המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

סיעור מוחות עם תמנון

שלושה מפגשים עם תמנונה אינטליגנטית

ביום חם במיוחד באמצע מארס נסעתי מניו המפשייר אל המקדש האפלולי והלח של אקווריום ניו אינגלנד, בתקווה לגעת במציאות חלופית. באתי לפגוש את אתנה, נקבת תמנון פסיפי ענקית בת שנתיים וחצי, במשקל 18 ק"ג ובאורך מטר וחצי.

בשבילי זה היה אירוע רב חשיבות. תמיד אהבתי תמנונים. שום חייזר מד"בי אינו מוזר ומבהיל כל כך. הנה מישהי שגם אם תגדל למשקל 45 ק"ג ולאורך של יותר מ-2.5 מטרים, עדיין תצליח לדחוק את גופה נטול העצמות דרך פתח בגודל של תפוז; בעל חיים ששמונה זרועותיו מכוסות באלפי כפתורי הצמדה שמסוגלים לטעום וגם לחוש; רכיכה עם מקור כמו של תוכי וארס כמו של נחש ולשון מכוסה שיניים; יצור שיכול לשנות את צורתו ואת צבעו ולהתיז דיו. אבל מה שמרתק מכל הוא, שמחקרים אחרונים מצביעים על כך שהתמנונים הם אינטליגנטיים ביותר.

פעמים רבות עמדתי מהופנטת מול אקווריום, תוהה, בעודי בוהה באישונים האופקיים של עיניה הגדולות והבולטות של התמנונה, אם היא בוהה בי בחזרה - ואם כן, מה היא חושבת? עד לא מזמן, שאלה כזאת היתה נראית מטופשת, אם לא מטורפת. איך יכול תמנון "לדעת" משהו, שלא לומר לגבש דעה? הרי התמנונים הם, ככלות הכל, "רק" חסרי חוליות - הם אפילו לא שייכים למשפחת החרקים, שקצתם, כמו שפיריות וחיפושיות זבל, לפחות נראים כבעלי בינה כלשהי. התמנונים נמנים עם חסרי החוליות בתוך משפחת הרכיכות, ולרכיכות רבות, צדפות למשל, אין מוח.

תמנון פסיפי ענקי במגע עם צוללן. תוחלת החיים שלו היא שלוש שנים בלבד
תמנון פסיפי ענקי במגע עם צוללן. תוחלת החיים שלו היא שלוש שנים בלבד. צילום: גטי אימג'ס

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

רק באחרונה כיבדו המדענים את השימפנזים, הקרובים כל כך לבני אדם עד כי אפשר לקבל מהם עירויי דם ולהפך, בהכרה שיש להם תודעה. אבל היום, חוקרי התמנונים משוכנעים יותר ויותר, שהחיות המוזרות הללו, נטולות העצמות - יצורים שאבותיהם הקדומים התפצלו מאילן היוחסין המוביל לזה שלנו בערך לפני 500 עד 700 מיליוני שנים - פיתחו אינטליגנציה, רגשות ואישיות נבדלת. ממצאיהם מאתגרים את האופן שבו אנחנו מבינים את התודעה עצמה.

היא מסתכלת עלייך

תמיד רציתי לפגוש תמנון. כעת באה ההזדמנות שלי: האקווריומיסט הבכיר סקוט דאוד אירגן פגישת היכרות: בחדר אחורי, הוא יפתח את גג האקווריום של אתנה; אם היא תסכים, אוכל לגעת בה. המכסה הכבד שכיסה את המכל שלה הפריד בין שני עולמותינו. עולם אחד היה שלי ושלכם, המציאות של אוויר ויבשה, שבו אנחנו משתרכים בחיינו, נשלטים על ידי עמוד שדרה ומוגבלים על ידי איברים המחוברים במפרקים ועל ידי כוח המשיכה. העולם האחר היה שלה, המציאות של יצור צמיג כמעט, הנושם מים ומתנועע בתוכם כחסר משקל.

אנחנו תופסים את עולמנו כעולם "האמיתי", אבל עולמה של אתנה אמיתי יותר: אחרי הכל, רוב העולם הוא אוקיינוס, ורוב היצורים חיים שם. ובין אם הם חיים בים או ביבשה, יותר מ-95 אחוז מכלל בעלי החיים הם חסרי חוליות, כמו אתנה.

ברגע שהוסר המכסה, התחלנו להתקרב זו לזו. היא כבר ביעבעה מהפינה המרוחקת של מקום מרבצה, שם הסתתרה, אל מעלה המכל כדי לחקור את האורחת שלה. שמונה זרועותיה הסתחררו כלפי מעלה, מתפתלות, חלקלקות, כדי לפגוש את שלי. שיקעתי את זרועותי עד למרפקים במים שחומם 14 מעלות. ראשה דמוי המלון של אתנה עלה וביצבץ מעל פני המים. עינה השמאלית (לתמנונים יש עין אחת דומיננטית, כמו שלבני אדם יש יד דומיננטית) הסתובבה בארובתה כדי לפגוש את עיני. "היא מסתכלת עלייך", אמר דאוד.

בשעה שמדדנו זו את זו במבט, ליפפה אתנה את זרועותי בזרועותיה, כשהיא ננעלת עליהן תחילה בעשרות ואחר כך במאות מכפתורי ההצמדה הרגישים והמיומנים שלה. כל זרוע מכילה יותר מ-200 כפתורים כאלה. את חוקר הטבע המפורסם וויליאם ביב, מגעו של התמנון דוחה. "תמיד יש לי מאבק (עם עצמי) לפני שאני מסוגל לתת לידי לעשות את המוטל עליהן ולתפוס בזרוע-ציד", הודה. אבל בעיני, לכפתורי ההצמדה של אתנה היתה תחושה של נשיקת חייזר - חוקרים ומלטפים בו-בזמן. אף על פי שתמנון יכול לטעום בכל חלק של עורו, חושי הטעם והמגע בכפתורי ההצמדה מפותחים באופן יוצא מהכלל. אתנה טעמה וחשה אותי בו-בזמן, כשהיא "לומדת" את עורי, ואולי גם את הדם והעצם שמתחתיו, בדרך שלא אוכל להבין לעולם.

כשליטפתי את ראשה הרך בקצות אצבעותי, היא החליפה את צבעה תחת מגעי, עורה המוכתם באדום נהיה לבן וחלק. זה, כך למדתי, סימן לתמנון רגוע. כשתמנון פסיפי ענקי מאבד את שלוותו הוא מאדים, עורו מתכסה גבשושיות, והוא זוקף מעל עיניו שתי פטמות, שכמה צוללנים אומרים שהן נראות כמו קרניים. אחד השמות של המין הזה הוא "דג השטן". עם מקור חד כשל תוכי, התמנון יכול לנשוך, ורובם מצוידים בארס נוירוטוקסי (רעלן עצבי) המתפרק בבשר. הלחץ של כפתורי ההצמדה של תמנון יכול לקרוע את הבשר (מדען אחד חישב ומצא שכדי להשתחרר מאחיזת הכפתורים של תמנון מצוי קטן בהרבה, יידרש כוח של רבע טון). מתנדב אחד שבא במגע עם תמנון יצא מהאקווריום כשזרועותיו מכוסות בסימני מציצה אדומים.

מדי פעם קורה שתמנון לא מחבב מישהו. אחד מקודמיה של אתנה באקווריום, טרומן, סלד ממתנדבת אחת. כשהוא משתמש במעין משפך, הקרוי סיפון, שליד צד ראשו, המשמש לו לתנועה בים, היה טרומן יורה בצעירה הזאת זרם עז של מי מלח בכל הזדמנות שנקרתה לו. אחרי זמן מה היא עזבה את ההתנדבות לטובת לימודים בקולג'. אבל כשחזרה לבקר כעבור כמה חודשים, טרומן, שלא השפריץ בינתיים על אף אחד אחר, שלח בה מבט אחד ומיד הרטיב אותה שוב.

אתנה היתה עדינה מאוד איתי - גם כשהתחילה להעביר את אחיזתה מהכפתורים החיצוניים הקטנים יותר, אל הכפתורים הגדולים יותר. נראה שלאט אך בהתמדה היא מושכת אותי לתוך האקווריום שלה. אילו היה גדול דיו להכיל את גופי, הייתי נכנסת ברצון. אבל בשלב הזה שאלתי את דאוד אם אולי כדאי שאנסה לנתק את עצמי מכמה מהכפתורים. בעזרתו, אתנה ואני התנתקנו זו מזו בעדינות.

מפגש עם תמנון פסיפי ענקי. מסוגל לשנות את מרקם עורו
מפגש עם תמנון פסיפי ענקי. מסוגל לשנות את מרקם עורו. צילום: גטי אימג'ס

התגאיתי בכך שהיא היתה כה נינוחה בחברתי. אך מה ידעה עלי שסייע לה לגבש את דעתה? כשאתנה הביטה לתוך עיני, מה היא חשבה?

בורחים מהאקווריום

כשאלקסה וורברטון עבדה על התזה שלה במעבדת התמנונים החדשה במכללת מידלברי, "כל יום", היא אמרה, "היה אסון". היא עבדה עם שני מינים: ה-Octopus bimaculoides שראשו כגודל קלמנטינה, ומין קטן יותר, מפלורידה, Octopus joubini. מטרתה היתה לחקור את התנהגות התמנונים במבוך דמוי T, אבל הנבדקים שלה הכשילו אותה כל הזמן.

הבעיה הראשונה היתה לשמור את התמנונים בחיים. האקווריום המכיל 1,500 ליטר חולק לשני תאים נפרדים, אחד לכל מין. אך אף על פי שהסטודנטים התקינו מחיצות בין התאים, התמנונים מצאו דרכים לחפור מתחתן - ולאכול זה את זה. או שהיו מזדווגים, פעולה קטלנית באותה המידה. תמנונים מתים לאחר ההזדווגות והטלת הביצים, אבל לפני כן הם נעשים סניליים, מתנהגים כמו אדם דמנטי. "הם שוחים באקווריום במעגלים, הם נראים כאילו עיניהם משתרבבות, הם לא מסתכלים לך בעיניים ולא תוקפים את הטרף", אמרה וורברטון. תמנון סנילי אחד זחל אל מחוץ לאקווריום, נדחק לתוך סדק בקיר, התייבש ומת.

לוורברטון נראה שכמה מהתמנונים אינם משתפים פעולה בכוונה. כדי לקיים את הניסוי במבוך ה-T, הסטודנטית ללימודי קדם-וטרינריה היתה צריכה לדלות ברשת את היצור מהאקווריום ולהעביר אותו לדלי. כשהדלי מכוסה היטב, היו התמנון והחוקרת יורדים במעלית לחדר שבו נמצא המבוך. כמה מהתמנונים לא אהבו שמוציאים אותם מהאקווריום. הם היו מסתתרים, נדחקים לפינה שממנה לא היתה אפשרות למשות אותם, ונאחזים בחפץ כלשהו בזרועותיהם ולא משחררים.

קצתם הניחו לעצמם להילכד, רק כדי להשתמש ברשת כטרמפולינה. הם היו מזנקים מהרשת לרצפה - ואז מתחילים לרוץ. כן, לרוץ. "היינו צריכים לרדוף אחריהם אל מתחת לאקווריום, הלוך ושוב, כמו שרודפים אחרי חתול", אמרה וורברטון. "זה כל כך מוזר!"

תמנונים שחיים בשבי בורחים מכלובי המים שלהם בתדירות מבהילה. כשהם עושים זאת, אפשר למצוא אותם על שטיחים, על מדפי ספרים, בקומקום תה ובתוך אקווריומים של דגים אחרים - שבדרך כלל משמשים להם כסעודה.

אף על פי שתמנוני מידלברי נטו לחולל אסונות, וורברטון חיבבה מאוד כמה מהם. קצתם, היא אמרה, "היו מניפים את זרועותיהם מחוץ למים כמו כלבים שקופצים כדי לקבל את פניך". אף שבעבודות המחקר שלהם מתייחסים הסטודנטים לתמנונים במספרים, הם נתנו שמות לכולם. אחת מתמנוני ה-joubini היתה כל כך בעייתית, שהם קראו לה "הכלבה". "לתפוס אותה בשביל המבוך לקח לנו תמיד 20 דקות", אמרה וורברטון. "היא היתה נאחזת במשהו ולא מרפה. פעם אחת היא נתקעה במסנן ולא הצלחנו להוציא אותה. זה היה נורא!"

והיתה גם וונדי. וורברטון השתמשה בוונדי בהצגת התזה שלה, אירוע רשמי שצולם בווידיאו. תחילה התיזה עליה וונדי מי מלח והרטיבה את חליפתה היפה. אחר כך, כשוורברטון ניסתה להראות כיצד התמנונים משתמשים במבוך ה-T, מיהרה וונדי לתחתית המכל והסתתרה בחול. וורברטון אומרת שכל המהומה התרחשה משום שהתמנונה הבינה מראש מה עומד לקרות. "לוונדי", היא אמרה, "פשוט לא התחשק להילכד ברשת".

עין של תמנון פסיפי ענקי. כשהוא מאבד את שלוותו הוא מאדים
עין של תמנון פסיפי ענקי. כשהוא מאבד את שלוותו הוא מאדים. צילום: גטי אימג'ס

הנתונים מניסוייה של וורברטון הראו כי התמנון ממין Octopus bimaculoides למד מהר באיזה צד של מבוך ה-T נמצא עציץ חרס שבו אפשר להתחבא. אבל וורברטון למדה הרבה יותר ממה שגילו הניסויים שלה. "המדע", היא אומרת, "מוגבל במה שהוא יכול לומר. אני יודעת שהם צפו בי. אני יודעת שלפעמים הם עקבו אחרי. אבל הם כל כך שונים מכל דבר שאנחנו חוקרים בדרך כלל. איך את מוכיחה את האינטליגנציה של מישהו שונה כל כך?"

מוח אחד, ועוד שמונה

מדידת מוחם של יצורים אחרים היא בעיה מורכבת. אחד מקני המידה המשמשים את המדענים הוא גודל המוח, מאחר שלבני האדם יש מוח גדול. אבל הגודל לא תמיד תואם את מידת האינטליגנציה. כפי שידוע היטב באלקטרוניקה, כל דבר אפשר למזער. מוח קטן היה הראיה ששימשה פעם כדי לטעון שציפורים הן טיפשות - לפני שהוכח כי ציפורים מסוימות הן אינטליגנטיות דיין להלחין מוזיקה, להמציא צעדי ריקוד, לשאול שאלות ולעשות חשבון.

התמנונים הם בעלי המוח הגדול ביותר מבין כל חסרי החוליות. מוחה של אתנה הוא בגודל של אגוז-מלך - כגודל מוחו של האפרור האפריקאי המפורסם, אלכס, שלמד להשתמש ביותר ממאה מילים ובמשמעותן. באופן יחסי, זה מוח גדול יותר ממוחותיהם של מרבית הדינוזאורים הגדולים.

מדד נוסף לאינטליגנציה: אפשר לספור תאי עצב. לתמנון המצוי יש כ-130 מיליון תאים כאלה במוחו. לבן אדם יש 100 מיליארד. אבל כאן הדברים נעשים מוזרים. שלוש-חמישיות מתאי העצב של התמנון אינן נמצאות במוח; הן נמצאות בזרועות.

"זה כאילו שלכל זרוע יש מוח משלה", אומר פיטר גודפרי-סמית, צוללן, פרופסור לפילוסופיה במרכז המחקר של האוניברסיטה העירונית של ניו יורק ומעריץ תמנונים. לדוגמה, חוקרים שקטעו זרוע של תמנון (שאותה יכול התמנון להצמיח מחדש) גילו כי לא רק שהזרוע זוחלת בכוחות עצמה, אלא שאם הזרוע פוגשת בפריט מזון, היא תופסת אותו - ומנסה להעביר אותו למקום שבו אמור היה להימצא הפה, אילו היתה הזרוע עדיין מחוברת לגוף.

"לפגוש תמנון", כותב גודפרי-סמית, "זה כמו לפגוש חייזר תבוני". האינטליגנציה שלהם כוללת לעתים שינוי צבעים וצורות. אחד הסרטונים ברשת מראה תמנון חקיין המשנה את צורתו לדג סנדל, לסוגים שונים של נחשי ים ולזהרון, על ידי שינוי צבעו, החלפת מרקם עורו ושינוי תנוחת גופו. סרטון אחר מראה תמנון הלובש את צורתו ומתגבש מתוך סבך אצות. עורו תואם בדיוק את האצות שמהן הוא צומח לכאורה - עד שהוא מתרחק משם בשחייה.

כדי ליצור את מגוון הצבעים שלו, התמנון משתמש בשלוש שכבות משלושה סוגים שונים של תאים ליד פני העור. השכבה העמוקה ביותר מחזירה באופן פסיבי את אור הרקע. השכבה העליונה עשויה להכיל את הצבעים צהוב, אדום, חום ושחור. השכבה האמצעית כוללת מערך של כחולים, ירוקים וזהובים מבריקים. אבל כיצד מחליט התמנון אילו בעלי חיים לחקות, אילו צבעים לשנות? למדענים אין שום מושג, בעיקר בהתחשב בכך שהתמנונים הם כנראה עיוורי צבעים.

אבל עדויות חדשות מרמזות על אפשרות עוצרת נשימה. חוקרים מהמעבדה לביולוגיה ימית וודס הול ואוניברסיטת וושינגטון גילו, כי עורו של הדיונון מהמין Sepia officinalis, קרוב משפחה מחליף צבעים של התמנונים, מכיל רצפי גנים הבאים לביטוי בדרך כלל רק ברשתית העין הרגישה לאור. במילים אחרות, ייתכן כי הראש-רגלאים - תמנונאים, דיונונים ודיונוני רחף - מסוגלים לראות בעור שלהם.

הפילוסוף האמריקאי תומס נייג'ל כתב פעם מאמר מפורסם שכותרתו "איך זה להיות עטלף?" עטלפים יכולים לראות באמצעות קול. כמו הדולפינים, הם יכולים לאתר את טרפם באמצעות הדים. נייג'ל הסיק כי בלתי אפשרי לדעת איך זה להיות עטלף. ועטלף הוא יונק כמונו - לא מישהו שטועם בעזרת כפתורי הצמדה, רואה בעזרת עורו ושזרועותיו הכרותות יכולות לשוטט בחופשיות, כל אחת עם מוח משלה. ולמרות זאת, יש חוקרים שעדיין עובדים בחריצות ומנסים להבין איך זה להיות תמנון.

היא מכירה אותי

ג'ניפר מאדר בילתה את מרבית זמנה בברמודה כשהיא צפה, פניה מטה, על פני המים ליד החוף. היא נעזרה בשנורקל וצפתה ב-Octopus vulgaris - התמנון המצוי. אף שהוא אכן מצוי (הם נפוצים בימים טרופיים וממוזגים ברחבי העולם), בתקופה שערכה את מחקרה באמצע שנות ה-80 "אף אחד לא ידע מה הם עושים".

מאדר עבדה במשמרות עם סטודנטים אחרים מ-6:30 בבוקר עד 6:30 בערב, וניסתה לברר זאת. לפעמים היתה רואה תמנון צד. מסע ציד יכול לארוך חמש דקות או שלוש שעות. התמנון היה לוכד משהו, מחדיר לו ארס ונושא אותו הביתה כדי לאוכלו. ה"בית", גילתה מאדר, הוא המקום שבו מעבירים התמנונים את רוב זמנם. בית (או מאורה) שתמנון יכול להשתכן בו לימים אחדים בלבד לפני שיעבור לבית אחר, הוא מקום שבו התמנון חסר השריון יכול להתחבא בבטחה: חור בסלע, קונכייה נטושה או חור צר באונייה טבועה. מין אחד, התמנון הפסיפי האדום, אוהב במיוחד להתאכסן בבקבוקי בירה חומים וגוציים.

תמנון אחר שמאדר צפתה בו בדיוק חזר הביתה וניקה את חזית המאורה בזרועותיו. ואז, לפתע, הוא עזב את המאורה, זחל כמטר משם, נטל אבן ספציפית אחת והציב אותה בחזית המאורה. כעבור שתי דקות יצא התמנון ובחר אבן שנייה. לאחר מכן בחר שלישית. כשהוא מצמיד את כפתוריו לכל האבנים, נשא התמנון את המטען הביתה, החליק דרך פתח המאורה וסידר בזהירות את שלושת החפצים בחזיתה. ואז הלך לישון. מה שהתמנון חשב נראה ברור: "שלוש אבנים זה מספיק. לילה טוב!"

הסצנה נחרתה בזיכרונה של מאדר. לתמנון "כנראה היה מושג כלשהו", אמרה, "מה הוא רוצה כדי לגרום לעצמו להרגיש בטוח מספיק בשביל לישון". והתמנון ידע כיצד להשיג מה שהוא רוצה: על ידי הפעלת מחשבה תחילה, תכנון - ואולי אף שימוש בכלים. מאדר היא המחברת הראשית של הספר "התמנון: חסר-החוליות האינטליגנטי של האוקיינוס", הכולל תצפיות בתמנונים המפרקים מבני לגו ופותחים צנצנות עם מכסי-הברגה. המחבר השותף רולנד אנדרסון מדווח כי תמנונים אף למדו לפתוח מכסים מחוזקים, חסיני-ילדים, של בקבוקוני גלולות טיילנול - מבצע שגם בני אדם רבים עם תארים אקדמיים מתקשים בו.

בניסוי אחר נתן אנדרסון לתמנונים בקבוקונים עם כדורים מפלסטיק שנצבעו בגוונים שונים והיו בעלי מרקמים שונים, כדי לברר איזה מהם מעורר יותר עניין. לרוב, כל תמנון תפס בקבוק כדי לבדוק אם הוא אכיל ואז השליך אותו. אך לתדהמתו ראה אנדרסון כי תמנונה אחת עושה דבר מרשים: היא הפריחה סילוני מים מווסתים בדקדקנות מהסיפון שלה כדי לשלוח את הבקבוק לקצהו השני של האקווריום, משם שלח אותו זרם המים בחזרה אליה. היא חזרה על הפעולה 20 פעם. בפעם ה-18 אנדרסון כבר התקשר אל מאדר עם הבשורה: "היא מקפיצה את הכדור!"

התמנונה הזאת לא היתה היחידה שהשתמשה בבקבוק כצעצוע. תמנון אחר מהמחקר ירה אף הוא מים על הבקבוק, ושלח אותו הלוך ושוב על פני המים. תצפיותיו של אנדרסון פורסמו בכתב עת לפסיכולוגיה השוואתית. "זה עומד בכל הקריטריונים של התנהגות משחקית", אמר אנדרסון. "רק בעלי חיים אינטליגנטיים משחקים - בעלי חיים כעורבים ושימפנזים, כלבים ובני אדם".

אקווריומיסטים שמטפלים בתמנונים מעריכים כי לא רק שבעלי החיים האלה יכולים לשחק בצעצועים, אלא שאולי הם זקוקים לשחק בצעצועים. באקווריום ניופורט שבסינסינטי פותח "מדריך להעשרת התמנון", ובו רעיונות כיצד לבדר את היצורים האלה. אחת ההצעות היא להחביא מזון בתוך ראשו של "מר תפוח אדמה" ולתת לתמנון שלך לפרק אותו. באקווריום של סיאטל, תמנונים פסיפיים ענקיים משחקים בכדור פלסטיק בגודל בייסבול שניתן להבריגו על ידי סיבוב שני החצאים. לפעמים הרכיכות מבריגות את החצאים בחזרה לאחר שאכלו את הטרף שהונח בפנים.

באקווריום של ניו אינגלנד נאלצו לגייס מהנדס שעבד על תכנון זירקוניה קובית (תחליף ליהלום) כדי שימציא משחק ראוי למוח של אתנה. ווילסון מנשי, שהתחיל להתנדב באקווריום אחת לשבוע לאחר שפרש מחברת הייעוץ ארתור די ליטל לפני 16 שנה, בנה סדרה של שלוש קוביות פלקסיגלס, כל אחת מהן עם סגר נעילה שונה. לקובייה הקטנה ביותר יש מנעול עם ידית שיש לסובב כדי לנעול אותו, כמו בריח באורוות סוסים. האקווריומיסט ביל מרפי מניח סרטן בתוך הקובייה השקופה ומשאיר את המכסה פתוח. אחר כך הוא מאפשר לתמנון להרים את המכסה. לבסוף הוא נועל את המכסה, והתמנון תמיד מוצא את הדרך לפתוח אותו.

בשלב הבא הוא נועל את הקובייה הקטנה בתוך קובייה גדולה יותר. הסגר החדש מחליק נגד כיוון השעון ונתפס במסגרת. הקופסה השלישית היא הגדולה ביותר, עם שני מנעולים שונים: בריח שמחליק למקום וננעל, ומנעול שני שהוא מעין זרוע הרמה, הסוגרת את המכסה בדומה לתפס של צנצנות השימורים הישנות.

כל התמנונים שהכיר מרפי למדו מהר. בדרך כלל הם משתלטים על קובייה לאחר שניים או שלושה ניסיונות, אחד בכל שבוע. "ברגע שהם 'תופסים את זה'", הוא אומר, "הם מצליחים לפתוח אותה מהר מאוד" - בתוך שלוש או ארבע דקות. אבל כל אחד מהם עשוי להשתמש באסטרטגיה שונה.

ג'ורג', תמנון רגוע, פתח את הקוביות בצורה שיטתית. גוונוויר חסרת הסבלנות לחצה את הקובייה האמצעית בגודלה חזק כל כך עד ששברה אותה, ועשתה בה חור ברוחב חמישה ס"מ. טרומן, אמר מרפי, היה "אופורטוניסט". יום אחד, בתוך הקובייה הקטנה יותר מבין השתיים, שם מרפי שני סרטנים, שהתחילו להילחם זה בזה. טרומן היה נרגש מכדי להתעסק עם מנעולים. הוא דחק את גופו באורך שני המטרים דרך הסדק בן חמשת הסנטימטרים שיצרה גוונוויר, ומבקרים שבאו לצפות באקווריום שלו מצאו את התמנון הענק דחוס, כפתוריו משוטחים, בתוך החלל הזעיר שבין דופנות הקובייה החיצונית שנפחה 230 סמ"ק לבין הקוביה הפנימית שנפחה 98 סמ"ק. טרומן נשאר בפנים חצי שעה. הוא לא הצליח לפתוח את הקובייה הפנימית - כנראה היה מכווץ מדי.

שלושה שבועות לאחר פגישתי הראשונה עם אתנה, חזרתי לאקווריום כדי לפגוש את האיש שתיכנן את הקוביות. מנשי, סבא שקט עם שפם שחור, מתנדב שם בכל יום שלישי. "יש לו גישה אמיתית לתמנונים", סיפרו דאוד ומרפי. השתוקקתי לראות כיצד אתנה מתנהגת איתו. מרפי פתח את מכסה האקווריום שלה, ואתנה עלתה בהתלהבות לפני המים. דלי עם חופן דגים עמד בקרבת מקום. האם היא עלתה בהתלהבות כזאת משום שחשה באוכל? או שמא היה זה מראה הידיד שמשך אותה? "היא מכירה אותי", ענה מנשי בעדינות.

הניסויים של אנדרסון עם תמנונים פסיפיים ענקיים בסיאטל מוכיחים שמנשי צודק. המחקר חשף שמונה תמנונים לשני גברים בלתי מוכרים, שהיו לבושים בצורה זהה, בחולצות אקווריום כחולות. גבר אחד האכיל באופן קבוע תמנון מסוים, והשני תמיד נגע בו במקל זיפי. בתוך שבוע, מיד כשראו את האנשים, נעו רוב התמנונים לעבר המאכיל והתרחקו מהמטרידן, שעליו גם כיוונו מדי פעם את סיפוניהם.

כשראתה את מנשי, אתנה התרוממה בעדינות ותפסה את ידיו וזרועותיו. היא התהפכה על גבה, והוא הניח דג קטן על כמה מכפתורי ההצמדה שליד פיה, במרכז זרועותיה. הדג נעלם. לאחר שאכלה, צפה אתנה באקווריום על גבה, כמו גור כלבים המבקש דגדוג בבטן. זרועותיה התפתלו בעצלתיים. נטלתי אחת מהן בידי כדי לחוש את הכפתורים - האם הזרוע הזאת ידעה שהיא אוחזת באדם אחר מזה שבו אחזו הזרועות האחרות? אחיזתה היתה רגועה, נינוחה. קודם לכן, איתי, היא נראתה שובבנית, חקרנית, נרגשת. האופן שבו החזיקה במנשי עם כפתורי ההצמדה שלה נראה לי כמו האופן שבו זוגות שנשואים הרבה זמן מחזיקים ידיים בקולנוע.

רכנתי מעל האקווריום כדי להביט שוב בעיניה, וראשה ביצבץ כדי להשיב לי מבט. "יש לה עפעפיים כמו של בן אדם", אמר מנשי. הוא החליק את ידו בעדינות ליד אחת מעיניה, גורם לה למצמץ באטיות.

עיניים של בן אדם

ביולוגים הבחינו כבר מזמן בקווי הדמיון שבין עיני התמנון לעיני האדם. הזואולוג הקנדי נ"ג בריל אמר כי העובדה שהאיברים האלה כמעט זהים היא "התכונה המרשימה ביותר בממלכת החי כולה". מדענים דנים כיום בשאלה אם אנחנו והתמנונים פיתחנו את עינינו בנפרד, או שמא אב קדום משותף היה אחראי ליצירתן. אבל אינטליגנציה היא עניין אחר. "הדבר שבזכותו יש להם שכל הוא לא אותו הדבר שבזכותו לנו יש שכל", אומרת מאדר, "מפני שלשני האבות הקדומים שלנו לא היה שום שכל". לפני חצי מיליארד שנים, ליצור הכי חכם על פני כדור הארץ היו רק תאי עצב ספורים. האינטליגנציה של התמנון ושל בן האדם התפתחה באופן בלתי תלוי.

"תמנונים", כותב הפילוסוף גודפרי-סמית, "הם ניסוי נפרד באבולוציה של המוח". וזה, לדעתו, מה שהופך את החקר של מוח התמנונים למעניין כל כך מבחינה פילוסופית.

מוח התמנון והמוח של בני האדם התפתחו כנראה מסיבות שונות. בני האדם - כבעלי חוליות אחרים שאנו מכירים באינטליגנציה שלהם (תוכים, פילים ולווייתנים) - הם יצורים חברתיים ומאריכי ימים. רוב המדענים מסכימים שאירוע חשוב שהניע את פריחת האינטליגנציה שלנו אירע כשהאבות הקדומים שלנו התחילו לחיות בקבוצות חברתיות. פענוח ופיתוח של הקשרים העדינים הרבים בין חברינו לקבוצה, ומעקב אחר היחסים המשתנים האלה במשך העשורים הרבים של חיי אדם ממוצע, היו בוודאי כוח מרכזי בעיצוב מוחנו.

אבל התמנונים אינם מאריכים ימים והם גם לא יצורים חברתיים. אתנה, לצערי, תחיה אולי רק עוד כמה חודשים - תוחלת החיים של תמנון פסיפי ענקי היא רק שלוש שנים. אם יוסיפו תמנון נוסף לאקווריום שלה, אחד מהם עלול לאכול את השני. מלבד הזדווגות, לרוב התמנונים אין קשר מיוחד עם בני מינם.

אז מדוע התמנון אינטליגנטי כל כך? למה נועד המוח שלו? מאדר חושבת שהיא יודעת את התשובה. היא מאמינה שהאירוע שהניע את התמנון לפתח אינטליגנציה היה אובדן השריון של אבותיו הקדומים. איבוד השריון שיחרר את התמנון לניידות. התמנונים כבר לא היו צריכים לחכות שהמזון ימצא אותם; הם יכלו לצוד כמו נמרים. ואף שרוב התמנונים אוהבים סרטנים יותר מכל, הם צדים ואוכלים עשרות מינים אחרים - שכל אחד מהם דורש אסטרטגיית ציד אחרת. כל בעל חיים שתצוד עשוי להצריך מערכת כישורים שונה: האם תסווה את עצמך למתקפת מעקב ומארב? האם תזנק בתוך המים במרדף מהיר? או תזחל אל מחוץ למים כדי ללכוד את הטרף שנמלט?

איבוד השריון המגן היה עסקת חליפין. כמעט כל בעל חיים שגדול דיו לאכול תמנון, יעשה זאת. כל מין של טורף מצריך אף הוא אסטרטגיית התחמקות שונה - מהבזקת צבעי אזהרה אם התוקף שלך רגיש לארס, דרך שינוי צורה וצבע כהסוואה ועד לחיזוק הכניסה לביתך באבנים.

אינטליגנציה כזאת לא תמיד נראית במעבדה. "במעבדה, נותנים לבעל החיים סיטואציה מסוימת, והוא מגיב", מציינת מאדר. אבל בטבע, "התמנון מגלה את סביבתו באופן פעיל, לא מחכה שהיא תפגע בו. בעל החיים מחליט לצאת ולהשיג מידע, מחשב כיצד יקבל את המידע, אוסף אותו, משתמש בו, מאחסן אותו. יש לזה קשר הדוק לתודעה".

אז איך זה להיות תמנון? הפילוסוף גודפרי-סמית הקדיש לכך מחשבה רבה, בעיקר כשהוא פוגש תמנונים ואת קרובי משפחתם, דיונונים ענקיים, או צולל באוסטרליה מולדתו. "הם מתקרבים ומסתכלים עליך. הם מנסים לגעת בך בזרועותיהם", אמר. "זה מדהים כמה מעט ידוע עליהם... אבל אני יכול לקבל את האפשרות שיתברר כי עלינו לשנות את צורת המחשבה שלנו על טבע המוח עצמו, כדי שנוכל להביא בחשבון מוחות עם 'עצמי' פחות ריכוזי".

"אני חושבת שלתודעה יש גוונים שונים", מסכימה מאדר. "ייתכן שישנם כאלה שהם בעלי תודעה מסוג שאיננו מסוגלים לדמיין".

אחיזה עדינה להפליא

בחודש מאי ביקרתי את אתנה בפעם השלישית. רציתי לראות אם היא מזהה אותי. אבל איך יכולתי לדעת? סקוט דאוד פתח את מכסה האקווריום שלה בשבילי. אתנה היתה בפינה אחורית אך מיד צפה למעלה, זרועותיה מושטות, הפוכה על גבה.

הפעם הגשתי לה רק זרוע אחת. נפצעתי בברך, ומכיוון שלא הייתי יציבה, נשענתי על יד ימיני כדי לרכון מעל האקווריום, כשאני עומדת על שרפרף. אתנה בתגובה תפסה אותי בזרוע אחת בלבד ובמעטים מכפתורי ההצמדה שלה. אחיזתה היתה עדינה להפליא.

נדהמתי מכך, משום שמרפי ואחרים תיארו לי בהתחלה את אישיותה של אתנה כ"נמרצת". "הם מרוויחים את השמות שלהם", אמר לי מרפי לפני כן. אתנה קרויה על שם אלת החוכמה, המלחמה והאסטרטגיה היוונית. בדרך כלל אינה תמנונה נינוחה, כפי שהיה ג'ורג'. "אתנה יכולה למשוך אותך לתוך האקווריום", הזהיר אותי מרפי. "היא סקרנית לדעת מה את".

האם היתה פחות סקרנית עכשיו? האם זכרה אותי? התאכזבתי שלא הוציאה את ראשה כדי להביט בי. אבל אולי לא היתה צריכה. אולי ידעה מי אני על פי טעם עורי. אבל מדוע נשכבה התמנונה הנמרצת הזאת מולי, על גבה?

ואז חשבתי שאולי אני יודעת מה היא רוצה ממני. היא ביקשה משהו. דאוד עשה כמה בירורים ושמע שאתנה לא אכלה כבר יומיים, ואז העניק לי את הזכות המרגשת לתת לה דג קטן. אולי הבנתי משהו בסיסי על מה זה להיות אתנה באותו רגע: היא היתה רעבה. הגשתי את הדג לאחד מכפתוריה הגדולים, והיא החלה להניע אותו אל פיה. אך עד מהרה היא גייסה זרועות נוספות למשימה, וכיסתה את הדג בכפתורים רבים - כאילו היא מלקקת את אצבעותיה, מתענגת על הארוחה.

דמעות על תמנון

שבוע לאחר ביקורי האחרון אצל אתנה, הזדעזעתי לקבל את המייל הבא מסקוט דאוד: "מצטער לבשר לך את החדשות העצובות. אתנה הגיעה כנראה לימיה האחרונים, אולי אף לשעותיה האחרונות. אך היא תמשיך לחיות דרכך". בהמשך אותו יום כתב דאוד ובישר לי שהיא מתה. להפתעתי, גיליתי שאני בוכה.

מדוע הצער הזה? מההתחלה הבנתי שתמנונים אינם חיים זמן רב. ידעתי גם שאף שאתנה אולי מזהה אותי, לא הייתי בשום אופן חברה מיוחדת שלה. אבל היא היתה חשובה לי מאוד, הן כאינדיווידואל והן כנציגת עולמה התמנוני. היא העניקה לי מתנה נהדרת: הבנה עמוקה יותר של משמעות המושגים לחשוב, להרגיש ולדעת. השתוקקתי להכיר יצורים נוספים מסוגה.

וכך, בהתרגשות מסוימת קראתי את המייל הבא מדאוד כעבור כמה שבועות: "יש גור תמנונים צעיר בדרך לבוסטון מצפון-מערב האוקיינוס השקט. בואי ללחוץ יד (X8) כשתוכלי".*

תרגום: מרב שמבן

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 וואו! אילן
  • 09:26
  • 03.12.11

תודה (:

02 מדהים  (לת) איתי
  • 09:30
  • 03.12.11

03 כתבה מעולה  (לת) עולה חדשה
  • 10:05
  • 03.12.11

04 תרגופ מזהיר  (לת) רן
  • 10:08
  • 03.12.11

05 האינטיליגנציה של התמנון, גבוהה כנראה משל אוהד כדורגל ממוצע. לכן יש להוציא מחוץ לחוק שימוש בתמנונים לניחוש תוצאות משחקי כדורגל  (לת) כבשה פועה מוסיפה תובנות משלה
  • 10:17
  • 03.12.11

06 מדהים ומרגש  (לת) עמרי
  • 10:27
  • 03.12.11

07 כתבה נפלאה ! יסמין
  • 10:43
  • 03.12.11

פעם, ניתנה לי הזכות לטפל במשך כמה חודשים בצלופח נהרות שהוחזק באקווריום ביתי גדול.
הצלופח הדגים תכונות אינטליגנציה דומות למה שמצויין בכתבה, בכל הקשור להיכרות אישית עם אנשים מסויימים וקבועים.
אני הייתי האדם היחיד, שהוא הניח ללטפו במשך זמנים ממושכים. הוא היה פשוט רובץ בתחתית האקווריום, ללא נוע ונותן לי ללטף את גופו המאורך והרירי לפרקי זמן ארוכים.
לעומת זאת, כל אדם אחר שהיה מכניס את ידו לאקווריום, היה זוכה לתקיפה שלעתים הסתיימה בנשיכות ממש.
לי היה נהיר, כי הוא מזהה לא רק את ריחי ואת מגעי, אלא את העובדה שאני באה אליו באהבה והערכה גדולות ולכן היה מוכן לתת בי אמון מוחלט.
כל מי שניגש בחשש אל האקווריום שלו, מיד היה מזוהה בעיני הצלופח, כמי שבא בכוונה חשדנית ונטולת אמון ולפיכך היה מסולק מיידית בבושת פנים.
יום אחד, כאשר מישהו שכח לחזק את מכסה האקווריום, יצא "פרד" (כך קראתי לו), לטייל אל מחוצה לו ורק בתום כמה שעות, מצאתי אותו והחזרתי אותו למים. כל הזמן הזה, בו נשאתי אותו בידיי, הוא שכב רגוע ולא ניסה לחמוק או לתקוף.
אני משערת שיהיו אנשים שלא יאמינו לכל העובדות שכתבתי כאן, אך הרשו לי להבטיחכם, כי כך בדיוק היה.
שבת שלום.

08 כתבה נפלאה, תודה. ממליץ לכולם לפגוש תמנון או דיונון מתחת למים, זו אכן חוויה מרגשת ומיוחדת  (לת) צוללן
  • 10:51
  • 03.12.11

09 אחלה של כתבה, מעניינת מאוד  (לת) יניב
  • 10:54
  • 03.12.11

10 כתבה מדהימה. יש לי נסיון עם תמנונים ולצערי בטיפשותי (בצעירותי) צדתי כמה י
  • 11:26
  • 03.12.11

אחרי כמה מפגשים התחלתי לחשוד בכך שהאינטיליגנציה שלהם גבוהה משחשבתי וכעבור זמן הייתי משוכנע (אף שלקח לי זמן להתרגל לרעיון) שהם סופר אינטיליגנטים ממש. חיה כל כך מרתקת שכשאני קורא על התרגילים שהם עשו לחוקרים אני מרחם עליהם. על החוקרים. ליבי על התמנונים שמתו בניסויים ושהרגתי בעצמי. לא יכול לאכול אותם יותר..

11 זה לא חדש שהם מאוד אינטליגנטים וידוע למדע עשרות שנים ע.
  • 11:30
  • 03.12.11

והטרגדיה שלהם , כפי שהיה אומר הפרופ' שלי , היא החיים הקצרים שלא מאפשרים להתפתח עוד יותר.

12 משובב נפש  (לת) הבו לנו עוד
  • 12:36
  • 03.12.11

13 אהבתי את הכתבה, כל הכבוד לתרגום הקולח.  (לת) משה
  • 12:37
  • 03.12.11

14 כתבה מרתקת  (לת) יפעת
  • 12:51
  • 03.12.11

15 ילדוד'ס, מותר גם לי לומר שזו כתבה מקסימה ? שפתי כהן
  • 13:10
  • 03.12.11

אחר כך אתם מתלוננים על הפאשיזם העולה שסותם לכם את הפה ?
מתי ומדוע הוכרזתי בהארץ כ"פרסונה נון גרטה" "
אללה יסתור איך הבולשביזם עמוק במדינה שלי.
ואלה עוד הטובים.
ירחם בעל הרחמים.

16 תודה למתרגמת ולעורכים שהביאו את הכתבה הזו כלשונה  (לת) יעל
  • 13:25
  • 03.12.11

17 כתבה מעולה! פשוט מרתק  (לת) שמעון ש
  • 13:48
  • 03.12.11

18 מרתק!!!!!!!!!!!!  (לת) מיי
  • 15:07
  • 03.12.11

19 כתבה מצוינת רעות
  • 16:23
  • 03.12.11

כל כך מעניין ו התרגום היה נפלא!

20 אולי תמנון לא צריך תמנונים אחרים כי כל יד שלו היא מח בפני עצמה כך שהוא חי בקבוצה של שמונה + אחד כל הזמן.  (לת) האמת. לא בודד.
  • 17:14
  • 03.12.11

21 תמנונים ודיונונים הם יצורים נפלאים אפי
  • 17:50
  • 03.12.11

חכמים ויפים. ואיזה טעם, איזו פריכות , ממש נהדר.

22 כתבה נפלאה, תודה  (לת) יערה
  • 18:26
  • 03.12.11

23 כתבה מצויינת  (לת) תודה
  • 19:39
  • 03.12.11

24 מרגש עד דמעות, כתבה נפלאה ערן סחר
  • 20:06
  • 03.12.11

מרחיבת דעת

25 נ"נ - אני אוהב אותך!!!  (לת) עוף מוזר
  • 21:05
  • 03.12.11

26 כתבה מרתקת, תודה.  (לת) יעל
  • 01:06
  • 04.12.11

27 מרב שמבן שיחקת אותה. האם את עוסקת כמתרגמת בשוק הפרטי? מחפשת עבודה? תרגום  (לת) אחלה תרגום
  • 01:19
  • 04.12.11

28 מרגש אדם יכין
  • 15:53
  • 04.12.11

כתוב יפיפה ומעניין - לא יכולתי להפסיק לקרוא. תודה

29 יפה מאוד, מעורר ומסקרן ניר
  • 21:00
  • 04.12.11

תודה

30 כתבה נפלאה. כל כך חבל שרוב האנשים דן
  • 23:07
  • 06.12.11

יפגשו בתמנון אם בכלל, בצלחת בתור "קלאמרי". חיה אינטיליגנטית ומרתקת, עלו לי דמעות בעיניים כשחשבתי על הפעמים שאכלתי קלמארי בעבר.

אפי מתגובה 21 - אתה הדוגמה לצדדים המכוערים של המין האנושי. רוע לב ואגוצנטריות חברו להם יחדיו.

  •   אויש חלאס !! הביתה ! הרי בעצמך ציינת שאכלת אותם!..! ! אורלינג
    • 02:32
    • 09.12.11

    כשאחרים עושים זאת (מבלי לבטא נקיפות בדיעבד) הם "מכוערים, רעי-לב ואגוצנטריים"? בלעע.

31 הרגישות של התמנונים לא עברה לכותבת ולחוקרים פרדוקס
  • 01:27
  • 07.12.11

החוקרים מדברים על חיה תבונית ובכל זאת מתעללים בהם במעבדות מחקר במקום לאפשר להם לחיות בסביבה טבעית. ואולי ה"כלבה" פשוט לא רוצה שיוציאו ויכניסו אותה מהמקום שלה כל הזמן. והסיום: בואי לפגוש את החיה הבאה שכלאנו והעברנו לסביבה מלאכותית סגורה

32 והדיונונים חכמים ומודעים כמו התמנונים? חייב לדעת, מת על זרועות מטוגנות, ועכשיו זה נעשה קצת קשה...  (לת) אזוב שבקיר
  • 06:25
  • 07.12.11

33 לינק לתמנון חקיין ... תראו עד הסוף כשהוא מחקה חיה שהולכת על שתיים אחד
  • 15:15
  • 07.12.11

http://www.youtube.com/watch?v=t-LTWFnGmeg&feature=related

ובלי קשר ... יהיה נחמד לצרף לכתבה סרטונים להמחשה

34 כתבה מעוררת מחשבה ותרגום מצוין. ותודה מגיעה גם ל"הארץ".  (לת) רני
  • 19:42
  • 08.12.11

35 יופי של כתבה. כיף. תביאו עוד כאלה.  (לת) תמנונית
  • 10:48
  • 09.12.11

36 כתבה מקסימה, תודה!  (לת) אמיר
  • 19:48
  • 09.12.11

37 מעולם לא היה לכם האומץ לתת באמת הזדמנות.אל תסתפקי בגיבובים. מרב,חבל שאת מחבירה במילים
  • 00:53
  • 28.04.12

רכיכה , נכון, אבל עם 8 זרועות.תגידי לאן ואני באה! 30 שנה זה הרבה זמן לחכות. מה 30, 40. וזה פשע.