאינספור בחנן פורת ואנשיו, ואכן הדור הבא של המתנחלים הולך ונפטר מהצורך הזה.

אין ספק: בעיני חנן פורת היו למלים כוח מחולל מעשים. הוא וחבריו הפכו כידוע את כתביהם של הרב קוק ושל אצ”ג למפות שטח ולתרשימי בנייה. לכן שפת החול שלהם משובצת בציטוטים רבים משפת הקודש. חנן פורת השתמש בשפה זו בשגרת הדיבור, וכמובן גם בנאומיו ובכתביו. כך למשל קיבל את קצין המשטרה שפרץ לנווה דקלים בעת פינוי גוש קטיף: “הוא לקח את המגפון והכריז: ‘ אם פניך לשלום - ברוך בואך, נקבל את פניך בשמחה ונזמין אותך ליסב עמנו לסעודה. אבל אם חלילה פניך לגירוש - לך מכאן!!!” ‏(עמ’ 314‏).

כדאי לתת את הדעת לעברית הזאת, שחנן פורת היה אחד ממכונניה ושמתהווה בעשרות השנים האחרונות ביהודה ושומרון. יש לה הרבה תכונות שונות ומעניינות, והיא מבטאת כמובן את התפישה הדתית הא־היסטורית, שלפיה מה שהיה הוא שיהיה ‏(גם הגאולה והחורבן‏). תכונה חשובה נוספת של העברית הזאת היא היופמיזם. הלשון הנקייה, הגבוהה והמליצית היא המאפיין העיקרי של הספר “את ענת אנכי מבקש”, שכתב חנן פורת בשנות ה–80 בצורת מכתבים לנמענת חילונית ‏(בדויה‏). השפה הזו באה לידי ביטוי גם כמעט בכל ציטוט שלו בביוגרפיה.

אם יש את נפשכם לדעת את המעיין לתפישת המלה והעולם הזאת, כדאי להגיע לסוף הביוגרפיה, שבה מצטט חנן פורת את דברי הרב קוק: “המוות הוא חזיון שווא! טומאתו היא שקר! מה שבני האדם קוראים מוות, הרי הוא רק תגובת החיים ותעצומתם”. הדברים האלה מזכירים מאוד את “מלחמה היא שלום” של “1984”, וכנראה לא בכדי. כשהתפישה העצמית שלך רחוקה כל כך מן המציאות, אי אפשר שלא להיות מרוצה מעצמך, או להשתגע, או שניהם גם יחד.