מלחמת הצללים בין ירושלים וטהראן

צה"ל והמוסד מתמודדים כיום עם אויבת מסוג חדש. פרטים חדשים על המאבק מתחת לשולחן שמנהלות ישראל ואיראן, שבוע אחרי הפיצוץ המסתורי

ביום הופעתו של הרמטכ"ל בני גנץ בוועדת החוץ והביטחון בכנסת, שבה צפה כי צה"ל יידרש לצאת ל"מהלך יזום והתקפי" ברצועת עזה, הבינו בוודאי בפיקוד הדרום כי המסר ההרתעתי שהשמיע גנץ מחייב הכנות הלכה למעשה. על כתפי אלוף הפיקוד טל רוסו רובץ עול הטיפול במשברים בגבול המערבי של ישראל - עזה, סיני, מצרים. אין זו הפעם הראשונה, כמובן, אך המציאות החדשה מחייבת להתאים את התרחישים בדרום לעידן המתהווה שלאחר שלטון חוסני מובארק.

אך בעוד עינה האחת של מערכת הביטחון פוזלת מערבה, המשיכה העין השנייה לבהות מזרחה, לאיראן. הפיצוץ ליד העיר קראג', בבסיס הפיתוח והייצור של משמרות המהפכה, יוחס כתמיד למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. קטילת 17 מאנשי משמרות המהפכה, בראשות הגנרל חסן טהרני מוקאדם, יקיר משטר האיסלאם המהפכני, גירתה את בלוטת ההשערות המצמידות למוסד כל מעלל כזה. תאונות אינן קורות, הן נגרמות, ומי יותר מהמוסד מיטיב לגרום להן (ולעתים לעצמו).

העין הביטחונית לא רק הביטה, היא גם קרצה. "כן ירבו", צוטט אהוד ברק, או שמא "כן, ירבו", על דרך האישור וההבטחה. הודאה מפורשת לא היתה כאן, כמקובל במלחמת איראן-ישראל בשלושת העשורים האחרונים, מלחמה המתנהלת בכללי משחק חשאיים אך ברורים, מתחת לסף ההתנגשות ההדדית הרועמת והמוצהרת. לא דו-קרב לאור השמש, אלא שח-מט אטי, מקיז רגלים ופרשים, בלי לאיים עדיין על המלכה משני הצדדים. זאת מלחמה חתרנית, לא לגמרי חרישית, אך נבלעת ברעשי הרקע הרגילים, בלי לעבור את הסף משגרה לחירום.

במזרח התיכון, ששיקולי כבוד ויוקרה אישיים, משפחתיים ושלטוניים עלולים לגבור בו על חישובים קרים, יש הבדל מהותי בין שתיקה להודאה. מנחם בגין לא התאפק ותבע לעצמו, בניגוד למוסכם, את תהילת תקיפתו של הכור העיראקי; והיפוכו בסיפור תקיפת הכור הסורי. זה גם ההבדל בין הפצצה רבתי, שאין להתכחש לה, לבין מבצעי התנקשות, חבלה ולוחמת ומחשבים, מלחמת צללים ורפאים עלומת זהות, למעט זו של הקרבנות.

סטודנטים איראנים מתפללים ליד המתקן להמרת אורניום באיספהאן, השבוע
סטודנטים איראנים מתפללים בשעת אירוע תמיכה בפרויקט הגרעין, השבועאי-אף-פי

המחלוקת בסוגיית מדיניות ישראל כלפי שאיפת איראן להשיג נשק גרעיני הבקיעה אל פני השטח בשנה האחרונה, מאז נכשל ברק במאמציו לדחוף את גבי אשכנזי לקצר את כהונתו כרמטכ"ל ולמנות תחתיו את יואב גלנט. היא יצרה טעות אופטית, כאילו האסכולות הן של נצים נגד יונים. למעשה, ברובד העלית של מקבלי ההחלטות, ראשיהם של גופי הביצוע וקומץ השותפים לפיקוח עליהם בכנסת, רק מיעוט שבמיעוט משלים עם התגרענות איראן. רובם ככולם, כך מוערך, נחושים לפעול לסכל אותה וחלוקים בשאלה מי, איך ומתי צריך לפעול. אין שם יונים. זהו ויכוח בין נצים פזיזים לבין נצים שקולים, אלה דוחקים את הקץ ואלה - דוחים אותו.

הבנה אילמת

הסיסמה "כל האופציות מונחות על השולחן" לא רק צופה פני עתיד. היא מאפשרת לנהל מתחת לשולחן תחרות כואבת אך מבוקרת של בעיטות, לפגוע בלי להסלים. לכן זעמו בטהראן על חסן נסראללה ופיגוע החטיפה של 12 ביולי 2006, שהמיט תגובה ישראלית חריפה. לרוב, זאת מלחמה בידי שליח, כמו החמאס והג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני, וגם - מאמינים בעולם - נגד שליחים (עימאד מורנייה, מחמוד אל-מבחוח) ומשלחיהם. איראן פוגעת בעורף הישראלי ברקטות; יש ושרשרת הפיקוד, האספקה והשיגור של הרקטות נפגעת, בתחנות שונות לאורך מסען, מהאוויר ומהים וביבשה.

מי לא נפגע? במי לא התנקשו, עד כה? עובדתית, לא בהנהגה הדתית-לאומית של איראן, מהאייתוללה עלי חמינאי ומטה; לא בנשיא מחמוד אחמדינג'אד וחברי ממשלתו; לא בפיקוד הבכיר של משה"מ ובמיוחד של "כוח קודס", אותו קוץ בבשרם של הישראלים והאמריקאים, בראשות הגנרל קסאם סוליימני. תמונת המראה היא שטרם הותקף, במצוות איראן, בכיר ישראלי או מערבי כלשהו. החסינות ההדדית בצמרת נשמרת, לפי שעה. משתמעת מכך הבנה אילמת: אם החסינות תופר בצד אחד, יסבול גם הצד השני.

איראן המהפכנית היא האויבת היחידה של ישראל שאינה ערבית, אויבת שהיתה לפנים בעלת ברית ושמאיימת על ישראל מטווחים סמוכים (לבנון ועזה) ורחוקים גם יחד, ללא גבול משותף.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

בהיותה לא-ערבית, בסכסוך שתמיד הוגדר "ישראלי-ערבי", גלום סיכוי לשיכוך האיבה האיראנית. הפרסים, השולטים תמיד באיראן, אף שהם רק כמחצית מאוכלוסייתה, בזים לערבים ומתנשאים עליהם. יחסם אליהם תועלתני, בהקשר הישראלי. בתקופת השאה היו נגדם. אפילו תתאסלם מחר ישראל כולה, יישאר בעינו המאבק על הבכורה במפרץ - הפרסי או הערבי, גם על כך הרי נטוש ויכוח מר.

הריחוק מישראל פירושו שלא צה"ל לבדו, למרות הישג ידם המרשים של חילות האוויר והים ואמ"ן, על יחידות האיסוף והמבצעים שלו, ניצב במערכה. אתו גם המוסד. השילוב בין הגופים הגיע בשנים האחרונות לשיאו. ראש המוסד תמיר פרדו, שבגילגול קודם, במלחמת לבנון 2006, היה חבר במטה של ראש אגף המבצעים במטכ"ל דאז, אלוף גדי אייזנקוט, הציב אצל ראש אמ"ץ הנוכחי, אלוף יעקב אייש, את ר', נציג בכיר ומנוסה במבצעי המוסד ומי שעוד עשוי לחזור לדרג הרם ביותר של המוסד.

לא תעלומה

ההיסטוריון של קהילת המודיעין, יואב גלבר, חקר ומצא שכבר בתום מלחמת תש"ח הוקם בטהראן בסיס "האחד" של יחידת הקת"ם, קצינים לתפקידים מיוחדים, לימים יחידה 504. מאז סוף שנות ה-50 התנהלו הקשרים הביטחוניים בין איראן לישראל בשני ערוצים מקבילים ולעתים מתחרים: המוסד מול סאווא"ק, "מינהל הביטחון והמידע", שילוב של מוסד חוץ ושב"כ פנים, ואמ"ן מול המודיעין הצבאי. הקשרים התהדקו במיוחד לאחר ההפיכה בבגדאד ביולי 1958. אז הוקם "כליל", המשולש הלא-ערבי של ישראל-טורקיה-איראן.

ראש הסאווא"ק האימתני, טימור בכטיאר, אירח את בני שיחו במועדוני חווילה מרווחים של המוסד האיראני. למקבילו, איסר הראל, לא נמצא מקום כזה מן המוכן לשכן בו את אורחיו מטהראן ומאנקרה. הראל שכר את האדריכלית דורה גד לתכנן את "המדרשה" בגלילות. למען האיראנים נבנתה מערכת חדרים גדולה במיוחד; לטורקים, בלא ידיעתם, הוקצתה מערכת חדרים בינונית, אם גם נוחה.

קשרי המוסד וסאווא"ק נמשכו גם לאחר שהראל הסתכסך עם ראש הממשלה דוד בן גוריון והתפטר, ולאחר שבכטיאר הפך מהמוציא לפועל (ולהורג) של השאה רזה פהלווי לאיום עליו; האלוף מאיר עמית והגנרל חסן פקרוואן, שניהם בעלי אופי פתוח יותר משל קודמיהם, קידמו את היחסים עוד יותר (השאה הרג את בכטיאר, חומייני - את פקרוואן). מחלקת מזרח באגף "תבל" במוסד - נחום אדמוני, דוד קמחי, נחיק נבות - תיזמרה את התיק האיראני מבית הדר-דפנה בתל אביב. הרמטכ"ל יצחק רבין, מפקד חיל האוויר עזר ויצמן וקצינים רבים, מהם שהדריכו את הצבא האיראני ומהם שסייעו לכורדים להציק לעיראק, היו אורחים רצויים באיראן. עם הדור שקדם למדעני הטילים, האוויר והחלל המאיימים על ישראל, רצה משרד הביטחון - לפי המסמכים שנפלו בידי האיראנים בשגרירות האמריקאית בטהראן - לפתח במשותף את הטיל שהתקרא "פלאואר" ומטוס קרב מסדרת ה"אריה", סמל השאה, יותר מ"כפיר" ופחות מ"לביא".

יחסי המערכות הביטחוניות (והכלכליות, מנפט ועד חקלאות ובינוי) נמשכו עד מהפכת חומייני ובריחת השאה. כנגד שלושה עשורים של שיתוף פעולה, רובו בסתר ומקצתו בגלוי, שלושה עשורים של איבה; אבל הזמן שחלף לא מחק את מאגר הידע שנצבר בישראל על התשתית האיראנית. מעולם לא היתה לישראל אויבת כזו: קצינים ישראלים - כולל ברק, בצעירותו - פקדו אותה, טייסי הקרב שלה טסו בשמיה ואנשי המודיעין שלה פעלו בה באין מפריע.

במובנים רבים, למרות כושר ההסתרה וההערמה בנושאים מסוימים, מרון ארד ועד לאתרי הגרעין, איראן אינה תעלומה. ישראלים רבים היגרו מאיראן או עבדו ותיירו בה. תמיד היה בה גם ציבור מוסלמי קנאי, שהגביל את מרחב התמרון של השאה והפגין נגד ישראל (למשל, כאשר נבחרת הכדורגל השכילה להפסיד למארחת בטהראן בשיא מלחמת ההתשה, באפריל 1970), אבל עד סמוך למהפכה עוד היה ביכולתם של טיילים מישראל להתאכסן באין מפריע במלון התרמילאים "אמיר כביר" בטהראן, לחלוק אוטובוס מקומי במסע לשיראז ולאיספהאן ולהצפין עד לגבול הטורקי - ובלבד ששלגי החורף לא קשים מדי.

גבולותיה היבשתיים והימיים של איראן ארוכים וחדירים לכל. עריה צפופות. מתנגדי המשטר מרושתים ומעודכנים. ומשמרות המהפכה ושותפיהן-מתחריהן במשרד המודיעין והביטחון, יורשו של סאווא"ק, מיומנים כנראה בהתקפה יותר מאשר בהגנה - תכונה אופיינית לארגונים כאלה.

בהנחיית חמינאי ובהשגחת משמרות המהפכה, איראן בונה עד כה בזהירות, יותר מאשר במהירות, תשתית לנשק גרעיני. תשתית, להבדיל מהנשק עצמו: היא מתקדמת במקביל בשלושת הנתיבים של העשרת חומר, שיכלול טילים ופיתוח ראשי קרב. שלושה נתיבים אלה כמו מזמינים אליהם את יריביה של איראן, לעקוב ולעכב, אבל מהתבטאויות ראשי המשטר ומעדויות בכירי המודיעין האמריקאי בקונגרס עולה כוונה איראנית לשחק במרכז המגרש, לא לידיהם של הלהוטים להפציץ את התשתית בהקדם. במונחי חילות אוויר, איראן רוצה לא מטוס, אלא טייסת. ראש קרבי גרעיני ראשון אך יחיד ימיט עליה התקפה ודאית. היא מעדיפה להכין חצי תריסר, אולי יותר, פזורים וחבויים, אפשר מורכבים על טיל בליסטי בין-יבשתי, המאיים לצורך הרתעה על וושינגטון וניו יורק.

עוד יותר מהישראלים, קרובים האמריקאים לנקודת רתיחה מול האיראנים, עדיין לא בהקשר הגרעיני אלא בזירת עיראק. שר ההגנה ליאון פאנטה ויו"ר המטות המשולבים גנרל מרטין דמפסי שיגרו השבוע אזהרות בכיוון זה, בשימוע בקונגרס. בו ביום - באותו יום של דברי גנץ בכנסת והפנמתם בדרגי הפיקוד בדרום - אירח ראש המועצה הצבאית העליונה השלטת במצרים, מוחמד חוסיין טנטאווי, את הגנרל האמריקאי ג'יימס מאטיס, מפקד סנטקו"ם, פיקוד המרכז, שבתחומו מצרים ואיראן, עיראק וירדן, סוריה ולבנון. לא יפתיע אם בשבועות הקרובים, בתגובה על הפללת משמרות המהפכה בפיגוע גדול נגד הכוחות האמריקאיים המתפנים מעיראק, תונחת מהלומת אזהרה אמריקאית נגד יעד איראני. השולחן מתנדנד, ובין האופציות יש הנמצאות דווקא מתחתיו. *



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5