רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע

ברית העבר, ברית ההווה וברית העתיד

ספר דברים אינו מתאר את "ספר הברית" כמסמך עתיק שאינו מצוי עוד בידינו, כפי שנעשה בספר שמות, אלא משמש בעצמו כ"ספר הברית"

תגובות

פרשת "כי תבוא"

"ספר התורה" שנמצא בבית המקדש בימי יאשיהו מלך יהודה — ושלפי השערת המחקר הוא גרסה כלשהי של ספר דברים — מכונה גם "ספר הברית": "ויעל המלך בית ה'... ויקרא באוזניהם את כל דברי ספר הברית הנמצא בבית ה'" (מלכים ב' כ"ג ב'). זהו כינוי הולם לספר דברים, הטבוע בחותמן של שתי בריתות מרכזיות הנכרתות בין אלוהים לישראל בתקופה המעצבת של ראשית תולדות העם.

הברית הראשונה והמכוננת נכרתה בחורב, סמוך ליציאת מצרים, שם נמסרו לעם כולו "עשרת הדברים" ומשה לבדו שמע גם את כל יתר החוקים. אך בניגוד לאמור בספר שמות, לפי ספר דברים משה לא מסר אותם לעם במעמד חורב. חוקים אלה נמסרים לבני ישראל רק במסגרת הברית השנייה, הנכרתת בזמן ההווה של נאום משה בארץ מואב, ערב הכניסה לארץ. בפרשת השבוע, "כי תבוא", מסתיימת השמעת החוקים, וטקס הברית יתואר בפרשה הבאה, "ניצבים".

מלבד ברית העבר וברית ההווה, חלק מן הפרשה הנוכחית מוקדש לברית העתיד. זו אינה ברית שלישית, אלא מעין תזכורת לברית השנייה. היא משקפת את ההכרח לשוב ולהזכיר את המחויבות לאלוהים ולמצוותיו במציאות החדשה שבני ישראל יתמודדו עמה בקרוב: "והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך, והקמות לך אבנים גדולות וְשַׂדְתָּ אותם בַּשִּׂיד. וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעוברך, למען אשר תבוא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך, ארץ זבת חלב ודבש, כאשר דיבר ה' אלוהי אבותיך לך" (דברים כ"ז ב'-ג').

הפסוק הבא ואלה שאחריו נראים ככופלים את הקודמים, ואולי אף סותרים אותם: "והיה בעוברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנוכי מצווה אתכם היום בהר עיבל ושדת אותם בשיד" (שם ד'). חוקרים הציעו כי פסוקים אלה נוספו לטקסט בשלב מאוחר, בין היתר, בשל בעיה כרונולוגית: תחילה נאמר שהטקס יתקיים "ביום אשר תעברו את הירדן" ולאחר מכן נאמר שעל הטקס להיערך "בהר עיבל", והרי אין זה מן האפשר להגיע להר עיבל באותו יום שעוברים את הירדן.

לנוכח כפל ההוראות קשה לדחות על הסף את ההשערה שהטקסט עשוי מכמה שכבות. מכל מקום, אפשר להציע לכל הפחות פתרון לבעיה הכרונולוגית ששמעתי ממורי ברוך שורץ: המלים "ביום אשר תעברו את הירדן" אינן מציינות בהכרח יממה ספציפית, אלא שלב כרונולוגי מסוים העשוי להימשך זמן מה. מכאן, בני ישראל אינם מחויבים להגיע להר עיבל בתוך יממה. כאשר יגיעו לארץ — לאו דווקא בו ביום, אלא מטבע הדברים כעבור זמן מה — יערכו את הטקס האמור בהר עיבל.

ישנן דוגמאות נוספות לשימוש במלה "ביום" במקרא שלא במובן של יממה בודדת אלא כציון זמן כללי. הראשונה מצויה כבר בסיפור הבריאה השני שבספר בראשית, הפותח במלים "ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים" (בראשית ב' ד'). זוהי פסוקית זמן שתרגומה לעברית חדשה הוא "כאשר יצר (ה') אלוהים את העולם". אגב, זהו גם הפירוש של המשפט הפותח את סיפור הבריאה הראשון: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ".

נחזור לאבנים המסוידות בהר עיבל: אלה אינן משמשות כמונומנט בעלמא, שהרי במקום אחר ספר דברים נאסר על בני ישראל לחקות את דרכי הפולחן של עמי כנען ולהשתמש במצבות. את מה שעלול להיראות כמצבה משה מצווה להפוך לטקסט: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת בַּאֵר היטב" (שם ח'). מהם "כל דברי התורה הזאת"? אם קוראים את ספר דברים בפני עצמו, בלי להניח מראש שהמלה "התורה" מכוונת בכל מקום לחמישה חומשי תורה — המסקנה היא שמדובר כנראה בחוקי ספר דברים, שזה עתה הושלמה השמעתם באוזני העם.

כמו במקרים אחרים בספר דברים, מה שמוצג כמובן מאליו הוא מעין פולמוס סמוי כנגד אפשרויות אחרות הקיימות במסורת המקראית. סיפור מתן תורה שבספר שמות כולל טקס כריתת ברית הדומה להפליא לטקס המתואר בפרשה שלנו: גם שם כותבים את החוקים על אבן ובונים מזבח, והחוק מחייב לבנות אותו מאבנים שלמות ולא מסותתות וזובחים שלָמים. אלא שספר דברים מעתיק את הטקס הזה מן העבר אל העתיד: לפי הפרשה שלנו הטקס לא התקיים בתחילת המסע, בחורב, אלא עתיד להתקיים עם השלמת המסע, בארץ ישראל; ולא משה הוא שכתב את החוקים על האבנים אלא יורשו בתפקיד. הפרשה אינה נוקטת בשמו של יהושע, שלפי המסופר אכן עשה "כאשר ציווה משה עבד ה' את בני ישראל ככתוב בספר תורת משה" (יהושע ח' ל"א).

ספר דברים אינו מתאר את "ספר הברית" כמסמך עתיק שאינו מצוי עוד בידינו, כפי שנעשה בספר שמות, אלא משמש בעצמו — וכך התייחס אליו גם יאשיהו — כ"ספר הברית". למעשה, ספר דברים הוא הטקסט הראשון בתרבות היהודית המתייחס לעצמו כטקסט, מביט בעצמו מבחוץ ומעניק לקוראיו הוראות הפעלה. לשם השוואה, סיפורי הבריאה שבספר בראשית אינם כוללים מסגרת סיפורית המבהירה את מעמדם, את מקורם ואת תפקידם העתידי בחיי הציבור, ותיאורי מתן תורה שבספר שמות מספרים על אודות טקסט מקודש שהתקיים בעבר אך אינם מגדירים את עצמם כטקסט מקודש בעבר, בהווה או בעתיד.

ספר דברים, כידוע, לא הגיע לידינו כמסמך עצמאי אלא כחלקה האחרון של היצירה החשובה ביותר ביהדות, שגם היא מכונה "התורה" — כפי שספר דברים כינה רק את עצמו. תוצאת תהליך זה היא שכאשר התורה נקראת ברצף, ההיגדים הרפלקטיביים הרבים של ספר דברים על אודות עצמו מתפרשים כמוסבים על התורה בשלמותה. כך תרם ספר דברים, שלא מדעתו, לא רק להגדרת מעמדה של התורה כולה כטקסט קנוני בתרבות היהודית, אלא בראש ובראשונה לעצם הגדרתה כטקסט.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות