מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

"והילד הזה הוא אני": והילד הזה הוא אבי

לפני 35 שנה, הוא היה הכי חצוף בשכונה. אבל עכשיו, כשהוא שב, כל כך קלאסי, קצת נמאס לי. על המהדורה החדשה של “והילד הזה הוא אני”

והילד הזה הוא אני
יהודה אטלס. איורים: דני קרמן. הוצאת כתר, 114 עמ’, 84 שקלים

צפוף מאוד באחרונה על מדף הקלאסיקה הישראלית לילדים. הרבה ספרים נדחסים שם בעשור האחרון, מבקשים לחבור לאותה רשימה מכובדת של מזון ספרותי ותיק ואיכותי, שכל ילד בישראל ראוי שייזון ממנו. הרבה ספרים מעידים על עצמם, בשילוב בולט לעין בין ישן לחדש, שעמדו במבחני הזמן, ושלמרות השנים הרבות שעברו מאז ראו אור לראשונה, הם שמרו על חיוניות, ועתה ראוי שימצאו מושב קבע גם על המדף בחדר הילדים החדשים, בני המאה ה–21. יצירות לילדים מאת ביאליק, אלתרמן, גולדברג, שלונסקי, שטקליס, אנדה עמיר, טשרנחובסקי, ע. הלל ואחרים, זכו בשנים האחרונות להוצאות מחודשות, חלקן מרהיבות ביופיין ומרתקות מבחינה אמנותית, הודות לדור חדש של מאיירים ומעצבי ספרים שקיבל עליו את האתגר להציג את האילן הגבוה והמאובק מעט באור מרענן.

במלים אחרות, המדף הולך ומצטופף ביצירות לילדים שראו אור לראשונה בעשורים הראשונים של המאה העשרים, ועתה הן עוברות רהביליטציה חזותית. אך גם רהביליטציה עריכתית ולשונית עוברות “הקלאסיקות החדשות” הללו; רבות מהן קוצצו, הוצאו מתוך ההקשר הישן, הורכבו מחדש, קיבלו הערות שוליים ואפילו “תורגמו” לעברית עכשווית - הכל כדי להתאימן לדור הקוראים החדש, וגם, אם יורשה לנו להיות חומרניים לרגע - לדור הרוכשים החדש. ואכן, אם לשפוט על פי שפע היצירות החדשות־הישנות שגודשות את שוק הספרים הישראלי, הכיס הישראלי של המאה ה–21 אוהב מאוד להתרפק על הישן ועל היציב ועל המוסכם והאיכותי, באמצעות ספרי ילדים, אבל מדף הקלאסיקה הולך ומצטופף באחרונה גם כי דור חדש של יוצרים ויצירות מבקש להיכלל בו, במעין דרישה־בקשה דורית: “פנו מקום גם לקלאסיקה ולקלאסיקונים של שנות השבעים. התיישנּו מספיק כדי שתתרפקו גם עלינו ותראו גם בנו יפה מוסכם שאין לערער עליו”. חיה שנהב, יהונתן גפן, תרצה אתר ויהודה אטלס הם מהיוצרים הבולטים של הדור הספרותי הזה לילדים, שהחל להתפרסם ולזכות באהדה רבה בשנות השבעים.

בהכללה גסה אפשר לכנות את הדור הספרותי הזה “דור האני”. במקום ה”אנחנו” הקולקטיבי של תקופת היישוב וראשית המדינה, ובמקום ה”אתם” הסמכותי והפטרוני, התרכזו יוצרים אלה ואחרים בקולו ובמבטו ובסביבתו של הילד האחד, הילד הסובייקט, שבניגוד לקודמיו אין הוא חש כל צורך להתנצל או להנמיך קול כשהוא מצהיר “אני” ו”כך אני חושב ומרגיש ומתנסח”. “מיץ פטל” של חיה שנהב ‏(1970‏), שתפס כבר מקום של כבוד על המדף, עסוק כל־כולו ביחיד, בדל”ת אמותיו ‏(“הבית של מיץ פטל”‏) ובפענוח “סודו” ‏(“מי הוא מיץ פטל?”‏); שירי “הכבש השישה־עשר” של יהונתן גפן ‏(1978‏), שהלחנים הנהדרים של יוני רכטר אף העצימו את מידת התקבלותו והתקבעותו בזיכרון הילדות הקולקטיבי שלנו: “היי, אני כבר לא תינוק! אני מתלבש לבד/ ומתפשט לבד/ ואוכל לבד/ ושותה לבד/ וצוחק לבד/ ובוכה לבד/ וחולם לבד/ על כל מיני דברים/ שאעשה לבד/ כשאהיה גדול”; קולה החד־פעמי ומבטה של יעל מ”יעל מטיילת” של תרצה אתר ‏(1971‏): “למעלה הירח/ צהוב צהוב/ למטה בעצים/ ועוד יותר למטה/ הרחוב. // וברחוב - הבתים/ בשורה ארוכה/ ובבית השלישי מן הפינה/ ‏(זה שלידו אין מדרכה‏)/ גרה אני./ שמי - יעל/ ועכשיו מתחיל הסיפור/ ואני הולכת לטייל”‏); וקולו של “הילד הזה” של אטלס מ”והילד הזה הוא אני” והמשכיו: “בין הרבה אנשים/ אני תמיד מפחד,/ שאמא שלי תיעלם/ ואני - איאבד”.

הקולות הסובייקטיביים הללו השמיעו בשנות השבעים מוסיקה חדשה - אז - וערבה מאוד לאוזן. חיי המדף של יצירות אלה ‏(ואחרות‏) היו ארוכים ויציבים, יחסית לשוק התזזיתי של ספרות הילדים שלנו, ורובם יוצאים לאור כסדר זה כמה עשורים, בלי תקופת צינון במרתפי ההוצאה, כדוגמת מה שמקצת מהקלאסיקונים הוותיקים יותר נאלצו לחוות. יוצרים רבים כל כך אימצו את ה”אני” הזה ויצרו עוד וריאציות משלהם, עד שבשנים האחרונות קצה מעט האוזן ממקהלת ה”אני־אני” הנשמעת בספרי הילדים הישראלית, והיא מוצאת את עצמה עורגת למעט “הוא”, “היא”, “הם” ו”אתם”.

כך, למשל, נהפכו אוספי האמירות הילדיות, המעלות חיוך בישירותן ודיוקן, של “והילד הזה” מאת יהודה אטלס, לא רק לספרים פופולריים מאוד, אלא גם לדגם ספרותי שיש לו חקיינים של ממש. החיוך, אגב, שייך לכל באי הבית. ילדים, הורים וסבים - לכולם יש תפקיד בסצינות הקצרות שמועלות בספרים, ואף שכולם נחשפים מעט בקלקלתם, איש־איש בתורו, על הכל שרויה אהבה משפחתית שכולנו אוהבים לאהוב: “כשאבא מפסיד אצלי בדומינו/ אני כל כך שמח / - עד שלא אכפת לי/ שהוא נותן לי לנצח”. או: “הקציצה שנפלה לי/ היתה חצי אכולה / - ואת זאת שאמא נתנה לי,/ אני צריך להתחיל מהתחלה!” האיורים הקריקטוריסטיים של דני קרמן, אותם חלונות מוגפים הממסגרים את הדף ונפתחים בכל פעם במקום אחר, מעודדים חיוך והזדהות בקרב כל בני המשפחה.

איור: ערן וולקובסקי
איור: ערן וולקובסקי.

הרי אנחנו, הם מרמזים, חיים מאחורי חלון מוגף שכזה, שעשוי להיפתח בעמוד הבא.
מבחינה זאת, ניסיון הקאנוניזציה שנעשה עם הוצאת המהדורה המהודרת של “והילד הזה הוא אני - אוסף ראשון מתוך ספרי והילד הזה”, הוא סימפטומטי לתקופתנו בכלל ולשוק ספרי הילדים שלנו בפרט. “קצת קשה לי להיות הנחתום שמעיד על עיסתו, אבל אני אנסה”, מעיד על עצמו יהודה אטלס ב”סוף דבר” המשתרע על פני שישה עמודים. ובכל זאת הוא מפליג בסיפורי “אני” ובשבחי הספר ומעיד על הפיכתו לקלאסיקה: “לשמחתי ספרי ‘והילד הזה’ זכו לתפוצה ולתהודה יפה ונמכרו עד היום בארץ במאות אלפים.

לשמחתי, למרות שחלפו מאז הראשון 35 שנה, השירים נשמרו רלבנטיים עד היום. הם התקבלו באותה סימפטיה במקומות שונים, במגזרים שונים, בקרב יוצאי עדות שונות, בשכבות סוציו־אקונומיות שונות. כל מי שקרא את השירים הרגיש שהם מדברים עליו. ‏(...‏) כמעט כל ילד בארץ נתקל באיזה שלב בחייו בשירים הללו. כשאני נפגש עם ילדים או עם ילדים לשעבר שגדלו כאן, כמעט כל שיר שאני אתחיל לצטט - הם יסיימו” ‏(עמ’ 112‏).
בסוף דבריו אף מבטיח אטלס שאוסף זה הוא הראשון מסדרה: “סביר שאחריו יבואו קבצים נוספים - שבו נאספו יחד מבחר משירי הגיל הרך. עדיין לא בית ספר, לא אהבות בוסר נכזבות, לא שירים מתוחכמים; שירי ראשית החיים, ראשית המודעות, הרגשות, ההבנה שהדברים איננם פשוטים ושהחיים אינם פשוטים” ‏(עמ’ 113‏).

אינני בטוחה שהספר זקוק לדחיפה הזאת כדי לפלס את דרכו אל מדף הקלאסיקה העברית לילדים. ממש כמו “מיץ פטל”, שהגרסה הישנה והטובה של שנהב ותמרה ריקמן, המאיירת המצוינת, נתקבעה יפה על המדף, סביר להניח שגם “והילד הזה”, של אטלס וקרמן, יתבסס שם. קלאסיקות וקלאסיקונים - מלאכתם נעשית בדרך כלל בידי אחרים.
 




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 הילד הזה הוא קפיטליסט אנוכי וחזירי  (לת) א.
  • 18:25
  • 19.12.12

02 איך יודעים שספר ילדים הוא מצויין? כשנהנים ממנו אפילו יותר כשקוראים אותו כמבוגרים. היום אני מוצא בו ניואנסים שעברו לי מעל לראש בתור ילד, ויכול להעריך עד כמה הספר הזה מעיד -- לעומק -- על הטבע האנושי וחולשותיו. אל תתנו לילדים שלכם לגדול בלעדיו.  (לת) אסף
  • 18:40
  • 19.12.12

03 מעניין!  (לת) אלנה
  • 18:57
  • 19.12.12

04 מעולה!  (לת) כתבה נהדרת
  • 19:34
  • 19.12.12

05 כמה פלצנות??  (לת) בני
  • 21:09
  • 19.12.12

06 מיץ פטל עוסק ב"אני"? כל כולו דריסה של הפרט, חדירה במרמה ובכוח אל רשות הפרט תמר
  • 00:43
  • 20.12.12

דרישה ממנו להיות כמו כולם ולחייך כשחושפים לעין כל בכוח את זהותו הסודית בניגוד לרצונו. אף פעם לא הבנתי איך מיץ פטל מסכים להיות חבר של ג'ירפה ואריה אחרי מה שהם עשו לו. אה, באמת איזה מין חברים הם נעשים? מיד תחרות ריצה... ספר נורא. ילדים אוהבים אותו רק בגלל הציורים הצבעוניים ובגלל העמוד שבו מנחשים מי זה מיץ פטל.

07 תמונה מדוייקת מאד יודה
  • 03:32
  • 20.12.12

אבחנה מצויינת.. לראות את השינוי התודעה בעולם כולו דרך ספרי ילדים אכן אנחנו בזמן של ה ״אני״ שניתן לראות בבירור בהבדל מתקופת ה ״אנחנו״ של הקמת המדינה וגם קצת אחרי, אבל זה איננו בהכרך שינוי רע זו פשוט התפתחות של דור מכאן ניתן לראות למשל עד כמה קשה למצוא מנהיג, שהרי דור הילדים ממוקד יותר ויותר בעצמו, מודע יותר לעצמו כבר מגיל צעיר , בעיקר איננו ״קונה״ את עולם המבוגרים, מפוכח וחכם יותר מהדור הקודם לכן הנסיון למכור את התכנים ההם בעטיפה חדשה לא ממש עובד

08 דווקא את דירה להשכיר, ופלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו, לא מחדשים. לאה גולדברג לא השאירה אחריה צאצאים . שני הספרים הללו הם קלאסיקה עברית , ושפת הכתיבה מכבדת את הילדים, ולא נדרשת לשיוף.  (לת) חור בהשכלה
  • 12:02
  • 20.12.12

09 חזרת לכתוב כאן. ברוך שובך!  (לת) נתי
  • 12:06
  • 20.12.12

10 ביקורת מדויקת להפליא מיכל
  • 22:34
  • 20.12.12

יהודה אטלס ידוע בהנאה המרובה שהוא שואב מחלוקת תשבוחות לעצמו ולספריו. (כל מי שהיה בהרצאה שלו חווה את זה על בשרו...) בתכלס זה באמת מביך.

11 סוכני זיכרון חגי
  • 10:23
  • 24.12.12

בל נטעה. כאשר יש לך סוכני זיכרון טובים אתה מנציח את מורשתך, בין אם בספרות או בכל תחום אחר.

פרוייקטים מיוחדים