ע. צופיה היא תולעת ספרים בלתי נלאית, העובדת בשב"ס. לא, לא שירות בתי הסוהר כי אם שירות בילוש ספרותי, סוכנות בלשים השייכת לה ומתמחה בפיענוח תעלומות חיים באמצעות עלילותיהם של ספרים. מדי פעם מתייצבים במשרדה לקוחות שפנו לכל בלש, חוקר או פסיכולוג בעיר, אך העניין שמציק להם נשאר בלתי פתור. ע. מקשיבה להם, סורקת את מאגר הספרים הענק שבראשה ובמשרדה - וכמעט תמיד מספקת את התשובה.



"בכל אשמים מחירי השכירות בתל אביב", אמר האיש, "הם כל כך גבוהים שהבנים שלנו לא יכולים להרשות לעצמם לגור שם, ואז הם חוזרים אלינו, למושב, ועושים שטויות". ע. נענעה בראשה בהשתתפות. הטענה נראתה לה מופרכת, אך האיש הקשיש, עם פניו צרובי השמש ושערו הלבן, השופע, נגע ללבה. הוא נראה כאילו יצא מתוך אחד הרומנים בני המאה ה-19 שכל כך אהבה. "אז הבן של אחי, אהרון, חזר הביתה מלימודים והביא אתו את החבר שלו, בחור כל כך מוזר שאני קורא לו ‘מוזרוב'. ולמה הוא מוזר? מפני שהוא לא מאמין בכלום. שום דבר. ולמה הוא לא מאמין? בגלל שלדעתו אמונה מכסה על חוסר רצון לדעת. שמעת פעם דבר כזה?"

ע. המתינה רגע, למקרה שזו עוד אחת מהשאלות הרטוריות שדיבורו של האיש היה רצוף בהן, וכשנוכחה לדעת שהוא אכן ממתין לתשובה, אמרה: "כן. קוראים לזה ‘ניהיליזם'".

נכון. ככה גם הוא אמר. מה לא בסדר באמונה? אני עד עכשיו לא מבין. בכל מקרה, אהרון התיישב ביחד עם מוזרוב בבית שיש לאחי בקצה הפרדס, ותוך כמה ימים הביא לשם גם בחורה שתנקה ותבשל להם. לבחורה היה ילד ומי האבא?"

"אהרון", ע. השיבה.

"איך ידעת?"

ע. חייכה במסתוריות. "את באמת טובה", אמר האיש בנימת הערכה שהיתה כשמן בעצמותיה של ע.. "אז אהרון, בן אחי, עשה ילד לאיזו בחורה, ועכשיו הביא אותה לשם בתור עוזרת. אבל אז מה עוד הם עשו, שני החבר'ה-לצים של הניהיליזם, או מה שזה לא יהיה?"

ע. המתינה בסבלנות. "נסעו לקרובה שלנו בחדרה, עדינה שמה".

"מה רע בזה?"

"שום דבר, רק ששם אהרון הכיר את קטיה, אחותה של עדינה, שהגיעה לפני איזה עשר שנים מרוסיה. בחורה באמת יפה, והתאהב בה. מוזרוב גם הוא התאהב, אבל במי? לא תאמיני".

"בעדינה".

האיש צהל וטפח בידי האיכר שלו על ירכיו. ענן של אבק עלה מבד מכנסיו. "בחיי שאת משהו. חבל שאנחנו נפגשים בנסיבות כאלה. אני אלמן, את יודעת, ו..."

"איך אני יכולה לעזור לכם?" שאלה ע. בזריזות.

"תגידי לי", האיש רכן לעברה מעל גבי השולחן, "רק תגידי לי אם זה מצב נורמלי, מה שקורה אצלנו, או שכולנו פסיכים. מאז ששני אלה הגיעו אלינו למושב - נדמה לי שאני נמצא במחזה של... איך קוראים לו זה, חנוך לויט?"

"חנוך לוין. אתה לא נמצא במחזה אלא ברומן, ואני אשאיל לך אותו בתנאי שתחזיר".

"אולי תבואי אלינו לקחת? יש לי משק גדול, ביחד עם אחי, ואני - כמו שאמרתי - אלמן".

"אני לא חושבת שתהנה מנוכחותי".

"גם את בעניינים של ניהיליזם?" האיש שאל בחשש.

"אני יותר גרועה", ע. אמרה ויצאה אל בין מדפי הספרים שלה, להביא את הספר.