מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

וילה בג'ונגל

לאחר ביקור במלון מגוריו של נבוקוב במונטרה שבשווייץ, ובאתרי הסרט "ורטיגו" בסן פרנסיסקו - יצא הצליין החילוני אל התחנה השלישית במחוזות כיסופיו: "בית המפל" של פרנק לויד רייט, פנסילבניה

"כל נשמה בונה לעצמה בית; ומעבר לבית - עולם; ומעבר לעולם - שמים. דע אפוא, שהעולם קיים למענך; בנה, לפיכך, את עולמך שלך"

(ראלף וולדו אמרסון)

הישיש הכחוש בחולצת הפסים ובשלייקס האדומים, שיצא מבקתת עץ ופסע בצליעה מהוססת לעבר הכביש הצר, הצמיד לאוזנו את ידו הגרומה והרועדת:

- "מה? מה?"

הוא היה הנפש החיה היחידה שנראתה זה חצי שעה בשולי הדרכים המפותלות הללו, וגם הוא לא נראה חי במיוחד. לידו כישכש במרץ, בזנב קטוע, כלב רוח כחוש לא פחות, שראשו תחוב בקונוס פלסטיק ענק.

מסביב היו השדות והאסמים, עשן לבן שהתאבך מארובות הבקתות והבתים הפזורים בדלילות, והרחש העצום שעלה מהיערות - עצים צפופים ואינסופיים היורדים לעמק ומטפסים על צלעי הגבעות שממול - כולם בצבעים מסמאים של שלכת: אדום, צהוב, זהוב, כתום, ענבר, פה ושם אפילו סגול. המוות העונתי נראה כמו פריחה נהדרת ב"קיץ אינדיאני" זה - ביום סתיו זוהר, חמים וכחול-שמים, בלב לבה של הארץ, בקצה רכס הרי האפלצ'ים, מערב פנסילבניה.

- "פולינגווטר", אמרתי בפעם השלישית או הרביעית, בכל פעם לאט ומודגש יותר.

- "מה? מי?"

ככל שלא הבין, סקרנותו של הקשיש רק גברה: הנה מישהו בשברולט אימפלה שחורה - סוכן פדרלי? רוצח שכיר? המברט המברט? - הגיע לעמק שום-מקום בואכה הר העצה הלא-ברורה, ומתעניין במשהו שנשמע כמו "הולי ווטר", או "הולי האנטר"; ושמא הנוסע בא להזהירו מפני "מים נופלים", העומדים להציף את כל העמק בגלל פרצה בסכר?

אני: "פו-לינגג-וו-טר!"

קשיש: "מי? מתי??"

כשנואשתי גם ממנו והמשכתי בכביש העולה לתוך היער, ראיתיו במראה האחורית - נטוע במקומו, ידו עדיין על אוזנו, לידו עדיין מקפץ הכלב, עם רמקול במקום ראש.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

פולינגווטר. "הצדודית המוכרת של המרפסות והמעקות האופקיים, המשורבבים ותלויים באוויר כבאורח פלא מעל המפל, הגועש ברעש רב מהמשוער".

היה זה האדם המקומי השלישי שהשם "פולינגווטר" לא רק שלא גרם ללבו להחסיר פעימה, או לפחות לזקוף את חזהו בגאווה לוקאלית - אלא שפשוט לא אמר לו דבר: כך גם הנהגת הממושקפת של אוטובוס התלמידים הצהוב, שהגיח בסיבוב, על רקע מעבה-יער צהוב כמוהו; כך גם הבחורה בג'יפ הלבן, שאמנם "שמעה על זה" - אבל לא ידעה בדיוק איפה זה, ובכל זאת יעצה לנסוע אחריה, בתוך מטר העלים הנושרים.

וכל זה - קרוב כל כך למטרה; לאחר ש"מישל אובמה" (כפי שכיניתי את הקריינית ההחלטית בג'י.פי.אס) כבר הכריזה נחרצות על "ההגעה ליעד", בטרם חזרה לגרד בפדחתה כדי להשמיע את פסק הדין הדראוני: "רי-קלקיולייטינג" (מחשבת מחדש); ואחריו - את גזר הדין הבלתי נמנע: "בצע פניית פרסה במקום החוקי הקרוב ביותר, בעוד 30 מייל" - - -

ספרות הצליינות לדורותיה מלאה בתיאורי תלאות, קשיים, מאבקי מסע סיזיפיים: סופות, שדים, אבירים המגיחים מהערפל, יעד קדוש שמתרחק והולך ככל שמתקרבים אליו. ואמנם, בשלב מסוים, בין עיירה ששמה דונגל לעיירה הקרויה (כמו כל מקום באמריקה) בשם אקמה, לא רחוק מהר הקרוי (כמו כל הר אמריקאי) מאונט פלזנט - כאשר מטרת המסע כבר היתה אמורה להגיח מעבר לפינה, הרגשתי כאילו סוגרת עלי לפתע אווירה צליינית ימי-ביניימית, מיסטית, כזאת שיצאה מסרטי ברגמן או מונטי פייתון.

מתוך הדוקומנטרי של in-D media

היה זה כאשר ערפילי הבוקר הכבדים התמזגו בעשן נטול התזוזה שעלה מארובות בתי הכפר המוסקים בעץ; גם בחזיתות של הבודדים והנידחים שבהם ניצבו דלעות מגחכות ובובות של מכשפות, לכבוד חג ההלואין. נפש לא נראתה מסביב, שום שלט לא הופיע. בכביש הנבלע בתוך ערפל העשן הסמיך נסעו שתי משאיות ענקיות, נושאות בולי עצים, בלתי ניתנות לעקיפה במשך עשרות מיילים: אבירים שחורים, המנסים לעכב את הצליין ככל האפשר. משהו במחוז כיסופי נראה כמתחמק ומסתתר בכוונה, למרות היותו אייקון הארכיטקטורה המודרנית הגדול מכולם, ואולי בית המגורים המפורסם ביותר בעולם.

אחד מסמלי הציוויליזציה

כשם שקשה לדמיין את הציוויליזציה בלי "הפסטורלית" של בטהובן, או "מובי דיק" של מלוויל - כך קשה לדמיין את עולמנו בלי "פולינגווטר", או "בית המפל", של פרנק לויד רייט. מראה הבית המגיח מתוך הסלעים וממשיך אותם בשני גושי בטון אופקיים ומצולבים, עם הנחל הזורם דרכו ונופל באשד מתחתיתו - הפך לאחד מסמלי הציוויליזציה בהיותו יצירת מופת, לא פחות מסימפוניה או מרומן גדול.

סימפוניה אפשר לבצע ולשמוע, רומן אפשר לקרוא שוב ושוב, אך איך חווים מבנה ארכיטקטוני מבלי לחיות בו? פשוט: עורגים אליו מרחוק.

צדודית "פולינגווטר", התלויה על בלימה מעל לנחל. דיור שאינו בר השגה
צדודית "פולינגווטר", התלויה על בלימה מעל לנחל. דיור שאינו בר השגה. צילום: דורון רוזנבלום

כך עשה גם צליינכם החילוני, שבמשך שנים על שנים חלם מרחוק על פולינגווטר: בואכה חשכת ההול, או בקופסת הסלון, או מול נוף תריסי הפלסטיק ודודי השמש המחלידים של תל אביב קרא הכל על פולינגווטר ועל רייט ועל בתיו האחרים; שוטט בתצלומי החדרים והמפלסים של פולינגווטר, חווה את גוש האבן האנכי, את האופקיות הנדיבה של הכל, את רצועת החלונות הזוויתיים, האדומים כגזעי העצים בשקיעה; נח בעיני רוחו על הספות בחדר ההסבה הענק, אצל החלון האופקי האינסופי, מול האח הבוערת המשתלבת ברצפת הציפחה שמתוכה מתגבה סלע; פתח בדמיונו את מכסה הזכוכית שמעל למדרגות התלויות המוליכות הישר מהסלון אל הפלג והמפל; שמע באוזני רוחו את המים הנופלים, את איוושת העצים שמעבר לקירות הזכוכית. במילים אחרות - חווה את משבר הדיור שנים רבות לפני תנועת המחאה: כלומר את הידיעה שלעולם הוא לא יגור בפולינגווטר, כמגיע לו, וספק אם אפילו יבקר שם.

רבים חוו בנעוריהם את חוויית "פרנק לויד רייט" מיד שנייה, מגושמת במיוחד, אך אפקטיבית: ברומן הפלקטי והצעקני של איין ראנד "כמעין המתגבר" - מעין משל פילוסופי שבמרכזו ארכיטקט גאון, מקורי, מסתפק בעצמו, חופשי ברוחו בשם הווארד רוארק, המעלה על נס את רוח האדם וחירות מחשבתו המתנגשת בקול ההמון, בבינוניות, בקונפורמיזם. לבו של איזה מתבגר לא זע בקרבו בתחושת רוממות - לפחות לזמן מה - למקרא נאומו הגדול של רוארק בשבח היצירתיות, חירות המחשבה, השחרור מהתלות במוסכמות ובדעת הזולת?

היה זה רק משל, מעין ריאקציה של ראנד (רוזנבאום במקור) כנגד רוסיה הבולשביקית, שממנה ברחה למערב ומצאה גאולה בקפיטליזם; ובכל זאת, הספר פעל כסם משכר לא רק על בני הנעורים, אלא גם על בעלי התפיסה הקפיטליסטית הדורסנית, וגם הריץ דורות של תלמידים אל בתי הספר לארכיטקטורה מהסיבות הלא-נכונות. במקביל - הספר האדיר עוד יותר את דמותו של הארכיטקט פרנק לויד רייט, על רקע השמועה (המוכחשת) שהוא שימש לראנד השראה.

מתבגר נצחי

פרנק לויד רייט נולד בוויסקונסין שנתיים לאחר מלחמת האזרחים. מצעירותו נמשך לארכיטקטורה והקפיד להיראות בתפקיד: תמיד צעיף, תמיד רעמת שיער, תמיד מגבעת, תמיד מקל הליכה. צניעות היתה ממנו והלאה. רייט, עם כל גאוניותו, היה אדם נרקיסיסטי ואגוצנטרי כדבעי, מתבגר נצחי ("נעורים אינם עניין גילי. זוהי תכונת אופי", אמר), גאון הספין והשיווק העצמי, שהיה מסוגל לשקר, לגנוב קרדיטים ולפרכס את המוניטין שלו בדרכו אל התהילה. אך מאחוריו היו ההמצאה המקורית של "בתי הערבה" המשתלבים במאוזן במרחב האמריקאי, תיאוריות "האדריכלות האורגנית" (שבה הבנייה לא רק משתלבת בטבע, אלא מעוררת באדם השראה ל"חיזיון של טבע שהוא יותר טבעי מהטבע עצמו"). בעיקר - היה מאחוריו "יוניטי טמפל" - כנסייה נפלאה שתיכנן בעירו אוק פארק, אילינוי, בלי צריח הפונה לשמים - אלא כ"מקדש לאדם".

"נעורים אינה עניין גילי, זוהי תכונת אופי". רייט
"נעורים אינה עניין גילי, זוהי תכונת אופי". רייט.

בניגוד לדמות האוטרקית שציירה ראנד הוא חרד באובססיביות לתדמיתו ולמעמדו, והיה מכור לפרסום. בזקנתו המופלגת הוא מיסמס קצת את המיתוס של עצמו באינספור הופעות בטלוויזיה, כולל בשעשועונים; הפריח אלפי אמרי שפר לא שפירים במיוחד, שבהם לא חדל לשבח את עצמו ("האשימו אותי שאמרתי שאני הארכיטקט הגדול ביותר בעולם. ואם אמרתי את זה - אני לא חושב שזה יהיר מדי". "בשלב מוקדם בחיי נאלצתי לבחור בין צביעות, הצטנעות וארוגנטיות כנה. בחרתי באחרונה". "האדם הרגיל צריך חוקים - אני לא אדם רגיל"). כמעט קומי לגלות, שגם איין ראנד - כפי שחשף בזיכרונותיו נתנאל ברנדון, מאהבה ומי שנחשב יורשה הרוחני עד שהודח מעולמה - היתה במציאות יהודייה נוירוטית למדי, תלותית וקנאית, שונה מאוד מהדמויות הנשיות העוצמתיות, החצובות בגרניט, שעיצבה בספריה.

ראנד ניסתה להתקרב אל רייט - מושא הערצתה ומקור השראתה - ולקבוע עמו פגישה, אך נענתה (במכתב המתחיל ב"מר ראנד היקר") שהארכיטקט עסוק. שני אבירי ההסתמכות העצמית נפגשו ברצינות רק לאחר שהספר הפך לרב מכר ואף לסרט בכיכובו של גרי קופר, ואז התלונן רייט על כך ששערו של הגיבור אינו רעמה לבנה, כתסרוקתו שלו. הוא טען שהספר "סנסציוני", והיא השיבה, כמחמאה, שגם הבניינים שלו הם כאלה - "הם לא נועדו לאנשים ביתיים המדשדשים בנעלי בית בחדר השינה - אלא לאנשים הניצבים זקופים ומחשיבים כל רגע". כמו ספרה, אמרה, גם הבתים שלו "הם ביטוי לחיים כפי שצריך לחיותם, ולא כפי שהם".

הסתירות, הטרגדיות והשערוריות היו חלק מהמיתוס שנרקם סביב רייט: תמיד חי מעבר לאמצעיו, לעתים רחוקות עמד בתקציב או בלוח הזמנים, עם נשותיו ופילגשיו לא ידע שלווה, וכשהקים סוף סוף בית (שתיכנן בעצמו) לאשה ולמשפחה שאהב - שרף עובד ממורמר את הבית על יושביו ורצח בגרזן את הנמלטים ממנו ובהם אהובתו של רייט ושניים מילדיה. על כל זאת התגבר רייט על ידי תחושת שליחות וגדולה גרנדיוזית, כמי שיכול, כדבריו, "לנער מתוך שרוולו" מאות בתים שישנו לא רק את תנאי המגורים באמריקה, אלא יעצבו מחדש את הנפש האמריקאית, בתפיסה שבמרכזה האדם והטבע. חלומו ה"יוסוני" (על בסיס ראשי התיבות US) להעניק לכל משפחה בית המכבד את בעליו - לא צלח. אבל רייט היה מהבודדים שהפריכו את אמרתו של סקוט פיצג'רלד, שבחיים האמריקאיים לא תיתכן מערכה שנייה; לאחר תקופת שפל בגיל העמידה הוא יצר את עבודותיו הגדולות ביותר רק בהגיעו לקשישות: פולינגווטר, בניין המשרדים ג'ונסון-ואקס בוויסקונסין ומוזיאון גוגנהיים בניו יורק.

זיקית על סלע

"חוויית פרנק לויד רייט" הפרטית שלי התרחשה לראשונה במעין הארה רוחנית שחוויתי לפני שנים במוזיאון המטרופוליטן, שם מוצג בשלמותו חדר שאותו תיכנן בצעירותו עבור זוג במינסוטה. היה זה המבנה הראשון של רייט שבו הייתי, והוא אפף אותי מיד בקסם מוזר ובלתי נשכח שקשה להגדירו במילים.

"החופש נמצא בתוכנו", אמר פעם רייט ואולי זוהי תמצית תחושת הרוממות שהחדר עורר: העץ החם של הריהוט, הקירות, מרישי התקרה, הממדים המלכותיים של משטח השולחן ואדני הכורסאות, גוני האדום והירקרק, האור הרך המוחזר מהתקרה וזולף מבעד לחלונות המעוצבים, אותה זרימה מאגית של נוחות ורווחה ופשטות מילאו את הלב בשלווה לא מוסברת, תחושת בית שמעבר לבית; בית הראוי והממתין אולי לכל אחד מאיתנו בעולמות אחרים.

חדר ההסבה הגדול. החופש נמצא בתוכנו
חדר ההסבה הגדול. החופש נמצא בתוכנו. צילום: דורון רוזנבלום

עתה עמדתי לממש חוויה מועצמת בהרבה: לא רק לעלות לרגל אל "פולינגווטר", פסגת יצירתו של רייט - אלא להתפלש בסביבה שממנה צמח "בית המפל".

במרחק כחצי שעת נסיעה מבית המפל מצוי מתחם יער בשם פולימת', הכולל מסעדה ושלושה ביתנים: אחד בתכנונו של רייט, השאר בתכנון שניים מתלמידיו. כאן מוצעת ההזדמנות היחידה להתגורר וללון בבית של רייט מבלי לרכוש אותו; אטרקציה שאותה הכתיר עיתון מקומי במשחק מילים נבוקובי "A night with Wright".

האזור כולו מצוי במרחק נסיעה של שעה וחצי מפיטסבורג ושבע שעות נהיגה מניו יורק; אך כמו כדי להתייסר בדרך, כצליין אמיתי, ועל מנת להגביר את חדוות ההגעה - בחרתי באפשרות השנייה.

מי שחוזר לכבישי אמריקה כמוהו כחוזר ליישות עצמאית, הקיימת בפני עצמה, בנפרד מהמקום והזמן: אותם כבישים סטריליים, ללא פיסת נייר או ניילון; אותם מחסומי אגרה; אותם שלטי דרך - תמיד לאיזו "אקמה" או "ספרינגפילד" מקומיות, שלא לדבר על "מאונט פלזנט" - הר הנעימות, שיש לו סניפים בכל סטייט ומחוז.

ושוב אותן רמפות שהצמיגים נוקשים עליהן בכניסה לטרנפייק; שוב אותם קריינים של אותה תחנת רדיו ציבורית, WVIA, המקדישים 95 אחוז מזמן השידור לתחנוני תרומות ולהתפארות בכך שרק אצלם אפשר "לשמוע מוזיקה קלאסית ללא הפרעה"; שוב אותה שתיקה הרת-מרחקים של "מישל" בג'י.פי.אס, הנדמית כמתה למשך שעתיים-שלוש, לאחר ששילחה אותך עם הפקודה "סע 150 מייל" - - -

בדרך הארוכה והמתפתלת אל "פולינגווטר". סתיו בהרי האפלצ'ים
בדרך הארוכה והמתפתלת אל "פולינגווטר". סתיו בהרי האפלצ'ים. צילום: דורון רוזנבלום

שוב אותן פרסומות: "איך תחיו עם נכות? היכנסו ל'לחיות טוב עם נכות, דוט קום" (מקהלה: "אני חי טוב עם נכות דוט קום!"). שוב אותה תערובת רדיופונית נצחית של כסף, השקעות, דת ואלוהים. דיוויד מפיטסבורג מספר איך נגמל מפוטבול בימי ראשון, והתחיל ללכת לכנסייה (מנחה: "ישו נאבק בתוכך בין הפוטבול לחיי המשפחה"). אותם מזמורים דתיים תפלים: "הכוכבים מוצאים דרכם בשמים לתפארת אלוהים"; אותן תחנות האף.אם הגוועות או נולדות במשך הנסיעה. בין הריסבורג לקרלייל צצה תחנה ובה די.ג'יי זקן שנשמע כבן מאה, המגיש ברעד קול ובנשימות כבדות פתיחות של רוסיני וריקודים פולובציים. הוא גווע ונעלם יחד עם התחנה אחרי העיר סומרסט.

העיר קלינטון, העיר איסטון, מידלטאון, אלנטאון. עיר בשם ברלין. עיר בשם בית לחם. עיר בשם המבורג: דאונטאון עם שלט "לבנו עם החיילים", ועם שורת בתי עץ לבנים, שבחזית כל אחד מהם - בלי יוצא מהכלל - דגל ודלעת.

זוהי פנסילבניה, ארץ ה"דאטש", משמע יוצאי גרמניה; המדינה המתגאה במפעלי "הרשי" לשוקולד, באתר ההנצחה לטיסה 93 שהתרסקה כאן ב-11 בספטמבר, בבני ההאמיש, המציעים בחנות המתנות שלהם מגדלורים וטחנות רוח עשויים מקיסמים, סלסילות, מרכבות מגולפות בעץ, מזנונים פינתיים, ארונות-רובים מלאכת יד.

מדי פעם על הכביש - דביבון מעוך, צבי דרוס. בחדשות: "אדם התנגש בדוב שחצה את הכביש ליד מידוויי". בדרכים צדדיות - שלטים כחולים קטנים של מועמדים המתמודדים על משרת קומישונר, מושל, שריף.

פילסבורג. "פודסטור אנד דלי" בשולי הדרך: דלפק, זבובים, סוגי קפה בשירות עצמי, מקרר ישן. מוכרת נכאת רוח. שני שולחנות עם מפות משובצות. שני כבאים מתנדבים לועסים. עיירה בשם אלפא: תחנת דלק, גשם פתאומי, מכליות נוצצות, בחניון - בחורה בודדה רוכנת מתוך מכונית כחולה ומקיאה, אבל אומרת "אני או.קיי, אני או.קיי". שדות ובתי חווה המתחלפים ביערות השלכת האדומים-כתומים - כל עץ וצבעו, כל עלה ועיתויו. מדי פעם עץ בודד בפאת יער נראה כמואר בזרקור, ואינו אלא צבוע בשלכת צהובה, פלורסנטית.

הדרך היורדת מכביש האגרה מתחילה להתפתל בין צלעות הרים לעבר עבי יער, ועשן המתאבך שם מאיזו ארובה.

"פולינגווטר" נמצא לבסוף, למרות שהתחבא היטב בעבי היער, בקצה שביל חצץ מתפתל שפוסעים בו ברגל, על גדת הנחל.

הוא לא הגיח פתאום, ולא הזדקר במונומנטליות מתוך צלע הר, אלא התגלם אט אט מבעד עפאים זהובים, כמו תצלום העובר פיתוח אטי. קטן מכל המשוער, כדגם מוקטן של עצמו, בצבע קרם-ורדרד יותר מהצפוי - המבנה השתלב כל כך בסלעים, בגזעים ובעלים שמסביבו, עד שהיה כמעט סמוי מהעין, כמו זיקית על סלע.

עורפו של "פולינגווטר". מגיח מחגווי הסלע
עורפו של "פולינגווטר". מגיח מחגווי הסלע. צילום: דורון רוזנבלום

אבל הנה הוא אפוא, כחלום שנחלם כבר אינספור פעמים: הנה גשרון הכניסה הקטן, עם המעקה המטויח והמעוגל, שמתחתיו מפכה ה"בר ראן"; הנה הצדודית המוכרת של המרפסות והמעקות האופקיים, המשורבבים ותלויים באוויר כבאורח פלא מעל המפל, הגועש ברעש רב מהמשוער. הנה הגגון העליון - פיסת בטון התלויה על בלימה; הנה החלונות הזוויתיים האדומים; הנה מרישי הבטון שמעל דרך הכניסה, המפורסם שבהם מתעקל ועוקף בשובבות גזע של עץ; הנה שני מצוקי האבנים האנכיים, דמויי הארובות, שעליהם מתרפק הבניין המרחף כולו.

מספרים שגיאורג פרידריך הנדל כתב את "המשיח" בהינף אחד, בפרץ מהיר כל כך של גאונות, שידו בקושי הספיקה להדביק את קצב כתיבת התווים. לפי האגדה, דבר דומה אירע לפרנק לויד רייט בבואו לתכנן את "פולינגווטר".

הוא היה כבר בן 67, ונחשב למי שכל תהילתו מאחוריו. תשוש משערוריות, ממלחמות סרקסטיות ומרירות עם הדור החדש של הארכיטקטים מהסגנון הבינלאומי, המתועש והמכאני ("חלונות! סתם חלונות ועוד חלונות!" - הוא נראה בסרט תיעודי משנות ה-50, מנופף בבוז במקלו לעבר גורדי השחקים בניו יורק) - רייט הוגדר בארסיות על ידי עמיתו-שונאו פיליפ ג'ונסון כ"גדול הארכיטקטים של המאה ה-19".

בריכה לאורחים, בתוספת שתיכנן רייט מאחורי "פולינגווט"
בריכה לאורחים, בתוספת שתיכנן רייט מאחורי "פולינגווט". צילום: דורון רוזנבלום

לקוחות חדשים לא הזמינו אצלו דבר משמעותי במשך שנים, והוא התכנס בסדנת התלמידים שלו בטליאסין. עד אותו יום גורלי בשנת 1934, שבו פנה אליו אדגר ג'יי קאופמן, בעל חנויות-כלבו מפיטסבורג ואביו של אחד מתלמידיו, וביקש שיבנה לו ולמשפחתו הקטנה בית קיץ בפיסת קרקע אהובה שבבעלותו: אזור מסולע על גדת הנחל בר ראן, שבו אהבה המשפחה להשתזף על סלע, לטבול בפלג ולהשקיף על המפל הקטן שממול.

מחול הטנגו שהתפתח מאותו רגע בין קאופמן הארצי והתוסס ובין רייט המתנשא ומלא החשיבות העצמית - באינספור תכתובות, הפצרות, מברקים, פגישות, משברים - הוא קומדיה המתועדת היטב בספרים, והמשקפת את יחסיו של רייט גם עם לקוחות אחרים. רייט אמנם הירהר בפרויקט, אך במשך חודשים לא עשה דבר. יום אחד פקעה סבלנותו של קאופמן, והוא טילפן לרייט באמרו שהוא עומד להגיע בתוך שלוש שעות לטליאסין.

על הנס שאירע באותן שלוש שעות סיפר אחד מתלמידיו: "מר רייט לא נראה כלל מוטרד מהעובדה שהוא לא שירטט אפילו קו אחד. הוא ביקש ממני להביא לו מפה טופוגרפית של בר ראן. ניצבתי לימינו, כשאני מופקד על חידוד מהיר של עפרונותיו הצבעוניים, מביט בהשתאות על כל קו אנכי - ובעיקר אופקי - שהוא שירטט בחיפזון. עד מהרה הגיע מר קאופמן, ומר רייט קיבל אותו ברוב חמימות ובקסמו הידוע: 'הו, מר קאופמן - חיכינו לך!'

"בסטודיו הסביר מר רייט את השרטוטים ללקוח. מר קאופמן - ג'נטלמן אינטליגנטי מאוד אבל מעשי - פשוט אמר: 'אבל חשבתי שתעמיד את הבניין ליד המפל - לא מעליו'. מר רייט אמר בשקט: 'אי.ג'יי, אני רוצה שאתם תחיו עם המפל, לא סתם תביטו בו. אני רוצה שהוא יהיה חלק אינטגרלי מחייכם'".

כפי שקורה לרוב, משפחת קאופמן נכנסה לנצח בזכות יצירת האמנות שמימנה, יותר מאשר בזכות עושרה (ראו מסגרת). כעבור שנים הבית הוכרז אתר מורשת לאומי, מעין מוזיאון של עצמו, עם כל הריטואלים הפורמליים הנלווים באמריקה למוסד כזה: קפה, מדים, חנות מזכרות, ובה אפילו בובות אצבע מגוחכות של עכבר-לבד לבן-שיער, האמור להיות רייט.

שלווה ואי-שקט

היינו קבוצה זעירה אך לא מגובשת של חמישה בני אדם - מרביתם תיירי פנים מקנטאקי - שפסעה בעקבות מדריכה אירונית ששמה מליסה.

שוטטנו במטבח שטוף השמש, המשקיף אל היער; הצצנו לשירותים שטופי השמש, המשקיפים אל היער; עלינו לחדרי השינה שטופי השמש, המשקיפים אל היער; עברנו לחדרו שטוף השמש של "ג'וניור", המשקיף אל היער; השתאינו מהתקרות הנמוכות שבהן נחבט ראשנו ומהחללים הקטנים, שאותם הכתיב רייט ללקוחותיו, כמו כדי להדגיש את האופקיות ואת עוצמת המרחב שבחוץ. אם הבית לא נועד "לאנשים ביתיים המדשדשים בנעלי בית", כדברי איין ראנד, אלא "לאנשים הניצבים זקופים והמחשיבים כל רגע" - כדאי להם מאוד להיזהר על הראש, בעיקר בחדרי השינה.

איתרנו פה ושם נקודות דליפה וטחב, ואפילו - אוי לבושה - רשתות נגד יתושים מאחורי הזגוגיות המפורסמות: מתברר שיש מחיר להרמוניה עם הטבע. ירדנו ועלינו במדרגות צרות ואפלוליות, מדופנות באבנים גסות ובמדפי ספרים; ניגשנו אל קצה המרפסות, שמעקותיהן המעוגלות הגיעו עד למטה מברכינו ויצרו תחושה של ביקור ב"מיני ווטרפול".

במשך רבע שעה עמדתי כמהופנט מול פינת העבודה שתיכנן רייט למר קאופמן סניור: אהיל צבעוני גדול, המסוכך על שולחן מהגוני מבהיק. קצה השולחן הגיע עד החלון הפינתי הזוויתי ונטול המשקוף, שממנו נשקף היער. אושר.

פינת העבודה של אדגר ג'יי קאופמן. אושר בהתגלמותו הפיזית. צילום: דורון רוזנבלום

ברקע, מסביב ומתחת לרגלינו נהם כל הזמן המפל. מליסה סיפרה כי באחד החורפים הנהר קפא, המפל פסק, וכל עובדי הבית היו משוכנעים שהתחרשו.

בכל הסיור חיכיתי לרגע המיוחל, שבו נגיע אל הסלון האדיר, עם האח הענקית המשולבת ברצפת הציפחה כמו במערה עצומה, האולם עם הספות הארוכות והחלונות האינסופיים (המשקיפים אל היער); זהו מרכז הבית, המתועד בכל כך הרבה צילומים. לקח לי זמן להבין שכבר נמצאנו באותו סלון עצמו - מביטים באח, בשולחן המשקאות שלידו, פוסעים על הרצפה הסלעית הממורקת בוקס, והיוצרת רושם של רטיבות מתמדת. אלא שהחדר היה רגיל לחלוטין בגודלו, אינטימי כמעט, מה שלא גרע מקסמו. כדור מתכתי ענק בצבע אדום, שנועד לחימום יין מעל האש שבאח, לתפארת התחושה הימי-ביניימית, מעולם לא זכה לשימוש. אבל אולי היה אמור לרתק אליו את "האנשים הזקופים המחשיבים כל רגע", במקום מסך טלוויזיה.

האח עם סיר חימום היין, בחדר ההסבה. במקום מסך טלוויזיה
האח עם סיר חימום היין, בחדר ההסבה. במקום מסך טלוויזיה. צילום: דורון רוזנבלום

אך איפה החללים העצומים? כאן התגלה העיוות הקבוע, המתלווה לבתים מצולמים: בין אם במזיד או במקרה, בין בגלל עדשה רחבה או זווית צילום נמוכה - כל אתרי הפלא הארכיטקטוניים האלה תמיד נראים גדולים בהרבה מהחיים, וגם צבעוניים יותר. לכמה מאיתנו - אפילו חדים יותר מאשר במציאות הפרוזאית.

בסרט תיעודי על רייט התראיין תיאורטיקן האדריכלות, חתן פרס פוליצר ואיש "הניו יורקר", פול גולדברגר. הוא הפליא לדבר על בתיו האחרים של רייט, אך בבואו לדבר על "פולינגווטר" - המילים נעתקו מפיו, פשוטו כמשמעו: "אני איש של מילים. כל חיי התעסקתי במילים. אבל כשאני רוצה לבטא מה אני מרגיש ביחס לפולינגווטר - אני לא מסוגל לבטא את תחושותי. בפעם הראשונה שביקרתי שם - פשוט לא ידעתי את נפשי, איך לבטא את מה שחגג בי. רציתי פשוט לפצוח בשיר".

ואם בעצי הסקויה של האדריכלות נפלה שלהבת - מה יגידו אזובי קיר ששופץ בסיוע "עזרה וביצרון"? בסיור העומק בכל מפלסיו וסתריו הקסומים של הבניין הילכתי כמאמין משתאה, שרגליו דרכו סוף סוף בהיכל הקודש.

מה היתה אפוא התחושה לטייל בבית-הבתים, בהיכל ההיכלות? האם הייתי באמת רוצה לגור בו? להשתלב בטבע? להיות חלק אינטגרלי מאיזה מפל בפנסילבניה? להשקיף יום וליל אל היער המשקיף עלי? שאלות אלה עמדו למצוא מענה בפארק פולימת', המציע כאמור A night with Wright.

הת'ר, מנהלת המקום שעמה התכתבתי, ואשר דמיינתי משום מה כאשה גדולת ממדים במיטב שנותיה - שלי ווינטרס בתפקיד שרלוט הייז, אמה של לוליטה - התגלתה כמעין לוליטה בעצמה: נערה קטנה עם זנב-סוס, שנישאה לא מכבר ומנהלת עם בעלה חלקת יער נידחת כל כך, שהיתה מטילה מורא מסוים אפילו בדיוויד לינץ': קילומטרים על קילומטרים של יערות רוחשים ומאוושים, שביניהם - בבדידות גדולה ובמרחק רב זה מזה - נטועות וכמעט אובדות שלוש בקתות עץ ואבן, כולן "בסגנון רייט".

שביל לא סלול מתפתל בין העצים, חוצה גשרונים, מעיינות, פלגים. בבית פנימה - ספה, חלונות רחבים, מטבח משוכלל, אח ענקית, העשויה גבבת אבן, מיטה המשקיפה אל היער והיער משקיף אליה. תקרה מלוכסנת מעט, עם חלונות תקרה וצד, המעבירים את תחושת החוץ, השמים והשמש פנימה.

הביתן בפארק פולימת', המאפשר לינה במבנה שתיכנן רייט. משקיף אל היער המשקיף אלי
הביתן בפארק פולימת', המאפשר לינה במבנה שתיכנן רייט. משקיף אל היער המשקיף אלי. צילום: דורון רוזנבלום

בבוקר הציץ בחלון צבי או במבי, ויצור נוסף לעס עשב בקרבת מקום, מתחת עץ הבוהק באדום-זהוב.

בלילה - בדממה המוחלטת, מול הכוכבים המרצדים בעוז, מול היער המאווש ומהדהד בכל משב רוח, כאשר כל עלה יבש נופל בנקישה, כמעט ברעש, כאשר הבית המואר עם חלונותיו נטולי התריסים חשוף כולו כאקווריום בתוך חשכת היער המשקיף פנימה - האם ידעתי שלווה? ושמא דווקא אי נוחות, חשש סתום, ותחושות לא נעימות של היחשפות וחוסר מנוח? הרי לכם "להיות חלק אינטגרלי מהטבע".

הן בפולינגווטר, והן בביתן, השהייה לאורך זמן יוצרת תחושה מוזרה - תערובת של שלווה ואי-שקט, רוגע מרומם לצד תחושת סכנת-מה וצורך בתעוזה מסוימת. דליפת הטבע פנימה אמנם מסירה חציצות, אך יוצרת בית תובעני, חושפני ומפולש. לא בית להצטנף בו; בית שמשקיפים לתוכו לא פחות מאשר ממנו. במילים אחרות: עולמו של רייט יותר מאשר עולמך-שלך. פתאום הבנתי לעומק חדש את משמעות הדימוי האהוד-ברקי "וילה בג'ונגל": תחושת ביטחון זה לא נותן. בטח לא ליהודים.

בדרך חזרה - בין קרלייל להריסבורג, כאשר משאיות הענק הדליקו את כל קישוטי אורותיהם ונראו כטווסים פסיכדליים, כאשר הדי.ג'יי הזקן, שנשמע כבן מאה, הוא ותחנתו, חזרו וצפו אל גלי האתר באותו מקום, הפעם עם מחולות הונגריים - הגיחה לפתע ניידת משטרה שארבה לי מאחורי שלט בסיבוב.

למוד ניסיון של אלף סרטים חניתי בשוליים, והשריף - שראה ללא ספק אותם סרטים - פסע לעבר חלוני כשהוא מחווה בידו תנועה סיבובית של פתיחת חלון ידנית. האחים כהן לא יכלו ללהק מוצלח ממנו לתפקיד: סמוק פנים ועורף, בעל אף בולבוסי, שבו משתרגים נימים קטנים. בהמשך השיחה הדידקטית משהו שהתפתחה בינינו, ואשר דנה בפערים מסוימים בתפיסת המהירות של גוף נע לעומת גוף נייח, הוא שאל מנין אני מגיע.

"פולינגווטר", השבתי, בלי תקווה שיבין או יידע.

פניו הוארו: "אה, פולינגווטר! פרנק לויד רייט, רייט? יצירת המופת האדריכלית! גאוות פנסילבניה! טוב - סע לשלום!" *

מול היערות

המבנה שנשאר ירוק-עד

השנה מציינת ארצות הברית 75 שנה ל"פולינגווטר" בסדרת אירועים סביבתיים, בסיסמה "חוגגים אמנות בטבע 1936-2011". בקשישותו של הבניין יש כדי להפתיע, בהתחשב בכך שהוא נתפס כמודרני וחדשני תמיד, ירוק-עד אף יותר מהיער שסביבו. ואמנם, במובנים רבים הקדים פרנק לויד רייט את זמנו לא רק בחזון "הארכיטקטורה האורגנית", אלא בתפיסה האורגנית הכללית, שעדיין מחפשת הרמוניה ואינטגרציה בין האדם ובין הטבע.

למרות שחזון הבניין הותווה כביכול בתוך שלוש שעות, לידתו והגשמתו של פולינגווטר היו בייסורים שנמשכו שנים: מול רייט ניצבו מהנדסים, פקחי בנייה מטעם הרשויות, ולעתים גם קבלן הבנייה עצמו, שלא האמינו שמשטחי הבטון הנראים כמרחפים באוויר יחזיקו מעמד. ואמנם, מדידות תקופתיות הראו שמפלסי הבניין התחילו לשקוע זמן קצר לאחר השלמתו, ובחלוף השנים המבנה נמצא בסכנת קריסה הדורשת עד היום פעולות הצלה גלויות וסמויות.

לפולינגווטר יש למעשה שני אבות: רייט עצמו, והבעלים אדגר ג'יי קאופמן - מי שסבלנותו, נדיבותו ואף רעיונותיו תרמו לבניין יותר ממה שרייט היה מוכן להודות. קאופמן לקח סיכונים כנגד המהנדסים, הוא שהציע לא לשייף את הסלע המזדקר מהאדמה בסלון, והוא זה שהציע שהזגוגיות ייחצבו לתוך קירות האבן, בלי משקופים. זאת בנוסף לכיוונונים האינסופיים שנדרשו כדי להתאים לנוחותם של הקאופמנים את חזונו השתלטני של רייט - מי שתיכנן אפילו את ידיות המגירות של ארונות המטבח.

הקאופמנים רוו נחת מהבית. הם גם ידעו שקיבלו יותר מאשר בית. "חווינו את שני סופי השבוע המאושרים ביותר בחיינו", כתבה ליליאן קאופמן לרייט לאחר חג המולד הראשון בפולינגווטר. קאופמן מתה ב-1952, בעלה מת שלוש שנים אחריה. פרנק לויד רייט מת ב-1959 בגיל 92. קאופמן ג'וניור חי ואירח בבית עד 1963, השנה שבה העביר את הבניין וסביבתו לרשות שמורות הטבע של מערב פנסילבניה, לזכר הוריו. הוא עצמו מת ב-1989. בטקס העברת הבעלות אמר: "יופיו של הבית נשאר רענן כטבע שבתוכו הוא משתלב. הוא שירת היטב כבית, אך תמיד היה הרבה יותר מכך - יצירת אמנות, המצויה מעבר לכל יכולת מדידה של מצוינות. מקום כזה אינו יכול להיות תחת בעלות פרטית. זוהי עבודה של האדם למען האדם, לא של אדם למען אדם".




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 נפלא, תודה.  (לת) פעם, גם אני אעלה לרגל
  • 10:15
  • 16.12.11

02 כרגיל. מפעים. דרור מרום
  • 14:35
  • 16.12.11

כמובן חוץ מהחדירה הגסה להרמוניה עם צמד המילים "אהוד ברק"..

03 גדול באמת  (לת) טליה
  • 16:08
  • 16.12.11

04 התאורים מזכירים לי מודעות פרסומת אמריקאיות משנות ה-30 אין מילים.
  • 18:11
  • 16.12.11

הצלחת להכניס אותי לסרט הזה כאילו אני-עצמי נהגתי בכביש המפותל בפנסילבניה והאזנתי לשירים הפולובצים, ופגשתי באמריקאי התלוש שאינו יודע מה נמצא 2 מ' מביתו.
והשוטר- בניגוד לשוטרי ארצנו- דוקא הוא הכיר את ההסטוריה של המחוז. נפלא.

05 התאורים מזכירים לי מודעות פרסומת אמריקאיות משנות ה-30 אין מילים.
  • 18:11
  • 16.12.11

הצלחת להכניס אותי לסרט הזה כאילו אני-עצמי נהגתי בכביש המפותל בפנסילבניה והאזנתי לשירים הפולובצים, ופגשתי באמריקאי התלוש שאינו יודע מה נמצא 2 מ' מביתו.
והשוטר- בניגוד לשוטרי ארצנו- דוקא הוא הכיר את ההסטוריה של המחוז. נפלא.

  •   כל שעליך לעשות, הוא לפתוח את 88FM. תתעורר חמודי
    • 11:01
    • 17.12.11

    בשעות מסוימות, אין הבדל גדול בין הפרסומות המשודרות בו, לעומת בארה"ב. החל מהדיבור המעצבן בין גזית והגברת שמבטיחה להשיג לך פיצוי כספי אם נפגעת, לארגון אפרת הפונה לנשים הרות, אבל נמנע מלציין שהוא נגד הפלות; וזו רק דוגמה. בדיוק בכך נזכרתי, כאשר קראתי את תיאורו של דורון.

    בהעדר ניקוד: בר ראן=משעול או ריצת הדוב

  •   כוונתי לפרסומות הפרינט המצוינות של שנות ה-30 וציוריו של נורמן רוקוול.  (לת) לא חמודי
    • 17:55
    • 17.12.11

  •   אנו אמורים לנחש שכך?  (לת) מהיום "טאצ'י טאצ'י - לא חמודי!
    • 19:23
    • 17.12.11

  •   לא לנחש. הוא כתב "מודעות פרסומת".  (לת) ג. יפית
    • 09:52
    • 19.12.11

  •   סאצ'י & סאצ'י  (לת) לא טאצ'י טאצ'י
    • 10:47
    • 21.12.11

06 תודה, קירבת אותי בצורה טמירה לחוויה שתמיד ידעתי שהבית הזה עשוי לעורר.  (לת) דנה
  • 20:59
  • 16.12.11

07 הייתי בבית שהתגורר בו בשיקגו, מסע צליינות דרך שכונות עוני על אופנוע.  (לת) דנה
  • 21:07
  • 16.12.11

08 אהיל צבעוני גדול Ronnie
  • 22:16
  • 16.12.11

the lamp shade looks like tiffany - FLR designed many of those for tiffany, although the one in the picture doesn't look like his

09 נפלא  (לת) ורד
  • 22:48
  • 16.12.11

10 ביקור בבית הזה שי
  • 22:56
  • 16.12.11

אני דווקה זכיתי לבקר מספר פעמים בבית הזה בפרבר של פיטסבוג פנסילבניה

11 שם הבית בעברית הוא "הבית על אשדות המים" ולא בית המפל או "פולינג ווטר"  (לת) יעלה
  • 23:16
  • 16.12.11

12 מה זה "משחק מילים נבוקובי"?  (לת) שאלה שנותרה חסרת מענה
  • 23:24
  • 16.12.11

13 דאטש=הולנדי ולא גרמני. מדובר על המתישבים ההולנדים שהגיעו לאמריקה.  (לת) פרובינציאלי באמריקה
  • 00:26
  • 17.12.11

14 תודה  (לת) דורון
  • 06:50
  • 17.12.11

15 כתבה נפלאה  (לת) מייקל
  • 08:11
  • 17.12.11

16 נפלא כקודמים בסדרה עמליה
  • 08:28
  • 17.12.11

יפהפה בתיאורים ויצירת אוירה. איזה כיף שחזרת לכתוב את הסדרה. מה הבא בתור?

17 למלא לך דלק?  (לת) אמיש אחרי האסיף
  • 08:34
  • 17.12.11

18 כתבה רומנטית ביותר אייל
  • 09:43
  • 17.12.11

מעלה תחושת געגוע לתום ומשהו שחלף

19 כתבה נפלאה, חלומית. תודה  (לת) דפנה
  • 09:54
  • 17.12.11

20 כתבה נהדרת, עוד יעד מושא ל'כיבוש' קרוב. רומנטי ומקסים מ.
  • 10:17
  • 17.12.11


אין דברים כאלה, אין!

21 כולה בית על מים נופלים - אבל הכתיבה נהדרת  (לת) aviku
  • 10:50
  • 17.12.11

22 מפעים. יכולתי לראות ולשמוע את מפל המיים,ולהתרגש ממה שחשוב באמת.=לא פוליטיקה.  (לת) מיכל
  • 11:22
  • 17.12.11

23 עלה יבש נופל בנקישה... ציטוט יפה שמוטמע בכתבה  (לת) יפה
  • 11:48
  • 17.12.11

24 תודה עבור עונג שבת. עורג לכתבתך הבאה  (לת) ב.י.
  • 13:39
  • 17.12.11

25 פרויקט של מגלומן הצוחק על כולם גם אחרי מותו כי אין לבנות וילה פרטית בשטח לא נגוע  (לת) פלץ
  • 14:42
  • 17.12.11

  •   לפחות היום אנחנו מבינים טוב יות פרוטופלץ
    • 15:30
    • 18.12.11

    אדריכל גאון, ללא ספק, אבל אף אחד (מוץ ממר פלץ הנכבד) לא עלו על נקודה חשובה זו: מה החוכמה לבנות בית באיזור עוצר נשימה ביופיו? החוכמה היא לא לבנות על פניני טבע, אלא להפוך מקומות שכבר הופרעו לפניני ארכיטקטורה! להגנתו של רייט אפשר לומר שבאמריקה של תחילת המאה הקודמת הסביבה נראתה כמשאב בלתי נדלה. לפחות היום אנחנו מבינים טוב יותר - חוץ מרוזנבלום, שקורא לאיילים "צבי או במבי"...

26 למר דורון רוזנבלום - Richard Neutra
  • 14:42
  • 17.12.11

מציע לערוך כתבת המשך על ביתו המפורסם האחר של אדגר קאופמן -
זה שתוכנן בפאלם-ספרינגס (קליפורניה) ע"י ריצ'ארד ניוטרה..............
http://www.archiplanet.org/buildings/Kaufmann_Desert_House.html

27 כתוב נהדר, מעלה זכרונות עדי
  • 15:13
  • 17.12.11

ביקרנו בפולינווטר בקיץ שעבר וזו היתה חוויה גדולה מהחיים, באמת. יש בבית משהו מאגי ומהפנט, מעורר בך ישר את התחושה של "נוסטלגיה לכלום" כפי שעושה סרט או ספר טוב - כאילו כבר היית שם וחיית שם, ואתה מבקר בעצם את זיכרונותיך העמוקים. בית נפלא, לא בטוח אם הייתי יכול לחיות שם ("לאנשים הניצבים זקופים והמחשיבים כל רגע" - כדאי מאוד להיזהר על הראש, בעיקר בחדרי השינה") אבל בהחלט עושה חשק לבקר שוב. כולל אגב חווית ההסתבכות בדרך - הג'יפיאס באמת לא מוצא את הבית, שמצליח להסתתר מאחורי קפל בנוף בלב היער.

  •   גם אם היו בונים על המפל צריף של שיכון ופיתוח זה היה נראה נפלא  (לת) הייתי שם
    • 17:08
    • 20.12.11

  •   נו, באמת...! סקפטי
    • 00:20
    • 21.12.11

    שכונים מתפוררים על חוף ים של כל עיר בישראל...ואל תגיד שחוף ים הוא פחות יפה. הוא שונה, אבל יפה להפליא, ובנו עליו שכון במובן הגרוע ביותר. אז הקופסה עם הכביסה התלויה נראת יותר יפה בגלל שהיא עומדת על חוף הים?

28 צריך רוזנבלום בחיים,אין אפס, לפחות כל שבת. שבת שלום  (לת) ד
  • 15:29
  • 17.12.11

29 מעולה  (לת) Ed
  • 16:06
  • 17.12.11

30 למיטב ידיעתי הבית נקרא Talliesin ולא כפי שקורא לו רוזנבלום, לכן איש לא ידע למה הוא מתכוון  (לת) קיירטצ'וק
  • 19:45
  • 17.12.11

  •   יותר מסביר, שהמקומי לא הבין את דורון עקב המבטא שלו. אלוהי הבורות והשחצנות
    • 20:47
    • 17.12.11

    טבעם של האמריקאים, שלא יבינו אותך אם אינך מבטא את המילה נכון.

    אחת ולתמיד: שם הבית הנו Fallingwater. נראה לכם שדורון לא עשה תחקיר?

    http://www.wright-house.com/frank-lloyd-wright/fallingwater.html

    או כאן
    http://en.wikipedia.org/wiki/Fallingwater

    Taliesin Preservation הנו הארגון שקם על מנת לשמר את יצירותיו הרבות של פרנק לויד רייט!

    http://www.taliesinpreservation.org/

  •   http://www.taliesinpreservation.org/ בויסקונסין  (לת) דורון רוזנבלום צודק כרגיל
    • 22:57
    • 17.12.11

31 כותב סיפור המסע הגדול בעולם דודו
  • 20:30
  • 17.12.11

אני זוכר את תיאוריו של דורון רוזנבלום תחת הסיפור ״חג חירות ושמו מיאמי״ בתוגת הישראליות, ספרו הבלתי נשכח. חודש אחרי טסתי לשם לחוות את מה שתיאר. יש לי ריח של נסיעה נוספת באוויר, מלווה בעותק של כמעין המתגבר ואולי גם איזה נפיחה כתובה של קרוי

32 עונג שבת  (לת) דבורה זילברשטיין
  • 20:36
  • 17.12.11

33 מה שמו של הסרט של היצ'קוק שהבית מופיע (ולמעשה מככב) בו?  (לת) אלף בית
  • 21:45
  • 17.12.11

34 מאלף ומרתק יוסי
  • 23:36
  • 17.12.11

המשך בסדרת כתבות אילו. תענוג צרוף.

35 הללויה מתוך משיח של הנדל רון
  • 00:53
  • 18.12.11

מומלץ להאזין אגב קריאת יצירת המופת הספרותית של ד. ר.

http://www.youtube.com/watch?v=iQ1aR2RhJnM

36 נפלא אורן
  • 08:08
  • 18.12.11

תודה .

37 לך ולמד עברית קודם. "צליין" בא מלשון תפילה, כלומר "מתפלל" ולא "טייל".  (לת) h
  • 09:27
  • 18.12.11

38 דורון רוזנבלום כותב יפה דוד שרף
  • 09:29
  • 18.12.11

דורון רוזנבלום בהחלט כותב יפה ומענין.
היינו עם משפחתי בFaaling Water בחורף שבין 1991 ל1992.
הבית וסביבתו בשלג וקרח הינו מראה מיוחד ולא שיגרתי.
לא זכור לי שניתקלנו בקושי כלשהו לימצוא את המקום.
אולי בגלל שזה היה בימי טרום הGPS כשעוד ניווטנו במפה.

39 הארץ היה מקדם בברכה גם כתבה באיכות/נפח דומים אודות אתר תרבות אלטרנטיבי בנוסח " Moulin Rouge "!  (לת) הקהל הרחב
  • 09:52
  • 18.12.11

40 יאללה, לארוז מזוודה ולנסוע. PALMONI, TSARFAT
  • 11:31
  • 18.12.11

יאללה, לארוז מזוודה ולנסוע. יופי, דורון. אל תשנה כלום.

41 ההשוואה ל"פסטורלית" של בטהובן ול"מובי דיק" של מלוויל הוא מגוחך אישעם
  • 18:07
  • 18.12.11

כן, זה בית יפה. בחר מקום יפה לשים בית מושקע ועם נחל זורם בתוכו. אין מה להשוות לתחכום, לתבונה, לאין סוף האלוזיות, ההומור העדין, החדירה לתהומות הנפש ולמגוון הביולוגי שמופיע ב"מובי דיק". מאות עמודים, פרי מחקר של שנים ודמיון יחודיים. להשוות את זה לכמה שרטוטים? על בטהובן, עם חלוקה לקולות, הרמוניה, תו אחר תו, אקורד אחר אקורד לאורקסטרה שלמה, אני בכלל לא מדבר. כמה אנשים נהנים מ"מובי דיק" וכמה אנשים שמעו את ה"פסטוראלית" לעומת אלו שנהנים מהבית הזה? זה באמת מיותר...

  •   אישעם, אתה מגביל את עצמך ומפספס יותר מאשר מרוויח. פתח ערוצים ותחווה חזיונות ופלאים. כן כמו למשל הבית הזה באמצע היער. מקום מרגש כמו רבים אחרים אך כל כך מיוחד. נסה ותהנה.  (לת) החולם למרחקים.
    • 19:43
    • 18.12.11

42 כתבה נפלאה!!! תודה!!!!  (לת) אסיה
  • 21:00
  • 18.12.11

43 השראה, מדהים..תודה.  (לת) מירב
  • 06:45
  • 20.12.11

44 אודיסיאה וירטואוזית אל תוגת צעצועינו הגדולים. ^
  • 02:00
  • 21.12.11

ושלא לומר, רלוונטית בדרכה.

45 כתבה נהדרת, תודה!  (לת) בעז
  • 18:10
  • 21.12.11

46 וכמו כדי להכעיס ענת
  • 21:38
  • 21.12.11

מתחת טור מופלא על מקום מופלא ובאמת הבית של כל הבתים היושב על אם כל הנחלות , מופיה לה פרסומת כחולה המודיעה לי שיש בחדרה חלקה חקלאית ב 54 אלף ש"ח.
מה רבו מעשיך ה'...

47 כתבה נהדרת. מרחיבה אופקים ומחממת את הלב  (לת) אני
  • 14:31
  • 22.12.11

48 Wonderful  (לת) :)
  • 17:34
  • 22.12.11

49 fantastic writing aviad
  • 08:09
  • 23.12.11

Thank you

50 First picture is a mirror image anonymous
  • 15:48
  • 23.12.11

The first picture has been reversed!
It should be replaced its mirror image (compare with the video). a

51 פולינגווטר סחלב
  • 12:57
  • 24.12.11

יצירה גאונית מודרנית טרם זמנה

52 האדם המודרני והחיה העירונית גרשון
  • 18:44
  • 11.01.12

ובעצם לא הצלחת להיות שם, במקדש הזה לטבע, לשקט ולשלווה. קולות הבית שאתהנושא על כתפיך, אותה מוצ'ילה של זכרונות וחוויות, לא התנתקה וכך, גם הבנת הפרויקטו וחוויתו נחסכה, ונותרת, באותם הבלים ורכוש, שגם לפני המסע, הכרת, את הידוע והמוכר, את הטבוע בך.פיספסת את השילוב המוחלט הזה, בין האדם לטבע, את שיחזור המפל בקווי הבית האופקיים, את זיקפת הסלעים המתעלים אותם בקירות האבן הגסה למחצה.
חבל, שבעליה לרגל, בצליינות חילונית, לא הצלחת להיטהר למסע, לעבור לשלב הבא, זה ש ההתבוננות והתבונה.
הכתבה נפלאה, אך אותו סתיו מקומי ושלכת מדהימה לדבק בה, נותרת ידידי, כלוא בביתך, נושא אותו בכל אשר תלך.
כדי לצאת למסע עליך להשאיר את "איטקה" שבליבך
גרשון

53 ז"א שהם החליפו את מראה המפל בשמיעת המפל. דילמה.  (לת) חושים
  • 07:14
  • 14.09.12

פרוייקטים מיוחדים