טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפורו המופלא של ההולנדי מהגליל, שעד יום מותו לא ידע שהוא יהודי

שלושה חברים יצאו לדרך למסע רגלי מאמסטרדם לארץ הקודש. הם הגיעו הנה ב-1913, עבדו במושבות, צילמו את הארץ, וחזרו הביתה. רק אחד מהם נטע פה את חייו, התאהב עד כלות, נלחם בחירוף נפש בתל חי, וגם הקים את שמורת הטבע הראשונה בישראל. סיפורו המופלא של פרנץ ון-דר הורן

תגובות

בשיאו של הקיץ, ביולי 1911, ויתרו שלושה בחורים כבני 20 על חיים נוחים באמסטרדם כדי לתור רגלית בעולם. מסעם עבר דרך מרכז אירופה וארצות הבלקן. טורקיה, מצרים וסוריה וב-2 באפריל 1913 הם הגיעו לארץ הקודש, שהיתה אז פרובינציה עותמאנית מוכת קדחת.

במולדתם היו השלושה, אברהם, חרארד ופרנץ, חברים בתנועת האספרנטו, שדגלה בלשון אחת שתאחד עמים; בתנועה ל"חיים טהורים", וגם בתנועה הסוציאליסטית. יחד הלכו להתרים כספים, לנאום באסיפות ולשיר במועדון השירה הסוציאליסטית. אלו היו שנות הפריחה של נעוריהם, והם האמינו בכל לב שראוי להילחם ואף למות למען אידיאל. כאתאיסטים ואנטי-מיליטריסטים, צמחונים ואנטי-אלכוהוליסטים, הם הלכו בעקבות "ייעוד נשגב שבער בקרבנו והלהיב אותנו".

אברהם מוסל, בנו של חזן שלמד ציור בבית הספר הגבוה לאדריכלות באמסטרדם, הגיע לארץ, עבד כמה חודשים במושבות וב-1914 שב להולנד. בעקבות פלישת הנאצים במאי 1940, הוא התגרש מאם שלושת ילדיו הלא יהודייה כדי להצילם (הם חיים באוסטרליה). משנעצר, זייף את גילו כדי להישלח לעבודות כפייה. הוא שרד בתנאים בלתי אנושיים באושוויץ, עד שנרצח במארס 44'.

חרארד פרפורס לקח איתו למסע את אהובתו מרי זוארץ. הוא חיכה עד שמלאו לה 21, אז חמקה מבית הוריה והצטרפה לחבורה בווינה. היא חייתה איתו בירושלים וב-1914 הם נישאו בביירות ושבו לאמסטרדם, שם נולדו שלושת ילדיהם.

print-image-1.1525832-1

עשו לייק לעמוד הארץ בפייסבוק, וקבלו את מיטב כתבות הסופ"ש ישירות אליכם

רק השלישי, פרנץ ון-דר הורן, נשאר בארץ עד יומו האחרון. בגליל כינו אותו "הגוי ההולנדי", והוא בכלל היה יהודי, ולא ידע שהוא כזה. הוא הקים כאן משפחה, ועל אף הפציפיזם החרוף שלו, לחם בחצר תל חי בלילה שבו נורו טרומפלדור ורעיו.

והיתה אשה נוספת בדרמת המסע. ז'אן דה הוך, אהבת נעורים של פרנץ, שמיאנה להצטרף לטיילים, והותירה אותו שבור לב. פרנץ מצא בפלשתינה-ארץ ישראל אהבה אחרת, או ליתר דיוק שתי אהבות, אך זכר ז'אן מעולם לא הרפה ממנו.

מוסל היה היחיד שעם שובו לאירופה התיישב לכתוב את קורות המסע. ספרו "תרמילאי העולם - מסע נדודים באירופה", ראה אור בהולנד ב-1917, והתמקד בשנתיים לפני בוא החברים ארצה. בספר שיצא שנה לאחר מכן, "שכיר יום מהולנד בארץ הקודש", הוא תיאר את חייו כפועל עברי במשך כשנה, מ-1913. מסמך חשוב על ראשיתו של המפעל הציוני (הוא תורגם לעברית על ידי איתמר פרת ב-2002 ביוזמת בת דודתו, אסתר רייז מוסל).

ארבעת תיירי העולם, כך כינו את עצמם, הותירו מכתבים, יומנים וצילומים, עיזבון בעל ערך היסטורי של מי שהיטיבו לכתוב ולצלם, שלמדו שפות בקלות, ציירו נהדר, והקליגרפיה שלהם כמעט מושלמת. האוצר הזה נמצא כיום במוזיאון ההיסטורי היהודי באמסטרדם, וביולי השנה חגגו שם מאה שנה למסע.

אורנה לוי-רפופורט, נכדתו של פרנץ ון-דר הורן, מעצבת במקצועה ואם לשניים שחיה בראש פינה, אצרה את עיזבון סבה. ביולי האחרון נסעה לאמסטרדם ופגשה את קרוביהם של רעיו של סבה, בהן קרובותיו הבהאיות של מוסל ובת דודתו בת ה-88. הם התכנסו בבוקר בדאם, במרכז ההיסטורי של העיר. "ענדנו סרטים שעליהם כתוב - Werldeandelaars תיירי העולם", היא מספרת. "תלינו תמונות מוגדלות שלהם על חבלים וצעדנו בכיכר וחילקנו עותקים של הביטאון שהם הפיצו. במוזיאון היהודי נערך טקס חגיגי. זה היה מרגש".

השמש והכאפייה

לקראת צאתם למסע, שהחל בחציית הרי הבלקן, למדה החבורה, כולל מרי, היאבקות וקרב פנים אל פנים. הם יצאו מאמסטרדם לווינה, המשיכו לנמל קונסטנזה ברומניה, משם הפליגו לאיסטנבול ואחר כך לפורט סעיד במצרים.

בסנדלים ולא פעם יחפים, תרמיל כבד על הגב וביד מצלמה שלוחות הצילום שלה היו מזכוכית, צעדה החבורה בדרכים במשך שנתיים, באירופה, ובמצרים, בסודן ובסוריה. הם התפרנסו ממכירת תצלומים שהודפסו כגלויות, ובגביהן כתבו את המצע שלהם בשפת המקום שבו שהו, הם הרצו והשתכרו גם מכתיבה עיתונאית. פרנץ כתב איך היו קמים בבוקר בלי פרוטה, וכעבור כמה שעות שבהן הסתובבו בבתי הקפה ומכרו גלויות, השתפר מצבם. "אנו ציפורים מוזרות: בבוקר אין כסף, בערב אנו שוב אדונים לעצמנו".

אונייה נשאה אותם לביירות, ומשם צעדו לדמשק, שם שהו במשך שבוע, עד שלהי מארס 1913. מדמשק יצאו ברגל והגיעו סמוך לבניאס, ומשם, לאחר שלושה ימי הליכה בגשמים שגרמו למי הירדן לגאות, הם הגיעו ב-2 באפריל לצפת. נחו קצת והמשיכו. עברו בנקודות יישוב יהודיות, ותמיד התקבלו יפה. חלק מהתיעוד שלהם היה איסוף חתימות מנציגי הרשויות בערים ובכפרים שבהם ביקרו. בדפי החותמות של מוסל נותרו זיכרונות מכמה חלוצות שוקקות, ובאחת המושבות חתם להם אליהו גולומב, אז פועל צעיר ולימים מפקד ארגון ההגנה וממייסדי "אחדות העבודה" וההסתדרות.

print-image-1.1525833-2

ב-10 באפריל הם הגיעו לנצרת. למחרת יצאו ברגל לג'נין ובהמשך צעדו לשכם ואחר כך כיוונו פניהם לירושלים. ארבעה לילות לנו בבית חולים בעיר חינם אין כסף, ולא חדלו לצלם את האתרים הקדושים לשלוש הדתות. חרארד החל לעבוד בבית יתומים בירושלים; אברהם ופרנץ יצאו לחפש עבודה במושבות היהודיות סביב יפו.

60 קילומטר הלכו ברגל. "ארץ שוממה, דלת אוכלוסין, ודרכיה חתחתים של אבן שוחקי סוליות", כתב מוסל. "הנוף שומם ועגום... הררי טרשים ומרחבים חסרי כל צל". ברמלה הם גילו לראשונה אזור פורה עם שדות חיטה ועצי זית, אך שיא היופי בעיניהם היה המושבה רחובות. על כפרי הערבים כתב מוסל: "גבב מכוער של בקתות חימר דחוסות ומטונפות" ואילו ברחובות, "בתים צחים, מסוידים לבן, ומרחק של כבוד מפריד ביניהם".

הם התגוררו בסככה קטנה וצירפו אליהם עוד פועל, ורעבו. במשך חמישה חודשים עבדו בקטיף, בשדות החיטה, בבציר, איפה שרק היה אפשר. הם התפעלו מדבקותם של פועלי העלייה השנייה. "בנו פיעמה סקרנות חברתית. רצינו לנוע הרבה בקרב האנשים, להתקרב לעולם הרגשות שלהם ולדרכי חשיבתם".

הימים ב-1913 היו מתישים אפילו לקשוחים כמותם. השכימו בארבע וחצי וסיימו לעבוד בערב, כשהכאפייה מצילה את הראש והעורף מהשמש הקופחת (מוסל כתב על "המטפחת" הרב-שימושית). ערב ערב, כפות ידיהם מדממות והגו שבור, צנחו מותשים על שק תבן תחת סככה כלשהי. כשהתרגלו לתנאים הקשים, גילו שיש לפועלים ארגון ספורט וספריית השאלה, ריקודי הורה ודבקה, והם היו שותפים להקמתו של מטבח שיתופי בנס ציונה.

חמישה חודשים עבדו במושבות. מוסל עבד בראשון לציון ואחר כך בחוות בן שמן בסיקול השדות, ומשם נע לחוות את חיי הקבוצה הסוערים בכנרת. הוא ביקר בתל אביב, "הפרבר היהודי החדש... רחובות האספלט ישרים ונקיים, ומה אם אין רוחבם 50 מטר? בתים צחים, קטנים ומטופחים". את יפו לא סבל, "מלוכלכת, צפופה, חסרת תכנון וסדר". פרנץ הלך לבית לחם ולירושלים.

ערביי הארץ סיקרנו את השניים לא פחות מהפועלים היהודים, ודי מהר הם זיהו את נבטי הסכסוך בין שני העמים. בתום שהות של כחצי שנה בארץ מוסל הסיק: "לא אנו נחליט אם ארץ ישראל תישאר ליהודים הארץ המובטחת, אלא המאורעות שיתרגשו ויבואו".

למרות היותו פציפיסט מושבע, ון-דר הורן העריץ את אנשי "השומר" החמושים וזו אולי רק אחת הסתירות באישיותו. הוא היה ידיד נפש של אלכסנדר זייד, ממקימי הארגון. מוסל צייר את השומרים, ובספרו הקדיש מקום נרחב לעימות האלים בין אנשי השומר במושבה רחובות לבין ערביי הכפר זרנוגה ביולי 1913. באחת ההתנגשויות, התערב ון-דר הורן וניסה להפריד בין הנצים, וכמעט קיפח את חייו.

עדותו של מוסל על פרשת זרנוגה סייעה להיסטוריון גור אלרואי כשחקר את יחסם של חברי השומר לערביי הארץ (גיליון "קתדרה" 133). סיפור זרנוגה הקדים תקריות אלימות שאירעו בהמשך. על פי המאמר, חברי השומר הפעילו כוח וטרור כלפי הערבים, ולטענת אלרואי, מי שהיו אמורים לשמור על הרכוש ועל הכבוד היהודי, לא פעם ששו אלי פרובוקציות ואלימות.

החבורה בפירמידות במצרים, 1912 (פרנץ עומד ראשון מימין)

התקרית בזרנוגה החלה בגניבת ענבים בכרמי רחובות על ידי ערבים. השומר הניף נבוט וחבט כהוגן בגנבים. העימות הסתבך, אקדחו של היהודי נלקח ושורה של אירועים אלימים הובילה לנקמת דם ולמותם של שני חברי השומר. אלרואי כותב, שלפני זרנוגה היו מקרים שאנשי השומר תקפו ללא עילה פועלים ערבים תוך שימוש בשוט, חסימת דרכים והטלת עונשים. כדי להרגיע את האווירה, החליט ועד המושבה לפטר את אנשי השומר. אלה החלו לאיים, ויצאו מהמושבה בזעם.

ון-דר הורן ומוסל היו מודעים לנישולו של הפלאח הערבי מאדמותיו, אבל צידדו במתיישבים היהודים שרכשו קרקעות במחיר מלא מהאפנדים. הם הבינו שרכש אדמות מהממשלה הטורקית עדיף על קניית קרקעות חקלאיות מהפלאחים. מוסל כתב אז שניצני האיבה יובילו ל"שנאת עמים מובהקת". ארץ טובה היא אפוא ארץ ישראל, סיכם, "אך לפי שעה היא מרבה להניב מריבות לכל".

השביתה בחוות סג'רה בשל סכסוך דומה בין האיכרים לאנשי השומר סביב העסקת ערבים, מתועדת גם היא בספרו של מוסל. הוא חושש שזה יוביל לשנאת בני ישראל. כשישב באמסטרדם לאחר הצהרת בלפור, כשהאנגלים כבר שלטו בארץ, הוסיף: "אופסים הסיכויים כי היהודים יהיו אי פעם לרוב". אבל הוא ופרנץ חשבו שהמפעל הציוני "צועד לקראת עתיד מזהיר".

לחיות על תפוזים

ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הבין מוסל שעליו לעזוב את הארץ. לפני נסיעתו, נפרד מחוות כנרת, דגניה ומרחביה, וצייר מפה של פלשתינה-ארץ ישראל ובה 37 יישובים יהודיים (במציאות היו 44).

פרנץ נשאר כאן. בגבר ההולנדי, רק בן 22, גבוה וחסון, היה גם צד שביר. כמו צער העולם כולו מונח על כתפיו. לפני שמוסל נסע, במאי 1914, כשהיו השניים בוואדי חנין, התוודה פרנץ בפניו: "העולם מכוער, פרוזאי, ואם רוצים לראות משהו יפה בחיים ולא להיחנק בתוך רפש רוחני, טוב יעשה האדם אם מדי פעם יעשה את עצמו עיוור". מוסל השיב לו: "כמי שרוצה לעסוק עד כמה שניתן בפיוט של החיים, בנית לך דימוי יפה מדי של העולם במחשבות ובחלומות שלך... החשיבה והתחושות שלך רכרוכיות מדי עבור העולם הזה".

לאחר שמוסל נסע, תיכנן פרנץ להמשיך לתוניס ולספרד, אך חלה והרופא הורה לו לנסוע למרחצאות המרפא בטבריה. בדרך הוא נתקף בקדחת, שב כלעומת שבא, ועצר בבאר יעקב. במושבה חיו גיאורגים וכמה יוצאי רוסיה, והוא מצא עבודה ומקום לגור בבית משפחת יצקר. עד מהרה, התאהב בבת המשפחה, רבקה יצקר.

כחבריו, גם פרנץ הותיר עיזבון עשיר, אבל על ילדותו ידוע רק מעט. הוא נולד במאי 1891 בהאג כפרנציסקוס יעקובס מרינוס ון-דר הורן, הבן השני מתוך שמונת ילדיהם של וילהלמוס, סוחר ירקות, ורעייתו מריה מגדלנה.

פרנץ עם רעייתו צילה

לפני כשנה, קיבלה ויניפרד פרפורס, נכדתם של חרארד ומרי, את תעודת הלידה שלו מרישום האוכלוסין בהאג. היא גילתה שאמו של פרנץ, מריה מגדלנה, נולדה כשרה ון דלדן, והיתה יהודייה מומרת. נכדיו תוהים לפעמים אם זה ההסבר למה שכתב להוריו על הקרב הזהותי שהתחולל בקרבו, על "חידת חיי, חידת אהבתי לארץ ישראל".

הוא תיעד את חייו במושבה ביומן. ב-10 בנובמבר 1914 הוא מוטרד ממהלכי הממשלה הטורקית שרוקנה את המושבות מסוסים, עגלות, כספים ועצים וגייסה בכוח אנשים למלחמה. הוא לא מאוהדי האימפריה העותמאנית, ובאסיפה ניסה לשכנע את הפועלים לבל יתעתמנו, להוציא בעלי הרכוש כאדמה ובית. כאנטי-מיליטריסט הוא יהיה סרבן מלחמה. "העם כאן טיפש מכדי להבין את משמעות האנטי-מיליטריזם בפעולתו הישירה... יהודים רבים מנסים לאחרונה לקבל אזרחות טורקית על מנת להשיג כאן כוח פוליטי בדרכים פרלמנטריות. אך מה ניתן לעשות בפרלמנט כנציג העם, להתיר למדינה לנהל מלחמה? הרוח הדמוקרטית היא אידיאל שפרח מהעולם".

ב-19 בדצמבר 1914 הוא מתקשה להבין איך אחרים לא חשים את עוצמתו המופלאה של הטבע בארץ. "אני רוצה להיות אדם חזק במלוא מובן המילה... ענק בשנאה ובאהבה. מי אשם בכך שאני חלש? הסביבה שלי, אולי המחנכים שלי?"

הוא מחליט לחזור להולנד. כסף אין לו, וללכת ברגל כבעבר מסוכן בזמן מלחמה. בלבושו המרופט לא יוכל לשרוד באונייה בחורף. במשרד הקונסול ההולנדי ביפו נתנו לו עשרה פרנק לאוכל ו-20 פרנק עבור הפלגה לביירות. לאחר שרכש כרטיס וליקט ממכריו "גרביים, חולצות, תחתונים, מעיל, ז'קט, עניבות, כוס לשתייה ומעט שקדים, סוכר ולחם", הוא מתייסר, כי חבריו הגיעו לחרפת רעב.

הוא נפרד ממשפחת יצקר, אך הפרידה מרבקה מכאיבה לו יותר מכל. הוא עורג אליה, אך מתקשה לפצח את חידת אישיותה: "כל כך קרה ובכל זאת בעיניה נוצצת איזו תשוקה שטרם הרגשתי בה קודם וכמה מתוק מגע ידה", ונחרד מהרעיון שלא יתראו עוד לעולם: "נדמה היה שהנני בורח מן המערכה שפל, מוג לב בעזבי את הנפשות הטהורות ובייחוד את הנפש היקרה לי לאין סוף".

כרעם ביום בהיר נפל עליו למחרת הצו של הממשלה הטורקית שאסר על תושבי הארץ והזרים לעזוב. "שמעתי את צפירת ההפלגה של האונייה, הבטתי בה ונשכתי את שפתי עד שדיממו. האונייה לעגה לי והפקירה אותי". בחשש הוא שב ל"מולדת השנייה", לבאר יעקב. לבו הלם כפטיש כשעמד בדלת ביתם של היצקרים. "שקט מוות שרר במושבה הקטנה... דום אני עומד תחת עץ אחרי הבית והנה רבקה שרה שיר רוסי, מלא געגועים, מלא תשוקה. מי יהיה המאושר לנשק את השפתיים האלו? גש, אומר לי מישהו בקרבי. הכל הסתובב סביבי. טוב לי".

פרנץ נשאר, ומחליט ללמוד עברית ברצינות. נוכחותה של רבקה מנחמת אותו ומקלה על הימים הקשים והמחסור: "בערב אני הולך לטייל עם רבקה ואנו שרים שירים רוסיים ועבריים ואחר כך הולכים לישון בשלווה".

בפרוס 1915, הוא מתרפק על זיכרון ראש השנה 1913 כאשר הוא ומוסל שהו במצרים וחגגו את הסילבסטר בנווה המדבר פאיום: "אז קראה גברת אנקנברנד את כפות הידיים שלנו ולא ניבאה לי חיים יוצאי דופן! רקמתי תוכניות והתאמצתי להגשימן, אך למרות מאמצי לא הצלחתי להגשים ולו יעד אחד קטן.

"שנתיים רבות-טלטלות חלפו מאז כניסתנו הבלתי-נשכחת לפלשתינה. התענינו בצמא, חום, גשמים ונהרות... חולה בגוף ובנפש דידיתי לתוך פלשתינה. ומה הביאה לי ארץ הקודש? הרבה טוב והרבה רע. עבדתי, כאבתי, אך גם חוויתי מעט שמחה".

הוא בן 24 ובודד. קר בחדרו והוא מרגיש שהוא נועד למשהו מיוחד. "ואיך נראים נעורי? לעמול, להזיע, להזיע ולעמול. אני סובל סבל בלתי-פוסק בגלל אנשים שלא שאלו את עצמם: האם המעשים שלנו טובים ומותרים... כך קבע הטבע... אני רוצהו להביט לו בעיניים. רק כך יש תקווה לזמנים טובים יותר".

פרנץ בכרם גלעדי

בשיא החורף, בפברואר, הוא נתקף געגועים לבית בהאג, אל מזרן הקפיצים והכסתות, אל התנור והקקאו והעוגייה. כה רחוק מבאר יעקב. אך בכל פעם שהוא נופל ברוחו, משהו מאיר את האוויר, "נוף גבעות קטנות עם מעט פרחים ושיחי פטל, לעתים רחוקות רואים כמה עצים... חסרה כאן רק התגובה הבריאה שיש (במדינות) בצפון שהופכת את העם לחרוץ כל כך".

במארס 1915 חוללה מתקפת ארבה שמות ביבולי הארץ. "אני חולה כבר שבועיים. היה לי חום וגם סבלתי מהטחול כתוצאה מעבודה מאומצת מדי. גברת יצקר טיפלה בי כאם. בעלת הבית הקבועה שלי כעסה על כך ופשוט נתנה לי לרעוב. לא אעבוד עוד אצלה... אני מנהל מאבק קשה עם עצמי. אני רוצה לשוב להולנד. אני מתגעגע לז'אן".

היומן מכיל מכתב לנערתו ז'אן. ארבע שנים חלפו מאז התראו, והוא מתייסר על שלחץ עליה להצטרף למסע, ולא ייפרדו. הוא מספר לה על חייו במושבה, מתאר את מטעי השקדים וגינות הירק. "האוכל היומיומי הוא לחם עם בצל, זיתים או תפוזים. אני מתגורר אצל משפחה בת שש נפשות, ותוך שלושה חודשים אכלנו כ-2,700 תפוזים. חמישה תפוזים לאדם ליום".

לבו נקרע מגעגועים: "לעתים קרובות מתעורר בי רצון עז לקרוא לך. אז אני עולה על איזו גבעה, מתרחק עוד ועוד מהשדה עד שאני יכול לראות סביבי את הנופים הרחוקים ביותר. אני חש כאילו בוקע מקרבי קול מעורר-אימה הזועק: 'ז'אן! ז'אן! בואי! בואי אלי!' ואני רואה את הים התיכון לנגד עיני, כחול ויפהפה, וציפור גדולה עפה בשמים ונראה שהיא צוחקת עלי".

אבל, גם על אהובתו המקומית הוא מספר לה: "היא דומה לרבקה מהתנ"ך! היא בחורה טובה מאוד ומלאת רגש. בנוסף לכך היא אינטלקטואלית, דוברת רוסית, עברית ומעט ז'רגון (יידיש)". הצעירים בפלשתינה, הוא מתאר לה, שונים מהאופי ההולנדי הקר והיהיר: "הם אינטלקטואלים שבוער בהם אידיאל ענק, להקים מדינה... אי אפשר להבין מדוע רודפים עם כה תרבותי".

הוא כינה את המכתב הזה "השתפכות על הנייר המת". אסור היה אז לשלוח מכתבים בשפה שאינה טורקית ערבית או צרפתית. לימים, בסתיו 1923, פגש את ז'אן בהאג והתקשה לזהות בה את אהבת חייו שהצטיירה בדמיונו.

צמחוני עם רובה

אמרו על רבקה יצקר שהיתה מופנמת ולא סוערת כאחותה שרה. השתיים הגיעו ארצה מרוסיה עם אמן והתמקמו בבאר יעקב. לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיעו הבנים יחד עם האב, שהביא עמו כסף, והמשפחה קנתה בית ביפו, שבו הפעילו מחלבה. את בעלה, הסופר צבי שץ, פגשה רבקה ב-1915.

שץ חי במושבה מגדל, על חוף הכנרת. הוא היה ראשון להוגי הקבוצה הקטנה ו"האינטימית", כך מסביר החוקר מוקי צור, ובאחת מנסיעותיו, חנה עם חבר אצל רבקה יצקר, שעבדה כפועלת זמנית בפתח תקוה. הוא גילה שהיא שרה יפה והחליט למנות אותה לאם הבית של הקבוצה.

פרנץ ההססן, שהגיע גם הוא למגדל, מקצה ביומנו פרקים לחיזורי שץ אחרי רבקה. הוא מתאר איך הם מבלים תחת עץ תאנה ענקי, שץ מלטף את רבקה וצחוקה מצלצל, ופרנץ מרגיש "כגנב שנכנס לבית זר". כשמישהו פולט ברוסית שפרנץ גוי, שץ משתיק אותו. "הנה הסוף לכל שמחתי", כותב פרנץ. "זר אני ביניכם ידידי? האם אתם מטילים עלי חטא שלא חטאתי? כמה כואב!" יחלפו ימים עד שהוא יירגע מהעלבון הזה. "אתמול בלילה נדרתי נדר שלא לשים לב לדבר הזה יותר". שץ ורבקה נישאו במגדל ב-1917, והכתובה נכתבה על עלה בננה. כעבור שנה נולדה בתם. לאחר שטרומפלדור פרש מהחבורה לדגניה, נדדה הקבוצה המגדלאית לבן שמן.

רבקה שברה לבבות נוספים. בזמן הפלישה של הבריטים היא היתה בגן שמואל, ונשארה שם, ואחד החברים התאהב בה. בתום הקרבות קיבל ממנה שץ פתק לאקוני: "אני עייפה ואין לי כוח, חברתי מתה". הוא השיב: "לא החברה מתה אלא אני מתי בשבילך'. לקח זמן עד שהיא התפייסה איתו.

שץ נרצח ביפו, עם י"ח ברנר, במאורעות תרפ"א, 1921. רבקה לא נישאה שוב, ועד אחרית ימיו כתב לה פרנץ מכתבים נוגעים ללב.

בחצר מגדל הצטלבו דרכיהם של רבים. פרנץ פגש שם את צילה רוז'שנסקי בת ה-21 ממטולה, אחותה של יהודית אשת מנחם הורביץ, ממייסדי כפר גלעדי. האגדה מספרת שהיא סירבה להינשא לו כי היה גוי, ובמר לבו עזב את הגליל ונסע לביירות, אך געגועיו אליה ניצחו והוא שב לזרועותיה. הם נעו ונדו בין בתים, בין ראש פינה לכפר גלעדי ולמטולה.

ארבעה ילדים נולדו לפרנץ ולצילה. כשנולדה בכורתם, פרצו געגועיו של פרנץ אל אהובת נעוריו. וכך כתב ביומנו: "יותר מעשר שנים לא יכולתי לשכוח את ז'אן. כאשר הילד הראשון שלי עמד להיוולד, הצעתי לצילה לתת לה את השם ז'אן (Jeane), או ז'אן (Jean) אם ייוולד בן. נולדה ילדה יפה בעלת עיניים כחולות יפות ושיער בלונדיני. כמה שעות אחרי הלידה היא מתה. היינו אומללים".

כדי לחזק את רוחם, השניים עשו טיול ברחבי פלשתינה. "החשש שלי, ההססנות האינסטינקטיבית ששלטה בתת-המודע שלי, נעלמו לפתע אחרי מות בתנו, ידעתי שאוכל להיות מאושר לתמיד".

צילה הרתה שוב, ונולד יונתן. סיפרו שפרנץ הלך לאחר לידת בנו לרבנים בצפת וביקש להתגייר, אבל לבסוף ויתר על זה.

המתקפה על תל חי התחוללה ב-1 במארס 1920. פרנץ עלה לשם לסייע למתבצרים. הוא לא נפגע פיזית אבל ארך זמן עד שהתאושש. באוקטובר 1920 כתב למוסל שהמצב בפלשתינה בלתי נסבל ושהספר שמוסל כתב על הארץ, "הרבה יותר מדי אופטימי!"

"האוכלוסייה הערבית היא בשלב של קדחת החופש החצי-אירופית", כתב פרנץ. "איך אפשר להלהיט עם, שעדיין אינו עם, ברעיונות מהפכניים? אלה כנופיות רוצחים, נוודים גונבי ביזה, שרוצחים את מפעל השלום היפה ביותר כמו מושבות הפועלים! שהרסו את השדות שלנו, שהרגו את החברים הכי טובים שלנו.

"שלושה חודשים החזקנו מעמד, הגנו על היישובים הקומוניסטיים שלנו בזיעה ובדם. השארנו שמונה מטובי החברים שלנו במטולה, ביניהם שתי בחורות שנהרגו מרימון יד. שלושה ימים ושלושה לילות היינו מנותקים לגמרי מהעולם. ללא לחם וללא מים טובים...

"נשארנו 32 בחורים עד לרגע האחרון, שהגיע כאשר הרסו כליל את הבית שלנו ברימוני יד ותותח גרמני. שכבנו בוואדי עמוק שעל פסגת ההר שממנה ראינו את הכל, וירינו צרורות מהרובים שלנו לבדואים שהתקרבו עד קרוב אלינו, כדי להחזיק מעמד לפחות על ההר הקירח הזה...

"שם נעשיתי לגבר אמיתי, הרחק בגליל העליון, על הסלעים הקשים, חשוף ראש, ללא נעליים, כשעלי רק גופייה קרועה ומכנסיים מלוכלכים... חבל שלא ראית את העיניים שלי, או ליתר דיוק את העין שלי. שכן אחת עוצמים ובשנייה מכוונים לבטן, לראש ולבטן של סוס! מרגישים זעזוע, רעש של פיצוץ, ובמהירות ובקור-רוח מטעינים שוב את כלי ההרג. ותראו, הנה אדם נופל מטה, סוס מועד! וזה נותן לך סיפוק. החברים המתים שלך, פצועים ונוטפי דם, עולים בראשך במהירות הבזק, ואתה יורה עוד ועוד בסיפוק".

"נאלצנו לעזוב את המקום... תחת אש מתמדת אחרי שהרסנו ושרפנו כל מה שהיה במצב טוב... את הבריחה בגשם ללא בגדים טובים ונעליים טובות לא אשכח לעולם. בכפרים הערביים עשינו רושם של תוקפים פראיים, במיוחד מכיוון שנראינו ששים לקרב והחלטנו שלא לגלות איפוק כלפי מי שירצה לעצור אותנו בדרכנו... המצוקה שוברת חוקים: הצמחוני לקח את הרובה, הרג אנשים וגם עוד חשב על נקמה כיוון שהרסו את המקום הפסטורלי שלנו".

בין בקר ופרחים

באביב 1921 ישבו פרנץ ואלכסנדר זייד ליד בור המים ההיסטורי בכפר גלעדי. זייד הסביר כמה חשוב שהמשק ייבנה על ההר, ואיך גילה מעיין של מים טובים. זייד יהיה האיש שימצא את המיקום הטוב ביותר למשתלה המפוארת של פרנץ ון-דר הורן. השניים ניקזו את הביצה, סחבו מלט ואבני בניין ובנו בור מים, שתלו פרחים וגם שעורה וירקות.

פרנץ כותב למוסל שחייו הם סוג של חיי צוענים מודרניים. הוא וצילה נעים ונדים מקורת גג אחת לשנייה, "זה קצת טרגי, במיוחד בשבילי, שיש לי רגש מפותח לחיי משפחה שקטים, חולשה הולנדית אמיתית!" החדרון שלהם פשוט. ארבעה כיסאות ושולחן, ארונות שבנה מארגזים מכוסים בבד סדין לבן, מדפים לספרים. יש בחדר שתי מיטות שחורות עם כילות גנדרניות, ובקרוב הוא יבנה מיטה לתינוק. והם מגדלים פרחים. בשנה ההיא חלה שוב פרנץ וכמעט שימש "מזון לעורבים". הרחיקו ממנו את אשתו ההרה, איש לא נכנס אליו, ורק גיסתו יהודית הורביץ טיפלה בו והצילה את חייו.

הוא מדווח שמאוקטובר הוא מעורב בענף הרפת. ב-1923 נשלח להולנד, לחרונינגן, להביא פרות להשבחת הגזע של הבקר המקומי. אז גם ביקר בבית הוריו לאחר היעדרות בת 12 שנה. הוא חשש מהמפגש ולקח איתו את מוסל. "פחדתי שהכל יהיה כמו פעם, עם המריבות הנצחיות, האווירה הקרירה, העלבונות והביטויים הפוגעים שהייתי צריך לבלוע!" אבל, הוא ממשיך וכותב, "ממש נהניתי לראות שמשפחה אומללה יכולה בכל זאת ללמוד להיות מאושרת... כל הזמן קיבלתי זרי פרחים. אחד מאבא ואמא, עם דליות לבנות ואדומות, וגם מאחי". לימים הביא פרנץ לארץ את פרח הדליה.

הוא נותר משוקע כל כולו במשתלה שבה גידל אלפי עצים, בעיקר אקליפטוסים. ובדיוק כשהיה צריך לספק אותם, הוא חלה. העצים נגנבו, מעט הכסף שנותר הצטמק, והוא נכנס לחובות. כחמישה חודשים עבד כנגר במחנה אנגלי, אך למרות לבטיו, "הצטרפתי לקבוצה הקומוניסטית 'השומר הצעיר'. אנו כבר שנה וחצי חברים בה בכפר גלעדי".

היה זה פרנץ שבאסיפת הקיבוץ הציע לנטוע גן של עצי פרי נשירים. החברים חשבו שהאדמה טובה רק לחיטה ודורה אבל הוא, שביקר בבוסתני הערבים הנוצרים בכפרי הסביבה, ואכל אצלם תפוחים ואגסים, אפרסקים ודובדבנים, לא ויתר. הוא כתב לברון רוטשילד בפאריס וביקש עזרה.

יום אחד באו נציגי הברון מחיפה להציץ בגבעה המיועדת למטע. כעבור זמן מה, לתדהמת החברים, הגיע לקיבוץ בשיירת גמלים מטען של מאות עצים שיובאו באונייה מפאריס, דרך לבנון. וכך זכה ההולנדי העקשן לטעת את גן הניסויים שלו, שזכה לכינוי "הגן הצרפתי". צמחו שם אפרסקים ושזיפים, אגסים ודובדבנים. גדר גבוהה הקיפה אותו, וכלב זועף שמר עליו. כשהברון מיטיבו מת, בנובמבר 1934, צלל פרנץ בתהומות הדיכאון.

בנובמבר 1923, כששב מהולנד עם הפרות, הוא עדיין ראה בכפר גלעדי הגשמה של חלק מהאידיאל שהוא וחבריו תיארו לעצמם, אבל כבר ניכרים סדקים של משבר עם הקבוצה. הוא כותב למוסל שכחובב סדר ותכנון, זיהה שם חוסר כיוון ודרך, התאבנות מחשבתית וטעויות שחוזרות ונשנות. גם בדידותו מציקה לו, והוא מתנגד לרעיון של חדר הילדים.

ביולי 1924 החליט לעזוב. הוא מגולל את אכזבתו במכתב לזייד, שכבר נטש את המקום עם משפחתו. האגדה מספרת שהאשימו את אשתו של זייד בקלפטומניה, משום שתפרה לעצמה שמלה מבד של שק קמח.

מרגיזה את פרנץ תופעת החברמן בכפר גלעדי, אותו איש ה"סמוך" שלא מתכנן דבר מתוך שיקול דעת, אלא עושה הכל תוך איזו המולה חברית חסרת אחריות. "נשארתי בלי חשק לעבודה שהיתה צריכה להיות שירה, אידיאל וברכה. אני מרגיש כפועל של בעל בית רע אשר מגדף אותי ולא משלם את שכר עבודה. עוד לא היה לי רגש שכזה בזמנים הכי רעים בארץ. די לי".

ויש לו רשימה של טרוניות: נמאס לו שסידור העבודה נעשה לפי גחמותיו של החצרן. אין נטיעות עם ערך משקי ואיש לא טורח לעשות חישובים כלכליים. עניין הכרם מכעיס אותו - בחרו זנים לא נכונים ליין ולא שתלו אותם בשטח הנכון ורוחות פגעו בפרי. את הזיתים שתלו במקום שאי אפשר לעבד את האדמה עם בהמה, והעצים לא התפתחו. הנטיעות מקריות. שתילי התאנה ניטעו בבורות בגודל 20 על 20 במקום 80 על 80. ואין ביקורת עצמית מועילה בקרב חברי הקבוצה, הכל נאמר תמיד בצחוק. הוא קץ במשתמטים מעבודה שמתייצבים לעבודה רק בימי הגשמים. הגן הצרפתי שלו הצליח ודי לו בכך. הוא יפיק תועלת במקום אחר מהמחקרים שעשה על גידולי גפנים. לימים, כשהעתיק את חייו למטולה, הוא טיפח כרם מפואר משלו ומכר את הפרי לתנובה ולקיבוצי הסביבה.

האריה והאשד

26 ביולי 1929. מכתב נואש. בתו של פרנץ חולה ואשתו במצב קשה. העבירו אותם לבית אחר במטולה והוא "מטונף... המצב הכספי מחורבן מאוד... ואם אין סדר בבית אזי אין נעימות ואין שלום בית". הוא כותב לרבקה יצקר-שץ, שהיא כבר אלמנה ואם לבת, אך הוא מעולם לא חדל לכתוב לה. 16 שנה חלפו מאז עזב את הולנד, ועדיין לא מצא מנוחה: "גם עכשיו אני לא מוצא את אשר מחפש אני... שתקנים, מברזל הם, או שהם טיפשים גדולים... ואני בקטגוריה של אנשים ממין זה. אפשר שזה עניין של הטבע השני שנברא על ידי חינוכם של אנשים שגדלו בסביבה של אוהבי סדר בכל מחיר. חינוך של אלה שאתם קוראים להם אנשים קטנים או יצורים זעיר-בורגניים, ואלה יש בהולנד לרבבות. כל הולנדי סובל למען 'הסדר'... מרוב סדר נכנסתי לחיים בלתי מסודרים... יש לי מזל גדול ומזל שחיפשתי בעיניים סגורות ובלב לוהט והולם בלי שיהיה לי קונטרולה על חתיכת מוח".

זכר פגישתם האחרונה לא מרפה ממנו. "כאשר ישבתי על ידך לא היו מילים בפי וכך יהיה תמיד וזה אולי אסוני?" הוא כותב לה. הם נפגשו בעין חרוד, וכשנסע משם והגיע לטבריה, "תקפה אותי מין אפאתיות שעוד לא הרגשתי בחיי. לו האוטו היה נכנס המיימה או לתוך אש, בטח הייתי נשאר קפוץ בפינתי באין לזוז. רק איזה רגעים לפני הגיעי לביתי התעוררתי מהאפאתיה ותשוקה לילדי תפסה אותי.

"באותו ערב שבילינו יחד, טוב היה לי ושכחתי את הכל, את כל המר של חיי... לרגעים חייתי וכעת אני חי לפעמים מהרגעים ההם... אין סיפוק נפשי לי... ורואה אני את עצמי באמת יורד מהדרך, יורד לגמרי ואיש אחר אני, בעל כורחי".

בשלהי ספטמבר 1929 המצב בארץ קשה. באוגוסט פרצו ערבים חמושים לרובע היהודי בצפת. 18 נהרגו ועוד 19 נפצעו. פרנץ, בין השומרים, נסע לשם וראה את הזוועה. הוא רותח ורוצה "עין תחת עין. רק פה אני מבין את תוכן הפסוק".

כשהם יצאו מהעיר ירו עליהם. "אין לנו בארץ רשות קיום אם לא נדע לעמוד על נפשנו בעוז ובכבוד". גם ידידו זייד הותקף, "יחידי נלחם נגד עשרות פראיים... להרוג! אבל גם להרוג שבעתיים! אין דרך אחרת לדאבוננו. עם פראים לא טוב ללכת בדרכי שלום בידיים כרוכי משי". והוא מוסיף, "ביום התחלת הפרעות נולד הבן השלישי שלי ושמו יפדה".

בשנה זו החל פרנץ לטפח את מפל התנור בנחל עיון שבמזרח מטולה והוא ייסד את "האגודה למען האשד". הוא כתב לרבקה איך עבד עם פועלים במשך כמה ימים על שיפוצו של שביל הגישה שאורכו 70 מטר אל "האשד היחיד ביופיו בארצנו". הוא שיכנע פקיד מפיק"א, החברה להתיישבות יהודית שייסד הברון רוטשילד, ש-700 עצי צפצפה שאין להם מקום יינטעו ליד התנור. יהודה זיו כתב בספרו "רגע של מקום" שבאותה עת מלניקוב עיצב את אנדרטת האריה וכשהסתיים טקס הזיכרון לחללי תל חי, הקהל הוזמן לרדת לנחל עיון לחגוג את שמורת הטבע הראשונה בארץ. "כך נוסדה למעשה, החברה להגנת הטבע".

בינואר 1935 השלים פרנץ 14 שנות עבודה בפיק"א. הוא כותב לחבריו בהולנד על החברה שרוכשת אדמות בפלשתינה ומאכלסת אותן במתיישבים החוכרים. "אני יועץ חקלאי ומרוויח 15 לירות פלסטיניות לחודש, יש לי בית בן ארבעה חדרים ומטבח, שעבורו אינני משלם דמי שכירות ואני מקבל הוצאות נסיעה... אין לנו חובות, אך גם לא כסף... אבל אסור לנו להתלונן, שכן יש מספיק אנשים שבקושי מתפרנסים". יש לו חופש פעולה והוא מאושר שבכוחו ללמד את המתיישבים כיצד להקים פרדסים וכרמים ולגדל ירקות.

את פרוץ המרד הערבי באפריל 1936 לא ציין פרנץ ביומן. במהלך השנים הקדיש את כתיבתו ליומני עבודה מפורטים, ופחות לאירועי השעה. הוא מתעד את חילופי העונות, מזג האוויר, תוכניות הנטיעות לצד תיאורים מדויקים של פועלו כמדריך חקלאי. ניתן ללמוד על אופן ההרכבות של עצי הפרי, מיני פשפשים וכנימות. בכתב יד קטן וצפוף הוא ממלא את הצד השמאלי של הדף ולא פעם מאייר ומשתמש במושגים מקצועיים בלועזית. בדפים מימין, שבדרך כלל נותרים ריקים, הוא מדווח על חבריו שנהרגו ומבטא את זעמו שהולך ותופח על ערביי פלסטין. אין לו צל של ספק באיזה צד הוא נמצא. הוא נטמע כל כולו בחברה שהלכה ונבנתה כאן.

ביולי 1938 נרצח ידידו זייד. "גם הלילה לא ישנתי", כתב יומיים לאחר מכן, "משום כך כהן גמר את הקלטור". הוא מתקשה לעבוד עד 20 בחודש ואז, למחרת בבוקר, הוא ירד לכרם, "המוסקט ההמבורגי מתחיל להבשיל ואפשר להתחיל בבציר". כעבור כמה ימים לימד את אנשי כפר גלעדי לארוז ענבים באופן מקצועי כבאירופה.

פרנץ המשיך בעבודתו כמדריך חקלאי ומומחה להרכבות של עצי פרי בפיק"א. כמי שהיה חלק מהנוף האנושי של הגליל, רבים זוכרים אותו ואת מטעיו, ואת הכרם שטיפח במרג' עיון, מצפון למטולה. זוכרים את הבית שבנה במטולה, עם רעפיו האדומים כבתי הבורגנים, שתמיד עלו ממנו צלילי מוזיקה מהפטיפון שהופעל בעזרת ידית, ומי שרצה בא לרקוד אצלם. הכל היה מעשה ידיו של ההולנדי החרוץ הזה. המטבח שבנה נמצא היום במוזיאון תל חי.

ב-1946 מת פרנץ ון-דר הורן בשנתו מדום לב, ביום הולדתו ה-55. כעבור 14 שנה, נפטרה רעייתו צילה. שניהם נטמנו בבית הקברות של כפר גלעדי.

"לא אנחנו נקטוף את הפירות של המפעל הציוני", כתב לידידו מוסל, "ואולי גם לא ילדינו, אבל לילדי ילדינו יש אולי סיכוי לחיים יותר מסודרים ושקטים במדינה היהודית העתידית שתהיה בוודאי אחת המדינות הקטנות היפות ביותר על פני כדור הארץ שלנו!"

*

d_karpel@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות