טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גבריאל מוקד במדינת הגמדים

בגיל 77 מוציא פרופ' גבריאל מוקד מחדש את כתב העת הספרותי שלו "עכשיו", והוא עדיין חדור רוח קרב: הבינוניות השתלטה על התרבות הישראלית ומקדמת משוררות וסופרות בינוניות ותת-בינוניות, ובאוניברסיטאות שולטים גמדים רוחניים. בין לבין, הוא מספר לראשונה כיצד נחלץ כילד מגטו ורשה, ומגלה כי בניגוד לדימוי הערירי שלו היה נשוי שלוש פעמים ויש לו שני בנים

תגובות

כל כך הרבה דברים אפשר לומר על גבריאל מוקד. הילד הרע של הספרות העברית. לוחם חסר פשרות בבינוניות התרבותית. אביר הדחויים. שחקן שחמט מוכשר. חובב מערבונים. ניצול שואה. הפליט הפולני שהפך למגלה הכישרונות הגדול של הספרות העברית החדשה. הציוני השמאלני. חברו של דוד אבידן. השורד.

מוקד, בן 77, משרך דרכו ברחובות העיר תל אביב, כבר לא באותו מדרך תקיף ונמרץ כבעבר. אך כשהוא יושב ומזמין לו סודה ובירה, ומתמודד עם שאלות בעניינים שונים, כלליים ואישיים, הוא בוהק ומבריק, שולף וצולף הבחנות, ציטוטים וסיפורים. מוקד אינו מחפש מלחמות חדשות אבל לא נרתע מכניסה חוזרת לזירות הישנות שבהן הלם ב"מנחם פרי בוסר ודן מרור" כפי שכינה שניים מהבולטים שבמבקרים ובעורכי הספרות בישראל.

מוקד טען תמיד להיררכיה. לחלוקה ברורה בין "טוב" ל"רע". עיסוקו המתמיד במיפוי ובחלוקה של הספרות העברית הקנה לו יריבים ומעריצים רבים. כמה מהשמות הגדולים ביותר של הסופרים והמשוררים הכותבים עברית חייבים לו את הדחיפה בתחילת דרכם. "כשאני התפעלתי מסיפורי אפלפלד הראשונים", הוא מתגאה, "שום הוצאת ספרים מרכזית לא רצתה להוציאם לאור, והקובץ 'עשן' יצא לאור בהוצאת הספרים עכשיו שבעריכתי. וכאשר קידמתי בכל כוחי את אבידן או את יונה וולך או את מאיה בז'רנו בראשית דרכם, רבים חשבו שאני טועה. כדאי גם להזכיר כי מבקרים מרכזיים יעצו לעמיחי וזך, למשל, לא להוציא בינתיים את ספריהם לאור, כי שירתם 'לא בשלה'. אני לא אומר שבלעדי הם לא היו מצליחים, אני לא יהיר עד כדי כך. אבל אני איתרתי את כישרונם והבאתי אותו לקוראים".

לאחרונה חידש במרץ את הוצאת כתב העת שלו "עכשיו", שהחל להופיע בסוף שנות ה-50. בתקופת השיא, שנות ה-70, יצא בכל שנה גיליון של כ-500 עמודים. "אני מקפיד תמיד על איכות", אומר מוקד. "לא היינו ממוסדים, לא היה מנגנון ארגוני, ומצד שני הייתי מטורף לקומפוזיציה, לאיכות מעולה. הייתי מוכן לחכות שלושה חודשים ש'בולי' (א"ב יהושע) ייתן לי סיפור, להמתין חצי שנה לשיר של יהודה עמיחי, או לטקסט של יורם קניוק, שהיה אומר לי שהוא עובד על משהו".

מוקד מתנהל בכבדות מדודה, הבריאות אינה כשהיתה, גם העלומים נותרו מאחור, אך הרוח לוהטת כתמיד. "אני קיצוני", הוא מעיד על עצמו. "אני לא מתון, אני רק לא צעקן. דעותי לגבי תרבות ברורות וחריפות, אני רק לא צורח אותן". הוא ממקם את עצמו "במרכז שבמרכז מבחינת ביקורת הספרות וגם ההגות". פעם כינו אותו הילד הנורא של הספרות העברית. כתבו עליו שהוא שחצן. משוגע. "אני לא יהיר", הוא אומר בחיוך סלחני, "אני מפוכח. אבל אני אאוטסיידר מול המרכז הבינוני".

print-image-1.1532091-1
צילום: ינאי יחיאל

קנאת גמדים

מילת המפתח של מוקד היא "בינוניות". הוא חוזר ומסביר, בסבלנות אין קץ, עד כמה השתלטה הבינוניות על התרבות הישראלית ואיך מנהלים אותה העסקנים הקטנים וכיצד נע כל עולם הספרות העברית בין "עורכים מזעריים של אירועים במוסדות ציבור" לבין "משוררות בינוניות ותת-בינוניות ומחברות סיפורת בינוניות עוד יותר". מוקד תוקף את המגדריות האופנתית, את "קהיליית התרבות", את הפוסט-ציונים ואת "הגמדים הרוחניים" השולטים באוניברסיטאות. "לעתים זאת בינוניות תוקפנית ולעתים דווקא בינוניות מחויכת, אבל זו תמיד הבינוניות ששולטת".

מוקד מוציא עכשיו ספר חדש, אסופת מאמרים מכל השנים: "בזמן אמיתי", הוצאת "עכשיו, עמדה וכתב". מאמרים שמנתחים באהבה דווקא את הספרות העברית של 50-60 השנים האחרונות. כמו מתאגרף ותיק הספיק מוקד להלום בצעירים ובוותיקים, ספג חבטות לא מעטות, ועדיין, מצולק וחבוש, הוא תמיד מוכן למאבק הבא. "אני, כאיש שמאל, מצוי במחלוקת עם חלקים מהשמאל הישראלי, אלה שמזוהים עם שלילת הציונות", הוא אומר. "ולכן 'עכשיו' הוא פטריוטי באופן מסוים. אמנם אני מכבד את 'תיאוריה וביקורת' של עדי אופיר ויהודה שנהב ואת 'מטעם' של יצחק לאור, 'מעיין' של רועי צ'יקי ארד, אבל כל אלה מעמידים במרכז את בעיית הציונות והכיבוש. זאת לא גישתי. לדעתי, ספרות חזקה דנה בכל השכבות של הקיום ביקום. החרדה מול המוות... ארוס. תשוקה וסטייה. הציונות והבעיה הישראלית-פלסטינית הן לא מרכז הקיום, מבחינתי. לא מעניין אותי המאבק בין ספרות ציונית לספרות פוסט-ציונית, מעניינת אותי הספרות".

לא רק השמאל מעורר בו כעס, גם האקדמיה, ובמיוחד פרופ' יגאל שוורץ, ראש מכון הקשרים לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית באוניברסיטת בן גוריון (ועורך בכיר בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר). "אני מגדיר את התנהגותם של אנשים כמוהו כקנאת גמדים", אומר מוקד, שהיה פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון. "לעומתי, הם לא קיימים. בכלל, נתנו לכל מיני אפסים קרנות מחקר ולי, שאני מאוד מרכזי כחוקר, לא נתנו כלום. לא קיבלתי שקל אחד. יש עלי חרם מלא בחוגי הספרות. למשל, מעולם לא הוזמנתי להרצות במכון הקשרים. זו תעודת חרפה לכל מי שאחראי על זה, בוודאי לאותו שוורץ שאין שורה אחת חשובה שהוא כתב בחייו".

על כך אומר פרופ' יגאל שוורץ: "צר לי על מוקד. זקנתו מביישת את נעוריו. הוא מצטרף למקהלה לא מכובדת של אנשים בעלי זכויות החושבים שיזכרו אותם רק אם יפזרו רפש על כל מה שמסביבם. כיצד יסביר שפירסם לאדם ש'אין שורה אחת חשובה שהוא כתב בחייו' - אני - יותר מ-600 שורות במאמר על מנדלי מוכר ספרים בחוברת 'עכשיו' 57 ב-91'? מאז, אגב, העדפתי לפרסם במקומות רבים אחרים. לא מפיו של מוקד אני חי.

"העניין כאן חמור הרבה יותר. מקורה של ההתקפה הנלעגת הזאת הוא דווקא בניסיון שלי לתמוך במוקד בימיו הלא זוהרים. לפני כשנתיים הצעתי למוקד לרכוש ממנו את הארכיון שלו ולשכן אותו במכון הקשרים באוניברסיטת בן גוריון בנגב. הצעתי גם לפנות לו חדר ולשלם לו כדי שיישב בו ויארגן את הארכיון. כל זה הן בשל חשיבותו של הארכיון והן משום שחסתי על האיש בעל הזכויות הלז, שהידרדר לשפל המדרגה. בסופו של דבר, הניסיון לא עלה יפה בגלל מכשולים משפטיים. מרגע שהפרויקט בוטל החל מוקד להכפיש אותי ואת המעורבים האחרים בו. אינך יכול לשמור על כבודו של אדם יותר ממנו. לבי לבי עליו".

חשובים וחשובים פחות

למוקד זכויות רבות בתחום הספרות העברית. הוא היה הראשון שפירסם סיפור הומוסקסואלי ארוטי, "נפלאת" של ה. יואב (הסופר יואב הלוי). הוא היה לבטח הראשון שפתח את השער לפני משוררים מזרחים. מוקד: "ב'אחד בעד שלושה, שלושה בעד אחד', פורסמו שירים ראשונים של משוררים מזרחיים, אלי בכר המרוקאי, פרץ בנאי הסורי ורוני סומק העיראקי. אני הראשון שפירסם שירים של אנטון שמאס, סמיח אל-קאסם וסיהאם דאוד. יוצרים פלסטינים. מבחינתי, יש טקסטים טובים או לא טובים. אני מקדם ספרות טובה, בלי שום קשר לשייכות כזאת או אחרת. שום נושא הוא לא טאבו אבל ספרות טובה אינה קיימת רק בזכות הנושא - מגדרי או אחר".

מוקד נמצא במצב לא פשוט. הוא יודע. "ניסיתי למפות את מצבי בארץ. מצד אחד, אני נתון במחלוקות קשות. אני לא איש ימין, אבל גם לא שמאלן אופנתי מיופייף וטיפש. יש עלי חרם של הבינוניים והאוויליים".

איך זה שהשירה, תחום לירי וענוג כביכול, מייצרת כל כך הרבה רחש, לחש, מתח ועימותים?

"זה לא תחום ענוג. הספרות רוויה כוחנות. זו ארץ קטנה וכל אחד כאן חושש מהתעצמות של השני. זה לא רק כלפי. יש כאן אווירה אלימה מילולית, רעיונית ולפעמים גם פיזית".

הרביצו לך פעם?

"פעם אחת בלבד. עמוס קינן תקף אותי אחרי שכתבתי עליו שכוחו לא במחזאות רגילה או בסיפורת. הוא היה סטיריקן גדול, ובעיני סטיריקן גדול חשוב יותר מפרוזאיקן בינוני. קינן לא הבין את גישתי, כי אם היה מבין, לא היה כועס. הוא ניסה ב'כסית' להנחית עלי אגרוף, אני הורדתי עליו בקבוק. דן בן אמוץ היה זה שחצץ בינינו. בדרך כלל ידידי דוד אבידן היה מעורב יותר באלימות פיזית. הוא היה מכה ומעורב, לעתים, בקרבות. אני לא".

print-image-1.1532092-2
רפרודוקציות: דודו בכר

בניגוד לרוח הרווחת כיום בנוגע לדן בן אמוץ ויצירתו, אתה דווקא בעדו.

"אני נגד השכחתו של דן בן אמוץ. יש לו טקסטים מעניינים. 'לזכור ולשכוח' הוא ספר טוב, אם כי לאו דווקא בתחום הסיפורת. הוא אפילו חשוב במידה לא מעטה. הוא יצר חיבור בין הרבה אנשים צעירים לסוגיות ישראליות חשובות".

הייתם חברים?

"לא. לא היינו מיודדים, אבל היו בינינו שיחות. בן אמוץ לא היה נדיב גדול, בלשון המעטה, אבל אני הייתי האדם היחיד בעולם, כנראה, שהוא הזמין אותו לתה. בן אמוץ השקיע כל כך הרבה אנרגיה בנשים, שזה תמיד שיעשע אותי. ואבידן תמיד ניסה להיות פופולרי כמו בן אמוץ. הוא התחרה בו.

"אישיותו של בן אמוץ היתה מורכבת. הוא היה אומר לי תמיד 'אתה ואבידן מתנהגים כאילו יש באמת היררכיה בספרות, אני לא מאמין בזה'. זה הציק לו, הגישה שלנו. אבל אני תמיד טענתי ועד יום מותי אטען שדירוג בין יצירות קיים. טולסטוי חשוב יותר מסומרסט מוהם, עם כל הכבוד. אפשר לאפיין יצירות חזקות לעומת יצירות פחות עקרוניות".

מוקד בא מעולם של חבורות ספרותיות תוססות, מתקופה שבה היתה סצנה ספרותית אמיתית, שמשוררים זכו להערצה בלכתם ברחוב כאילו היו כוכבי רוקנרול. "היתה חבורה ב'כסית' שהתקוממה נגד אלתרמן והיתה חבורה בוהמית של 'לול'. היה שיח בינינו. אבידן התעמת עם קינן, אני עם בן אמוץ. היה אקשן".

יש מישהו שאתה מעריץ?

"אני מעריץ גדול של אנשים צנועים שיש להם גם מידה רבה מאוד של כישרון. אריק איינשטיין, למשל. כשהוא עובר ברחוב אני מברך אותו לשלום בחום רב".

משחק הצללים

אחדים מהמבקרים לא ריחמו על מוקד והלמו בו בכוח העט והמקלדת. אחד מהם, אולי מהמוכשרים שבהם, היה דן עומר במדורו "נמר של נייר" בשבועון "העולם הזה".

"דניאל מרני היה שמו האמיתי, והוא היה איש לא רע", אומר מוקד. "הוא קיבל את 'נמר של נייר' והיה כותב תוקפני. היינו שונים בתפיסת העולם שלנו. הוא היה בשמאל הקיצוני, ואני לא. אבל הערכתי את רוח הקרב שלו, את ההתעניינות שלו. תמיד היה מעניין לקרוא את המדור הזה. הוא גם תירגם שירה ביטניקית, והיה מעורב מאוד בסצנה הספרותית הדינמית המרתקת. אין אנשים כאלה היום".

ד"ר יעקב מונבז

הוא נכנס בך, הוא כינה אותך גמ"מ (גבריאל מוקד מונבז, שם משפחתו המקורי). נעלבת?

"לא נעלבתי. זו היתה התקוטטות ספרותית".

ליד כתב העת "עכשיו" התקיימה, מתחילת דרכו, גם הוצאת ספרים נחשבת. מוקד גאה בהוצאת קובצי שירה של יהודה עמיחי ודוד אבידן. גאווה גדולה במיוחד חש על ספרים ראשונים של יוצרים שהוציא לאור והפכו לחלק מהקנון של הספרות העברית. "את 'דברים' של יונה וולך אני הוצאתי, את 'שירים ללואיס' ו'סלוויון' של יאיר הורביץ, 'חדר מורים' של אהרן שבתאי, 'פרק א, פרק ב' של מאיר ויזלטיר, 'שירי שריון' של אריה סיון, משורר טוב מאוד שאני פירסמתי אותו. 'בעד ההזיה' של יותם ראובני, 'זה מסתובב' של יוסף מונדי. 'בת יענה' של מאיה בז'רנו ו'מרגוט' של דליה הרץ ו'14 שירים' של ישראל פנקס". מוקד מציין באהבה גם את המשוררים הצעירים והעכשוויים, רועי צ'יקי ארד, אריק א., יהודה ויזן ועודד כרמלי.

הוא חי את הספרות ומרגיש כמעט אשמה על כך שהוא קורא "רק שעתיים נטו ביום, כל יום, ולא חמש שעות כמו שהייתי רוצה". הוא חסיד גדול של מערבונים, ויודע לצטט שורות שלמות מהסרטים האלה. אהבה נוספת היא השחמט. "אני אוהב לשחק, ואני לא רע בזה". בתקופת המחאה, בקיץ האחרון, נהג לבוא בקביעות למאהל בשדרות רוטשילד כדי להפגין הזדהות ולמצוא פרטנרים למשחק.

המחאה בקיץ האחרון העירה את המהפכן הקומוניסטי שבך, לא?

"כן. קרה משהו לא טוב לחברה הישראלית כולה ורבים וטובים חושבים כמוני. יסוד ההתקוממות של האנשים נגד הקפיטליזם הטורפני הוא לא כספי. זה לא רק שקשה לגמור את החודש. גם לי קשה לגמור את החודש. זו תפיסה שבמסגרת זו של בנקים וטייקונים יש מאבק על המציאות האמיתית. בעולם של הקפיטליזם הקיצוני המציאות היא רכישת מניות, אחד מהשני, ומשחקי הון. כל היתר הוא משחק צללים. אף אחד לא רוצה להיות צל ובישראל של 15 השנים האחרונות צבירת ההון היא המציאות האמיתית. ישבתי אצל נשיא המדינה שמעון פרס ואמרתי שההבדל העיקרי בארץ הוא בין אנשים שאין להם שום קושי לקנות בניין ומטוס פרטי לבין אלה שמתקשים לשלם חשבון חשמל וטלפון ואין להם כסף לאוטובוס. אמרתי לפרס: אתה לא היית מעולם בצד הזה של המתרס, ואני כן, ולכן אני מבין התמרמרות של שכבות חלשות וקשיי קיום - ואתה לא".

מוקד עורך, מחבר טקסטים אוונגרדיים, מתרגם. מרצה ומלמד. התפרסותו על תחומים שונים ורבים מעוררת הערצה, אבל אולי גם גורמת לחוסר-מיקוד. המשורר והמתרגם משה דור אמר לו פעם: "גבריאל, אתה איש רנסנס, אבל אנחנו לא בתקופת הרנסנס". ולמרות שעשה הרבה, כל כך הרבה, עיקר גאוותו של מוקד על המצאתו הספרותית ויצירתו הפרטית, ה"וריאציות". ותמיד, כששואלים אותו מה הדבר החשוב ביותר שעשה בחייו, יצביע על ה"וריאציות".

"זו פרוזה ניסיונית שבה אני מתמודד במישרין עם מצבי-דברים קיומיים", הוא אומר. "זו יצירה אקזיסטנציאליסטית, אולי ניאו-אקזיסטנציאליסטית. התחלתי לכתוב את הווריאציות כבר ב-59' ועד כה חלקן יצא במהדורות לידידים בלבד. מבחר וריאציות יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-95'.

מוקד נהנה לספר ש"ש"י עגנון נורא אהב את הספר שלי עליו ('שבחי עדיאל עמזה', הוצאת שוקן) ופעם אחת הראיתי לו את הווריאציות. עגנון אמר משהו, שלקחתי כדבר-שבח. הוא לא אמר אם זה טוב או רע. הוא אמר: 'כדי שסיפור יהיה סיפור חזק הוא אולי צריך להיות עכשיו לא-סיפור'. ואז הוא הוסיף: 'ייקח הרבה זמן, הרבה מאוד זמן, עד שיבינו מה זה הווריאציות שלך. כי אין בזה עלילה רגילה".

איך אתה מגדיר את עצמך?

"אקזיסטנציאליסט והומניסט, המצוי בתחושת התקוממות תמידית. כדי להבין מה זה נאציזם מספיק לשמוע חצי דקה מנאום של הפיהרר. כל הדיבורים על נאציזם לא אפקטיביים כמו לשמוע את היטלר מדבר. כדי להבין מהו הומניזם ליברלי מספיק לשמוע את צ'רצ'יל מדבר. העניין הוא שהומניזם הוא לא דבר טבעי ממש, אנחנו צריכים להיאבק עליו. אין לנו ערבות מהטבע. בעיני גם שאיפה לצדק חברתי היא חלק מההתקוממות האנושית. על כל פנים, כדי להבין אקזיסטנציאליזם מספיק לקרוא את קירקגור או קפקא".

500 גרפומנים

החיים בתל אביב של שנות ה-60 ובאוקספורד של שנות ה-70 (שם עשה דוקטורט) היו תוססים, בוהמיים. אבל מוקד תמיד נותר קצת מחוץ להילולה.

אהרן שבתאי
מילרוד מוטי

ניסית פעם סמים?

"אף פעם. אפילו לא עישנתי. אני בן מזל בתולה. חששתי שזה יפריע לצדדים באישיותי. דוד אבידן, ידידי, לקח אל.אס.די וזה לא השפיע עליו, כי היה לו אגו ענקי. יש אנשים שיכולים. רספוטין צרך רעלים בכמויות, וזה לא הרג אותו. יש אנשים שמסוגלים. אני לא".

אלכוהול?

"אני יודע לשתות, אלה הגנים הפולניים שלי. יש לי יכולת לשתות הרבה. עם אלכסנדר פן, ברחוב דיזנגוף 211, הייתי שותה, עוד כנער. הוא תמיד שיבח את יכולת השתייה שלי. אמרתי לו: אלכסנדר, אתה שותה קוניאק כפול, אני יכול כוסית אחת כל פעם. אתה גומר בקבוק וודקה בלי לאכול כלום, אני חייב איזה סנדוויץ' יחד עם זה. אבל שתינו. לא מעט שתינו יחד. אני הייתי בנוער הקומוניסטי ופן היה עורך בביטאון 'קול העם' שבו כתבתי והייתי סגן-עורך שלו בגיל 17. היתה תקופה מעניינת".

אתה נוסטלגי?

"אני נוסטלגי. מאוד מתגעגע לידידי דוד אבידן. ליוסף מונדי. ליונה וולך. אבל אני תמיד חי עכשיו. כאן. זוכר הכל, ועדיין חי עכשיו. בהווה".

אולי היתה זו טעות של הגורל, אולי הבל נעורים, אבל מוקד יכול היה להיות מסודר כלכלית ומשובץ בתוך המנגנון הפוליטי הישראלי, כראוי למי שפולה בן גוריון (לבית מונבז) היתה דודה של אבא שלו. "כשהייתי בן 13 הייתי מבאי ביתו של בן גוריון. אחת השטויות הגדולות שעשיתי - אמרתי לבן גוריון שהוא פונה יותר מדי ימינה. לאיש הזה, דוד, לא היה שום חוש הומור. הוא ראה בי אז, למרות שהייתי ילד, יריב אידיאולוגי. מאוחר יותר שרפתי קשרים גם עם מרטין בובר. עגנון המליץ עלי. בובר שאל: עד כדי כך? בובר היה אלוהים באירופה. כל המלצה שלו היתה פותחת דלתות. בטיפשות של צעיר אוויל אמרתי לבובר שהמודל של הסוציאליזם שלו, אני-אתה, של שיחות מדלת לדלת, לא יילך. בובר לא היה איש סובלני. הוא מחק אותי".

מוקד ניהל מערכות ציבוריות קשות ומלחמת ההישרדות שלו היתה כפולה ומשולשת: הישרדותו של איש תרבות במדינה שמזלזלת בתרבות ואמנות, איש עיקש ואידיאליסט מול ממסד תרבותי שלא תמיד פירגן לו על הישגיו ואדם שקורא מדורי כלכלה באדיקות, אך שורד בקושי במציאות כלכלית אכזרית. "אני כמעט הגעתי למצב של אבידן", הוא מגלה. "אין לי משרה משולמת היטב במוסד כלשהו. הפסדתי את כל רכושי. היה לי חוב לבנק לאומי, שתפח והתעצם. אני מוחרם על ידי הממסד התרבותי. אבל שום דבר לא יגרום לי להתכופף ולהתחנף. אני אומר אמיתות. לא מפחד מאף אחד. אז לא מזמינים אותי להרצאות, כל מיני גמדים רוחניים. זה מרגיז, אבל מה לעשות. זו המציאות".

יונה וולך.
חנה קלדרון

לפני שלוש שנים הסתבך גם בפרשת היעלמות שלושה מיליון שקלים מאגודת הסופרים, שהוא עמד בראשה. "התברר שחוסר זה נבע ברובו המוחלט מגירעון שירשתי מקודמי, וכן מאי-העברת כספים ממשרד התרבות", אומר מוקד. "על הסכום הקטן שנותר היו קבלות מקור של הוצאות לגיטימיות של אגודת הסופרים. בסוף הפרקליטות נשארה עם טענה בדבר 60 אלף שקל שלא נרשמו בזמן, שגם עליהם היו קבלות מקור, והפרקליטות נסוגה מרובה המוחלט של התביעה. מאז אני לא סומך על הפרקליטות. מה לא טענו נגדי? דברים איומים ונוראים, שלא היו ולא נבראו. אני לא איש קל, הסתכסכתי עם לא מעט אנשים, אבל מכאן ועד מה שניסו להדביק לי המרחק גדול מאוד".

מן הפרקליטות נמסר בתגובה: "בית משפט השלום בתל אביב הרשיע ב-24 בספטמבר 2008 את פרופ' גבריאל מוקד בהפרת אמונים בתאגיד, לאחר שהודה במסגרת עסקת טיעון כי קיבל החזרי הוצאות בסך 60 אלף שקל בניגוד לנהלים. אין לנו מה להוסיף על החלטת בית המשפט". פרקליטו של מוקד, עו"ד גד ויספלד, מסביר: "מוקד חתם על הסדר הטיעון כדי למנוע המשך עינוי דין. מדובר באדם מבוגר, ניצול שואה, שההליך הזה פגע בו פיזית ונפשית וגם פגע בכבודו".

מוקד עצמו טוען שנקלע לתסבוכת בגלל שילוב של גורמים: "נערי האוצר שנאו אותי כי תבעתי הגדלה משמעותית של תקציבים לתרבות והיתה אופוזיציה פנימית בתוך אגודת הסופרים, שהוא מקום שוקע".

עד כדי כך?

"זו היתה שטות גדולה להיכנס לאגודת הסופרים. יש שם 500 גרפומנים בערך. אף סופר חשוב לא נמצא באגודה. לא נתן זך, לא עמוס עוז. עשיתי שגיאה. נכנסתי. האמנתי שאפשר להציל משהו. אבל אי אפשר להציל את המוסד הזה. האגודה מעבר לכל תקווה".

היום המאושר בחיי

מוקד יכול לדבר על הכל, באריכות ובפרטנות. אבל על דבר אחד מעולם לא דיבר, לא סיפר וכמעט לא כתב. על הילדות שנגדעה. על הילד שנמלט מגטו ורשה עם אמו, כשאביו, שנותר מאחור, נרצח עם כל שאר המשפחה בידי הנאצים. "אני אכתוב את זה פעם. פעם", הוא אומר בשפתיים חשוקות.

חשוב לי לדעת איך עיצבה התקופה בגטו ורשה את התודעה שלך, ויותר מזה, איך יכול להיות שכתבת כל כך הרבה, על כל דבר שהעסיק אותך, ודווקא על זה כמעט כלום, אף פעם.

"לא כתבתי על עלילותי בגטו ורשה ולא סיפרתי כמעט כלום. הסיבה למיעוט זיכרונותי הכתובים היא פעילותי האינטנסיבית והבולעת הכל בחוויה הישראלית. עם זאת, אני רוצה עכשיו לסכם בכתב את זיכרונותי. בכל מקרה, החוויה מימי השואה היא בוודאי מעצבת".

אז ספר לי.

"בין גיל שש לגיל אחת-עשרה הייתי עד למאורעות קשים ואיומים ללא תקדים, ודווקא בתקופת ילדות. סבלתי רעב, קור, בדידות, פחד, כאבים. אבי נספה במרד גטו ורשה ואיתו רוב משפחתי. מובן גם כי הוצאתי מהתקופה הזאת כמה לקחים אישיים. ראשית, זיקה ציונית. נמאס לי להיות מיעוט בין הגויים. שנית, צורך באוונגרד חברתי לוחם נגד כוחות הרוע".

ומה עוד?

"שמוטב שליהודים יהיה בידיהם נשק תגובה והשמדה. אני חסיד גדול של כוח אטומי בידי ישראל, למשל. בנוסף לכך, ברור לי שכוח מרושע יכול להיות מובס רק בידי כוח גדול וצודק יותר. מבחינתי, הכוח הצודק הגדול יותר היה בלי ספק ברית המועצות והצבא האדום שלה. אם לא הם, לא היה נותר מאיתנו איש בחיים וגם היישוב העברי בארץ לא היה קיים. מלחמת העולם ושואת העם היהודי נטעו בי חשדנות עמוקה לגבי הקפיטליזם המערבי".

דוד בן גוריון
לע"מ לאה גולדה הולטרמן

למה?

"כי אין ספק שהמפלצת הנאצית לא יכלה לעלות לשלטון ולהתעצם ככה אלמלא חלק ניכר מההון הגדול היה תומך בה".

מה אתה זוכר?

"הייתי כילד במצבים שלא ייאמנו. ביליתי במרתף במשך חודשיים, בלי אוכל, תחת הפגזה נאצית כבדה בעת המרד הפולני בוורשה. לא היו מים זורמים. בקושי אפשר היה ללכת לשירותים. נותרו לנו רק כמה קופסאות שימורים של סרדינים ומלפפונים. פולנסקי, בסרטו 'הפסנתרן', משקף באופן מהימן מאוד את מציאות חיינו בזמן המרד הפולני.

"אתה יודע מה היה היום המאושר בחיי?" הוא שואל פתאום ומביט רחוק, אל נקודה נעלמת מעבר לכתפי. "היום המאושר בחיי היה יום חורף, טמפרטורה של מינוס 25 מעלות בהרי הקרפטים בדרום פולין, כאשר הגרמנים נסו והמון הצבא האדום נכנס לעיירה זאקופאנה בקול שירה גדול. הם שרו שירים רוסיים. אני אזכור עד יום מותי שאני חב את חיי לסטלין, למרשל ז'וקוב ושאר מפקדים וחיילים של הצבא האדום ולגבורה של העם הרוסי. אם לא הם, היטלר היה משתלט על יבשת אירופה מהאוקיינוס האטלנטי עד האורל, ואפילו רוזוולט וצ'רצ'יל לא היו מצליחים להזיז אותו משם, ואיש מהיהודים באירופה לא היה נותר בחיים. גבורת הצבא האדום ועמידתו הנחושה של סטלין הצילו את העולם וגם אותי כילד, ובלעדיהם גם היישוב בארץ היה מושמד".

למה נשאר אביך בגטו כשאתם ברחתם?

"אבי, שהיה רופא, התעקש להישאר שם, כדי להמשיך לתת סיוע רפואי למפקדת המרד של מרדכי אנילביץ'. אני זוכר את השיחה האחרונה עם אבא שלי, בחצר המושלגת של חצר בית החולים בגטו. שאלתי את אבא, 'לדעתך, גם בכוכבים שנוצצים ברקיע בלילה יש נאצים ומלחמה?' והוא חייך, חיבק אותי ונישק אותי בטרם עזבנו אמי ואני את הגטו. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".

איך הצלחתם לצאת משם?

"דודי שילם שוחד גדול למשגיחים של המשטרה הגרמנית ויצאנו מוקפים בקבוצת פועלים שיצאו למלאכת יומם, דרך פרוזדור בבניין שצד אחד שלו גבל בגטו. אחרי שנים רבות, כשבאתי לביקור בוורשה, אמרתי לידידי הסופרים הפולנים שזאת היתה דרך ההצלה שלי והלכנו יחד לאותו בניין שנותר קיים על עמדו, למרות שרוב בנייני ורשה נחרבו. אמרו לי: אין מעבר כזה, מרחוב לרחוב, כמו שאתה מספר. אבל אני התעקשתי. ואז יצאה לקראתנו אשה מנקה, עם דלי ומטליות רצפה. שאלתי אותה, תגידי, איך עוברים לרחוב השני? והיא אמרה, כן, יש מעבר כזה, רק שעכשיו יש פה דלת סגורה".

חזרת לפולין פעמים רבות אחרי המלחמה. לא נראה שיש בך זעם נגד הפולנים.

"אני לא נגד הפולנים באופן גורף. אני בעד פולנים קומוניסטים, סוציאליסטים וקתולים-ליברלים. אני נגד אנטישמים. היתה אנטישמיות חזקה מאוד בפולין, אבל זה היה שייך יותר לחלק מהשכבות העממיות. בערב הראשון אחרי שברחנו מהגטו, התארחנו אמי ואני בביתו של פולני נוצרי, פרופסור למוזיקולוגיה, שהיה קשור למחתרת".

גרוש בשלישית

הוא עלה לארץ בגיל 12, בשנת 46', והשתלב במהירות בתוך התרבות והשפה. "עברית למדתי תוך חודשיים", אומר מוקד. "אבל לא רציתי להיות צבר. לא התחברתי להווי ולספרות הטיפשית של הפלמ"ח, הצ'יזבטים, השירים הנלעגים, כל זה. הייתי ישראלי אירופי בעיני עצמי. הגעתי לארץ ישראל עוד לפני אמי ונקלטתי על ידי דודי ודודתי, חיים אליעזר וחנה ברנדס, שהיו יקירי העיר תל אביב, ועכשיו קצת נשכחו".

הם הכניסו אותו לדירתם שבשדרות קרן קיימת (עכשיו בן גוריון), שבה הוא מתגורר עד היום. לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה שלוה, שם למדו הפרופסור שלמה אבינרי, הארכיטקט אריה אלדר והמשוררים דוד אבידן, ישראל פנקס ואריה סיון, ואחרי שירות סדיר בצה"ל כמקלען ושק"מיסט, סיים מוקד לימודי תואר ראשון ושני בספרות, היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ובתל אביב ולאחר מכן נסע לאוקספורד שבאנגליה לעשות דוקטורט.

איש לא יודע מה מצבך המשפחתי. תמיד הקפדת לא לדבר על זה. מדוע?

"אינני יודע מדוע. נזהרתי מלחשוף את האנשים הקרובים אלי".

חושבים שאתה ערירי, אבל זה לא נכון.

"זה ממש לא נכון. לא חסרו לי נשים בחיי. נישאתי שלוש פעמים והתגרשתי שלוש פעמים. המשוררת עפרה שונית והעיתונאית דניאלה שמי היו נשותי הראשונות. שני בני, אורן ויונתן, נולדו מנישואי האחרונים לטובה רוזן (חוקרת הספרות העברית של ימי הביניים, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן גוריון). אורן מוקד משלים את לימודי הדוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה. יונתן הוא ספרן וחוקר קולנוע וגם עורך מדור הקולנוע בכתב העת 'עכשיו'. אני גאה בהם מאוד".

יש משהו שאתה מצטער עליו, בנוגע לחייך האישיים?

"כן. הייתי צריך להשתדל ולשמור על חיי הנישואים שלי, לפחות בפעם השלישית. לא היתה מזיקה לי יציבות".

למה לא הצלחת?

"אני לא יודע. נשים הן מקסימות, ואני לא יכול בלעדיהן, אבל יש בהן משהו מוזר. הן גם לא מפוענחות וגם לא צפויות".

משהו מפחיד אותך?

"לא מפחידים אותי בני אדם. גם לא מחלוקות. החשש היחידי הממשי שלי הוא קיומי, כולל בתור אקזיסטנציאליסט. אנחנו על כדור מסתובב סביב כור מימני ענקי, שזה השמש, וכל זה בתוך איזו גלקסיה לא מוסברת".

אתה חושב על המוות?

"לא כל יום, אבל לפעמים כן. האימרה שלי ב'וריאציות': 'נגד איתני הטבע ולא איתם', מבטאת את גישתי. כל הדברים שאנחנו עושים - אלבר קאמי הבין זאת באופן גאוני - אין לנו שום ערבות שיישאר מזה משהו. במוות יש איזשהו כאב, מבחינת חוסר הצדק שבעניין, זה כן. זה מכאיב לי".

האם חשוב לך להשאיר משהו אחרי מותך?

"אין ביטחון שמשהו יישאר מכולנו, אבל אנחנו חושבים שמן הצדק שיישאר. גם אני חושב שמן הצדק שיישאר משהו מכל מה שעשיתי אבל אף אחד לא מבטיח לי שכך אכן יהיה".*

cohen.boaz@gmail.com

-------------------------------------------------------------------------------------------

בקצרה

גבריאל מוקד על...

דוד אבידן - חבר טוב. גאון. חדשן. אני מתגעגע אליו.

מנחם בן - הוא טוען שהכתר עבר משירה רצינית לפזמונאות, וזה שטויות בעיני. עם זאת, יש אצלו צד יפה. הוא כותב נפלא על שירה שהוא אוהב. הבעיה שהוא אוהב מעט מאוד דברים.

אורי צבי גרינברג - לאומני קיצוני, אבל גם המשורר המטאפיזי הגדול ביותר שלנו.

יונה וולך - חברה אישית שלי עד מותה. היא היתה מתיישבת בטבעיות על ברכי, כשהיתה פוגשת אותי בבית קפה. מלכת השירה העברית משנות ה-60 ואילך. המדונה ההיפית האולטימטיבית. פירסמתי את שיריה הראשונים במדור "פנים חדשות" ב"עכשיו", חוברת 10. אמרו שזאת פורנוגרפיה. יש לה מחקים, אך אין לה מתחרים ואין לה ממשיכים.

נתן זך - מהמשוררים העבריים הגדולים ביותר. היו לנו המון ויכוחים, היו בינינו מחלוקות רבות, הוא איש קשה ביותר, שאני שמח שאני מכיר אותו כבר 60 שנה.

יוסף מונדי - לטעמי, לצד חנוך לוין ויהושע סובול הוא המחזאי העיקרי של דור המדינה. לפעמים אני מדבר איתו ומדמיין שהוא שומע ועונה.

ש"י עגנון - גדול הכותבים בשפה העברית מאז שנכתב התנ"ך. לא פחות. המחמאה ממנו היתה הדבר הנדיר והיקר ביותר שקיבלתי.

מנחם פרי - איש בעל זכויות. עורך חשוב. התקוטטנו, השלמנו. פרי שר המנון השלמה ופיוס בקול הטנור שלו. אני מעריך אותו מאוד.

יונתן רטוש - חיה משונה. יוצר חריג. זוחל קדמון כנעני נפלא. השפיע על רבים בתקופתי. גם אותי הוא הצליח להפוך קצת לכנעני.

אהרן שבתאי - פירסמתי אותו בראשית דרכו. שיריו הראשונים היו מעניינים וראויים. הוא רב איתי, כי אני מתעב את שירי "זיוה" שלו ואת שיריו הפוליטיים הקלושים.

פנחס שדה - הוא היה אירופי, נוצרי, חסידי, איש תרבות, אדם חכם, נטול כל אירוניה עצמית וחסר הומור. אני מעריך אותו מאוד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות