רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגידי לדני שהיתה לו אמא

במלחמת העצמאות מסרה מירה בן ארי את תינוקה דני לפינוי, כדי להילחם על ביתה בקיבוץ ניצנים. כעבור 63 שנים הסכים דני בן ארי, שהיה בינתיים לסב, לחשוף את מכתבי אמו, שהפכה סמל של גבורה בקרב

תגובות

ההתקפה על ניצנים החלה פחות מחודש לאחר הקמת המדינה. בחצות הלילה, בין 6 ל-7 ביוני 1948, החל הצבא המצרי להפגיז את הקיבוץ הדרומי המבודד. למשק, שהיה מוקף יישובים ערביים, לא היה סיכוי. 140 איש - מחציתם חברי הקיבוץ והיתר חיילי גבעתי - הגנו עליו כשהחלה המתקפה. הם היו מצוידים בנשק קל בלבד, מנותקים מקשר אלחוטי עם הפיקוד ומשוועים לתגבורת ולתחמושת, שבוששו לבוא. מולם ניצבו כוחות מצריים גדולים מתוגברים בטנקים, בתותחים ובסיוע אווירי.

לאחר 15 שעות לחימה נכנסו חיילים מצרים בשערי הקיבוץ וכבשו אותו. 33 ממגיני הקיבוץ נהרגו בקרב. כמה אחרים הצליחו להימלט. היתר, 105 במספר, נלקחו בשבי. זמן קצר לאחר מכן ספגו אנשי הקיבוץ המדמם מכה נוספת, כשהצבא הוקיע את כניעתם כ"חרפה" (ראו הרחבה למטה). חרף זיכוים המלא בידי ועדת חקירה שהוקמה לאחר מכן, זכר ההפקרה, התבוסה וההשפלה מהדהד בקיבוץ עד היום.

אחת מגיבורי הקרב, מירה בן ארי, הפכה ברבות השנים סמל לגבורתה של האשה החלוצה הלוחמת. 63 שנים חלפו מאז שלחה את דני, בנה התינוק, למקום מבטחים והצטרפה לקרב על ניצנים, שממנו לא שבה. דני ורעייתו רוני, היום סב וסבה לתשעה נכדים (לאחת משלוש בנותיהם קוראים מירה), נעתרו כעת לבקשת "הארץ" והוציאו מהבוידעם עשרות מכתבים שכתבה מירה מהחזית בניצנים להוריה בעורף. במקור הם נכתבו בגרמנית, שפת האם של מירה. תרגומם לעברית, שמתפרסם כאן, נעשה בידי אילן שטיינברג.

המכתבים, שלא פורסמו מעולם, חושפים את סיפור חייה, גבורתה ומותה של הלוחמת שהקריבה את חייה "למען יגדל הבן חופשי בארצו", כדבריה. הם מוסיפים פרק נוסף לתולדות מלחמת העצמאות.

היה שמח

"גאגיליין יקרה, שנאפי יקר! דאגתי יותר בשל חרדתכם לנו מאשר למצבנו כאן. בקיצור - היה שמח! ראשית אספר לכם שאצלנו נפל רק אחד (ודי בכאב הזה!)" כתבה להוריה, בשמות החיבה שלהם, ברמת גן ב-25 במארס 1948, חודשיים וחצי לפני שנפלה.

מירה היתה אז בת 22, נשואה לאליקים ואם לדני, בן שנתיים. 15 שנה לפני כן, כשהיתה בת שבע, עלתה לישראל מברלין, עם עליית הנאצים לשלטון. תחילה למדה בבית הספר בן יהודה בתל אביב. בהמשך הצטרפה לתנועת בית"ר ולמחתרת לח"י. כשבגרה עזבה את העיר וירדה דרומה, כדי להצטרף למקימי קיבוץ ניצנים. היה זה נר שמיני של חנוכה בדצמבר 1943, בין העיירות הערביות איסדוד (אשדוד של היום) ומג'דל (אשקלון של היום). אז גם נישאה לאליקים, חבר בפלמ"ח, והצטרפה להגנה.

בתוכנית החלוקה, שאושרה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947, היה הקיבוץ מחוץ לשטח המדינה היהודית. במלחמת העצמאות, שפרצה מיד לאחר מכן, יישובי הדרום היו נתונים תחילה להתקפות ערביי הארץ, ולאחר הקמת המדינה להתקפות הצבא המצרי בדרכו צפונה. מכתביה של מירה הם עדות חיה למאורעות הימים ההם.

"השיירה שלנו נסעה כרגיל, קרוב לגן הירק עלה הרכב המשוריין על מוקש, שהתפוצץ בטרם עת וכך לא קרה שום דבר. לפתע החל לרדת ברד! הרכבים רצו להסתובב בחזרה וכך נתקעו שני המשוריינים. עד שהאנשים הגיעו למשאיות היו לנו כבר שמונה פצועים ושלושה הרוגים. האש היתה כבדה עד כי לא ניתן היה לחלץ את הפצועים... מאות ערבים התקבצו מכל כפרי הסביבה ומן המחנה וירו על המשק ללא הרף. הכדורים שרקו!!" תיארה מירה יום שגרתי בחיי לוחמת.

"כולנו הגענו מיד לעמדות ולא נותרנו עם ידיים בכיסים. ב-12 הגיע סיוע. 150 איש בארבעה רכבים משוריינים גדולים ומעלינו ה'גג' המבורך - מטוסים שלנו!!! ואז שרר כבר מצב רוח טוב! לאט לאט חזר השקט!... אנשי השיירה אספו את הפצועים שלנו. תארו לעצמכם את הגיבורים האלה! שמונה פצועים נגד מאות ערבים, שנלחמו מאחורי רכב משוריין במשך שבע שעות. הם השיבו אש לכל מתקפת ירי וחיסלו כל ערבי שהתקרב אליהם יותר מדי".

המצב הביטחוני והקרבות שהתנהלו אז בשטח הקיבוץ לא מנעו מחבריו לחגוג את פורים. "היום תתקיים מסיבת פורים קטנה בשביל הילדים בבית הילדים. כתבו לי ללא דיחוי ואל תדאגו, המצב ישתפר!", חתמה את מכתבה. כהרגלה, סיימה בברכת "מיליון נשיקות, שלכם, פופי".

print-image-1.1517438-1
משפחת בן ארי

מצפן ומפה

כשבועיים לאחר מכן שלחה מכתב נוסף להוריה. "יום שישי בערב, השעה עשר, יש לי חצי שעה זמן ולמרבה הפלא אינני עייפה ולכן החלטתי לכתוב לכם", כתבה ב-9 באפריל 1948.

"אין כאן הרבה חדש (ברוך השם). הם יורים קצת פחות, רק השדות שלנו מכלים את התלמים שלהם באופן שיטתי (בסופו של דבר הם בני דודינו, כך שהכל נשאר במשפחה)... כדי לצאת לבקר מישהו בערב יש להצטייד במנורה, מצפן ומפה, אחרת אפשר לשוטט במשך חצי שעה עד שמוצאים את הדרך, בין החומות לקברים", הוסיפה, בהתייחסה לבידודו של הקיבוץ.

גם על הנכד סיפרה להוריה. "דני ממש נהנה כי הוא יכול לטפס בכל מקום ולרוץ כאוות נפשו. בשבילו הכל פשוט מאוד: הערבים בחולות, הם יורים, הם ילדים רעים, הם לא עושים פיפי בבית שימוש, הם עושים במכנסיים! מבחינתי זה בסדר, אני לא מתערבת", כתבה. "יש ילדים שעם כל טריקת דלת צועקים: יורים, יורים! כולם פוחדים פחד מוות מהמטוסים", התגאתה בבנה התינוק.

"פאפי", פנתה לאביה, "אתה כל כך מצפה להפסקת אש - אני לא כל כך, אני חוששת שלא כדאי לפתח ציפיות. מוטב להילחם כיצור חופשי אפילו נגד בעלי חיים רבים מאשר להיות כלואים בכלוב! אם יכפו עלינו הפסקת אש המצב יחמיר! בסופו של דבר ל'גרוע' אין גבולות, אפשר תמיד לעמוד גם ביותר גרוע. הזמן ‘מחשל'.

"במשך יומיים לא הגיעו העיתונים ולא היינו בקולנוע או בתיאטרון שלושה חודשים. כל זה היה בגדר לוקסוס שהיה זמין ב'זמנים הטובים'! היום, לעומת זאת, מרוצים אם רק ‘המצב לא יחמיר'. עכשיו עלי לסיים, אני מקווה שעד מהרה אוכל לישון קצת. תודה לאל שאני עדיין ישנה כמו תינוק, אם כי די מעט! ולפני שאשכח, רק כדי להרגיע אתכם - לא ירדתי במשקל!!" בהערת נ.ב בסוף המכתב הודתה על "הסרפן היפה" שנשלח לה.

בום למגרש

לקראת חג הפסח כתבה מירה על רצונה לעשות את החג עם בעלה. "אני מאוד מקווה, כי להיות כאן לבד בפסח זה כבר ‘יותר מדי טוב'!", כתבה באירוניה. בהמשך שוב תיארה את שגרת יומה. "הם יורים קצת פחות. היום אחר הצהריים נערכה תחרות בין החיילים והקבוצה שלנו. באנו כולנו עם הילדים לצפות במשחק, ואז פתאום בבת אחת, בום, בום מכל הכיוונים, ישר למגרש. המנוולים רואים הכל", כתבה.

"הילדים הפכו להיות אסטרטגים מדופלמים. הם יודעים מהיכן יורים ומי יורה. הם שומעים כל ירייה עוד לפני המבוגרים. הם יודעים בדיוק איזה נשק יש לכל חבר, מי מחזיק סטן, למי יש תת-מקלע ולמי יש אקדח".

"מה עוד אוכל לכתוב לכם?" הוסיפה. "כאן אין כל חדש. בזמני הפנוי אני קוראת הרבה, במשך היום ומאוחר בלילה אני תמיד אוכלת ארוחת ערב אצל הוריה של ברכה, נעים מאוד בביתם והם אנשים נחמדים מאוד... אני תמיד שמחה להכין להם משהו קטן לשמח אותם, ובהיותם הוריה של ברכה הם פשוט הורים ולכן בעקיפין אני חושבת גם עליכם!"

כהרגלה, לא שכחה לספר גם על התינוק. "אליקים הביא שטיח חדש יפהפה. דני ואני יושבים על השטיח ‘מאבא' ובונים בתים, רכבים וכו' עם תיבת הבנייה החדשה מסבא. תודה רבה! דני ממש ילד טוב! כל ערב שאני משכיבה אותו אני צריכה לשיר לו את כל השירים שהוא מכיר, ואז הוא מדקלם את כל השורות שהוא זוכר על פה, עלי לספר לו את סיפור כיפה אדומה ואוי לי אם אשכח לציין שבסל היו לכיפה אדומה ‘דובדבנים'. הוא מזכיר לי את ‘היה היה פעם'! זוכר, אבא?

"עלי להפסיק עכשיו", קטעה את מכתבה. "אני מאחלת לכם סדר נעים ואל תהיו עצובים. בשנה הבאה בעזרת השם נהיה כולנו ביחד. הרבה נשיקות לסבאל'ה, האם הוא מכין יין צימוקים?" בליל הסדר הבא כבר לא היתה מירה בחיים.

יומיים לאחר מכן, ב-19 באפריל 1948, כתבה שוב להוריה. "אמנם כתבתי לכם רק שלשום, אך מכיוון שיש לי זמן אני רוצה לבשר לכם שיש לנו חשמל. הכל בהיר יותר, גם בפנים, כאשר החדר מואר!" סיפרה בהתלהבות. "עכשיו השעה אחת עשרה ואני כלל לא עייפה מכיוון שכל כך בהיר. הזבובים מבולבלים לגמרי, בדרך כלל הם כבר ישנים בשעה כזו ואילו עכשיו הם ערים ותוססים!" הוסיפה.

באווירת חג הפסח הוסיפה: "יש כאן סירחון מחריד של נפט וליזול כי היום דאגתי לניקיון יסודי לקראת פסח וכל הזמן חשבתי על שבוע הניקיון לפני פסח בבית. בעיקר שנאתי לרחוץ את הדלתות והאריחים! טוב שאין לי אריחים ורק דלת אחת!"

יום לאחר מכן הידרדר המצב. "ההתקפה נמשכת כבר 13 שעות. קולות נפץ, רעם תותחים, טירוף אמיתי", כתבה. למחרת המשיכה את המכתב: "התחלתי את המכתב אתמול בעת ההתקפה, אך כמובן שלא היה לי זמן להמשיך. כאן היה ממש שמח! ההתקפה היתה הרבה יותר חמורה מהקודמת, אך תודה לאל שלאיש לא קרה כלום הודות לביצורים. ההתקפה נמשכה למן השעה שש בבוקר עד שתיים אחר הצהריים ללא הפוגה... היתה להם תחמושת בשפע כי הם ירו אלפי כדורים, פצצות עשן ופגזים. הילדים שהו לאורך כל היום וגם בלילה במקלט מצויד בדרגשים כמו באוניה. ראיתי את דני רק בערב לחמש דקות. מרוב התרגשות הוא פיטפט ללא הרף!

"במשך כל הזמן הייתי במצב רוח טוב", הוסיפה. "אחד המפקדים שבמחיצתו שהיתי כל הזמן אמר שמעולם לא נתקל בקור רוח כזה... היינו בטוחים שבבוקר תתחדש ההתקפה, אך הם נסוגו לאחר שכפר שכן להם הופגז על ידי ההגנה. מטוסים באו והנחיתו לנו תחמושת. זהו, עכשיו חזר השקט, עד הפעם הבאה. אם כל אירוע היה מסתיים כך - הם חיסלו לנו שבע תרנגולות, חמור אחד ופרה אחת!" סיכמה בנימה מבודחת. "אני שוב רוצה לאחל לכם ליל סדר נעים. אל תדאגו לנו".

כעבור יומיים נאלצה לספר להוריה כי תחגוג את הסדר לבדה. "השיירה לא תגיע היום ולכן אהיה לבד בסדר. עוד לא ברור לי אם יהיה לי זמן ללכת לסדר. מכיוון שכל החיילים נמצאים במצב דומה לשלי החלטתי להיות במצב רוח טוב!". בפנותה לאמה, הוסיפה: "גאגיליין, אל תעבדי יותר מדי ואוי לך אם רק תחשבי על אפשרות של בכי!! אני אוהבת אתכם מאוד".

מכתב אחר מאותה תקופה שופך אור נוסף על חייה של האם הלוחמת, שהחלה להתרגל לשגרה הרועשת. "כאן אין כל חדש, צריך להתרגל למצב. שקי החול לפני כל בית וגדרות התיל כבר לא מעוררים התרגשות, גם לא כל הגברים (וחלק מהנשים) שמסתובבים יומם וליל חמושים. חדר האוכל נראה כמאורת גנגסטרים! לכבוד יום הולדתו של אליקים אפיתי שתי עוגות, הכנתי קקאו משובח והיה לנו מאוד נחמד. לו היה כאן שלום היה יכול להיות לי נוח עם קומקום חשמלי, מגהץ, מקלט רדיו - כל הנוחיות!"

בהתייחסה לבנה הפעוט הוסיפה: "דני גדל (גם לרוחב), והפך להיות ילד קצת רע. הוא מרשה לעצמו להתחצף פה ושם, אך מכיוון שברור לי שהוא עדיין לא מבין את דבריו ורק מחקה ילדים אחרים אני מסתפקת ב'אחת בטוסיק'. לפעמים אני מסלקת אותו מהחדר ואז הוא צועק בחוץ במלוא ריאותיו ‘אבאל'ה בוא אלי'!"

מבצע תינוק

המכתב הבא באוסף נשלח לאחר שדני התינוק כבר הועבר למקום מבטחים, מחוץ לקיבוץ המטווח. עד אמצע מאי 1948 אחזו האבות והאמהות בקיבוצים בעיקרון שאין לפנות ילדים מהיישובים. השינוי בעמדתם חל בעקבות המתקפה של הצבאות הסדירים, שצוידו בנשק כבד ובשיריון ולוו בהתקפה מהאוויר על אוכלוסייה אזרחית. כשבתי הילדים בקיבוצים היו תחת אש, הוחלט על חילוץ הילדים משורה של יישובים סמוכים: נגבה, קיבוץ גזר, כפר מנחם, גת, גלאון וניצנים. השם שניתן לכך היה: "מבצע תינוק".

בספרו "ניצנים, קיבוץ שנבנה פעמיים" (הקיבוץ המאוחד, 1990), תיאר צביקה דרור את ההתרחשות ב-16 במאי 1948, עת פונו הילדים - המבוגר שבהם היה בן ארבע - מקיבוץ ניצנים. "בניצנים מתכוננות אמהות להיפרד מילדיהן. אחדות מהן משתחררות מעבודתן ופונות לעבר בתי הילדים. הפעוטים משתוממים לפגוש בהוריהם בשעות אשר כאלה. מעתירים על הילדים אהבה. הורים, שתנועותיהם מסתרבלות משהו מחמת מטען הריגושים, מחזיקים בידיהם את ילדיהם. החיילים, אנשי התגבורת, נאותים בנפש חפצה להחליף בעמדות השמירה כמה מהאבות המבקשים אף הם להימצא עם ילדיהם בטרם פרידה. הפעוטים תוהים למתת דברי מתיקה שלא בזמנה. לאחר לבטים מסוכם ממש ברגע האחרון מי מבין החברות תתלוונה אל הילדים. אמהות מניקות, נשים הרות, מטפלות, גננת - שבע נשים התלוו אל 33 הילדים".

ילדי הקיבוץ פונו בחשכה, בשטח עוין ומסוכן, אל היישוב היהודי הסמוך, באר טוביה, מרחק כשמונה קילומטר מניצנים. לקראת המסע הרדימו ההורים את ילדיהם. "הילדים שוכבים לישון כמו לא מתרחש מסביבם אירוע גורלי. לכוס החלב המסורתית ממיסים ההורים כדורי שינה. הגדולים יותר משתוממים על הכדור שהם מתבקשים ליטול. ‘הלא אני לא חולה', יאמרו", תיאר דרור בספר.

"לקראת שעת האפס מתקבץ הציבור כולו ליד בתי הילדים. אמהות תוהות לקראת איזה גורל הן שולחות את ילדיהן... החיילים ממלאים את כיסי הפעוטים בשוקולדים ומסטיקים לפתותם. ההורים שבתווך מנסים לצוד, במבט אחרון, את עיני האמהות הבוכיות. יצאו לדרך".

בין ההורים שנפרדו מילדיהם היתה גם מירה האלחוטנית, האם היחידה שבחרה מרצון להישאר להילחם, ולשלוח את בנה למקום מבטחים. "תגידי לדני שהיתה לו אמא", אמרה לאחת מחברותיה שפונו מהקיבוץ. אחר כך כתבה מכתב לבעלה, והטמינה אותו בכיס המעיל של דני. לימים התפרסם המכתב וסייע לבסס את דמותה כמיתוס: "אני רק אכתוב כמה מלים, ואתה בטח תבין כי איני יכולה לכתוב. פשוט זה קצת קשה. יותר מקצת. כך עוד לא הרגשתי אף פעם, אבל אתגבר. בזמננו צריך להתגבר על הכל. אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו, הרי בכל זאת נשיג את כל אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה. אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו. תמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי. תמסור לאבא ולאמא שלי הרבה נשיקות ובקש בשמי סליחה".

כמה שעות לאחר מכן הגיעה השיירה בשלום לבאר טוביה. בבתי היישוב דלקו נרות. בכל פעם שילד נכנס לבית שקלט אותו - כובה בו הנר. כשכל הנרות כבו יכלו המפקדים לנשום לרווחה. זה היה הסימן לכך שכולם הגיעו בשלום.

קורע לב

כמה ימים לאחר מכן כתבה מירה להוריה ודרשה בשלומו של בנה. "היה לי מאוד קשה כאשר פינו את הילדים... בכיתי בכי קורע לב, אבל לא יכולתי להשקיע בכך זמן רב מכיוון שהייתי בקשר עד שאחרון הילדים הגיע למקום מבטחים".

"ספרי לי את על דני", כתבה לאמה. "מה הוא עושה, מה הוא אומר, מה שלומו? האם הוא חושש לאמא? אני לא יכולה לשכוח את קולו המתוק, כאשר היה בזרועותיו של הבחור שפינה אותו, תוך בכי ותדהמה - ‘אמאל'ה פיפי' הוא אמר בקול חנוק דמעות! ולא היה לי זמן לשהות אתו בדקות האחרונות!

"אין שום דבר חדש", הוסיפה. "התותחים מיד מרדכי רועמים יומם וליל והפצצות שנוחתות בנגבה מרעידות את בתינו. הבתים נראים עכשיו נפלא, מכוסים בקקטוסים מכל הכיוונים ועל הגגות גדלים עצים!"

את המכתב סיימה בשורות הבאות: "כתבו לי הרבה! איך אתם מרגישים ב'מדינת ישראל'? מהו מצב הרוח בעיר? האם אתם מאזינים לפעמים לדרישות שלום שמשודרות ב'קול ההגנה' החל משבע וחצי בערב? זכרו להאזין לתוכנית ב-10 ביוני! איך זה שעד היום עוד לא שלחתם לי דרישת שלום?"

יומיים לפני מועד שידור התוכנית הזאת, שבה נמסר כנראה ד"ש ממירה להוריה, נפל הקיבוץ בידי המצרים ומירה נהרגה. סיפור מותה דרמטי לא פחות מהמאורעות ההיסטוריים שאפפו אותו.

מירה, שהיתה האלחוטנית של הכוח האחרון שנותר בניצנים, שידרה אותות מצוקה נואשים למטה הגדוד המרוחק. "המצרים על הגדר והתחמושת אוזלת", אמרה להם. "הצבא המצרי בכל המשק. העניין אבוד. אני משמידה את מכשיר הקשר ויוצאת להילחם".

זמן קצר לאחר מכן החליט מפקד הכוח, אברהם שוורצשטיין, להיכנע. בפקודתו, הרים אחד הלוחמים בד לבן על קצה הרובה שלו, והתרומם מהמחסה. המצרים, בתגובה, ירו בו והרגו אותו. לאחר מכן פשט אברהם את הגופייה הלבנה שלו, והרים אותה בידו. גם הוא נפגע, אך מיד קם שוב. ויחד עם מירה יצא לכיוון החיילים המצרים. המצרים ירו בו שוב - והפעם הרגו אותו. מירה, בתגובה, שלפה אקדח והרגה את הקולנול המצרי שירה בו.

המצרים, לא היססו וירו בה למוות. מירה בן ארי היתה בת 22 במותה. במקום בו נפלה הוקמה מקץ 50 שנה אנדרטת "יד לאשה הלוחמת" לזכרה ולזכר שתי לוחמות אחרות שנהרגו בקרב.

לא כועס

ב-1942, כשהיתה בת 16, כתבה מירה ביומנה רשמים מביקור שקיימה בכותל המערבי. "צוררי ישראל ניסו להחריב את בית המקדש לגמרי. נשאר קיר אחד, שריד שראה את העם היהודי בהתפזרו ובהתקבצו מחדש. אבנים אלו, האם אינן דומות במקצת לגורל עמנו? את העם היהודי רדפו עמים וניסו להשמידו. תמיד שרדו עוד יהודים, בכל מקום. השרידים הללו מתקבצים עתה מכל תפוצות הגולה לבנות פה את ביתם הלאומי, את המדינה העברית".

המלים האלה מהוות, בשביל בנה דני, "תמצית אופיה ושאיפתה" של אמו, כדבריו. "מירה נהרגה על קידוש המדינה למען אגדל חופשי בארצי מולדתי", אמר השבוע בביתו במושב נטעים, סמוך לראשון לציון. "היא נהרגה כלוחמת עברייה, כאשה וכאם, שמילאה אחר הצו הפנימי: ‘דם יהודי אינו הפקר'". כשנשאל אם יש בו כעס על האם שנטשה אותו כתינוק השיב בנחרצות: "לא. אני מזדהה אתה וגאה בה". *

הכניעה שעוררה מחלוקת

כניעת קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות היא אחת הפרשות הטעונות, הרגישות והטראומטיות ביותר במלחמת העצמאות ובתולדות צה"ל. ניצנים לא היה היישוב היהודי היחיד שנפל בידי האויב ושמגיניו נלקחו בשבי. גם מגיני יד מרדכי נסוגו, כפר דרום פונה וכפר עציון נפל - וכמותם גם אחרים. אבל הכישלון דבק בניצנים והותיר בו כתם שלא נמחה.

הוויכוח הסוער על הכניעה מעלה שאלות נוקבות על מושגי הגבורה, האתוס הישראלי שכיבד גיבורים מתים ובז לבוחרים בכניעה ובחיים, האחריות הפיקודית, דרכי קבלת ההחלטות, יחסי הגומלין בין הצבא לאזרחים והקשר בין פוליטיקה לביטחון.

כניעת הקיבוץ היתה מכה קשה לחטיבת גבעתי וליישובי הגזרה שעליהם חלשה. יומיים לאחר הקרב הקטלני, שנהרגו בו 33 איש ו-105 נפלו בשבי המצרי, הזדרזה מפקדת החטיבה לפרסם "דף קרבי" חריג, בוטה ויחיד מסוגו תחת הכותרת "נפילת ניצנים - כישלון", שבו הוקיעה את כניעת הלוחמים.

"בניצנים עלול היה האויב, לראשונה, ללמוד - דבר חמור ומפתיע - כי אפשר לו לשבור את חומת ההגנה של יישוב עברי תוך שעות ספורות, להכניעו, ולשבות את לוחמיו", כתב קצין התרבות של גבעתי, אבא קובנר, ששנים אחדות לפני כן פיקד על הפרטיזנים והמחתרת בווילנה תחת הכיבוש הנאצי.

עוד הוסיף: "בית אין מגינים על-תנאי... ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מלהיכנע לפולש רצחני. להיכנע - כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית - חרפה היא: לצאת אל שבי האויב - חרפה ומוות!"

חברי הקיבוץ נפגעו מאוד מהדברים וטענו כי הפיקוד העליון גילה אדישות לגורלם ממניעים פוליטיים, בשל השתייכות הקיבוץ לתנועת הנוער הציוני ולא לשומר הצעיר. מסיבה זו, לטענתם, התייחסו בזלזול לבקשתם לתגבור כוחות ולתוספת נשק.

כששבו מהשבי המצרי, הם שיגרו לרמטכ"ל אז, יעקב דורי, מכתב מחאה. "חזרנו למולדת לאחר תשעה חודשי שבי ורק עתה נודע לנו על תעמולת ההשמצה שהתנהלה נגדנו... קיווינו שביום שובנו נתבע לאחריות את מפקדי הדרום, כי ביחסם האדיש ובהזנחה כלפינו גרמו למצב קשה וטרגי. נדהמנו לשמוע את ההשמצות שמטרתן גלויה והיא לחפות על שגיאותיהם", נכתב.

כמעט שנה לאחר הקרב מונתה ועדת חקירה מטעם המטה הכללי, לבדוק את הפרשה. באפריל 1949 העבירה את מסקנותיה, והראשונה שבהן - זיכוי החיילים וחברי המשק שלחמו בקרב. הוועדה קבעה שאנשי ניצנים הפעילו את כל הכוח שהיה ברשותם והכירה בכך שמפקד הקרב, אברהם שוורצשטיין, "הוכיח אומץ רוח ואיתנות רבה" וכי החליט להיכנע "לאחר שלא נמצאה דרך אחרת להציל את אנשיו".

הפרשה רדפה את הקיבוץ גם בעשורים הבאים. ב-1983, 35 שנה לאחר הקרב, בא שמעון אבידן, שהיה מפקד חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות, למפגש פיוס עם אנשי הקיבוץ. בשיחה עמם ביקש "לתקן את הרושם כאילו אנשי ניצנים הלכו לשבי ללא לחימה", ואמר כי "יש לראות בהנהגת ניצנים אחת מעלילות הגבורה של המלחמה".

אבידן אמר שנגרם לקיבוץ עוול, ביקש סליחה על שכינה את הקרב "כישלון", ואמר כי היה צריך היה לכנותו "כישלון לחטיבת גבעתי". ניסיונות לקיים מפגש דומה בין חברי ניצנים לאבא קובנר, מחבר "הדף הקרבי", לא יצאו אל הפועל עד מותו ב-1988. קובנר, כמו אחרים, הצדיק את פרסום הדף גם בדיעבד.

תא"ל יצחק פונדק, שפיקד אז על גדוד שהיה אחראי על הקיבוץ (גדוד 53 של גבעתי), הוא כמעט בן 99 היום. בבוא העת ייטמן, לבקשתו, לצד חללי הקרב על ניצנים. "אם לא הצלחתי בתש"ח לגונן כראוי על ניצנים הלוחמת על חייה, מבודדת ונשכחת מלב כל, מן הראוי לפחות שבהגיע יומי אמצא לצדם של חיילי שנפלו בקרב האכזר", כתב בצוואתו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות