טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקיבוץ חילוני, ההלוויה דתית

ישראלים רבים, גם דתיים, מעדיפים להיקבר בבתי קברות אזרחיים, חלקם בגלל תיעוב לממסד הדתי וחלקם מרצון לערוך טקס משלהם. בתי עלמין אלו מציעים שירותי קבורה יהודית מגוונים, לפעמים בסיוע שקט של חברה קדישא. כתבה רביעית בסדרה

תגובות

מחלת הסרטן שבה נאבק תקופה ארוכה הותירה לפרופסור חנן אשל זמן לתכנן את פרידתו מהעולם. אשל, ארכיאולוג באוניברסיטת בר אילן, מומחה בעל שם עולמי לתקופת בית שני, היה אדם דתי. בטרם הלך לעולמו לפני שנה וחצי, בגיל 52, ביקש מאוהביו לקבור אותו בקיבוץ החילוני מעלה החמישה ליד ירושלים. אף שזה בית עלמין אזרחי ופרטי, ההלוויה עמדה בכל הלכות הקבורה: טהרה, תכריכים, קריעה, קדיש ואל מלא רחמים. חנן אשל חי כיהודי ומת כיהודי, ועשה זאת בדרכו בבית עלמין שקט וירוק במבואות ירושלים, במקום במפעל האבן של הר המנוחות, ובעזרת רב אורתודוקסי שהכיר בחייו ושאינו קשור לחברה קדישא.

הרב בני לאו, רב קהילת הרמב"ן מירושלים, זוכר את הטקס שערך לאשל בעיקר כ"הלוויה רגילה לגמרי". אמנם היו קטעי שירה ונגינה, שאין מניעה הלכתית להעלאתם, אבל לא נגרע ממנו כל מרכיב דתי. כשומר מצוות היה אשל יוצא דופן בבחירתו להיקבר בבית עלמין אזרחי. אבל מאות יהודים בישראל נקברים מדי שנה באופן אזרחי, מרצונם החופשי. בדרך כלל, הם או בני משפחותיהם אינם מוותרים על סממנים דתיים.

יש מקרים שהטקס הוא דתי "רגיל" לחלוטין, אבל המשפחות מעדיפות להזמין רב או חזן באופן פרטי, לא חשוב מאיזה זרם יהודי, ולא למסור את הטקס לניהול אנשי חברה קדישא. זהו עוד צד בהפרטת חיי הדת בישראל: כמו בנישואים האורתודוקסיים הפרטיים ובגיורים הפרטיים, גם כאן קבוצה מנתקת את הקשר בין הדת לממסד הדתי, חברה קדישא במקרה הזה. גם כאן יהודים מעדיפים לפעול במרחב האזרחי-החילוני רק כדי לאמץ את המסורת ואפילו להכפיף עצמם להלכה לכל פרטיה. העיקר שתהיה להם בחירה. במקרה של קבורה, המחיר של בחירה כזאת הוא לפעמים עשרות אלפי שקלים.

print-image-1.1563624-1
מוטי מילרוד

המציאות החוקית והמעשית בבתי הקברות שונה מזו של חתונות, למשל, שם שמורה לרבנות הסמכות הבלעדית לעריכת קידושין. עסקי המתים בישראל אמנם פרוצים, לעתים מושחתים, ומבקר המדינה הצביע על כך בדו"חות שהוציא ב-2009 וב-2010, גם ביחס לחברות קדישא וגם ביחס לקיבוצים חילוניים שהקבורה היא להם עסק. מצד שני, חופש הדת ורוח התחרות נשמרים בבתי עלמין הרבה יותר מאשר בחיים מעל פני האדמה.

כללי השוק

בישראל רשומות 567 חברות קבורה, המטפלות בכ-40 אלף מיתות בשנה. במידה רבה עליהן להתחרות ביניהן על פי חוקי השוק החופשי, כל חברה והמוניטין שלה. מתים יהודים (כ-34 אלף בשנה) מטופלים בידי אחת מ-521 החברות קדישא, או אחת מ-12 החברות לקבורה אזרחית, והמשפחה יכולה לבחור למי לפנות. אנשי חברות קדישא לא יאפשרו קבורה בארון, וברוב המקרים גם לא יאפשרו קטעי נגינה. יש מקומות שלא יאפשרו לנשים לשאת הספדים - גם אם זו קרובת משפחה מדרגה ראשונה. לא מדובר בדרישות הלכתיות קשיחות, אלא בנורמות חרדיות שהשתרשו במרוצת השנים.

חנניה שחור, מנכ"ל חברה קדישא "קהילת ירושלים", שמטפלת בעיקר במתים לא חרדים בבירה ונחשבת מאירת פנים וקשובה יחסית לחברות קדישא בערים אחרות, אומר כי "הדעה הרווחת היא שחברה קדישא הם גנבים. אני לא יודע איך אני יכול לשנות תדמית. לצערי, אנשים לא מבחינים ביני לרבנות, למרות שיש הבדל גדול. אני מתחרה בשוק החופשי, ואם לא אהיה טוב לא יבואו אלי".

התחרות בענף, לכאורה לפחות, גברה מאז 1996, אז חוקקה הכנסת חוק לקבורה אזרחית חלופית לפיו כל ישראלי זכאי לבחור בקבורה אזרחית שעלותה תכוסה בידי הביטוח הלאומי - זהה לשירות שניתן בידי חברות קדישא. אף שבתי עלמין אזרחיים-ציבוריים נתקלים בקשיים רבים במגעיהם עם הרשויות (ולכן תלויה ועומדת עתירתן לבג"ץ של עמותות המפעילות אותם), האפשרות קיימת. לצד קבורה פרטית יקרה בקיבוצים, פועלים היום בתי עלמין אזרחיים-ציבוריים של עמותת "מנוחה נכונה", בבאר שבע ובכפר סבא למשל.

מספר הפונים לקבורה אזרחית לסוגיה, פרטית וציבורית, קטן יחסית. מנתוני מכון "עתים" עולה כי ב-2009 היה המספר 858 (כ-2% מ-38 אלף מיתות בסך הכל). רבים מהנקברים אזרחית הם "חסרי דת", שמשפחותיהם לא מצאו או לא ניסו למצוא להם מקום בחלקות היהודיות. אבל חלק מהמתים הם יהודים לכל דבר, שנקברו בבתי עלמין אזרחיים מתוך בחירה.

אבל השאלה המעניינת אינה כמה נקברים, אלא כיצד נקברים בבתי העלמין האזרחיים. כאן מתברר שאין כמעט בישראל טקס קבורה של יהודים על טהרת החילוניות. בית העלמין האזרחי הגדול ביותר הוא זה הציבורי שבבאר שבע. מנהלו, מוריס חלפון, מציע לכל משפחה שירותים שונים, ומאגר רבנים אורתודוקסים שיערכו את הטקס ושירותים שניתנים בידי אנשי חברה קדישא החרדים. לדבריו, רק מת שמשפחתו מבקשת זאת מועבר בטרם הקבורה לטהרה בידי חברה קדישא.

"מהיהודים שנקברים אצלנו", משער חלפון, "30%-40% מבקשים טהרה, גם אם לפעמים המשפחה מבקשת את זה בשקט. באופן כללי, מכלל היהודים 70%-80% מבקשים להכניס סממנים יהודיים בטקס. קבורה זה כמו יום כיפור. יש המון חילונים שאוכלים שרצים למשל אבל ביום כיפור הולכים לבית הכנסת. כשקורה הגרוע מכל, בכל זאת אדם נזכר שהוא יהודי, אז הוא רוצה שלפחות חלק מהטקס יהיה יהודי, שיהיה מגן דוד על הקבר, שתהיה טהרה, כל מיני סממנים. אני מציע למשפחות את כל השירותים והאפשרויות. זה ההבדל האמיתי בינינו לכל בית עלמין אחר".

ארון מחורר

"דרך החיים" היא חברה קדישא המנוהלת בידי אברכים חסידיים מהשרון. זו אחת החברות המספקות שירותי טהרה לפי ההלכה, באופן פרטי, לבתי עלמין אזרחיים. אבסורדי ככל שזה יישמע, ידי חברות קדישא כאלו מלאות עבודה בבתי העלמין האזרחיים בקיבוצים החילוניים. אבל אנשיהן אינם בעלי הבית אלא ספקי שירותים חיצוניים. אחרי ביצוע הטהרה במתקן של "דרך החיים" באזור כפר סבא הם מביאים את הגופה אל בית הקברות בקיבוץ ברכבם, לעתים בארון קבורה, דבר בלתי מקובל, למעט בבתי עלמין צבאיים.

זהו אבסורד ויוסי שטיגליץ, מנכ"ל "דרך החיים", נותן בו סימן חשוב: יש ישראלים שלא רוצים שאדם בעל חזות חרדית ינהל את הטקס החילוני שלהם, או אפילו יבוא אתם בדברים כשמתיהם מוטלים לפניהם. "זה חלק מהדימוי עתיק היומין של חברה קדישא", הוא אומר ביובש. "כואב הלב מזה, אבל מה שחשוב באמת הוא שאותם אנשים כן רוצים את השירותים שאנחנו נותנים, ועושים את זה רק מתוך כבוד למת".

השבוע, למשל, השתתפו אנשי "דרך החיים" בהלוויית איטה אלמוג, שמתה בלוס אנג'לס ונקברה בקיבוץ חורשים. אחרי הטיפול בגופה הם הביאו את הארון לבית הקברות "בית עולם" בחורשים, שמציג עצמו כאזרחי וגם יהודי. בבית העלמין הזה נקברים רק יהודים. לא מקבלים בו נוצרים או "חסרי דת" כמו במרבית בתי העלמין הקיבוציים, עיקרון שמאפשר גם לרבנים אורתודוקסים להיות חלק מהטקס. ביציאה מבית העלמין יש מתקן לנטילת ידיים.

גם ארון הקבורה המיוחד של חורשים מאושר בידי רבנים מסוימים, כי בתחתיתו נוקבו נקבים המאפשרים מגע עם האדמה, לפי הפסוק "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". גרשון, חסיד צאנז, התייצב בחורשים חצי שעה לפני תחילת ההלוויה, הביא בזריזות את הארון המנוקב ברכב חברה קדישא והסתלק בלי שהקהל, שכבר החל להתאסף, הרגיש בנוכחותו.

את הטקס ערך החזן הרפורמי פרדי פאר מקהילת בית דניאל תל אביב, שלא החסיר פרט דתי, נשא בקול תפילת אל מלא רחמים ורק הוסיף קטעי שירה, ישראליים ודתיים. הקהל החל להתפזר כשנשמעו מהרמקולים צלילי "שירת העשבים" של נעמי שמר, על פי רבי נחמן מברסלב.

מי שכבר ערך עשר הלוויות בחורשים הוא הרב האורתודוקסי-מודרני שאול פרבר, רב קהילת רננים ברעננה ומייסד "עתים". בעיניו, ההקפדה על חלקה ליהודים בלבד בחורשים עקרונית יותר - מבחינה הלכתית - משאלת ארון הקבורה.

"לרוב לא מדובר באיסור הלכתי", הוא מנמק. "כולם יודעים שבתפוצות, בצבא ובהלוויות ראשי העם, נקברים בארון. חברה קדישא לא עושה את זה כמדיניות, וזה בסדר. אני מסביר לאנשים את המנהג להיקבר בלי ארון, אבל מעדיף שאנשים לא ירגישו מנוכרים לכל התפישה היהודית אם הם מתעקשים על ארון. אני לא חושב שאנשים צריכים להגיע למקום שבו יידרשו לבחור בין הלוויה יהודית לקבורה בארון. הרי רוב האנשים נמצאים איפשהו על הרצף".

ההלוויה היהודית שערך הרב בני לאו במאי 2010, בקיבוץ מעלה החמישה, עוררה אצלו תהייה למה לא מאפשרים קיום טקסים דומים בבתי עלמין יהודיים-ציבוריים שמנוהלים בידי חברות קדישא, בלי לאלץ אנשים להתרחק לקיבוצים ומושבים ולשלם הון בעד חלקת קבר.

"זה דומה לחתונות", אומר לאו, "אם הממסד הדתי היה מספיק קשוב לרצונות ולבקשות של אנשים, עם סגנונם האישי, הפרטת שירותי הדת לא היתה נחוצה. רק אם נהיה ערוכים לתת שירותים שווי ערך לקליינטורה שלנו, רק אם תהיה לנו, בתור רבנים, תודעת שירות, לא נצטרך להפריט את השירותים. לא היה הבדל מהותי בין הלוויה בקיבוץ החילוני מעלה החמישה להלוויות שנערכו בקיבוץ הדתי סעד, או להלוויה של הרב חנן פורת (שהתקיימה לפני כחודש בקיבוץ הדתי כפר עציון), שהתחילה בשירה ואף נגמרה בשירה. גם ההלוויה של חנן אשל התנהלה בצורה נעימה, עם קטעים של שירה ונגינה. אין כל מניעה לעשות את זה, הכל תלוי ברצון הטוב של החברה קדישא". *

צהר תחת איום

90 שנה אחרי הקמתה, בלב הקונסנזוס הציוני והדתי, הרבנות הראשית מתקשה כיום לייצג אפילו את הציבור האורתודוקסי. החרדים, שהרבנות אמנם נמסרה זה כבר לשליטתם הכמעט-מלאה, ממשיכים לכפור בסמכות הרבנות בכל התחומים הדתיים. כעת מצטרפות אליהם קבוצות של חובשי כיפות סרוגות.

היחסים בין הרבנות לציונות הדתית ספגו מהלומה קשה השבוע, כאשר ארגון רבני צהר, מהזרם המרכזי-הממלכתי של הציונות הדתית, הודיע על סגירת מיזם הנישואין שלו. אחרי שנים של ניסיונות הצליחו לבסוף הרבנות ומשרד הדתות להצר את צעדי צהר. לטענת הארגון, הסיבה היא שעיני החרדים צרות בהצלחתו להשיא יותר מ-20 אלף זוגות ב-14 שנות קיומו.

סדרת הכתבות ב"הארץ השבוע" על יהדות אורתודוקסית מחוץ לממסד הדתי - שהתחילה לפני ארבעה שבועות ועסקה בנישואין, גירושין, גיור וקבורה - נפתחה בסיפורה של קבוצה שולית יחסית מבחינה מספרית של בוגרי ישיבות הסדר ובוגרות אולפנות, הבוחרים להינשא בטקסים אורתודוקסיים פרטיים שלא דרך הרבנות. הקבוצה, שאנשיה הם בעלי מודעות פוליטית מפותחת ובקיאים בענייני הלכה, התגבשה במידה רבה כאופוזיציה לרבני צהר, שתמיד קידשו את הממלכתיות ולא הסכימו לפרום את הקשר ההיסטורי עם הרבנות הראשית. מדובר בפוסט ציונים-דתיים (שאינם פוסט ציונים), שאינם מוכנים עוד לקדש את הקשר עם הרבנות.

בעוד רבני צהר התעקשו להישאר חלק מהמערכת ולהיות "הפנים היפות" של הרבנות, הקבוצה האופוזיציונית דרשה מהם להעז לצאת לדרך עצמאית גם בנוגע לכפיפות שלהם לאופן הפסיקה החרדית, בענייני משפחה למשל.

לקבוצה הזאת מצטרפים, מרצונם החופשי או בלית ברירה, מאות מתגיירים בשנה, מאות נפטרים ובני משפחותיהם וכעת אולי גם זוגות חילוניים רבים, שיבקשו למסד את יחסיהם בטקס אורתודוקסי אבל יוותרו על שירותי הרבנות. האם גם רבני המרכז הדתי יצטרפו? דרכם ההלכתית של רבני צהר לא תשתנה בעקבות האירועים האחרונים, אבל השבוע החולף, גם אם הוא מסתיים בפשרה אפשרית בין שר הדתות לצהר, עשוי להיות ציון דרך ביחסי הסרוגים והממלכתיות. בשבוע הזה חלה התקרבות בין רבני צהר וקבוצות האופוזיציה האורתודוקסיות, ואף אחת מהקבוצות לא התקרבה לרבנות הראשית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות