בשנה הבאה

אהוד ברק, מקורב נטול חיילים | עמוס הראל

בתחילת העשור השמיני לחייו, שר הביטחון יהיה עדיין האדם המשפיע ביותר על ראש הממשלה, גם אם המבוי הסתום המדיני, האיום האיראני וההתכתשות עם גבי אשכנזי ישאירו אותו חסר תומכים

בכ"ה בשבט תשע"ב, 18 בפברואר 2012, יחגוג אהוד ברק את יום הולדתו ה-70. כמו מי שנחשבו צעירים נצחיים לפניו, גם ברק מזדקן. יותר משלושים שנה הוא בחיים הציבוריים: תחילה כמועמד מבטיח לרמטכ"ל ואחר כך כהבטחה פוליטית, ראש ממשלה לעתיד. לשני התפקידים אכן הגיע, ובדרך היה גם ראש אמ"ן, שר פנים ושר חוץ ושר ביטחון והספיק לבלות כמה שנים (שהניבו לו כסף רב וחיים חדשים במאיון העליון) מחוץ לפוליטיקה, כאיש עסקים, יועץ ומרצה מבוקש בחו"ל.

בשנים האחרונות המציא עצמו מחדש כשותף והיועץ הקרוב של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. המהלך הזה, אחרי כמה זגזוגים אחרים, עלה לו באובדן שארית הבסיס האלקטורלי שלו. בינואר השנה חצה סופית את הקווים, כשפרש ממפלגת העבודה והקים את סיעת עצמאות. יחד עמו עזבו ארבעה ח"כים. שלושה מהם אוחזים בתפקיד שר. בשנתו ה-70 של ברק יוברר אם יש לו עתיד פוליטי. אך גם תשע"א, המסתיימת היום, היתה שנה סוערת בשבילו. נדמה שעיקר זמנו בה התחלק בין שלושה תחומים: התהליך המדיני, הפצצה האיראנית ופרשת מסמך הרפז, לא בהכרח בסדר הזה.

ברק הוא שטבע, במארס האחרון, את המונח "צונאמי מדיני" כאזהרה מהצפוי לישראל עקב הפנייה הפלסטינית לאו"ם בספטמבר. הביטוי כבש את הדיון התקשורתי (בוודאי גם בשל יחסה החשדני והעוין של העיתונות לנתניהו), אבל נדמה שברק פעל כאן כבכיר הפרשנים יותר מאשר כחבר מרכזי בשמינייה. קשה להימנע מהשאלה מה בדיוק עשה למנוע את הצונאמי. בימין האשימו את ברק, עד לפני פחות משנה, שחטף את נתניהו ושהקו השמאלני שלו מכתיב את מדיניות ממשלת הליכוד. אבל בחודשים האחרונים לא הצליח ברק לשכנע את נתניהו להשיק יוזמה מדינית כתגובה למהלך הפלסטיני, להאריך את הקפאת הבנייה בהתנחלויות לבקשת הממשל האמריקאי או להתנצל לפני טורקיה על תקרית ה"מרמרה". באף אחת מהסוגיות הללו, שבהן נדחתה עמדתו, לא שקל ברק התפטרות.

ועדיין נדמה שברק משפיע על נתניהו יותר משמשפיעה עליו חרדתו מאביגדור ליברמן; במיוחד אחרי מפגן הנטישה המשונה של שר החוץ בעצרת האו"ם בסוף השבוע שעבר. מדיניות החרם הבלתי רשמית שמפעילות ארצות הברית ואירופה כלפי ליברמן הפכו את ברק לשר החוץ בפועל של ישראל בחצי הכדור המערבי. עוצמתו של ברק נותרה גדולה, הרבה מעבר לכוחו הפוליטי הזעיר, בוודאי אם מוסיפים לשקלול את שליטתו ללא עוררין במערכת הביטחון. הגנרלים לא משתגעים אולי על השר הממונה (ועל איזה שר הם השתגעו?), אבל מאז נפרד לשלום מיריבו, הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, מעמדו התחזק.

אהוד ברק, יחגוג 70 בחורףאיור: עמוס בידרמן

פריחת הדובדבן

חלק לא מבוטל מזמנו של ברק במשרד הביטחון מוקדש לשאלת הגרעין האיראני. בנקודה זו, הוא נשמע בחודשים האחרונים נחוש ונחרץ יותר גם מנתניהו. אחדים מהאנשים ששוחחו עמו נחרדו מהטון האפוקליפטי של דבריו. במקרה של ברק, עולה תמיד השאלה האם הוא מתכוון באמת למה שהוא אומר, או שמדובר בעוד תהליך מורכב של פריחת הדובדבן. כלומר - שברק מאמין כי אם ישראל תכין אופציה צבאית ותאיים בה באופן משכנע, העולם יתעורר ויפעל במקומה. ועדיין, יותר ויותר אנשים חושדים שברק רציני ומודאגים מכך.

רבים מיוצאי הממסד הביטחוני הצביעו למפלגת העבודה בבחירות האחרונות משום שהאמינו שברק יתפקד כמבוגר האחראי בשאלה האיראנית וירסן את נתניהו, אם יהיה צורך. הם כבר לא בוטחים בו כעת. לא במקרה, הם אומרים, בחר ראש המוסד לשעבר מאיר דגן להזהיר מפני מדיניות נתניהו וברק מיד אחרי סיום כהונתו. לא במקרה הסתכסך הרמטכ"ל אשכנזי בצורה כה חריפה עם הדרג הממונה.

האם זה באמת מה שעמד מאחורי סיכול תקוותו של אשכנזי לכהן שנה חמישית בתפקיד והניסיון להמליך תחתיו את יואב גלנט? האם זה הרקע האמיתי, שעליו נרמז כל כך הרבה, לפרשת מסמך הרפז? לגמרי לא בטוח. נדמה שבשורש העניין עומדת איבה אישית עצומה בין ברק לאשכנזי, עניין לפסיכולוגים יותר מאשר לאסטרטגים.

הפיצוץ בין השניים הוא תולדה של כמה סיבות, שאיראן לא תפסה ביניהן מקום מרכזי. היו כאן חוסר כימיה אישית, זיהוי אשכנזי בעיני ברק כסיכון פוליטי עתידי, ריב על קרדיטים אחרי מבצע "עופרת יצוקה" והניצוץ שהצית את התבערה בקיץ 2009: הוויכוח על מינוי סגן הרמטכ"ל (ברק רצה את גלנט, אשכנזי את גדי אייזנקוט; לבסוף התפשרו על בני גנץ, שגם ירש את אשכנזי כרמטכ"ל אחרי סדרת אירועים מפתיעה).

שאשכנזי יזיע

אכן, עמדת ברק ביחס לאיראן מטרידה ושר הביטחון, למרות הכחשותיו, הפגין יחס קשה ומתנכר לאשכנזי. אבל מה שהקהל הגדול של שונאיו במערכת הביטחונית והפוליטית מסרב לעכל בפרשת הרפז הוא שבמקרה זה, ברק אינו האשם המרכזי. לא מקורב שלו זייף את המסמך. לא במגירה שלו שכב המסמך שלושה חודשים, בעודו מראה אותו לאלופים יריבי גלנט, אך לא לראש הממשלה או למבקר המדינה. לא הוא עיכב בשלושה ימים את העברת המסמך למשטרה, לאחר חשיפתו בערוץ 2. גם האמונה, שקנתה לה חסידים רבים במטכ"ל, לפיה סגן-אלוף במילואים בועז הרפז רק הוסיף לוגו מזויף למסמך אותנטי שנכתב בסביבת השר, אינה מקובלת על המשטרה והפרקליטות.

את כל הדברים הללו צפוי לקבוע, בסבירות גבוהה, הדו"ח המתמהמה של מבקר המדינה. חיבור טיוטת הדו"ח צריך היה להסתיים בספטמבר והדו"ח המלא תוכנן להתפרסם כשלושה חודשים אחר כך. זה כבר לא יקרה. בקצב המסתמן, הדו"ח הסופי יתפרסם אולי בפברואר, דווקא לקראת יום הולדתו השבעים של ברק. ייאמרו שם כמה דברים לא נעימים על שר הביטחון, אבל אין זה מפליא שהוא נשמע מאוד רגוע ביחס למסקנות.

ברק יודע, עוד מרגע הפרסום, שבעניין הספציפי של המסמך הוא יוצא נקי ואשכנזי הוא שצריך להזיע. זו הסיבה להופעתן של שתי כתבות התדמית על מצוקת הרמטכ"ל לשעבר בעיתוני סוף השבוע האחרון (מי אמר ש"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" לא יכולים לעבוד בסינדיקציה כשצריך?). האסטרטגיה הנוכחית של אשכנזי היא קמפיין הדג: מנופף בדג שהעלה בחכתו בקאריביים ושותק כמו דג כשעולות השאלות הקשות על התנהגותו בפרשה. ברק אינו זקוק לכך משום שהרוח בפרשת הרפז נושבת בגבו, גם אם המבקר לא יאמץ לבסוף במלואו את תסריט הפוטש בקריה.

ברק העמיק באחרונה את עניינו בכלכלה. מחאת האוהלים של הקיץ החולף ריתקה אותו והעלתה אצלו רעיונות רבים, שהוא מציג בשמץ אירוניה עצמית, ביודעו שמגוריו במגדלי אקירוב פוסלים אותו בעיני מרבית הציבור מלדון בבעיה. אבל ברק גם מבין שהמקור האפשרי העיקרי לכיסוי דרישות המחאה הוא תקציב הביטחון שבאחריותו. לכן הוא מתנגש עם שר האוצר, יובל שטייניץ ומדבר בזכות הגדלת הגירעון. אבל מכיוון שראה בשלב מוקדם לאן הדברים מתגלגלים, הקפיא את יישום התוכנית הרב-שנתית של צה"ל בהמתנה להחלטות שייפלו. שינוי סדר היום הציבורי יחייב כנראה קיצוץ קטן בתקציב הביטחון, אבל אפשר לסמוך על השר והגנרלים שלו שימצאו תירוץ ודרך להחזיר לצבא את מה שיישלל ממנו.

אניגמה

שיחה עם ברק, אחרי שיבתו לפוליטיקה ב-2007, לעולם תתחיל בשאלה שלו "מה אתה חושב?" המופנית לבן שיחו. אחריה תבוא הרצאה ארוכה, אסוציאטיבית, מלומדת, שקשה מאוד לחזות מראש לאן תתגלגל. לרגעים הוא נשמע מרתק ומקורי יותר מכל פוליטיקאי ישראלי בן דורו. אבל ביציאה מהלשכה בקומה ה-14 של משרד הביטחון, קשה לעתים לראות למה בעצם התכוון. בעיני שונאיו ואוהדיו, ברק נותר אניגמה. אולי כך הוא רוצה להיות. אולי זה מה שמאפשר לו לשרוד.

עתידו הפוליטי לוט בערפל. סיכוייה של עצמאות לעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות, שכעת מסתמן כי יתקיימו כבר בשנה הבאה, נראים קלושים למדי. האם יסדיר לו נתניהו שריון אישי ברשימת הליכוד לכנסת הבאה? האם תצטרף הסיעה שלו כחטיבה לליכוד? התרחיש השני נשמע לא סביר, הוא ייתקל בהתנגדות עזה של ח"כי ליכוד שיצטרכו לגלוש מטה במורד הרשימה. בימין הקשה מתעבים אותו, אבל שום סקר לא בחן עד היום את מידת האהדה לברק בקרב חברי הליכוד.

אחרי נאום נתניהו באו"ם, ביום שישי שעבר, היה ברק ראשון המברכים. לשכתו מיהרה לדווח כי השר שיבח את ראש הממשלה על ש"פרש באופן מעמיק ומרשים את יסודות עמדתה של ישראל ושורשיה ההיסטוריים". ספק אם ברק היה נושא נאום כל כך נחוש ובלתי מתפשר, אבל השבחים מעידים כנראה על עוצמת הקשר (ומידת התלות) בינו לנתניהו. לעת עתה, כל הסימנים מעידים שברק רוצה להישאר בפוליטיקה גם לאחר הבחירות. לביתו הוא כבר עשה, בשנות ההפוגה שנטל מהפוליטיקה. או עשה בעצם לכמה בתים.

חרף רצונו העז, קשה לראות איך יישאר ברק שר הביטחון גם ביום הולדתו ה-71. ההערכה המקובלת במערכת הפוליטית (זו, כמובן, עשויה להשתנות לכאן ולכאן כמה פעמים) גורסת שאחרי הבחירות הבאות תוקם ממשלת אחדות. תפקיד שר הביטחון יישמר כנדוניה פוליטית לשותף מספר שתיים בקואליציה, לא למקורב נטול חיילים, מוערך ככל שיהיה. יצחק רבין, שמעון פרס ואריאל שרון אמנם חזרו לראשות הממשלה מהמדבר הפוליטי סמוך לגיל שבעים, אבל שלושתם נשענו על מפלגות גדולות. ברק יכול כנראה לצפות, לכל היותר, למעמד שר מקורב במטבחון של נתניהו, אם זה יזכה בבחירות הבאות. כרגע נראה סביר שייאלץ להיפרד מהלשכה בקריה. בכל מקרה מוקדם להספיד אותו. *

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות