איראן, מי יודע

בשבועות האחרונים היתה התפתחות במערכת המדינית-הביטחונית שאותתה כי ההכנות למתקפה עלו מדרגה, אומרים כמה מקורות. מאז המערכת עוסקת רק בשאלה מי הדליף ולמה לא סותמים לתקשורת את הפה

בערבו של יום שלישי נכנסה ראש האופוזיציה, ח"כ ציפי לבני, לחדרו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בלשכתו בירושלים. זאת היתה עוד אחת מאותן פגישות עדכון שגרתיות, שנתניהו מחויב להן על פי חוק ונאנס לקיימן כמי שכפאו שד. מרבית הפגישה היתה בשש עיניים, בנוכחות סגן המזכיר הצבאי. הסוגיה האיראנית עלתה בה, בהרחבה.

באיזו רמת פירוט? עד כמה מצא נתניהו לנכון לשתף את לבני בכוונותיו, בתוכניותיו, בחזונו? סביר להניח שלא באותה מידה שהוא, כראש האופוזיציה בשנת 2007 עודכן בפרוטרוט, מבעוד מועד ובזמן אמת על ידי אהוד אולמרט, בעניין ביטחוני רגיש מאוד, שהיה על סדר היום. אחרי 45 דקות הקצין הבכיר יצא מהחדר והשאיר את השניים לבדם. האינטימיות הזאת מנוצלת בדרך כלל לשיחה פוליטית, או לסתם רכילות. כשאריאל שרון ויוסי שריד היו נותרים בארבע עיניים, הם היו מטנפים בארסיות ובציניות - תכונות ששניהם התברכו בהן למכביר - את חבריהם לממשלה ולכנסת, בהתאמה.

לבני ניצלה את 15 דקות התהילה (המפוקפקת) שלה עם נתניהו, לוויכוח מר על הנושא האיראני. היא סבורה שאסור לישראל לתקוף בעת הזאת, כאשר כל ראשי מערכת הביטחון מתנגדים. זאת עמדה עקבית שלה. לפני כמה שנים היא אמרה שהאיום האיראני אינו איום קיומי. יממה קודם לפגישתה עם ראש הממשלה היא שיגרה לעברו רמז עבה במליאת הכנסת, בפתיחת מושב החורף: "נתניהו, תקשיב לראשי מערכת הביטחון של ישראל", היא אמרה לו, "תקשיב להם בכל תחום - גם בנושא האיום האיראני".

כאן התבקשה קריאת ביניים. מי שהנחית אותה היה השר גלעד ארדן מהליכוד, שהזכיר ללבני כי אותם ראשי מערכת הביטחון תמכו כולם בעסקת שליט, שהיא התנגדה לה בדיעבד. מאוד בדיעבד. אבל גלעד שליט מאחורינו, ואיראן עוד לפנינו. מלבד אותה אמירה, שהובנה היטב בקהילה הפוליטית והתקשורתית, לבני מסרבת לפרט. "אני לא מנהלת את הדיון הזה בפומבי", היא אמרה שלשום, "זה היה משפט מאוד מוקפד. הדיון צריך להתנהל ביני לבין ראש הממשלה, בחדר. אחריותי מחייבת אותי לעצור במשפט הזה ותו לא".

ברק, נתניהו וגנץ ממתינים לגלעד שליט בתל נוף. "דיונים אין-סופיים על איראן, אלפי עמודי פרוטוקול והקלטות" תצלום: משרד הביטחון מוטי מילרוד

שאלתי אותה אם אחריותה כראש האופוזיציה אינה מחייבת אותה להתריע מפני מה שרבים חושבים שהוא לא פחות מאסון ממשמש. מה שח"כ בנימין בן אליעזר, עד לא מכבר חבר קבינט, כינה באותו דיון "חורבן הבית". מה שיו"ר העבודה, ח"כ שלי יחימוביץ', הגדירה "הרפתקה מופקרת ומגלומנית". לבני לקחה נשימה ארוכה: "אמרתי מה שאמרתי. ראש הממשלה הבין טוב מאוד למה התכוונתי. שקיפות היא עד לנקודה מסוימת. יש דיונים שצריכים להתקיים בחדר סגור. יש גבול לדיון הציבורי. לי יש את הקו האדום שלי. אם הדברים האלה מסתובבים היום בחוץ, שהממשלה תשאל את עצמה למה זה בחוץ".

עמדתה של לבני, כפי שנהוג לומר במקרים כאלה, היא "לגיטימית". היא היתה שרת החוץ ומייעדת את עצמה לראשות הממשלה. היא מעמיסה על כתפיה אחריות לא רק עכשווית, אלא גם עתידית. יחימוביץ', לעומתה, מרגישה משוחררת יותר. לפני כשבועיים, בשיחות פרטיות, היא הגדירה "קשקוש מוחלט" את הדיבורים שייחסו לנתניהו את שחרור שליט כ"ניקוי שולחן ערב פעולה באיראן".

השבוע, באותו ביטחון, היא דיברה אחרת. "נכון", מודה יחימוביץ', "עד לפני כמה שבועות התייחסתי לעניין הזה כאל ספין. אבל לא יכולתי להרשות לעצמי שלא לבדוק אותו ביסודיות. תמונת המצב המדאיגה שהתגלתה לי, חייבה הבעת דעה, גם אם מרומזת ומסויגת. ההיתכנות של תסריטים קיצוניים, היא מסוכנת מכדי להותיר אותה באוויר ובלי להבהיר את העמדה שלנו בעניין".

יחימוביץ' משתמשת בביטוי "שלנו", אף על פי שסיעתה עדיין לא קיימה דיון בנושא הלוהט. היא מציינת ששוחחה על כך בנפרד עם שבעת חברי הסיעה ומשיחות אלה עולה תמונה אחידה למדי. היא מסרבת לומר היכן בדקה, עם מי, מה התגלה לה, על בסיס מה היא כל כך נחרצת, כל כך חד-משמעית.

הכל מתועד

שלי יחמוביץ'
שלי יחמוביץ'מוטי קמחי

מקור מדיני אמר השבוע כי מעולם לא כתבו ושידרו רבים כל כך הרבה כל כך, על נושא שעליו ידוע להם מעט כל כך. מקור אחר התייחס בביטול ובזלזול לתיאורים העיתונאיים, שלפיהם נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק יושבים על סיגרים וויסקי ומתכננים מתקפה באיראן. "יש דיונים אין-סופיים, בנוכחותם של אנשים רבים", אמר האיש, "יש אלפי עמודי פרוטוקול והקלטות של הישיבות הללו. כל ראשי מערכת הביטחון מעורבים בכך, כמו גם שרי השמינייה. הכל מתועד, הכל צופה פני ועדת חקירה".

ניסיון לברר מדוע השיח התקשורתי-הציבורי התפרץ בעוצמה כזאת בשבוע החולף, העלה את הפרט הבא: על פי כמה מקורות, שאין ביניהם קשר, בשבועיים-שלושה האחרונים אירע דבר מה, היתה התפתחות כלשהי במערכת המדינית-הביטחונית, שאותתה ליודעי הדבר כי ההכנות למתקפה עלו מדרגה. המקורות אינם חלוקים ביניהם על חשיבות המהלך, אלא רק על מועדו: אחד טוען שהדבר קרה יומיים-שלושה אחרי ההצבעה בממשלה על עסקת שליט (אבל לא כתוצאה ממנה). אחר גורס: יומיים-שלושה קודם.

העיתון שהציף את הסוגיה היה "ידיעות אחרונות", בכותרת ראשית דרמטית ביום שישי שעבר ובסדרה של כותרות ראשיות בתחילת השבוע. דווקא ביום רביעי, כשהאבק שקע מעט והסיפור איבד גובה, יצאו השרים בני בגין (בגלי צה"ל), דן מרידור (ב"מעריב") ואביגדור ליברמן (ב"קול ישראל") במתקפה מתגלגלת, רבת ערוצים, נגד כלי התקשורת והפרסומים הגואים.

היציאה שלהם, שאליה הצטרף באיחור אופנתי חבר שמינייה נוסף, שר האוצר יובל שטייניץ, ליבתה את האש ותידלקה את העיסוק בפרשה ליממה נוספת. ואז, כמו תמיד אצלנו, הגיע שלב מלחמות הגנרלים: חבר השמינייה השר משה יעלון מהליכוד, צוטט כמי שתולה את האחריות להשתוללות התקשורתית בעיסוק האובססיבי של ברק באיום האיראני. יעלון לעולם לא יסלח לברק על שהצטרף לממשלה בדקה התשעים וגזל ממנו את תיק הביטחון.

בסביבתו של ברק הגיבו בחריפות. יעלון הכחיש שאמר וישראל שוב התגלתה במערומיה השלטוניים, כרפובליקת בננות, קריקטורה של מדינה (הביטוי הזה נכתב כאן לפני שבוע, בקשר להתפרעות האנטי-פלסטינית של שר החוץ ליברמן. כל שבוע מביא עמו ראיה נוספת, עגומה, למה שכבר אינו טעון הוכחה).

גם נתניהו לא סכר את פיו. בדיון במליאת הכנסת ביום שני, הוא ציין שאיראן גרעינית תהווה "איום ישיר וכבד" על העולם כולו, וגם על ישראל. בבוקר יום שלישי, בוועדת הכספים, התארח ברק למה שתואר כדיון על תקציב הביטחון. ברק מסר לחברי הכנסת סקירה ארוכה, כבת שעה, שתוארה על ידי כמה מהם "מבריקה" - גיאו-פוליטית, מאקרו-כלכלית, חובקת עולם ופלנטה. ברק, בתורו, לא ויתר על זכותו האלמנטרית לשפוך שמן על המדורה שהשתוללה בתקשורת כאשר ציין: "יכולים להיווצר מצבים שבהם ישראל תצטרך להגן על האינטרסים שלה בעצמה, בלא שתישען לא על כוחות אזוריים ולא על כוחות אחרים שיסייעו לה".

"שוב אתה מהלך עלינו אימים", התלוננה ח"כ זהבה גלאון ממרצ. העיסוק התקשורתי באיראן משרת את ברק. קודם כל את ברק. פעולה מוצלחת נגד מתקני הגרעין האיראניים בפיקודו המיניסטריאלי עשויה לשקם את מעמדו, להחזיר לו את אמון הציבור. ברק, אומר אחד מבכירי המערכת הפוליטית, "משוכנע שרק אדם בשיעור קומתו הביטחונית מסוגל להנהיג את המערכה הגורלית ביותר בתולדות מדינת ישראל, אולי מאז מלחמת העצמאות". פלא שברק לא היה בין המתנפלים על התקשורת? פלא שהוא אינו מפעיל את הצנזורה הצבאית? מה רע לו?

ואחרי השיטפון הזה באים האדונים המכובדים בגין, מרידור ושות', ומאשימים את התקשורת באובדן פרופורציות. אחד השרים אפילו העלה השבוע רעיון: להחיות את "ועדת העורכים", הגוף הארכאי והעבש שעבר מן העולם מזמן, לא רגע אחד מוקדם מדי. גוף שכלל את בכירי העורכים בתקשורת, מעין חבורת סוד מוחלט בהחלט, שהיה מתכנס מדי פעם בהזמנת השלטונות, שומע סודות כמוסים יותר ופחות ונוצר אותם בכספת, עד שהמנהיג היה נותן אור ירוק לפרסמם.

אם מחזירים את ועדת העורכים, מדוע לא למחוק שוב את הצבע משידורי הטלוויזיה ולאסור על החזקת דולרים? רטרו עד הסוף. במקום להתעסק בארכיאולוגיה, שלא לומר נקרופיליה, מוטב ששרי הממשלה יתבוננו על עצמם, ועל חבריהם. אצלם הבעיה, לא בתקשורת.

פינוי-בינוי

הכנסת חזרה השבוע מפגרת הקיץ הארוכה וחברי סיעת הליכוד התכנסו לדון במה שבאמת מעניין אותם: גורלם של כמה עשרות צריפים ומבנים ארעיים במאחזים הלא חוקיים, ובראשם עמונה ומגרון, המיועדים לפינוי והריסה. שעתיים ישבו להם חברי סיעת השלטון ועסקו בשאלה כיצד למנוע את ה"גירוש", אף שמדובר בהחלטת בית משפט, בעמדת היועץ המשפטי לממשלה, במאחזים שבנויים על קרקע פלסטינית פרטית ומזמן היו חייבים להיעלם מן השטח.

לבם של רוב חברי הליכוד גס בדקדוקי העניות הללו. הפריימריס באופק. המתנחלים, חברי הליכוד, הם כוח מאורגן ואפקטיבי. הם באים להצביע בהמוניהם. צריך להוכיח להם מי שומר על ארץ ישראל, על מתיישביה ועברייניה. ראשי הרשויות של הליכוד מן הגדה המערבית הוזמנו לסיעה על מנת לפקוח עין על הנבחרים, שלא יסטו מן הדרך. זה עבד.

השרים יולי אדלשטיין, יוסי פלד, לימור לבנת, יעלון וארדן התחרו ביניהם מי ימני יותר. שלא לדבר על הח"כים מן האגף הימני בסיעה: יריב לוין, דני דנון, ציפי חוטובלי וחבריהם. כולם התייצבו בגאון לימין המאחזים, כולם הציעו הצעות כיצד למנוע את הפינוי, כיצד לעקוף את היועץ המשפטי לממשלה שמתנגד להכשרת הבנייה על קרקע פרטית. "הוא עובד אצלנו, אנחנו לא עובדים אצלו", הם אמרו לנתניהו. "אם עמדתו שונה משלנו, צריך למצוא עורך דין פרטי שייצג אותנו", הציע השר ארדן.

נתניהו היה נבוך מעט. הוא הימהם והינהן ומילמל: "באמת? לא ידעתי. נבדוק", ועוד כהנה וכהנה מלות התחמקות. בצר לו ביקש מבני בגין, חבר הוועדה הממשלתית העוסקת במעמדם של המאחזים, להסביר לחברים את המצב המשפטי והפרקטי. בגין נעתר. השורה התחתונה בדבריו היתה חד משמעית: אין מנוס מפינוי. אין מנוס מקיום החוק. יישובים על קרקע פלסטינית חייבים להיעקר.

"הדיון הוא לא על עמונה או מגרון, הוא הרבה יותר רחב", הסביר בגין. "הדיון הוא איך מחזקים את היישובים היהודיים בשלושת הגושים, גוש יהודה, גוש שומרון וגוש בקעת הירדן. יש לנו מיליון דונם של אדמות מדינה שעליהן אנו בונים. יש קושי קל, יש קושי רב ויש אסון. העתקה של כמה עשרות צריפים ממקום למקום אינה גירוש, ואינה אסון ואינה טרגדיה, למרות שזו טרגדיה למשפחה". דבריו של בגין נקטעו כמה פעמים בצעקות רמות של יריב לוין וציפי חוטובלי. "איני יכול להתחרות עם אף אחד כאן על אהבת הארץ", השיב להם בגין ביבושת, "אני מביע את דעתי. תזכרו את הביטוי: תפסת מרובה לא תפסת".

אחד משרי הליכוד, בעל תודעה היסטורית מפותחת, שראה כיצד בגין ננזף ונגער בסיעה על ידי יושבי הספסלים האחוריים, נזכר באבא מנחם בגין ובדיון הסוער שהתנהל במרכז תנועת החרות בנובמבר 1978 על אישור הסכם השלום עם מצרים. המתנחלים, אנשי גוש אמונים, צעקו עליו, העליבו אותו, השליכו ביצים על הבמה. בגין הלך לעיתונאים (כפי שמתואר בספרו של נחום ברנע "יורים ובוכים") ואמר להם: "אף פעם לא הסיתו נגדי כך. גם לא באצ"ל, גם לא בתקופת הסזון. איש לא ילמדני אהבת הארץ מהי. עוד מעט וסקלוני".

הביטוי "עוד מעט וסקלוני" נאמר על ידי משה רבנו לאחר שירד מן ההר ולוחות הברית בידיו. הוא נתקל בעם ישראל שהתפרע והשתולל. אבל הוא לא נרתע, עמד מול המתפרעים, שבר את הלוחות והרג אלפים.

בדיוק 33 שנים אחרי שראש הממשלה בגין כמעט ונסקל, על פי תחושתו ודימויו, על ידי נציגי הימין המשיחי בתנועתו בשל הסכמי השלום עם מצרים, מוצא עצמו בנו, השר ללא תיק בממשלת נתניהו, במצב דומה, למרות ההבדלים, מול אותם שטופי משיחיות וזעם קדוש. לקראת סיום הישיבה, כשהנוכחים עמדו להתפזר, הטיח ראש המועצה האזורית שומרון, גרשון מסיקה, בבגין, בגסות אופיינית: "אביך בנה את אלון מורה". ארדן אמר: "אבות אכלו בוסר, ושיני בנים תקהינה". רק בודדים מחברי סיעת הליכוד, שעוד זוכרים דבר או שניים, לא ידעו לאן לשאת את הבושה.

קראו כתבה זאת באתר "הארץ" באנגלית:

Into the Fray



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5