טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספרים

"במבי" בתרגום חדש - מופת על התבגרות ואכזריות

"במבי" של פליקס זאלטן, שרואה עתה אור בתרגום חדש, הוא ספר מופת על התבגרות, התפכחות והכרת העולם שסביבנו, על כל האכזריות שבו. יותר מכל יצירת אמנות אחרת הוא תרם להפחתת הציד של חיות הבר

תגובות

במבי

פליקס זאלטן. מגרמנית: מיכאל דק. איורים: בתיה קולטון. הוצאת אוקיאנוס ומודן, 185 עמ', 74 שקלים

מסע ציד ביערות וינה בשנת 1919, שאליו התלווה הסופר היהודי-אוסטרי פליקס זאלטן, אז כבן 50, הוליד שתי יצירות מופת, שנהפכו למותגים חובקי-עולם. "לא בציידים הבטתי", כתב זאלטן מאוחר יותר, "אלא בחיות הנמלטות מפניהם. שאלתי את עצמי: מה חשות החיות למראה האדם שבא להורגן. כאבתי לראות את האיילות ואת העופרים הנמלטים באימה, גם מפני". באותו מעמד החליט לכתוב סיפור שגיבורו הוא עופר, כשהיצור הנורא מכל, המאיים עליו, המביא אתו אובדן ומוות, הוא האדם.

התוצאה: הספר "במבי: חיים ביער", שמתאר את חייו של עופר איילים (אייל, לא צבי! סימנו: קרניים מסועפות) מרגע שנולד ביער ועד שהוא עצמו נהפך למנהיג העדר. הספר יצא לאור בווינה ב-1923, הסעיר את האינטלקטואלים ואת המבקרים, זכה לשבחים מפליגים ולתפוצה בינלאומית רחבה ומאוחר יותר, שימש בידי וולט דיסני כבסיס לסרט "במבי" (1942), שהפופולריות שלו האפילה - ומאפילה עד היום - על הסיפור המקורי שעליו הוא מבוסס. בעוד שהסרט המצויר הוא סרט-ילדים מובהק, הרי שהספר נועד לילדים ולבוגרים כאחד. הסרט דומה לסיפור בקווי המתאר העלילתיים אך שונה ממנו ברוחו.

print-image-1.1662561-1

אם הסרט-במבי שם במרכז את שמחת החיים, את ההרמוניה שבטבע, את האופטימיות של הקיום ואת האחווה בין שוכני היער (גם אם אינו מתעלם מסבלם), הרי שהספר שעליו הוא התבסס פסימי וקודר ביסודו וקרקעיתו ספוגה בהרבה כתמי דם.

כבר באחד העמודים הראשונים רואה במבי סמור שצד עכבר. לשאלתו, מסבירה לו אמו: "כן, אל תיבהל, הסמור הרג עכבר". העופר התמים שואל: "למה הוא הרג את העכבר?" והאם הנבוכה מתקשה להשיב. "גם אנחנו נהרוג פעם עכבר?" שואל במבי, והאם משיבה: "לא". שואל במבי: "אף פעם?" והאם: "לעולם לא". "למה לא?" שואל במבי, "כי אנחנו לא הורגים אף אחד!" אומרת האם בפשטות. מאוחר יותר, הוא רואה קטטה בין שני עורבנים ששדדו קן של ציפור, עורבים קוטלים ארנב פצוע, וסנאי נשוך מתבוסס בדמו על השלג.

האויב הנורא מכל הוא האדם, הצייד. כש"הוא" חודר ליער לובשת כל אוכלוסיית החי שבו - ואתה אוכלוסיית הקוראים - חרדות. ריחו של האדם, הקולות שהוא משמיע, המעוף המבשר-רע של העופות כשהוא מתקרב, ה"יד השלישית" שלו (הרובה) והקטל שהוא זורע מרחוק, תיאורי כל אלה לופתים את הקוראים בגרונם, מאיצים את דפיקות לבם וגורמים להם להזדהות עם פחדיו ועם סבלו של החלש, של הנרדף, של הקורבן, של כל קורבן של דיכוי ואכזריות.

חס וחלילה שתיאורים אלה ירתיעו אתכם מלרכוש את הספר, עבורכם ועבור ילדיכם. זהו ספר מופת - הייתי קורא לו ספר-חובה! - על התפתחות, על התבגרות, על הכרת העולם שסביבנו. סיפור שבו נפגש העופר, הילד טהור העיניים והחף מכל רוע, בהדרגה עם המרכיבים האמיתיים של החיים, עם קיומם של ריב ומדון, של מלחמות קיום, של אוכלי עשב ואוכלי בשר, של טורפים ונטרפים. סיפור על אהבת אם לילדה, אך גם על הכורח שבניתוק. על הסתגלות והישרדות. על חופש ושיעבוד. על החוכמה שיכולים הבוגרים להעביר לצאצאיהם, אך גם על הצורך של הצעירים להתנסות, לשגות, ליפול ולקום. ספר חכם, מהורהר, הזרוע בדיאלוגים תמימים ושנונים כאחד ועטוף בתחרה קסומה של נופי אחו ויער, מתיאורי הטבע היפים ביותר שנכתבו אי-פעם. יש בו בקיאות מופלגת בבעלי-חיים ובצמחיה ותיאורים עוצרי נשימה של חילופי העונות. יש טיפוסים מובחנים, דרמה, ותיאור מציאות כביכול מגובה העיניים של עופר, בכל תקופה, בהתאם לגילו ולדרגת התפתחותו. פרק פנינה בלתי נשכח הוא זה המספר על שיחתם של שני העלים האחרונים על ענף עץ ביער, טרם נשירתם בשלכת. קראו ולא תדעו את נפשכם.

print-image-1.1662562-2

הסופר האנגלי ג'ון גלסוורתי, בעצמו מתנגד מושבע לציד, כתב את ההקדמה למהדורה האנגלית של הספר, שבה כינה אותו "פיסה של גאוניות": "איני מכיר עוד סיפור על בעלי-חיים", כתב שם, "שבעדנת התחושה ובאמת הטהורה שבו ראוי לעמוד לצד סיפור חיים זה על אייל-יער".

"במבי" המלא תורגם בעבר פעמיים לעברית: על ידי ח.ש. בן-אברם (מסדה, 1941) וצבי ארד (עם עובד, 1977), האחרון עם איורי צייר-הטבע האנגלי מוריס וילסון. התרגום החדש של מיכאל דק עושה חסד עם הספר לא רק בכך שהוא מניח מחדש יצירה קלאסית על המדפים אלא באיכות המשיית, הדק-דקה, המדויקת, הפיוטית, רבת החסד והטבולה באהבה גדולה, של מלאכת ההרקה לשפה העברית. דרך תרגום זה מחליק קסמו של הספר אל הווייתך - יש קוראים לזה נפש - ומתיישב בתיבת הזיכרון במקום טוב באמצע, שממנו הוא זמין תמיד להיזכרות, להרהור, לתובנה חדשה. מיכאל דק, שתירגם מחדש לעברית גם את ספרי אריך קסטנר (הוצאת אחיאסף) והחזיר להם את קסמם המקורי, הוסיף, כמקובל בסדרה זו, גם אחרית-דבר, שבה סיפר על זיקתו האישית לספר, ועל מחברו.

פליקס זאלטן (1869-1945) היה שם העט של הסופר היהודי זיגמונד זלצמן. בהיותו בן חודש ימים עקרה משפחתו מבודפשט, שבה נולד, לווינה, שם חיה חיי מצוקה. בגיל 17 כבר היה עיתונאי, ומאוחר יותר גם חבר מערכת ה"נויה פרייה פרסה", העיתון שבו עבד לפניו תיאודור הרצל. הוא היה גם מבקר תיאטרון, ובין השנים 1927-1933 היה נשיא אגודת הסופרים האוסטרית. בין השאר, ביקר בארץ ישראל ואת רשמיו כתב בספר "אנשים חדשים בארץ ישנה" (1925). עם ה"אנשלוס", סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, ברחו הוא ואשתו לשווייץ ואחרי מותה עקר לקליפורניה. בסוף שב לשווייץ, שם נפטר. מכל ספריו, לילדים ולמבוגרים, היחיד שפרץ למרחב הבינלאומי היה "במבי", לא מעט בזכות סרטו של דיסני.

הרגע המצמרר ביותר בסרט - שאותו לא יוכלו לשכוח כל מי שצפו בו, במיוחד אם היו אז עדיין ילדים - הוא זה שבו נמלטים העופר ואמו מפני הצייד, נשמעת ירייה ובמבי נותר לבדו, כשהוא זועק באימה: "אמא! אמא! אמא!" יותר לא יראה את אמו. לסרט, ולקטע זה במיוחד, מייחסים את התמורה המשמעותית שהתחוללה באמריקה, ואחר כך בעולם כולו, ביחס לחיי הבר. מתוק ככל שהיה, הוא השפיע השפעה מכרעת על גישתן של האמנות, של התקשורת, של מערכות החינוך ושל הממשלות לטבע ולבעלי-חיים. במבי נהפך שם נרדף לכל עופר-ילד שהוא, סמל לכל מה שהוא תמים וטהור, טבעי, חופשי, חף מפשע, קורבן-שווא אפשרי. הוא נהפך סמן ימני להתפתחות סרטי טבע והיה לאב-מחולל, חלקי לפחות, של חברות-להגנת-הטבע, תנועות אקולוגיות ומגמות של הגנה על בעלי-החיים.

מתוך הסרט במבי

ספורט הציד, שהיה חלק בלתי נפרד מההווי הגברי בערי השדה של אמריקה, ספג גינויים וביקורות נוקבות בעקבות הסרט. ככל הנראה, "במבי" הוא יצירת המחאה האנטי-ציידית האפקטיבית ביותר שנוצרה אי פעם. רבים דרשו להוציא את הציד אל מחוץ לחוק. אין פלא שחובבי הציד יצאו תחילה למתקפה נגד הסרט, בטענה שהוא סכריני, מזייף את חיי היער, "ואם לחיות מותר לאכול אלה את אלה למה לנו אסור?" הציבור דחה את הטיעונים הללו. מחקרים הוכיחו, שהסרט גרם במישרין להצטמקות משמעותית - עד כדי מחצית - בממדי הציד, באמריקה ואחריה בעולם כולו. ציידים רבים, כך טוענים, חדלו בהשפעתו מתחביבם הקטלני.

כשכבר נעלו את האיילה או את העופר על כוונת הרובה, כך סיפרו לימים, הם הבחינו דרך הטלסקופ בעיני האיילה ההן, שזכרו מהסרט שבו צפו בהתרגשות ובאמפטיה יחד עם ילדיהם. משהו התפוצץ בקרבם באותו רגע. הם ראו בדמיונם את עיני הילד המאשימות הנעוצות בהם ואצבעם, כך סיפרו, סירבה ללחוץ על ההדק. הם שבו הביתה ללא בשר ציד והבטיחו שלא ישובו עוד לכוון כלי ירייה אל בעל-חיים. במקרים רבים הם גם קיימו.

Bambi: A life in the Woods Felix Salten



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות