טינקרטנק
נורית זרחי. איורים: דוד פולונסקי. הוצאת כתר, 28 עמ’, 76 שקלים

איור הכריכה של “טינקֶרטַנק”, כמוהו כזיגוגו המושלם של התפוח המורעל, שהגישה המכשפה לשלגייה. מי שמביטים בספר הזה מבחוץ, באיור החמוד, הוולט־דיסני־פיקסארי, לא יעלו בדעתם מה מצפה להם בפנים, איזו אפלה גותית.

החושך אינו יורד באחת. בשלושת צמדי העמודים הראשונים עדיין מושלים צבעי שמי התכלת ומוס התות, אך התכנים קשים, וכפור ‏(מאוזן בהומור סרקסטי, חזותי ומילולי‏) נושב מן העמודים הללו, המתארים את המתרחש בממלכת הפיות, שם מלכת הפיות, קָלֶרְדָה דה גרם, מתעמרת בפיה הכושלת, “האסונית”, טינקרטנק, ולבסוף משליכה אותה, “כמו שק תפוחי אדמה”, אל חשכת עולמנו.

נחיתתה של טינקרטנק על קרקע המציאות משנה באחת את הפלטה הצבעונית של הספר. אז נחשפת הליבה הרעילה: העמודים מתכהים - כעת שולטים בהם גוני הסגול, החום, הירקרק ואור הניאון - והסצנות, ובראשן מפגשה של טינקרטנק עם המדען בעל החזות הפרנקנשטיינית, המגלה ‏(בשיטותיו הלוגיות־מדעיות‏) כי היא אינה פיה אלא ילדה, נראות כמו תמונות מסרטי אימה. מול האיור שבו אצבעו הזקורה של המדען כמעט וננעצת בעינה הפעורה של טינקרטנק, בתי בת השש וחצי דרשה שאחדל, ומיד, לקרוא באוזניה. “די! את הפרק הזה אני לא רוצה שתספרי לי”, אמרה, ודיפדפה במהירות אל צמד העמודים האחרון, והקרוב ביותר - בתכניו ובגוניו - למציאות.

כמו בכל ספריה של נורית זרחי, המיועדים לקוראים המבוגרים לא פחות ‏(ואולי יותר?‏) מאשר לילדים, גם ב”טינקרטנק” המלים, כמו שאמר המפטי־דמפטי, עובדות פעמיים, ולעתים קרובות אומרות יותר מאשר את הקונקרטי. כך למשל ה”מום” של טינקרטנק הוא היותה כבדה - תכונה בלתי נסלחת בשביל פיה. את הכבדות נזהה בסיומת שמה ‏(טנק‏) ואולי גם, מצלולית, בהיותה ת’ינקֶר, חושבת ‏(אנגלית‏) כלומר “כבדה” במובן הסלנגי - פשע של ממש בימים שבהם נדרש האדם להיות קליל וזורם. ואמנם, טינקרטנק, לדברי המלכה, “מוציאה שם רע למשפחה שלנו, משפחת הקלים”. באופן משעשע, שמות הפיות כולם נגזרים מצלילי המלה “קל”: קְלֶמַנטיקה, קוּקוּליקה וקלרדה דה גרם, שם המעלה באוב את קרואלה דה ויל.

משחק השמות ממשיך ומתגלה גם בשמה של העורבת, הנחלצת לעזרת טינקרטנק. שמה החינני, מיס עוֹבֶרְיָן, משלב את העורבי עם העברייני, ויש בו גם הד בריטי לאובריאן. עצם הופעתה הוא בגדר תרומה לתפאורה הגותית ושוב, מתקשרת אצל הקוראים הבוגרים עם העורב של אדגר אלן פו ועם הונין והוגין, העורבים החכמים היושבים על כתפיו של האל אודין במיתולוגיה הנורדית. גם בסיפור שלפנינו מתחילה ההיכרות עם מיס עובריין בהתיישבות על כתפי טינקרטנק וממשיכה בהפיכתה של העורבת ‏(הגדלה לממדי נשר‏) לכלי טיס שעל גבו יוצאת הפיה למשוט באוויר, וזאת כדי ללמוד מה זה להיות ילדה ולהחליט אם היא רוצה להיות כזאת. “ילדים זה הרבה יותר ממה שחשבתי” היא התובנה ששמה זרחי בפי העורבת בסוף המסע, כאני־מאמין מוצפן, או הערת אזהרה למבוגרים הנוטים לראות ילדים כעשויים מקשה אחת או לזלזל ביכולותיהם.

הנה כי כן, למרות שבת שש וחצי אחת נרתעה מן הספר, ומאחר שילדים אינם עשויים מקשה אחת והסיפור יפה ומעניין וחידתי, אני מניחה שיקסום גם לילדים, אף אם מרבית תובנותיו ידברו אל הוריהם - כמו למשל התובנה הפשוטה אך לא מובנת מאליה שעל ההורים ללמוד להכיר את ילדיהם, שהיא כאן תשובתו הקונקרטית של המדען לשאלת טינקרטנק כיצד יזהו אותה ההורים שימתינו לה מחוץ לבית הספר ולא ראו אותה קודם לכן מעולם ‏(והרי זהו בדיוק תיאור של היכרות עם רך נולד‏). או כמו השאלה כבדת הראש והמכבידה שהסיפור נגמר בה: “האם אני מתאימה?” ותשובתה הניצחת של מיס עובריין ‏(שפתאום נהפכה מומחית לילדים‏): “אה, בטח, כל הילדים שואלים את עצמם את השאלה הזאת”.

נורית זרחי, אם כן, חותמת את הסיפור בשאלה ומותירה את טינקרטנק באוויר, על גב העורבת. אך האיור כמו חס על הקוראים וקופץ קדימה בזמן. כאמור, בכפולת העמודים האחרונה מתחלפת האווירה הגותית ברחוב מציאותי ‏(מאוד לא ישראלי‏) ובצבעוניות עליזה של בגדי הילדים הפורצים החוצה מבית הספר. ושם, מתחת לתמרור “ילדים בדרך”, ממתינים לטינקרטנק, שכבר מצאה שני חברים, הורים ‏(ועורב‏).

והייתי רוצה לחתום בזה, לשמוח שמחה שלמה בספר נוסף המפיל את המחיצות שבין ספרות הילדים לספרות המבוגרים, להתגבר על הקור הנושב מן האיורים הווירטואוזיים, ובעיקר, להפסיק לראות את מה שאיני יכולה שלא לזהות כקינקיות: בתלתלי הבלונד של המלכה קלרדה המתגנבים ומתמקמים בבתי שחייה המגולחים, בעמידת מלכת האס־אנד־אם שלה; בעמידתו האדנותית של המדען האוביסי ובחיוך כחול־הזקן שמתחת שפמו, בהדגשת אזור חלציו, הפורץ במשולש כהה מתוך חלוקו, שאינו נסגר על כרסו; בפנים הכרישיות, הטורפניות, של הילדים המזנקים כזאבים בודדים מבית הספר, וגם - במאפייניה של טינקרטנק עצמה, המזכירה דמויות מקומיקס יפאני, מאנגה, ובובות בסרטי אימה. כמו לבובות הללו, גם לטינקרטנק עיני ענק פעורות בהבעת פליאה מכאנית קבועה ואישונים מדוגמים, מתחת לגבות דקיקות־מרוטות, ושערות המצוירות אחת אחת - כך שאפשר לראות את נקודות יציאתן מן הקרקפת. באיור הלפני אחרון, שבו, לראשונה, מוגדלת טינקרטנק ותופסת מקום בחלל, סידר לה המאייר פריזורה הנראית כאילו זה עתה יצאה מתחת ידיו של מעצב השיער של נינט. יחד עם הריסים הארוכים, הגבות המרוטות והעור הפלסטיקי למראה, וכמו הפיות, אף היא נראית כדוגמנית.

“ילדים זה הרבה יותר”, אומרת העורבת שבספר, וגם בעולם הזה יש הרבה יותר, ואני עדיין שואלת את עצמי אם לכל תופעה בעולם יש מקום בספרות הילדים?

ספר הילדים של שהם סמיט, “ילד עיר”, ראה אור בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן