המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

נביא בניו יורק

סלמן רושדי כבר לא מפחד מאף אחד. בגיל 64, הוא מוציא ספר חדש, עובד על סרט, כותב אוטוביוגרפיה, ובעיקר אופטימי. לאיש שחזה את מתקפות הטרור על אמריקה יש היום נבואת נחמה: "האידיאולוגיה של הטרוריסטים היא הסיפור של אתמול"

לפני כמה שבועות, בשעת ערב נעימה, צעד הסופר סלמן רושדי, חף ממאבטחים, לאתר הזיכרון לאסון מגדלי התאומים. "זה היה מאוד מוזר ללכת במקום הזה אחרי עשור", הוא משחזר שעה שאנחנו יושבים במשרדי הסוכנות הספרותית וויילי במרכז ניו יורק. "אני זוכר שאחרי 11 בספטמבר, עיתונאים מרחבי העולם אמרו לי 'עכשיו סוף סוף אנחנו מבינים מה עבר עליך'. אמרתי להם: 'אירוע כזה היה צריך להתרחש כדי שתבינו?!' אבל זה כנראה באמת היה רגע שבו אנשים ממקומות שונים הבינו מה היה שם, בהתקפה על 'פסוקי השטן' כמו גם בהחרמתם של אנשים נוספים. זה הפך לנושא בעל משמעות".

לפני כמה שנים הצליח מישהו להעלות בת צחוק על פניו של רושדי. הוא לא סיפר לו בדיחה, הוא בסך הכל שאל את רושדי: מה יותר גרוע - לחיות במשך שנים במסתור כשגזר דין מוות מרחף מעל ראשך, או להישאל אלפי פעמים איך זה לחיות בצלו של גזר הדין הזה? "זה די קרוב", השיב הסופר באירוניה. מאז תחילת 89', אז הטיל עליו הדיקטטור האיראני הישיש והגוסס האייתוללה חומייני גזר דין מוות בעקבות פרסום ספרו "פסוקי השטן", רושדי הוא כבר לא רק שם משפחה של הודי ממוצא מוסלמי, אלא שם ששמור לכל משפחת החיות הנרדפות של ציידי האיסלאם הפונדמנטליסטי. הסופר מאג'די עלאם, שהעז לפרסם ספר שבו תקף את האיסלאם, זכה בתקשורת הבינלאומית לתואר "רושדי האיטלקי" ולווה באבטחה צמודה; איאן חירסי עלי, שיצאה לפני שנים אחדות נגד הדיכוי האלים של נשים בחברה המוסלמית, כונתה "רושדי ההולנדית", ונאלצה לברוח מהמדינה בעקבות איומים על חייה. אלה רק כמה מבני המשפחה ההולכת ומתרחבת. "יש רושדי בכל מקום", אומר רושדי.

"הפיכת שמי לסיסמה בידי המוסלמים", כתב פעם, "מעוררת בי סלידה. במחשבה שנייה, אולי לא רע כל כך להיות רושדי בין 'רושדים' אחרים. אבל איפה הזעם המוסלמי על האירועים האלה? כשתרבותם העתיקה והעשירה נחטפת על ידי פרנואידים, גזענים, שקרנים, מאמינים בעליונות הגברים, עריצים פנאטים ומכורים לאלימות - מדוע אין הם זועקים?"

סלמן רושדי. יש המון זבל, רוב הרומנים הם רומנים רעים, רוב הסרטים שיוצאים הם רעים
סלמן רושדי. יש המון זבל, רוב הרומנים הם רומנים רעים, רוב הסרטים שיוצאים הם רעים. צילום: ויז'ואל פוטוס

למה זה תמיד קורה למוסלמים? מדוע מרטין סקורסזי לא נס על נפשו אחרי "הפיתוי האחרון של ישו"? מדוע איש לא ביקש לרצוח את וודי אלן שלעג ליהודים?

"יש בעיה בעולם המוסלמי, באופן שבו אנשים לומדים את ההיסטוריה שלהם. על רוב הידע מוטלות מגבלות קשות - פשוט אסור לדון בו. הידע והמשמעויות שלו מוכתבים על ידי אנשי דת, ולא על ידי משכילים והיסטוריונים.

"חונכתי כהיסטוריון, להתבונן על הלידה וההתפתחות של האיסלאם כעל חלק מההיסטוריה, ולבחון אותם בכלים שהיא מציעה. באיסלאם, הרבה יותר מביהדות ובנצרות, אנחנו יודעים את הפרטים ואת הנסיבות הסוציולוגיות, הכלכליות והפוליטיות שהביאו להתפתחותו ולהפצתו. אנחנו יכולים ללמוד על התקופה הזאת, אבל יש כמות אדירה של חומר ושל מחקרים שאסורים לגמרי בתוך העולם המוסלמי. אם אתה מאמין שהקוראן הוא דברי האל, אז לנסיבות סוציולוגיות, כלכליות ופוליטיות אין בכלל משמעות עבורך. אבל אם אתה מאמין שזהו טקסט שצמח במקום מתוך נסיבות מסוימות, אתה מבין את הדברים אחרת.

"אני למדתי להתבונן כך על הדברים מאבי, וזו היתה חציית גבול לאזור מוגן ומבוצר. השאלה תמיד היא למי יש את הכוח ואת הזכות לספר את הסיפור. התשובה של כל מי שהחופש חשוב לו, היא שלכולנו יש את הזכות לספר את הסיפור, ולהתווכח עליו. זו מהותו האמיתית של החופש. בכל חברה אוטוריטרית, מי שמחזיק בכוח הוא שמכתיב את הסיפור, ואם אתה תפעל אחרת הוא ירדוף אותך. זה נכון במדינות כמו רוסיה וסין, וזה בוודאי נכון במדינות איסלאמיות רבות. השילוב המסוכן ביותר הוא של מדינה אוטוריטרית השואבת את כוחה מכוח על-טבעי.

"מה שקרה לי זכה להתעניינות שיא כי זה קרה באנגליה, לסופר שכותב באנגלית ולא בערבית. הטרור פה חצה גבולות. אבל אנשים במצרים וסעודיה ובמקומות נוספים נרצחים ונכלאים בגלל מעשים דומים לאלה שבהם אני הואשמתי, וזה מושך הרבה פחות תשומת לב. הרבה זמן ניסיתי לומר - זה לא רק אני. תראו מה קורה שם".

אתה אדם חופשי היום?

"כן. זה כך כבר עשר שנים".

אתה עדיין מפחד?

"לא. אנחנו חיים בעידן מפחיד, שבו אנשים מצנזרים את עצמם כל הזמן מחשש לתגובה אלימה. לעתים לא מדובר באיום אמיתי, אלא בפחד שכבר טבוע באנשים. זה אחד הנזקים הגדולים שקרו לתרבות ב-20 השנה האחרונות. מישהו שאל אותי אם אני חושש לכתוב את ספר הזיכרונות שלי. אמרתי לו: צריך להפסיק לערוך חשבונות של פחד! אנחנו חיים בחברה שבה זה בסדר ומותר לספר את הסיפור שלך, וזה מה שאני עושה. אני סופר. אני כותב ספרים".

מפגינים מוסלמים מבעירים בובה בדמות רושדי בבנגקוק, תאילנד, 1989
מפגינים מוסלמים מבעירים בובה בדמות רושדי בבנגקוק, תאילנד, 1989. צילום: אי-פי

בזכות המודרניות

למרות שפורמלית האיום הקיומי הוסר בסוף שנות ה-90 מעל ראשו, בתחילת העשור החולף המשיכו קיצונים איסלאמים לרצות במותו של רושדי, כולל איראנים שנדרו כי ימכרו את כליותיהם כדי לממן את ההתנקשות בו.

כשבריטניה העניקה לו בשנת 2007 תואר אבירות, זימנו ממשלות פקיסטן ואיראן את נציגי המדינה כדי להביע באוזניהם את מחאתם הנמרצת. במספר ערים בפקיסטן התקיימו אז הפגנות שלוו בקריאות "מוות לרושדי" ובשריפת בובות בדמותו. ב-2008, במסגד הגדול במרכז טהרן, במסגרת תערוכה של כתבי יד ותרגומי הקוראן, הוכן גם ארון קבורה עבור רושדי (ועוד אחד, ועליו דגל ישראל).

תודעת הניצוד חידדה את חושיה של החיה הנרדפת, והסופר המוערך, שהסתתר בכל שנות ה-90, הפך בשנות ה-2000 למעין נביא זעם שחזה מראש את פיגועי הטרור של בן לאדן ודומיו. חודשים ספורים לפני 11 בספטמבר פירסם רושדי בספרו "Fury" תיאור של אמריקה הנתונה תחת מתקפת טרור. ב-2004, זמן קצר לפני הפיגוע המזוויע במטרו של מדריד, הזהיר רושדי שלא יעבור זמן עד שגם אירופה תהפוך למטרה לפיגוע המוני. אלא שהיום, בעקבות אביב העמים הערבי, נדמה שרושדי אופטימי. "עידן הטרור עשוי להגיע לקצו", הוא מנבא.

התרגשת מאביב העמים הערבי?

"כן, זה היה מאוד מרגש. זו מהפכה בעלת עקרונות חילוניים: חופש, שיפור ברמת הקיום והמחיה. ההתקוממות הערבית מפנה עורף לאידיאולוגיה הטרוריסטית של אל קאעידה, היא גורסת שישנן דרכים נוספות לשנות את העולם, מלבד לפוצץ את עצמך. מה שבעיקר בולט בהתקוממות הזאת, הוא אומץ לבם של צעירים רבים שעושים מעשה בסגנון הישן, של פעולה ישירה. הם מתייצבים ומשנים את המדינה שבה הם חיים מבלי לחגור חגורת נפץ של מתאבד או כל הבולשיט הזה.

"כמה מהמדינות שבהן התרחשה התקוממות לא יגיעו בהכרח למחוז החפץ של המתקוממים, אל החופש וסובלנות שעליהם הם נלחמים. זה הולך להיות קרב קשה מאוד במדינות מסוימות ואולי קרב קל יותר באחרות, מי יודע? אבל נדמה שכבר עכשיו אפשר לראות שהאידיאולוגיה של הטרוריסטים היא הסיפור של אתמול. שהם המפסידים".

כתבת פעם שהאיסלאם זקוק לרפורמה מטלטלת, למה התכוונת?

"האיסלאם לא זקוק לרפורמה, אלא החברה האיסלאמית. בזמנו אמרתי שהרעיונות החילוניים, ההומניים, של הדמוקרטיה והחופש, צריכים להשתלב בדרך שבה מדינות מודרניות פועלות. אתה לא יכול לבנות חברה מודרנית על עקרונות שפג תוקפם לפני אלף שנה. ניסיתי לומר, שאם החברות האיסלאמיות לא יתחילו לאמץ את עקרונות העולם המעודכן, הן ימשיכו להיות לא רק אוטוריטריות אלא גם עניות. המדינות האלה כושלות כלכלית, למרות הנפט. כל מה שיש להן זה הנפט, זה הכל. שום דבר אחר.

סלמן רושדי עם רעייתו הרביעית, פדמה לקשמי
סלמן רושדי עם רעייתו הרביעית, פדמה לקשמי. צילום: גטי אימג'ס

"כשאמרתי את הדברים אז, אנשים חשבו שאני אופטימיסט חסר תקנה או סתם מקשקש קשקושים מערביים, אך עבורי ההתקוממות הערבית במצרים, בתוניסיה, בלוב, מראה שזה בדיוק מה שהאנשים מחפשים ומבקשים: יכולת להשתתף בשיח על עיצוב החברה שלהם וקבלת חופש אישי שנמנע מהם במשך דורות. והם רוצים עבודה, כמובן. וכדי להבטיח את כל אלה צריך לייסד מדינות מודרניות. זה כל כך ברור. לא צריך להיות נביא כדי לומר שלא ניתן לייסד מדינה מודרנית על יסודות מהמאה השביעית".

מדוע מדלג הגל המהפכני על איראן?

"שתי הבעיות הגדולות ביותר הן איראן וערב הסעודית. ההתקוממות לא מתרחשת באיראן כיוון שבשלטון שלה יש יותר יסודות של דיכוי. אלה כבר לא המולות (ההנהגה הפוליטית דתית), אלא משמרות המהפכה. הילרי קלינטון אמרה בשנה שעברה, שהפחד הוא שאיראן הופכת ממדינה דתית למדינה צבאית. אני חושב שהדיכוי באיראן הגיע לרמת ברוטאליות בלתי אפשרית. אם מה שקרה בכיכר תחריר במצרים היה קורה בטהרן, הם פשוט היו מרססים בירי את כל המתקוממים".

הם היו נוהגים בדרך הברוטאלית שבה דיכא אסד את המהפכה בסוריה?

"היה קורה שם דבר יותר נורא. תמיד חשבתי שלרעיונות העולם החדש יהיה הכי קשה לחדור לאיראן, סוריה וערב הסעודית, למרות שזה מה שאנשיהן רוצים".

איראן תיפול בסופו של דבר?

"אני לא נביא, אבל תמיד חשבתי שמטבעה דיקטטורה צריכה ליפול. ב-89', חודש לפני נפילת הגוש הסובייטי, אם היית אומר שהוא עומד לקרוס, איש לא היה מאמין לך. היה נראה אז שמדובר במערכת בעלת עוצמה אדירה, ודאי לא שבירה. והמערכת הזאת נפלה בן לילה, ואז התברר שהיא היתה חלשה ורקובה מבפנים. אנחנו חיים בעידן שבו שינויים מתחוללים במהירות אדירה".

לאחרונה פנה רושדי לאו"ם יחד עם סופרים נוספים, בהם ידידו הטוב דויד גרוסמן, בדרישה לגנות את ההשתוללות הרצחנית של אסד בסוריה.

אתה באמת מאמין שלאינטלקטואלים יש תפקיד במשחק הפוליטי?

"תלוי איפה. במדינות שבהן החופש מצוי בסכנה תמידית, התפקיד של אינטלקטואלים הוא רב משמעות. תראה מה קרה בסין לאיי ווי-ווי (צייר אקטיביסט פוליטי שנרדף על ידי השלטונות). מדוע סין צריכה לפחד כל כך מצייר? אך כיוון ששם יש לכל כך מעט אנשים אומץ להגיד דברים נוקבים, הם הופכים למסוכנים.

"גם הפעולות של עמוס עוז וגרוסמן הן הרואיות בעיני. גרוסמן הוא סופר גדול ועיתונאי גדול, אדם מוסרי מאוד שגילה יכולת להתרומם מעל האסון הפרטי שלו ועדיין לדבר בצורה תרבותית. הרבה אנשים שבנם נהרג מדברים בזעם, אבל אלימות הלוא מובילה לעוד אלימות. העובדה שהיו לו הלב הגדול והשקפת העולם הרחבה לנהוג כפי שהוא נהג, היא בעיני מדהימה ומעוררת השתאות".

עם רעייתו הראשונה, קלריסה לוארד
עם רעייתו הראשונה, קלריסה לוארד.

אינטלקטואלים גם עשו שטויות בעבר. מישל פוקו למשל האדיר את חומייני.

"נכון. אינטלקטואלים אינם קדושים והם יכולים לפעמים להתנהג בטיפשות. בארצות הברית אין להם כמעט השפעה על השיח, באירופה קצת יותר. לא הכרתי את פוקו, פגשתי את ז'ק דרידה מספר פעמים, ולא התרשמתי כל כך. היתה בו מידה של שחצנות שהסתירה את הברק ופגמה בדרך שבה הוא הביע את עצמו.

"כשאתה מביט על אירועים כאוטיים וחסרי צורה, יש צורך אדיר של האנושות בכל זאת לזהות בתוך הדבר הזה סדר, מבנה, צורה. מה שאינטלקטואלים יכולים להציע הוא ניסיון להגדיר את הדבר חסר הצורה הזה. אז נכון שחלקם יכולים להיות טיפשים לגמרי, אבל האינטלקטואלים עדיין מסייעים במציאת משמעות, מסייעים בהבנה".

השיבה להודו

סלמן רושדי, איש נעים מאוד ומלא הומור, נולד במומבאי ביוני 47', חודשיים לפני שהודו ופקיסטן זכו לעצמאות. הפיצול הזה נושא אופי טראומטי בספריו. משפחתו, שמוצאה מקשמיר, היתה חלק מהמיעוט המוסלמי שנותר בהודו המדממת מעצמאותה. בספרו המופתי "ילדי חצות", ממקם רושדי את עצמו, דמות המספר, כמי שנולד יחד עם ילדי חצות בשעת הביניים שבין הקמתה של פקיסטן לעצמאותה של הודו. ילדי החצות ניחנו בניצוצות אלוהיים ובכוחות מיוחדים, כוחות שמסתרסים עם הנהגת חוקי החירום האכזריים של אינדירה גנדי באמצע שנות ה-70.

משפחתו היתה ליברלית. אמו, נגין בהאט, היתה מורה. אביו, אניס אחמד רושדי, משפטן בהשכלתו שעבד כתעשיין, היה נתון להתקפי זעם וחיבב מאוד את הטיפה המרה. במסה שחיבר רושדי על הסרט "הקוסם מארץ עוץ" (שתורגמה לעברית בהוצאת רסלינג), הוא תיאר את האב כאדם שנטה "להתפוצצויות, רעמים, מכות ברק רגשיות ולשאר איומים מן הסוג המקובל. עוץ הגדול הקסום והנורא, הקוסם דה לוקס הראשון".

"כאשר נפל הפרגוד", המשיך רושדי בהקבלה, "גילו צאצאיו המתבגרים, כמו דורותי, את האמת על תרמיות המבוגרים. קל היה לחשוב, כפי שחשבה דורותי, שהקוסם שלנו הוא כנראה איש רע מאוד. מחצית חיי חלפו לפני לפני שגיליתי שנאום ההצטדקות של עוץ הגדול הלם את אבי לא פחות - שגם הוא היה איש טוב, אבל קוסם גרוע ביותר".

רעייתו השנייה, מריאן היגינס
רעייתו השנייה, מריאן היגינס. צילום: גטי אימג'ס

את סיפורו הראשון, "מעבר לקשת וענן", כתב רושדי בגיל עשר בהשראת הסרט "הקוסם מארץ עוץ". זה היה סימן מקדים לפלירט שלו עם הקולנוע (הוא השתתף בשנים האחרונות בלמעלה מ-40 סרטים ותוכניות טלוויזיה, בעיקר בתפקיד עצמו, בהם גם "תמונות מלוכלכות" ו"יומנה של ברידג'ט ג'ונס").

בגיל ההתבגרות נשלח רושדי לבית ספר פרטי באנגליה. שם הוא חש פעם ראשונה את מבטו המתנשא של האדם הלבן. חוויות הגירה, תלישות ונוודות יהפכו למוטיבים מרכזיים בכתיבתו. הגבול המטושטש ביצירותיו בין פנטזיה לריאליזם אולי יסייע גם להתגבר על מועקת הזרות הבסיסית.

ב-68' סיים רושדי לימודי תואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת קיימברידג'. כדי להתפרנס עבד בסניף הלונדוני של סוכנות הפרסום של דיוויד אוגילבי. "הוא הנחיל לנו את המוטו האלמותי: הלקוחה לא אידיוטית. היא רעייתכם", כתב פעם.

את ספרו הראשון "גרימוס", שלא עורר הדים, כתב ב-75'. את המקדמה שקיבל, 7,500 פאונד, החליט לשרוף בטיול ארוך במולדתו הודו, מסע שבו נולד הרומן האפי "ילדי חצות", שזיכה אותו בהכרה בינלאומית ובפרס בוקר היוקרתי.

אחרי שהספר יצא לאור, אביו של רושדי סירב לדבר איתו במשך חודשים ארוכים. אחמד סינאי, דמות האב בספר, הוא כמו אביו של רושדי, אלכוהוליסט מריר וזועם. "מצאנו את אחמד סינאי המאובק והלא רחוץ, בקבוק וויסקי בידו, עיניו ממוסגרות באדום, עולה מתנדנד ממשרדו וכל כולו נתון בלפיתתם הטרופה של השדונים... בעטיה של איזושהי פעולה עקמומית של האלכוהול, נתקף בזעם בל ישוער", תיאר רושדי את האב בספר.

אך "ילדי חצות" סידר לרושדי מריבה מתוקשרת בהרבה: עם ראש ממשלת הודו אינדירה גנדי, ב-84', שלוש שנים לאחר פרסום הספר. זה גם היה הניסיון הראשון של רושדי בקרב על גבולותיו של חופש הביטוי. הניסיון הבא כמעט יסתיים במותו.

בספר, שאורג בתוכו גם את ההיסטוריה המסוכסכת של תת היבשת, ביקר רושדי בחריפות את משטר החירום האלים של הגברת גנדי בשנות ה-70 האפלות. בין השאר תיאר רושדי בפירוט מצמית את תוכנית העיקור המפלצתית שהגתה "האלמנה" (זהו כינויה בספר), במסגרתה נכרתו איברי הרבייה של הודים רבים, ביניהם גם איבריהם של ילדי החצות שאחר כך טוגנו "במחבת ברזל, דברים רכים שאין להעלותם על דל שפתיים מתובלים בכורכום, כוסברה, כמון וחילבה. האדים המצחינים הבלתי-נמנעים של הדברים שנכרתו, מתבשלים על אש נמוכה אטית".

התיאור המזוויע הזה עבר בשלום. דווקא פסקה שולית, פיסת רכילות מקומית, היא שהקפיצה את הגברת הראשונה של הודו: "לעתים קרובות נטען שבנה הצעיר של גברת גנדי מאשים את אמא שלו באחריות למותו של אביה עקב הזנחתה אותו, ושהדבר מספק לו שליטה בלתי מעורערת עליה, כך שהיא לא מסוגלת לשלול ממנו כלום". אביה של אינדירה היה ראש ממשלתה הראשון של הודו, ג'ווהרלל נהרו.

עם רעייתו השלישית, אליזבת ווסט
עם רעייתו השלישית, אליזבת ווסט. צילום: גטי אימג'ס

גנדי הגישה תביעת דיבה רק נגד הפסקה הזאת. אחרי משא ומתן הגיעו הצדדים לפשרה והפסקה נעקרה מהספר, לא לפני שגנדי הודיעה שזו טענתה היחידה כלפיו. "הנכונות שלה לצאת בהודאה כזו שימשה עבורי אישוש בלתי רגיל לדיוקנן של שנות החירום שהרומן משרטט", טוען רושדי. שבועות ספורים לאחר ההסכם ביניהם נרצחה גנדי על ידי שומרי ראשה הסיקים.

מה קרה להודו שאביה הרוחני הטיף לאי-אלימות, שהפכה במרוצת השנים למעצמה גרעינית ברוטאלית ומושחתת?

"כל מי שאוהב את הודו, כולל אני כמובן, מודאג מאוד ממה שקורה למדינה הזאת. רמת השחיתות היא יוצאת דופן. אין שום מקום במערכת הפוליטית ההודית שאתה יכול להסתכל עליו ולומר: שם נמצא האינטגריטי, או שם נמצאים החבר'ה הטובים. אין חבר'ה טובים. ויש כאלה שגרועים מאחרים. עכשיו יש אפשרות שנרנדרה מודי, השר הראשי בגוג'רט, יהפוך למועמד לראשות ממשלה. האיש הוא על פי כל פרמטר מנהיג פשיסטי. ישנה מגמה ברורה בהודו לצמצם את החופש האינטלקטואלי, האקדמי והאמנותי. הינדואים קיצונים משכתבים את העבר באופן מופרך, ומוחקים את החלק העצום של המוסלמים בהיסטוריה של הודו. כמו כן, ישנן התקפות פיזיות על גלריות לאמנות, חנויות ספרים, אולמות קולנוע. גדלתי בהודו החילונית והסבלנית של גנדי ונהרו, מדינה שהיתה מחויבת באופן עמוק לדמוקרטיה, וקשה לי לראות את הודו מתרחקת כל כך מאותם עקרונות".

ועדיין, בשנים האחרונות מתרחש בהודו נס כלכלי, הנס הזה לא מייצר מעמד ביניים שאמור לחזק את הדמוקרטיה?

"פעם היו בהודו 10 אחוז עשירים ו-90 אחוז חסרי כל. היום יש 10 אחוז סופר-עשירים, 10 אחוז מעמד ביניים, ו-80 אחוז חסרי כל. הפער בין העושר הבלתי נתפס לבין העוני היה תמיד גדול, אבל הוא גדל עוד יותר בשנים האחרונות, והוא יוצר חוסר יציבות, כעס ואלימות. אני באמת אוהב את הודו בכל לבי, זוהי מולדתי, אבל כשאני נוסע לשם אני מוטרד כל הזמן. זו לא הודו אליה פיללתי".

בשנה הבאה ייצא לאקרנים עיבוד קולנועי לספרו "ילדי חצות" שביימה דיפה מהטה ההודית. "פעם ראשונה שספר שלי הופך לסרט", הוא מספר. "זו משימה מורכבת ומסוכנת מאוד - יש כל כך הרבה דוגמאות לכישלונות, ספרים טובים שהפכו לסרטים רעים מאוד. ספרים של כמה מחברי עובדו לסרטים - איאן מקיואן רק צריך להתעטש והופכים את הספר שלו לסרט - אבל אני לא בטוח שהסרטים האלה היו באמת יוצאים מן הכלל. יש ספרים שהפכו לסרטים מצוינים. 'הברדלס' של למפדוזה, שביים לוקינו ויסקונטי. הספר והסרט היו יצירות מופת. גם 'עידן התמימות' של אדית וורטון שביים סקורסזי הוא דוגמה טובה, או 'תוף הפח' של גינטר גראס שביים פולקר שלנדורף".

רושדי כתב את התסריט לסרט החדש ומלווה את עשייתו בעקביות. "יש לכך שתי סיבות", הוא מפרט. "אחת כלכלית - אם לא הייתי משתתף היה קשה מאוד לגייס את הכסף. ככה זה מאז המשבר הכלכלי. הסיבה הנוספת למעורבותי בסרט היא שעברו 30 שנה מאז ש'ילדי חצות' ראה אור והיום אני יכול להביט עליו מפרספקטיבה שונה. מלבד זאת, כדי לעבד 600 עמודים לסרט של שעתיים אתה צריך למעשה לקרוע את הטקסט לגזרים".

נדמה שרושדי מתרגש מיציאת הסרט אולי אף יותר משהוא מתרגש מפרסום רומן חדש. "ראיתי את כל חומר הגלם", הוא מספר, "ואני יכול לומר שזה מצולם באופן עוצר נשימה. נראה כאילו הושקעו בסרט 150 מיליון דולר, כשבפועל הושקעו בו 10 מיליון בלבד. זה נראה כמו 'צייד הצבאים' או 'אפוקליפסה עכשיו'. עכשיו אנחנו בשלב העריכות והקיצוצים. חבר שלי, שעבד עם פרנסיס פורד קופולה וראה את הגרסה הראשונה של 'הסנדק', אמר לי שזה נראה אז כמו סרט מאפיה סוג ב' מהזן הנחות ביותר. לקח שנת עבודה בחדר עריכה כדי שזה יהפוך ליצירת מופת".

ממה הושפעה כתיבתך יותר, מספרות או מקולנוע?

"אני חושב שהתשובה לכך היא 50-50. באמצע שנות ה-60 היתה תקופה מדהימה לקולנוע. בקיימברידג' היה אולם זעיר שהיה מקרין סרטים זרים עם תרגום, ובמקום הזה רכשתי את ההשכלה שלי. היום זה הפך לבית קפה. הקרינו את פליני, ברגמן, קורוסאווה, גודאר. היית הולך לקולנוע, ועיניך היו ממש, אבל ממש, נפקחות לרווחה. המפץ האדיר והמפתיע הזה של סרטים חדשניים השפיע עלי מאוד. אנשים שאוהבים את הספרים שלי אומרים שהם מאוד ויזואליים. אלה שלא אוהבים את ספרי אומרים אותו הדבר: שהם ויזואליים מדי.

"נולדתי וגדלתי במומבאי. עיר סרטים גדולה ומקום ויזואלי מאוד. כמה מבני משפחתי היו מעורבים בתעשיית הקולנוע של מומבאי, שאיש לא קרא לה בוליווד: שתיים מדודותי היו שחקניות ואחד מדודי היה תסריטאי. בכלל, בשל היעדרה של הטלוויזיה, היינו הדור האחרון של הקולנוע".

בשנים האחרונות הפכו סדרות הטלוויזיה אולי למשמעותיות ביותר מכל צורות היצירה. יש הבדל איכותי בעיניך ביניהן לבין הרומן? צפית ב"סופרנוס" או ב"סמויה"?

"כן. כולם אהבו מאוד את 'הסמויה', אני חשבתי שהיא בסוף לא יותר מעוד סדרת טלוויזיה משטרתית. אהבתי את 'הסופרנוס'. הסדרה האהובה ביותר עלי, שהחזיקה מעמד זמן קצר, היתה 'דדווד' של HBO. היתה בה שפה מזוהמת שלא שמעתי מחיי בטלוויזיה, אבל היא היתה כתובה באופן מבריק. מהסדרות שרצות עכשיו אני אוהב את 'שובר שורות' ו'דקסטר'. משהו מאוד מעניין קרה בסדרות הטלוויזיה של הכבלים, שהן פחות שמרניות בהשוואה לרשתות הגדולות: אתה יכול לעשות ככל העולה על רוחך ברשת כמו HBO. זה שיחרר פרץ אדיר של יצירתיות שלא היה גם בקולנוע. מבחינתי, מה שמעניין הוא שבסדרת הטלוויזיה הדמות המרכזית היא הכותב - דיוויד צ'ייס ב'סופרנוס', מתיו ווינר ב'מד מן'. בסדרות כאלה, מרובות פרקים, אתה לא יכול להשתמש בבמאי אחד, אלא בארבעה.

מפגינים בכיכר תחריר. בטהרן היו פשוט מרססים בירי את כל המתקוממים
מפגינים בכיכר תחריר. בטהרן היו פשוט מרססים בירי את כל המתקוממים. צילום: אי-פי

"ברור שיש המון זבל: רוב הרומנים הם רומנים רעים, רוב הסרטים שיוצאים הם רעים וזה נכון גם לגבי הטלוויזיה. 19 מתוך 20 פעמים אתה פשוט נרדם. יש פה פוטנציאל גדול, אבל אני לא אוהב את כל מה שאני רואה. 'משחקי הכס', שהיתה מאוד פופולרית בארצות הברית, מין פוסט-טולקין, היתה פשוט זבל. זבל ממכר - הרבה אלימות, כל הנשים מתפשטות כל הזמן. זה סוג של הנאה, טראש מופק כהלכה. יש מקום גם לזה.

"אני רואה את כל הסדרות האלה כי אני עומד לעבוד בשדה הזה. אני פשוט עורך מרתוני צפייה. בקרוב אתחיל לכתוב את הסדרה הקטנה שלי".

ימי הפתווה

הנה סיפור שיכול בקלות לשמש כסדרת טלוויזיה מציתת דמיון: ב-14 בפברואר 89', כמה דקות לפני השעה שתיים בצהריים, קרא קריין איראני פתווה (פסק הלכה מוסלמי) שפסק האייתוללה חומייני: "בשם אללה... ברצוני להודיע לכל המוסלמים האדוקים בעולם, שמחבר הספר 'פסוקי השטן' שנכתב, הודפס ויצא לאור בניגוד לאיסלאם, לנביא ולקוראן, והמוציאים לאור שידעו על תוכנו, נידונים למוות. אני קורא לכל המוסלמים האדוקים להוציא אותם להורג במהירות ברגע שהם מוצאים אותם". פרס של מיליונים הובטח ללא-מוסלמים שיבצעו את גזר הדין, והפרס עוד הוכפל בהמשך.

התגובה הראשונה של רושדי המבועת להכרזה של האייתוללה היתה להצית סיגריה. אחרי שנות הפסקה ממושכות חזר רושדי לעשן. ארבעה ימים לאחר גזר דין המוות ביקש הסופר להבהיר את עצמו כדי לנסות לבנות סכר בפני הצונאמי המתרגש. הוא הביע בפומבי את צערו "לפני נאמני האיסלאם האמיתיים" שפרסום ספרו גרם להם עוגמת נפש. זו היתה נסיגה חסרת תוחלת. "אפילו יביע סלמן רושדי חרטה וייעשה האיש האדוק ביותר בזמננו, מוטלת חובה על כל מוסלמי להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו עד כדי הקרבת חייו ורכושו כדי לשגר אותו לגיהנום", הודיע חומייני. רושדי ירד לבונקר. ממשלת בריטניה עטפה את הסופר המאוים ומשפחתו במערך אבטחה מבוצר.

"פסוקי השטן", אלגוריה נפתלת וקשה לעיכול, פורסם לראשונה בשלהי 88'. הוא הכיל את הקסם הרושדי המוכר, המערב פנטזיה עם ריאליזם. הספר נפתח בהתרסקות מטוס שיצא מהודו ללונדון, שממנו צונחים שניים: כוכב הקולנוע ג'יבריל פארישטה וסלאדין צ'אמצ'ה, האיש בעל אלף הקולות. הספר נע בזמן ומתאר את חוויית התלישות של המהגרים המוסלמים בלונדון. קטעים מ"פסוקי השטן" עוסקים בראשית היווצרותו של האיסלאם. משלל הטיפוסים המעטרים את הספר משך את העין (המוסלמית) בעיקר מאהונד, בן דמותו של הנביא מוחמד, ששימש כמושא לסאטירה עוקצנית.

באחד הקטעים בספר, תיאר רושדי בית זונות שבו משחקות הזונות את תפקידי נשותיו של מאהונד. "כשנפוצה השמועה... שהזונות בצעיף נטלו על עצמן כל אחת את זהותה של אחת מנשיו של מאהונד, גבר הלהט החשאי של הגברים בעיר עד ללא נשוא. עם זאת גדול היה חששם פן יתגלה הדבר, הן מפני שבוודאי יאבדו את חייהם אם מאהונד או מפקדיו יגלו שהם מעורבים בתועבות כאלה, הן בשל תשוקתם כי השירות החדש לא ייפסק".

בקטע אחר בספר לועג רושדי לטבעת החנק של המצוות והאיסורים שלופתת את גרונם של נתיני הדתות: "המאמינים חיו בלי חוקים עד שמאהונד, או שמא נאמר המלאך גבריאל, או מוטב אללה, היו במרוצת השנים לרדופי חוק. גבריאל הופיע בחלומו של הנביא מאהונד ומצא עצמו יורק חוקים, חוקים, על כל דבר ארור. אם אדם מפליץ, עליו להפוך פניו למול הרוח. כך גם חוק הקובע באיזה יד על אדם להשתמש כדי לנקות את אחוריו".

הספר נתקל בתגובות נזעמות. עם יציאתו הוא הוחרם במדינות רבות ובכללן הודו, בנגלדש, סודן ועוד. בפקיסטן נערכה הפגנה סוערת נגד הסופר ("לחסל את הכופר", קראו המפגינים המשולהבים), שבה נהרגו שישה בני אדם. אימאם אנגלי שרף עותקים של "פסוקי השטן" בפתח המסגד שלו. הפגנה נגד רושדי בקשמיר הובילה להרג אדם אחד ולעשרות רבות של פצועים. בהוצאות לאור ברחבי העולם התקבלו איומים מפורשים לבל ידפיסו את דבר התועבה. האימאם של בריסל נרצח לאחר שהביע את דעתו כי צריך היה להימנע מהוצאת פסק הדין נגד הסופר המחונן.

כיום, מאתר רושדי את זרמי העומק הגיאו-פוליטיים שמיקמו אותו בצד הלא נכון של הסיפור. "התבוסה של חומייני במלחמת איראן-עיראק התרחשה בדמדומי ימיו. הוא חיפש דרך לאסוף מחדש את ההמונים ולהחיות את המהפכה. אני מניח שהיה לי המזל הרע להיות שם בדיוק בנקודת הזמן הזאת. אני חושב שחומייני היה פוליטיקאי מבריק מבחינה טקטית - אם הוא זיהה הזדמנות, הוא ניצל אותה. ואני חושב שמישהו ייעץ לו שיש פה הזדמנות".

"אנשים יכולים לחשוב שבגלל שאני לא נהרגתי, אף אחד לא ניסה להרוג אותי"
"אנשים יכולים לחשוב שבגלל שאני לא נהרגתי, אף אחד לא ניסה להרוג אותי". צילום: גטי אימג'ס

ארבעה חודשים לאחר שהכריז על גזר דין מוות לרושדי מת חומייני, אך יורשיו ונתיניו דבקו בצוואה. הנשיא האיראני האשמי ראפסנג'ני טען כי "פסוקי השטן" הוא לא פחות "ממאמץ מאורגן ומתוכנן" שבו נטלו חלק שירותי הביון של בריטניה, צרפת, גרמניה וארצות הברית.

הסופר הצעיר והנמלט התרוצץ בין מקומות מסתור שהסקוטלנד יארד היה מעביר אותו אליהם - הוא לן במשך ארבעת החודשים הראשונים מאז הוצאה הפתווה ב-56 מיטות שונות. שישה בלשים פקחו עליו עין, על פי הדיווחים, בשלוש משמרות יומיות. חייו הפכו לסיוט. את התקופה הזאת הוא הגדיר כ"ספר רע של סלמן רושדי. וזה דבר איום ונורא להיות תקוע בתוך ספר רע". גם חברו הסופר איאן מקיואן הצטרף למאמצי ההימלטות, הוא החביא את רושדי במשך זמן קצר בבקתה ברכס הרים בריטי.

מאז פרסום הפתווה, התפוצצו ארבע פצצות ליד חנויות ספרים באנגליה שמכרו את הספר, וברחבי העולם נמשכו הפגנות סוערות נגדו. "זה מעניין איך אתה יכול למצוא את עצמך בדרך אקראי במרכז העניינים, ויותר מזה בתור מה שמגדיר את התקופה שבה אתה חי", הוא אומר.

משבר בינלאומי חסר תקדים פרץ בעקבות הפתווה. מדינות האיחוד האירופי החזירו את שגריריהן מטהרן. בריטניה אמנם ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם איראן בעקבות גזר דין המוות ומימנה חלק מהאבטחה על רושדי, אך הפגנות המוסלמים נגד הספר בתוך בריטניה המשיכו. אנשי אקדמיה, פרופסורים ערבים לתרבות האיסלאם, הופיעו בדיונים בטלוויזיה הבריטית והודיעו כי הם מוכנים להוציא לפועל את גזר הדין; הזמר המתאסלם קט סטיבנס הודיע בדיון כזה כי לרושדי מגיע למות. חברת התעופה בריטיש איירווייס סירבה להטיס את רושדי מחשש לפיגוע. סרט פקיסטני תיאר אותו כשיכור פרו-ישראלי הרוצח מוסלמים. הצנזורה הבריטית מנעה את שידור הסרט אך אביר חופש הביטוי רושדי הפשיר את ההתנגדות ודרש שהסרט ישודר.

בקיץ 89' התפוצץ מטען נפץ במרכז לונדון והרס שתי קומות בבית מלון. שנים מאוחר יותר, התברר כי לאיש צעיר בשליחות המוג'הידין שהכין מטען חבלה שיועד לרושדי קרתה תאונת עבודה.

גם אלמנטים גרוטסקיים ליוו את ימי הבריחה: שירותי הביטחון הבריטיים הפצירו ברושדי בשלב מסוים להסתובב עם פאה נוכרית. "גם חבריך הקרובים לא יזהו אותך", הבטיחו לו. מסע קצר עם השיער החדש שלווה בקריאות זיהוי של זרים גמורים גרם לרושדי לחזור לפריזורה המקורית.

ב-91' נרצח מתרגם הספר ליפנית. גופתו של היטושי איגארשי נמצאה במשרדו באוניברסיטת סוקבה, לאחר שנדקר יותר מעשר פעמים בכל חלקי גופו. באותו חודש נפצע אלברטו קאפריולו, המתרגם האיטלקי של הספר, בידי אלמוני שטען כי הוא איראני וניסה לסחוט ממנו את כתובתו של הסופר. כשהספר תורגם לפולנית נשמרה זהות המתרגם בסוד. בישראל יצא הספר בהוצאת כתר, וגם כאן לא חתם המתרגם, משה הנעמי (זינגר) על עבודתו. שמו פורסם רק לאחר מותו, ב-94'. בבריטניה נעשו עוד מספר ניסיונות להצית חנויות ספרים שמכרו את הספר. "זה מעשה מוצדק על פי כללי האיסלאם", טענו אנשי דת.

ב-91' נפגש רושדי עם כמה אנשי דת מוסלמים במקום מחבואו ולאחר מכן יצאה הודעה שסעיפה הראשון קבע כי רושדי מכיר בכך שאין אללה מלבדי אללה ושמוחמד הוא שליחו. הוא גם הביע אז חרטה מסוימת על דברים שכתב. זמן קצר לאחר מכן, פירסם רושדי מאמר בעיתון "טיימס" תחת הכותרת "מדוע אימצתי את האיסלאם", שבו פיזר את הערפל המסוים ששרר מאז מה שנתפס כהודעת כפירה בספרו. "אף שחונכתי באווירה של הומניזם חילוני", כתב, "דת היתה בעיני האיסלאם בלבד". את הרעש סביב פסוקי השטן הגדיר כ"מריבה משפחתית". מאוחר יותר התחרט רושדי על האמירות האלה, אך האמת היא שגם ניסיון השיבה המאולץ הזה לדת לא הועיל לו.

ביולי 93' הוצת מלון בעיר הטורקית סיבאס ועשרות אנשים נהרגו בהפגנה שנערכה נגד הקראת קטעים מ"פסוקי השטן". כל ההרוגים היו אורחי המלון, בהם סופרים ומשוררים שהשתתפו באירוע במקום.

רושדי התבטא אז במרירות. הוא טען שמדינות המערב לא פועלות דיין כדי להסיר את האיום על חייו ומאפשרות לאיראן להמשיך במסע הטרור נגדו ונגד כל מי שקשור לספר. הוא המשיך לחיות במחשכים, להחליף כתובות ולהיות מוקף במעגלי אבטחה. הוא נפגש עם הנשיא האמריקאי ביל קלינטון, פגישה שעוררה זעם, עד שקלינטון נאלץ להבהיר כי "לא היה בקיום המפגש משום חוסר כבוד לעולם המוסלמי".

באוקטובר 93' ניסו אלמונים לחסל את המו"ל הנורווגי וויליאם נייגארד שפירסם את ספרו של רושדי. שלוש יריות פגעו בגבו של המו"ל ופצעו אותו באורח קשה.

אתה חושב לפעמים על אלה ששילמו בחייהם בגלל הספר הזה?

"כן. הרבה אנשים סבלו, נהרגו או כמעט נהרגו. אנשים יכולים לחשוב שבגלל שאני לא נהרגתי, אף אחד לא ניסה להרוג אותי. אנחנו חיים בעידן של הזיכרון הקצר. דיברנו קודם על נפילת הקומוניזם, זה באמת נראה שזה קרה מזמן. זה קרה באותה שנה - 89'".

לקראת סוף העשור המקולל, החלו האיומים על חייו של רושדי להתמעט. זה קרה אחרי שנשיא איראן חתאמי הודיע כי איראן אינה מעוניינת עוד לצוד את גולגולתו. ההצהרה ניתנה כעסקת חבילה לנורמליזציה מלאה של היחסים שבין בריטניה לאיראנים.

ב-2000, עבר רושדי מלונדון לניו יורק. העיתונות הבריטית דיווחה אז כי כמה סלבריטאים עזבו מסעדה ניו-יורקית בשעה שרושדי סעד בה, מחשש לשהות במחיצת האקס-מבוקש מספר 1. לאחרונה השלים רושדי כתיבת אוטוביוגרפיה עבת כרס שתעסוק בהרחבה גם בימים הסוערים ההם, ותצא לאור בשנה הבאה.

"במשך זמן רב מאוד היו דברים שקשורים לתקופה ההיא שהיו חסויים ולא יכולתי לדבר עליהם. היתה עלי שמירה משטרתית, היה אז ממד ברור של סכנה. בכלל, הרבה זמן לא רציתי לכתוב את הספר הזה. עברתי חוויה מסוימת, ורציתי לנוע קדימה. אבל זה השתנה.

"אני מרוצה מהספר. לא רציתי שזה יהיה ספר וידויים או כתבה עיתונאית. אתה קורא את האוטוביוגרפיה של גבריאל גארסיה מארקס ואתה מרגיש שזה ספר שלו. היה חשוב לי למצוא את הקול הנכון ככותב ולייצר מעשה אמנותי. זו גם הדרך שלי לסגור את הסיפור הזה אחת ולתמיד. אם מישהו ישאל אותי על העבר שלי, אני אגיד לו: פשוט תקרא את הספר. זה למתוח קו מתחת לפרק בחיים".

עיתונאית מצהובון בריטי שאלה את רושדי לפני כמה שבועות, את מי ירצה שילהקו לסרט על חייו אם יוסרט. "ג'וני דפ", ענה לה הסופר ללא היסוס, "אנחנו מאוד דומים". העיתונאית מיהרה לפרסם את הסקופ. "זו היתה בדיחה", הוא אומר בחיוך. "הבן שלי, שעובד ביחסי ציבור, אמר לי אחר כך: 'לעולם אל תתבדח עם עיתונאי טבלואיד. הם לא מבינים בדיחות'".

בחזרה לאש

"אתה לא מבין שגם ההפך יכול לקרות? שאפשר לקרוס ולהפסיק להתקיים בדיוק כמו שאפשר להתפוצץ ולהתקיים? ושכל בני האדם כולל נפוליאון בונפרטה, הקיסר אכבר או אנג'לינה ג'ולי או אביך יכולים פשוט לחזור להיות שום כלום אחרי שהם... מסיימים? זה סוג של אנטי-מפץ קטן, כלומר אישי".

הקטע הזה לקוח מספר חדש שכתב רושדי בשם "לוקה ואש החיים", שראה אור בימים אלה בישראל (הוצאת כתר). הספר מיועד לבני נעורים ולמבוגרים בעלי נפש צעירה. הוא מוקדש למילאן, בנו בן ה-14 מאשתו השלישית אליזבת ווסט (רושדי התגרש כבר ארבע פעמים. רעייתו האחרונה היתה הדוגמנית והשחקנית ההודית פדמה לקשמי).

"לוקה ואש החיים" הוא למעשה המשכו של הספר "הרון וים הסיפורים" שהקדיש רושדי לבנו הראשון, זעפר. זה גם היה הספר הראשון שכתב מתוך המחבוא. רושדי סירב להתייחס אז לעלילה כאלגוריה אך איש לא יכול היה לחמוק מההשוואה. הוא גולל את עלילותיו של נער בשם הרון היוצא להציל את אביו רשיד כליפא, שאיבד את יכולתו לספר סיפורים, ובדרכו נקלע למחוזות פנטזיה קסומים ומפחידים.

אחד מהמקומות שאליהם מגיע הרון הוא צ'ופ (שתיקה), "מחוז של צללים, של ספרים סגורים על מנעול ובריח ולשונות עקורות של קנוניות סודיות... בתי הספר ובתי המשפט והתיאטראות בקריית צ'ופ כולם סגורים עכשיו, הם אינם יכולים לפעול בגלל חוקי השתיקה. אומרים שמאמינים קיצוניים של הכת מתים לאט ברעב ובצמא".

גם ברומן החדש והיפהפה עסוק נער צעיר במבצע להצלת אביו. האב שקע בתרדמת, ולוקה יוצא בחברת יצור הדומה לחלוטין לאביו בשם "שומאבא", למסע מסתורי בארץ הקסמים כדי לגזול ממנה את אש החיים.

מדוע הצלת הורה בידי בנו היא המוטיב החוזר בשני הספרים?

"כיוון שילדים מצילים את ההורים שלהם כל יום. בשני הספרים רציתי לבטא את הרעיון שהורות היא מקום לא בטוח. בספר הזה, הסיטואציה בין האב לבן דומה לסיטואציה שבין בני לביני. בני הצעיר נולד כשהייתי בן 50. אתה חושב כל הזמן על כך שאתה רוצה להיות ליד הילדים שלך, לראות אותם מתפתחים. אתה רוצה שיהיה להם אב. אלה רצונות שנוכחים יותר כשבנך נולד כשאתה מבוגר. ב'הרון וים הסיפורים' האב מאבד את היכולת לספר סיפורים, בספר הזה הוא כמעט מאבד את חייו. רציתי לכתוב את הספר הזה בטון קליל ומשחקי אבל שעדיין יישאר יסוד אמיתי ומציאותי מתחת. וזה הגיע באופן טבעי, בגלל היחסים שלי עם הבן שלי".

קיים פער עצום בין דמות האב האוהבת ב"לוקה" לעומת דמות האב הזועמת מ"ילדי חצות".

"את 'ילדי חצות' כתבתי בצעירותי מנקודת מבט של ילד. כשאתה מתבגר והופך להורה, נקודת המבט משתנה. שמתי לב לזה כשהפכתי לראשונה לאב לפני 30 שנה, פחות או יותר כשסיימתי לכתוב את 'ילדי חצות'. זה לא קרה בן לילה, אבל אדם עובר תהליך כשהוא הופך להורה - הוא מתחיל להבין את הוריו בדרך שהוא לא הבין אותם לפני כן".

אתה מפסיק להאשים אותם?

"כן, אתה פתאום תופס כמה תפקיד ההורה הוא קשה וכמה טעויות אתה עושה כל הזמן. אתה מתחיל לחוש חמלה כלפי הוריך".

ואתה סולח להם?

"כן. מי שקרא את ספרי יודע שהיתה לי מערכת יחסים קשה עם אבי. הוא שתה יותר מדי והיה אדם קשה. אבל היום אני לא חש אותן תחושות של כעס, זעם או התנגדות. להפך, אני מבין אותו ואני מבין כמה ממנו יש בתוכי".

כתבת את הספר לבקשתו של בנך?

"כן. הראיתי לבני את 30-40 העמודים הראשונים של הספר והייתי מודאג מדמות אחת, דמות 'המוות', והאמת היא שזו היתה הדמות החביבה עליו ביותר. חשבתי לעצמי: לילד הזה יש איזה צד אפל".

"יש משהו מיוחד מאוד בחוויית הכתיבה לאדם ספציפי", הוא מסביר. "גם 'אליס בארץ הפלאות' והמשכיו נכתבו עבור ילדה אחת מיוחדת. אליס היא לא עוד ילדה קטנה יפה ושגרתית, אלא ילדה בעלת אופי מאוד מסוים - היא דעתנית שמנהלת אנשים סביבה. וחשבתי לעצמי - זו ילדה שהסופר הכיר. גם את ספרי 'פו הדב' כתב א.א מילן לבנו. יש משהו מספק מאוד בכתיבת ספר המיועד לאדם אחד, וזה גם משביח את הספר".

משחקי המחשב ואלים ממיתולוגיות שונות תופסים מקום נרחב בספרך החדש. אלה למעשה שני אזורים שבהם המוות כמעט לא קיים.

"זה נכון. חשבתי שמצד אחד יש לך בעצם הזדמנות אחת לחיים, ובעולם הקסמים אליו מגיע לוקה יש אלף חיים, ואתה יכול לאבד כמעט את כולם ולאסוף חיים נוספים, חדשים. החיים הופכים לדבר זול. רציתי ליצור בספר ניגוד בין שני הרעיונות של ערך החיים - בעולם אחד אתה מבזבז אותם ללא הכרה, כי למי אכפת? יש עוד המון, ועולם אחר, שבו החיים הם יקרי ערך באופן יוצא מן הכלל, כי הם מתקיימים פעם אחת, ואלה כמובן חיי אביו של לוקה".

זה לא מסוכן לטעת באנשים צעירים את אשליית הנצח?

"לא, אי אפשר לעבוד עליהם. יש להם הבחנה מאוד ברורה בין דמיון למציאות והם עוסקים בנושאים רציניים, וגם במוות. אתה יכול לספר לילדים על נושאים אפלים מאוד. לא צריך לכתוב לקהל הזה רק פנטזיות אסקפיסטיות. אתה יכול לראות שספרים לנוער עוסקים בנושאים כמו התמכרות לסמים, ניצול מיני, פשע וסטיות, והם נהנים מאוד לקרוא על זה".*




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 כתבה מעניינת  (לת) שומר חוק
  • 20:37
  • 14.10.11

02 מדוע תמונותיהן של ארבע נשותיו מעטרות כתבה זו? אשתו של.
  • 21:44
  • 14.10.11

הכתבה דנה בו כסופר ומהזווית האישית בעניין הפתווה. מדוע הצורך הכפייתי ברכלנות - מה קשר נשותיו לנושא???

03 תודה לגידי וייץ על עוד כתבה ניפלאה .  (לת) איתי
  • 21:47
  • 14.10.11

04 סתם עלוב רושדי הזה (הוא עדיין גוי אגב!) מוסלם
  • 23:25
  • 14.10.11

מעניין למה בכל זאת האיסלאם היא הדת מס' 1 בעולם, מוחמד הוא שם שהכי מפורסם בעולם? ואני אישית אחרי שקראתי את דברי ההבל המזויפים של הרושדי הזה רק אהבתי יותר את האיסלאם ושימותו הכנאים!!! אגב לכל יהודי שקרא את הכתבה ופתאום גילה שהוא שונא את האיסלאם אני אומר עצור רגע תחשוב עוד פעם... בדיאבד אולי מההתחלה את האיסלאם אתה שונא! :) אותי זה לא מפתיע.

  •   מס' 1? השמאל השפוי
    • 18:55
    • 15.10.11

    מוסלם היקר, זה שיש יותר עופרת מזהב בעולם לא אומר שעופרת היא "מס' 1", אתקן אותך ואומר כי הנצרות עוברת את האיסלם בלפחות 6% ומה שנכון זה שהאיסלם ההיא דת מס' 1 באכזריות והקטל של חפים מפשע.

  •   יותר מעופרת וזהב יש מים בעולם ובלעדיו אין חיים כך זה האיסלאם. מוסלם
    • 23:52
    • 15.10.11

    איסלאם היא הדת המתפשטת הכי מהר וחזק בעולם וזו עובדה! ולעניינינו:
    את היהודים באירופה לא שרפו מוסלמים אלא נוצרים, את הירושימה ונאקאזאקי לא הפציצו מוסלמים אלא נוצרים, ואת ה-40 מיליון במלחמת העולם השנייה לא רצחו מוסלמים.ומי שרדף את היהודים רק בגלל שהם יהודים ולא בגלל שום דבר אחר אף פעם לא היו המוסלמים אלא הנוצרים, ואת ה"נטרול" של הילדים בעזה מהאוויר לא עשו מוסלמים, אז על הכביכול עובדה שאיסלאם היא דת אכזרית מס' 1 בעולם אפשר להתווכח! אדון רושדי לא זכר שמי ששרף מדענים בימי הביניים היו נווצרים! ומי שהאמין שנשים צריכות להיות טובות "למרגלות" הגברים (גואליהם) היו היהודים!
    וישנו פתגם בעממית אצלנו שאומר:"אם ביתך מזכוכית אל תזרוק אבנים על בית שכנך"!

  •   מכיר את האימרה "אלף זבובים לא טועים,^&א זה דבר טעים"?  (לת) ניר
    • 01:54
    • 16.10.11

  •   אולי שפוי, אבל גם בור ראובן
    • 10:16
    • 16.10.11

    אכן יש יותר מאמינים בנצרות מאשר באסלאם, אבל על ידי הנצרות יש הרבה יותר דם, כולל רצחנות הדדית בין קתולים לפרוטסטנטים.

  •   מה רבה האטימות איתי
    • 20:54
    • 20.10.11

    רושדי לא מתנגד לאיסלם. הוא מבקר אותה ביד קשה. כפי שפטריוט ישראלי אמתי היה צריך ללבוש שק בעת 'עופרת יצוקה'. אין לכל הדברים הרעים שאתה כותב על הנצרות שום משקל היום, משום שזה יום חדש, וההרס גם כן חדש. יום יום האסלם מזדהם בשטויות ומתרחק מאהבת השם. לא רק האסלם, אלא גם שאר הדתות המונותאיסטיות. הפנדמנטליזם מזהם את האמונה בשם. נביאי אמת גם ניבאו על זה פעמים רבות מספור.

    כמו כן, רושדי הרוויח ביושר את זכותו לבקר את האלימות משולחת הרסן של בני דת מוחמד. מי יגיד עכשיו, 'מבין המוסלמים, אין מטורפים רצחניים'? הבדיחה תהיה כל כולה על חשבונם.

05 כתבה פנטסטית. תודה רבה.  (לת) דן
  • 07:46
  • 15.10.11

06 עמוס עוז סופר טוב - אבל מה "הרואי" בו? האם המשטר הישראלי מאיים על חייו?  (לת) רילד
  • 09:30
  • 15.10.11

07 כתבה נפלאה. תודה רבה. וממליצה בחום לקרוא את הרון וים הסיפורים  (לת) אקרא את לוקה ואש החיים
  • 12:27
  • 15.10.11

08 כתבה משובחת. היה מרתק לקרוא ועשה חשק לקרוא עוד מרושדי  (לת) טלי
  • 12:58
  • 15.10.11

09 מוזר שבגלל משפט בודד מעטרות רעיותיו-לשער-של-רושדי את כל הכתבה. נו באמת, מהארץ הייתי מצפה ליותר נגה
  • 13:33
  • 15.10.11

והמשפט, אליו אין כל התייחסות בכתבה:
"רושדי התגרש כבר ארבע פעמים. רעייתו האחרונה היתה הדוגמנית והשחקנית ההודית פדמה לקשמי". נו באמת, מהארץ הייתי מצפה ליותר

10 צביעותכם אינה מאפשרת לכם לפרסם שהרעיות הופיעו כדי להדגים את השתפרות טעמו בנשים?  (לת) להארץ
  • 14:50
  • 15.10.11

  •   השתפרות, מאיזו בחינה....? לארה
    • 08:56
    • 16.10.11

    יופי, חן, קסם אישי, תבונה, כריזמה, חום אנושי, טוב לב? מה,
    את כל אלה את/ה רואה מבעד לתמונות???

    כמה אמינות; ואיזו טביעת עין חדה[או, שמא - תביעת עין נבובה משהו...?!]

11 ואביב העמים לאדם הפשוט שזה פחות או יותר כולנו. סתיו של פטריאך/חורף של מטריאך ומטר כבד על האוליגרך
  • 20:59
  • 15.10.11

יישר כויח לגדעון וייץ המעשיר את הסו"פשים שלנו

12 הוא לא סופר גדול. הוא סופר  (לת) אבל
  • 22:15
  • 15.10.11

13 טרור מוסלמי סתם פה לכל מי שחשב שאיסלם זה זייוף מסוכן רושדי 2
  • 22:21
  • 15.10.11

דת שמתחיל בג'יהאד ונגמר בדאראלחב ראוי לטיפול של אינלקטואלים
לצערי משטרת מחשבות ממשיך לצנזר

14 עוד מישהו שבחר להתפרנס בדרך הקלה היום בעולם המערבי מג'די, אונ' בן גוריון
  • 00:31
  • 16.10.11

נכון שהאיסלאם הוא רע אבל המערב לא פחות רע ועליית האיסלאם הקיצוני היא תגובה של העולם המוסלמי לשתלטנות והאכזריות של המערב, בזמן שלא היו עוד אלטרנטיבות. לכן כדאי למר רושדי לדפדף בדפי ההיסטוריה לפני שיחשיב עצמו היסטוריון ואז יראה שהעולם הנאור בו חי הוא סתם מזוייף כמו אשתו הרביעית.

15 פספוס קל שאין התמקדות רחבה יותר במערכת היחסים בין איאן מקיואן לרושדי מסכימה עם מגיבה 2
  • 02:38
  • 16.10.11

הוא חלק הרבה יותר משמעותי ומרתק בחייו מאשר מישהו שהסתיר אותו לתקופה קצרה בסקוטלנד. הרי אחד האנשים הראשונים שהוא הזכיר בתגובותיו זה איאן מקיואן וכנראה יש לזה סיבה. חוץ מזה נהדר שכותבים על סלמאן רושדי. מזמן לא הוזכר שמו

16 חשבתי - איש נבון, גיליתי - גבר פטתי... יפעת; קליפורניה
  • 08:44
  • 16.10.11

עד שראיתי את התמונות - הייתי מרותקת לכתבה, אבל...4 נשים - ואתה מדבר על קידמה?! מה, נשים הן זוגות גרביים, או מחזיקות מפתחותיך?
האישה הרביעית שלך נראית כמו הנכדה הפרוצה של השכנה.

כמה מביך, עלוב ופטתי...

לא יכולתי להמשיך ולקרוא את 'הגיגיו המושכלים' של האיש ששם עצמו בכפיפה אחת עם גרוסמן ועוז.

אבדה אמינותו, בעיני. אדם שבטוח בעצמו לא זקוק לנערת גוגו בן 15 שתגבה את נוכחותו.

היכן לבך?!

  •   יפעת,יש לי תיאוריה-האיש הפך לסלבריטאי נחשק-הוקף וחוזר ע"י נשים,ולא ניסה להתאפק,ובחר לו מה שרצה. סמי מפ"ת
    • 11:03
    • 16.10.11

    ואשתו הרביעית אכן נראית,כמו בחירה של תייר בחלון מסויים ברובע מסויים בעיר מסויימת בהולנד.

17 רושדי, סובב ראשך ימינה ושמאלה לבדוק אם הוא עדיין מחובר  (לת) תלין השולטן
  • 09:21
  • 16.10.11

18 רושדי הוא איש שמאל קיצוני טיפוסי,הבועט במסורת אבותיו,ולא שאני מגן על האיסלאם,שבעיניי הוא סכנה מס' 1 לשלום העולם סמי מפ"ת
  • 10:57
  • 16.10.11

אבל מה שרושדי עשה היה צעד אחד רחוק מדי,הוא לא רק דחף למוסלמים אצבע בעין-הוא גם טבל אותה בחומצה לפני כן.אני יכול להבין את טינתם כלפיו.
ולמרות הכל-בעולם המודרני-לא מוציאים להורג על דיעות ועל ספר המכיל דיעות אלו.אין מקום לפתווה הקוראת לרציחתו של אדם.כל אדם,גם רושדי.

פרוייקטים מיוחדים