טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסיפורים החמים

הטוב, הרע והנמלה

בפעם השנייה בחייו מנסה אדוארד או. וילסון להפוך את הביולוגיה על פיה. וילסון קורא תיגר על ההסבר הרווח להתפתחות האלטרואיזם בטבע, הסבר שהוא אחד מהוגיו. האם הוא ירד מהפסים, כפי שטוענים רוב עמיתיו? או שאולי הם פשוט טועים, כפי שהוא טוען

תגובות

לפני חודשים אחדים, באחרי הצהריים של אחד מימי שני, ישב הביולוג המכובד אדוארד או. וילסון מאוניברסיטת הרווארד בביתו בלקסינגטון, ושוחח בטלפון על ההתנגחות בו בתקופה האחרונה מצד הקהילה המדעית. וילסון מנסה להסביר את מעמדו הנוכחי בתחומו באמצעות פרפראזה על הפילוסוף ארתור שופנהאואר. "כל הרעיונות החדשים עוברים שלושה שלבים", אמר וילסון, כשבקולו נשמעת מרירות מחויכת. "בהתחלה לועגים להם או מתעלמים מהם. אחר כך הם גוררים זעם. לבסוף אומרים עליהם שהם היו ברורים מאליהם כל הזמן".

וילסון הוא בן 81, גיל שבו אפשר היה לסלוח לו אם היה יוצא לגמלאות ועובר לחווה, או מוציא מדי פעם ספר מדע פופולרי. בשנה האחרונה ניסה את ידו בכתיבת סיפורת והוציא לאור ספר על נמלים - מומחיותו המדעית - ופירסם סיפור קצר ב"ניו יורקר". ואולם, הוא גם מקדם רעיון מדעי מטריד, שלדעתו נמצא כעת בשלב השני של ההתקדמות על פי שופנהאואר: זעם.

מה שווילסון מנסה לעשות, בשלב כה מאוחר בקריירה רבת ההשפעה שלו, הוא לא פחות מאשר להפוך על פיו את אחד מעמודי התווך של התיאוריה השלטת בתחום האבולוציה: מקור האלטרואיזם. עמדתו מעוררת ביקורת חריפה מצד מדענים אחרים. לפני יותר מחצי שנה פרסם כתב העת המדעי המוביל "נייצ'ר" חמישה מכתבים, שנכתבו בלשון חריפה, ונאמר בהם פחות או יותר כי וילסון אינו מבין את תיאוריית האבולוציה, וכי באופן כללי, אין הוא יודע על מה הוא מדבר. על אחד מהמכתבים האלה היו חתומים 137 מדענים ידועים, כולל שניים מעמיתיו של וילסון בהרווארד.

טיעונו החדש, על קצה המזלג, הוא בעצם התקפה חזיתית על רעיונות המקובלים זה זמן רב בעניין אחת התעלומות הגדולות ביותר של האבולוציה: מדוע עוזר יצור אחד ליצור אחר, אף שהוא עלול להיפגע מכך. בהתאם לתיאוריית הברירה הטבעית, החזק ביותר מוריש את הגנים שלו לדור הבא, ולכל אורגניזם יש דחף חזק לשרוד ולהתרבות. עם זאת, למרבה הפליאה, הקרבה עצמית קיימת בעולם הטבע אף שהיא עלולה לגרום נחיתות אבולוציונית ליצור מסוים. למשל, הסנאי שמשמיע קריאת אזהרה מפני טורף, הנמצא בקרבת מקום, מסכן ללא ספק את עצמו. איך יכולים גנים, שגורמים להתנהגות כזו, להופיע שוב ושוב באוכלוסייה כלשהי לאורך ימים? זו שאלה שהטרידה אפילו את צ'רלס דארווין, שראה את האלטרואיזם כאתגר משמעותי לתיאוריית האבולוציה שלו.

print-image-1.1519918-1

לתיאורטיקנים אבולוציוניים, חידת האלטרואיזם אינה רק נושא לסקרנות טכנית. היא מעוררת אותם לחקור לעומק את מהות הטוב. אם נזהה את המנגנונים שבאמצעותם התפתחו האלטרואיזם ושאר ההתנהגויות החברתיות המתקדמות אצל כל סוגי היצורים החיים - כמו הנמלים, הצרעות, הטרמיטים והעכברושים - אנחנו עשויים לרכוש הבנה טובה יותר של המין האנושי ושל התהליכים האבולוציוניים שסייעו לנו לפתח יכולת לשיתוף פעולה, נאמנות ואפילו מוסריות. אפשר לומר שאם נבין את מקור האלטרואיזם, נבין את מרכיב הפלאים שהופך את החברה האנושית למופלאה ומורכבת. אולי זו הסיבה שהפולמוס בין וילסון לבין מבקריו, שנדמה אזוטרי למדי, התלהט כל כך.

ההסבר המקובל כיום לאלטרואיזם הוא תיאוריה הידועה בשם "ברירה טבעית באמצעות קרוב משפחה" ("ברירת שארים", ובאנגלית "Kin Selection"). בהתאם להסבר זה, אורגניזם המנסה להעביר את הגנים שלו לדורות הבאים, יכול להעביר אותם בדרך עקיפה אם יסייע לקרוב משפחה לשרוד ולהתרבות. אחים, למשל, חולקים בערך מחצית מהגנים שלהם. וכך, בהתאם להיגיון הקר של האבולוציה, אדם המסייע לאחיו להוליד צאצאים, התועלת בשבילו תהיה מחצית התועלת שיכלה להיות לו אילו הוליד צאצאים משלו. בהתאם להסבר הזה, התנהגות אלטרואיסטית כלפי מישהו, שהוא בעל אותם חומרים גנטיים שיש לך, אינה בעצם הקרבה עצמית, אלא דרך שונה לקידום הגנים שלך. וילסון היה אחד המצדדים הראשונים בתיאוריה של ברירת השארים, אך 40 שנה לאחר מכן, הוא מכנה אותה "גימיק" ומתחנן בפני עמיתיו לזנוח אותה.

"התיאוריה על ברירת השארים איננה נכונה", אמר וילסון. "זה הכל. היא שגויה".

לא מכבר הוא טען בזכות נקודת ההשקפה הזאת במאמר פסקני וחסר רחמים שהופיע על שער המגזין "נייצ'ר" באוגוסט אשתקד. במאמר זה, שנכתב עם המתמטיקאים מרטין נוואק וקורינה טרניטה מהרווארד, הוא טען כי התיאוריה על ברירת השארים פשוט איננה מסבירה את האלטרואיזם. כעת נמתחת על המאמר הזה ביקורת דרמטית רבה במכתבים, בלוגים ומאמרי תגובה שמתפרסמים בכתבי עת אחרים. ריצ'רד דוקינס, שהיה לו תפקיד מרכזי בהפצת תיאוריית ברירת השארים בספרו "הגן האנוכי" מ-1976, אמר באפריל האחרון: "מעולם לא פגשתי מישהו, פרט לווילסון ונוואק, שמתייחס למאמר הזה ברצינות".

"העובדה ש'נייצ'ר' פירסם את המאמר ההוא נראית כמעט בעיני כולם כחרפה", אמר דוקינס. "רוב האנשים סבורים שהסיבה לפרסומו היתה מעמדם הרם של וילסון ונוואק, לא איכותו".

המהפך ביחסו של וילסון אל תיאוריית ברירת השארים הדהים את העולם המדעי, בחלקו משום שווילסון היה אחראי אישית לאימוץ הכמעט אוניברסלי של הרעיון כבר בראשית הופעתו. אמנם הוא לא היה זה שהמציא את התיאוריה, אך לעתים קרובות זוקפים לזכותו את גילויו של ויליאם המילטון, הסטודנט שיצר אותה, והוא היה זה ששיכנע את הקהילה המדעית שהצעיר עלה על משהו גדול.

print-image-1.1519919-2

הפעם הראשונה שבה וילסון נתקל בתיאוריה של המילטון על ברירת השארים מפורסמת בקרב ביולוגים. בהתאם לסיפור, הוא קרא את המאמר של המילטון, שפורסם בכתב עת לא נפוץ במיוחד לביולוגיה תיאורטית, בנסיעת רכבת ארוכה מבוסטון למיאמי ב-1965. בתחילה, הוא התייחס אליו בספקנות. לפי כתבה שהתפרסמה ב-1999 בכתב העת "לינגואה פרנקה", וילסון התעצבן מכך שצעיר אלמוני וחסר ניסיון פתר ככל הנראה חידה, שפתרונה נעלם במשך זמן רב ממנו ומשאר המומחים בתחום. ואולם, עד שירד מהרכבת במיאמי, הוא כבר השתכנע לחלוטין מההיגיון של המאמר והיה מוכן לצאת לעולם כמביא הבשורה.

"הוקסמתי", אמר וילסון.

וילסון הפך את התיאוריה של המילטון לבסיס העבודה שלו בסוציוביולוגיה, תחום שהוא היה החלוץ שלו בשנות ה-70 ושביסס את מעמדו ככוכב מעל ומעבר לתחום האנטומולוגיה (חקר החרקים) שבו התמחה. ואולם, בעשרות השנים שלאחר מכן, נתקל בהוכחות שגרמו לו לפקפק בזיקה בין השייכות הגנטית לבין האלטרואיזם.

להריח את הטעות

חוקרים מצאו עוד ועוד זני חרקים בעלי מטען גנטי משותף רב, אך הם לא התנהגו באלטרואיסטיות בעוד שזנים אחרים, שהיה ביניהם קשר חלש יותר, התנהגו בצורה כזו. "שום דבר ממה שמצאנו לא התיישב עם התיאוריה על ברירת השארים", אמר וילסון. "ידעתי שמשהו לא בסדר, היה אפשר להריח את זה".

סנאי משמיע קריאת אזהרה. מסכן את עצמו ללא ספק
אי־פי

וילסון אמר כי הפעם הראשונה שבה השמיע את ההסתייגויות שלו היתה ב-2004, כשהתיאוריה על ברירת השארים כבר היתה מקובלת ברבים כהסבר להתפתחות האלטרואיזם. "הצבעתי על העובדה שיש הרבה בעיות בנוסחה של המילטון על ברירת השארים, ובפיתוח המתמטי שנעשה לה על ידי קבוצה בולטת מאוד של חסידים", הוסיף וילסון. "לכן, הצעתי תיאוריה חלופית".

התיאוריה החלופית טוענת כי מקור האלטרואיזם ועבודת הצוות אינו קשור כלל לקרבת משפחה או למידת הזיקה בין פרטים. המפתח, לדברי וילסון, הוא הקבוצה: בנסיבות מסוימות, קבוצות של משתפי פעולה יכולות להתחרות בקבוצות שחבריהן אינם משתפים פעולה ולהתגבר עליהן, וכך להבטיח שהגנים שלהן, כולל הגנים המשפיעים עליהם לשתף פעולה, יעברו לדורות הבאים. הברירה הקבוצתית הזאת, לכאורה, מעצבת לטענת וילסון את הבסיס האבולוציוני למגוון התנהגויות חברתיות מתקדמות הקשורות לאלטרואיזם, לעבודת צוות ולחיים בשבט. זו עמדה שננקטה שנים על ידי מדענים אחרים, אך במשך זמן רב נחשבה, בהתאם להגדרה של וילסון עצמו, כפירה.

דחיית התיאוריה על ברירת השארים, בשלב מאוחר כל כך בקריירה שלו, הביכה את מעריציו הרבים של וילסון. "זה עצוב. הוא כבר מדען מפורסם ומכובד כל כך, ודבר כזה מכתים את תדמיתו בעיני האנשים", אמר ג'רי קוין, ביולוג מאוניברסיטת שיקגו שהסתייג בחריפות בבלוג שלו מעבודתו האחרונה של וילסון. עם זאת, וילסון אמר שאין לו ברירה. "אני חושב שרק מדען עלוב מאוד אינו יכול לשנות את דעתו נוכח ראיות חדשות", הדגיש.

אף על פי שווילסון מנסה להפיץ את דבריו שנים אחדות, החלו מגיני התיאוריה על ברירת השארים לענות לו רשמית רק לאחר פרסום המאמר ב"נייצ'ר". חמתם של אנשים רבים כל כך על המאמר התעוררה בשל הטענה כי המשוואה המתמטית, שעליה מתבססת התיאוריה של המילטון, אינה נכונה - וכי הניסיונות להסביר באמצעותה את עולם הטבע ב-40 השנים האחרונות הפיקו תוצאות "דלות" בלבד.

המתמטיקה אינה משקרת

ביולוגים רבים סבורים שהטענות האלה מטעות ומבלבלות. דייוויד קוולר, ביולוג מאוניברסיטת רייס, שהיה בראש רשימת 137 המדענים שחתמו על המכתב ל"נייצ'ר", אמר: "אני באמת לא מבין, אפילו ברמה הבסיסית ביותר, את מה שאד וילסון מנסה להציג ואני חושב שזו התגובה של רוב חברי הקהילה המדעית".

זו בדיוק הבעיה, אומר נוואק, שספרו החדש, "SuperCooperators", שנכתב בשותפות עם רוג'ר הייפילד, מסכם את עבודתו כמתמטיקאי על מקורות ההתנהגות החברתית המתקדמת. "הם לא יודעים נגד מה הם טוענים", אמר נוואק באחרונה במשרדו, שבו תלוי על הקיר תדפיס ענק של השער שהופיע ב"נייצ'ר". לדבריו, המבקרים אינם מבינים את הנוסחאות המתמטיות, ויתרה מכך, הם אינם מבינים שהמתמטיקה היא החלק החשוב ביותר.

כדי להבין על מה נוואק מדבר, חייבים לקרוא ולהבין את הנספח הארוך שנלווה למאמר ב"נייצ'ר" והתפרסם באינטרנט בלבד. בנספח הזה אפשר למצוא טיעונים טכניים ברמה גבוהה במיוחד, ולפיהם המשוואות שעליהן מתבססת התיאוריה על ברירת השארים אינן יכולות להסביר את הנעשה בעולם הטבע. "צריך לחשב באילו תנאים מעדיפה הברירה הטבעית את התפתחות שיתוף הפעולה, ובאיזה תנאים אין היא בוחרת בהם", הסביר נוואק. המשוואות הקשורות לתיאוריה על ברירת השארים אינן עונות, לדבריו, על השאלה הזאת.

הבעיה, לדברי נוואק, היא שמותחי הביקורת רואים את המאמר ב"נייצ'ר" כחלק מהפעילות הנוכחית המתריסה של וילסון במקום לראות אותו כטיעון נפרד, מתמטי ביסודו. נוואק מאמין כי רבים מהאנשים שחתמו על המכתב החולק על המאמר שלו לא ניסו בעצם אף פעם את הנוסחאות המתמטיות. "זה דומה לאלכימיה", אמר נוואק. "אין שום תיאוריה פרט למתמטיקה. מתמטיקה היא התיאוריה היחידה".

מאמר שהתפרסם לפני חודשים אחדים ב-"Journal of Evolutionary Biology" מאתגר את הנוסחאות המתמטיות במאמר שהופיע ב"נייצ'ר", אך רוב המתנגדים לא ממש מתייחסים למספרים. ברמה בסיסית ביותר, הם סבורים כי וילסון ועמיתיו טועים כשהם מתייחסים לברירת השארים כאל התפתחות השונה מהברירה הטבעית. בהתאם להסבר של דוקינס, ברירת השארים אינה תהליך נפרד, אלא רצף חיוני: תת-מערכת במקום תוספת. "הם מחמיצים את הנקודה ההגיונית, שלפיה ברירת השארים אינה משהו נפרד מהברירה הטבעית הניאו-דארוויניסטית", אמר דוקינס, "בעוד שההפרדה ביניהם תהיה דומה לדיבור על גיאומטריה אוקלידית בלי לדבר על משפט פיתגורס".

ריצ'רד דוקינס
בלומברג

וילסון אינו טוען שבני מין מסוים אינם מקריבים את עצמם למען קרוביהם. אך לדעתו, קרבת משפחה וזיקה משפחתית אינן בהכרח הגורמים להתפתחותן של התנהגויות חברתיות מתקדמות כמו אלטרואיזם. לדבריו, התנהגויות כאלה נוצרות מכיוון שהן מועילות מבחינה אבולוציונית ברמת הקבוצה. הוא טוען כי העובדה שאורגניזמים מפותחים מבחינה חברתית מעדיפים, בסופו של דבר, את קרובי משפחתם, היא תוצר לוואי של חברותם בקבוצה, ולא הסיבה להתאגדות בקבוצה. "זה דומה לשאלה מי העגלה ומי הסוס", אמר פיטר נונאקס, ביולוג מ-UCLA השותף לווילסון בתחושה כי לקירבה גנטית ולהתנהגות החברתית המתקדמת אין קשר הדוק, כפי שסבורים רוב המדענים.

הצעד הבא

הפעם האחרונה שבה מצא וילסון את עצמו מעורב בפולמוס לוהט, כמו הפולמוס הנוכחי, היתה אחרי שפירסם את ספרו "סוציוביולוגיה: הסינתזה החדשה" ב-1975. בספר הזה, שהיה ציון דרך חשוב, הוא דיבר על כוחה של הגנטיקה, והראה כיצד כל ההתנהגויות החברתיות, מכל הסוגים, שאותן ראה אצל חרקים ובעלי חיים, יכולות להיחשב לתוצאה של ברירה טבעית. מה שסיבך אותו בצרות היה הפרק האחרון, שבו הרחיב את הטיעונים שלו לבני האדם. הפרק הזה העמיד את וילסון במרכזו של ויכוח ממושך וטעון על המידה שהמורשת הגנטית שלנו, בניגוד לתרבות, למשל, עיצבה את ההתנהגות שלנו. בנוסף לזעקות המחאה, שהתעוררו בעקבות "סוציוביולוגיה", וילסון הוקע על ידי מבקרים מהשמאל, שהציגו אותו כסוכן של הדטרמיניזם הביולוגי והמדע הגזעני. מפגינים הפסיקו פעם את דבריו בשעה שנאם בוועידה מדעית, ושפכו על ראשו כוס מים.

עד כה, וילסון נמנע מהרחבת רעיונותיו החדשים על התפתחות ההתנהגות החברתית ולא ייחס אותם גם למין האנושי. ואולם, זה לא יאריך ימים. כשנשאל אם ברירה קבוצתית מתרחשת אצל בני האדם, וילסון ענה: כן, ללא ספק.

"לבני האדם יש שאיפה אדירה ליצור קבוצות, ותמיד היתה להם", אמר וילסון. "הנטייה החזקה שיש לנו, ליצור קבוצות ולאחר מכן לגרום לקבוצות האלה להתחרות זו בזו, שקיימת בכל היבט של ההתנהגות החברתית שלנו, היא ביסודה הכוח המניע שיצר את מקור ההתנהגות האנושית".

וילסון יפרט את דעותיו בפרויקט הבא שלו, ספר ששמו הזמני הוא "הכיבוש החברתי של כדור הארץ". בספר זה, כך אמר, הוא יסביר כיצד מינים מתקדמים מבחינה חברתית הצליחו להשתלט על העולם, ויפרט "בדיקה מחודשת של האבולוציה האנושית", שתסתמך על רעיונותיו החדשים על אודות ברירה קבוצתית. כל אלה שמתקוממים נגד החשיבה, שאפשר לעצב מחדש את רעיון ההתנהגות האלטרואיסטית באמצעות ברירת השארים ולהציג אותה כהתנהגות בעלת אינטרס אישי עקיף, כל אלה שהיו רוצים לחשוב שבטבע יש מקום לאלטרואיזם כן יותר, עשויים למצוא בו עניין רב.

העובדה שכולם, פרט לאחדים מעמיתיו של וילסון, סבורים שהוא ירד מהפסים, אינה מטרידה אותו. "בעצם, הכשרנו את הקרקע לתקופת מחקר חדשה, שהיבטי הדוקטרינות של תיאוריית ברירת השארים אינם מעיקים עליה", אמר. "הם יכולים לדבר כרצונם. אני חושב שיש לנו כעת חזון הרבה יותר ברור כיצד להמשיך".


בשביל מה קיימים פה האחרים?

אדוארד או. וילסון ומבקריו מתווכחים, אבל לא באותה השפה

ברצועת קומיקס ישנה של "Peanuts" ("צ'רלי בראון"), לוסי אומרת: "אני מוקסמת מתפישת העולם שלך, צ'רלי בראון. אתה אומר שאנו קיימים בעולם כדי שהאחרים יהיו מאושרים?" צ'רלי בראון מהנהן, "נכון מאוד". השניים משעינים את ראשם על ידיהם ומהרהרים. לבסוף שואלת לוסי: "בשביל מה קיימים פה האחרים?"

זאת שאלה טובה. ומסתבר שהמין האנושי מתלבט בה לא מעט זמן. מאין נובע טוב הלב שלנו כלפי האחרים? ומדוע כולנו נוהגים לפיו, במקום פשוט לדאוג לעצמנו? יתרה מכך, מדוע אנשים נוהגים להקריב זה למען זה, ואף להגיש עזרה לזרים גמורים, פעמים רבות תוך נטילת סיכון רב?

מאות שנים הציעו מסורות דתיות את רעיון האל שברא את המין האנושי בדמותו כמקור לכל הטוב וההקרבה העצמית; מסורות חילוניות, מנגד, ראו בתבונה אמצעי להשגת הטוב והצדק. היו כאלה שהסתכלו על השווקים, וכמו המשורר ההולנדי מהמאה ה-18, ברנרד דה מנדוויל, אבחנו זאת כחידה כלכלית: "כל חלק מידות רעות נגדש/ אבל השלם גן עדן ממש". ואז, לראשונה, עם צ'רלס דרווין במאה ה-19, נהפך האלטרואיזם לבעיה מדעית: כיצד, אחרי הכל, יכולות התנהגויות הפוגעות בכשירות היחיד להיבחר במהלך הזמן אם האבולוציה היא משחק של הישרדות המתאימים, תהה דרווין בעת שכתב את "מוצא המינים".

צ'רלס דרווין

כיצד ניתן להסביר את הנקבות של נמלי "סיר הדבש", המשמשות כל חייהן כמינקות התלויות במהופך, כמו סירים גדולים של מי דבש, מחכות עם בטניהן התפוחות להרוות את צימאונם של מלכתן וצאצאיה? כיצד ניתן להרשות את הצבאים המקפצים, זקיפי-משמר ערניים, שבראותם טורפים אורבים בדשא, מקפצים שוב ושוב באוויר כדי להזהיר את חבריהם תוך שהם מושכים תשומת לב לעצמם? או את צמחי הבשמת הצהובים המגבילים את צמיחתם שלהם כדי שלא לגזול אור שמש יקר משכניהם-אחיהם? הסוגיה נראתה כמו פרדוקס, ודרשה פתרון.

במאמר שכותרתו "האבולוציה של החברתיות המלאה", שהתפרסם בכתב העת "נייצ'ר", יצאו שלושה חוקרים מהרווארד - קורינה טרניטה, מרטין נוואק ואדוארד או. וילסון - בהתקפה חזיתית על מה שנהפך, ב-40 השנים האחרונות, לאחד הפתרונות הטובים ביותר לחידת האלטרואיזם. תיאוריית "ברירת השארים" גורסת כי יחסי הקרבה מתקיימים בין פרטים שיש ביניהם קשר גנטי, מה שהופך את האלטרואיזם לסוג של נפוטיזם.

כעת באה השלישייה ואמרה שזה לא נכון: ברירת השארים, הידועה גם בשם "כשירות כוללת", אינה הסיבה להתנהגות אלטרואיסטית, אלא רק תוצאתה. לטענתם, אלטרואיזם כנפוטיזם היא גישה מיותרת מבחינה מתמטית, תיאוריה בלתי נחוצה בה במידה שהיא שגויה. האבולוציה אינה אחד האיים השלווים ביותר בעולם המדע, אך קריאת התיגר המסוימת הזאת על הדעה הרווחת התקבלה בביקורת חריפה במיוחד. כפי שמבהירה כותרת מאמרם, הטיעון נוגע לחרקים, לא לבני אדם, והוא מנוסח בשפת המתמטיקה, לא בשפת המוסר. למעשה, האינטואיציה הבריאה שלנו ולפיה האלטרואיזם האנושי שונה מאלטרואיזם ביולוגי נובעת מהגדרתו של כל אחד מהם: בעוד האחרון מדבר על תוצאת הפעולה, הרי המושג הראשון נסוב סביב הכוונה שמאחורי הפעולה.

אך מובן שמחוללי המוטיבציות שלנו, המוחות שלנו, היו גם הם כפופים לברירה הטבעית - גם הם תוצר של האבולוציה - מה שיכול להסביר מדוע חישובים מתמטיים מסובכים על נמלים ודבורים יכולים להצית ויכוח סוער כל כך בין ביולוגים. האם עשוי להיות קשר בין אלטרואיזם ביולוגי לזה האנושי, אבולוציה הדדית משמעותית של ביולוגיה ותרבות? ואיך - למען נמלי "סיר הדבש" והבשמת הידידותי - זה ייראה?

כדי להשיב לשאלות אלה, התמקדו פסיכולוגים אבולוציוניים, חוקרי התנהגות בעלי חיים ואנתרופולוגים בטבע החברתי שלנו, בנטיות שלנו לשיתוף פעולה וביכולות ההתקשרות שלנו בשפה, באמפתיה ובנתינה. מכיוון שאנו תלויים אלה באלה, אנו בני האדם נכנסים מרצון להסדרי סחר, סוג של שיתוף פעולה שהביולוג האמריקאי רוברט טריוורס כינה "אלטרואיזם הדדי". למעשה, אנו מחפשים שותפים שעמם נוכל לבנות יחסים המבוססים על אמון; ללא הסדרים כאלה, הקיום לא יהיה אפשרי. וכך מתגלגל סיפורה של האבולוציה: ככל שחברות קופים פיתחו תלות הדדית גבוהה יותר, כך התגבר הצורך לפתח מנגנוני אמון. השפה היא אחד האמצעים הללו, והיא מאפשרת העברת מידע יעילה יותר; רגשות הם אמצעי נוסף, המאפשר איתות אמין יותר (חשבו על הסמקה); מוסר הוא אמצעי שלישי, הקובע את הקודים הנורמטיביים לצורך שמירה על משחק הוגן. המוח שלנו בנוי בצורה כזאת שהוא אינו מבחין תמיד בין העצמי לזולת, ומשקף בכך את טבענו החברתי העמוק. התהליך היה הדרגתי אך דרמטי: מהקוף מתפתח האדם.

ועדיין, ברירת השארים נותרת מושג מרכזי בתחום. היא סייעה להסביר תופעות רבות, כגון מדוע הדבורים הפועלות מתאבדות, מדוע יחס הזכרים לנקבות הינו כפי שהוא, ולמה הורים ואחים מצויים לעתים קרובות בעימות, בתוך הרחם ומחוצה לו. מבחינה אמפירית, זו תיאוריה מדעית מוצלחת, אז מדוע וילסון טוען כעת שהיא איננה אלא תרמית?

דעתי שלי היא, שכמו בהרבה פולמוסים מדעיים חריפים במיוחד, שני הצדדים מדברים זה מעל ראשו של זה, ולא זה אל זה. הסיבה לכך היא שהם מתייחסים להיבטים שונים של בעיה משותפת ומשתמשים במונחים שונים כדי לדבר על אותו דבר. קירבה גנטית וגורמים אקולוגיים אינם מוציאים זה את זה, כמו גם ברירת שארים מול ברירה קבוצתית: התומכים בזו הראשונה טוענים שהפועלות מסייעות למלכות להתרבות כי הן משפרות בכך את ה"כשירות הכוללת" של עצמן; תומכי ההשקפה השנייה טוענים שהן עושות זאת כי הדבר מועיל למושבה. שניהם צודקים. הכל תלוי באיזו שאלה שואלים. בדיוק כמו נוסחאות הגל והמטריצות במכניקת הקוונטים, זו פשוט דרך אחרת להסתכל על אותו הדבר.

כשמדובר בבני אדם, האינטרסים גואים, והמדענים, שלימדו אותנו לראות בהם טיפוסים רציונליים, אינם יוצאים מן הכלל. המיתוס של המדע האדיש שימושי בעבור חלק, אולי, אבל לא מדויק או מועיל במיוחד. הבה נקווה שהפולמוסים האלה בין ביולוגים לא יסבו יותר מדי נזק לתיאוריית האבולוציה, מאחר שבריאתנים תמיד מחכים מעבר לסיבוב, ממתינים לנצל כל מחלוקת כדי לטעון שהאבולוציה פשוט לא נכונה. בינתיים, כל היתר יכולים אולי למצוא נחמה בעובדה שטוב לב והקרבה עצמית, כמו שנאה ודעה קדומה, נובעים ממקורות רבים ושונים. מסיבה זו אנו יכולים לעודד אותם או להילחם בהם, ולקוות להפוך את העולם למקום טוב יותר. אולי צ'רלי בראון צדק ואנחנו כאן כדי שהאחרים יהיו מאושרים, אבל האחרים נמצאים פה גם הם, עושה רושם, כדי לעזור לנו לראות את עצמנו בכל אנושיותנו המורכבת, הפרדוקסלית והנפלאה.

אורן הרמן

פרופ' הרמן הוא ראש תוכנית הבוגרים למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן ומחבר הספר "The Price of Altruism: George Price and the Search for the Origins of Kindness", שזכה בפרס ה"לוס אנג'לס טיימס" בקטגוריית ספר המדע הטוב ביותר ל-2010 ויתפרסם בקרוב בעברית

תרגום: גילה דקל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות