דבר לא היה יכול להכין את לילך נתנאל, חוקרת ספרות צעירה מאוניברסיטת בר אילן, לכך שביקור שגרתי בארכיון יטלטל את חייה ויסעיר את עולם הספרות העברית כולו. ביום קיץ לפני שנתיים, במסגרת המחקר לעבודת הדוקטור שלה על דוד פוגל, עיינה נתנאל בעיזבון של הסופר בארכיון "גנזים". במהלך מיפוי כתביו היא נתקלה בקובץ גיליונות בכתב יד צפוף וזערורי, שהיא זיהתה כטיוטה של הנובלה "נוכח הים", שהתפרסמה לראשונה ב-1934 (בתוך: "ספר השנה לארץ ישראל", הוצאת שטיבל ומצפה). בארכיון מצויות טיוטות מאוחרות יותר של הטקסט, כך שלא היתה סיבה מעשית להוסיף ולעיין בגיליונות, ובכל זאת, נתנאל המשיכה להפוך עוד עמוד, ועוד אחד, מונעת על ידי כוח פנימי נסתר, עד שלפתע נחו עיניה על צמד מלים שגרם לה לחדול מהדפדוף.

בין התיאורים המוכרים של הנובלה, המתרחשת מחוץ לעיר, בכפר דייגים בריביירה הצרפתית, נתקלה לפתע במלים "פנס רחוב". נתנאל הבינה מיד שהיא כבר לא קוראת את הנובלה המוכרת של פוגל, שבה אפשר היה למצוא לכל היותר פנסי נייר, ושהיא מחזיקה בידיה משהו אחר, שעלילתו מתרחשת בעיר. השורות הבאות איששו זאת. היו שם תיאורים של יצאנית שחצתה את המרצפת ושל שוטר העומד בפינת שדרת הרינג בווינה. הארכיבאית, שהבחינה כנראה בהתרגשות של נתנאל, שאלה אותה במה מדובר. "שום דבר, שום דבר", הפטירה נתנאל ומיהרה לצלם עותקים מכתב היד, לעזוב את הארכיון, ולצאת מתל אביב חזרה לקיבוץ יקום, שבו היא מתגוררת, יחד עם בן זוגה.

"הרגשתי שאני צריכה להתרחק מכל העיר", היא מספרת בהתרגשות, "ישבתי עד הלילה של אותו יום, והדבר הראשון היה להבין אם זו עוד אחת מהטיוטות של הסיפורים הקצרים הרבים שפוגל התחיל ולא סיים, או שזה משהו רציני יותר. ואז ראיתי שבשוליים המרופטים של הדף יש מספור. התחלתי להתאים את סדר הגיליונות, ראיתי שזה מתחבר ל-15 גיליונות עוקבים, והערכתי שבכתב היד הצפוף שלו הוא הצליח לדחוף כ-75 אלף מילה בגיליון. הבנתי שזה חורג מהנובלה, שזה רומן".

ואיזה רומן נפלא הוא - אמיץ ונועז בתוכן, בסצנות האירוטיות שלו, במשולש האהבים הסנסציוני העומד במרכזו ובלשונו הפוגלית המובהקת, המיטיבה כל כך לתאר את האנושיות על שפלותיה וגדולותיה, להעמיק לתוך תכונות הנפש, ולפסלן במדויק כתכונות גוף. יש בו החקירה של פוגל את נימי התשוקה והאימה שלו ממיסודה. יש בו אהבתו של פוגל את תנועתה הקודחת של העיר, וגם את השארית הרוחנית שנדחקת תחת גלגלי המכונה המודרנית.

הגיבור של "רומן וינאי", כפי שבחרו לכנות את כתב היד, הוא מיכאל רוסט, עלם מלא תאוות חיים, המגיע לווינה ונקלע לרומן אהבים עם אשה מבוגרת ממנו ועם בתה הנערה. על רקע סיפור האהבה, הוא משוטט ברחובותיה של העיר, בבתי הקפה הקוסמופוליטיים שלה, ופוגש בדמויות שמרכיבות את מרקם התקופה, כמו פריץ אנקר, נצר לאריסטוקרטיה הגוועת של וינה בראשית המאה העשרים, דמות שנראה כי פוגל השקיע בה את כל התכונות שלו עצמו שסלד מהן: החיטוט הנפשי, הדכדוך, גמגום האיברים - אותן תכונות שנפלטו אל מחוץ לגיבורו הנהנתן. דמות אחרת היא פיטר דין, פטרונו של רוסט ששב מאמריקה לאירופה לאחר שצבר שם הון בדרכים מפוקפקות.

רוסט הוא גם מבקר קבוע במסעדת "אחדות" היידישאית, שדרכה מתוארים הטיפוסים היהודיים, המזרח-אירופיים - מלצרים בכיפות שחורות "רדודות כטלאים קטנים" ודמויות כמו ר' חיים שטוק, יאשה האודסאי, מישה האנרכיסט וינקיל מרדר, שמתווכחים בקולניות ושותים יי"ש.

לדעתה של נתנאל, הרומן האבוד של פוגל, שאיש לא ידע על קיומו, לא יכול היה להיקרא סתם כך. נטול שוליים, צפוף וזעיר, נתנאל סבורה שזהו כתב יד מוצפן שנועד להסתיר את מה שחשף. "אין שני לכתב היד הזה בכל הארכיון של פוגל", היא אומרת, "יש כתבים צפופים, אבל הם לא דומים ל'רומן וינאי' מבחינה גרפית, הוא ממש יחיד במינו".

נתנאל נעזרה בזכוכית מגדלת, ועקב בצד אגודל פיענחה את הכתוב. במקרים מסוימים, גם זה לא הספיק, והיא שבה ל"גנזים", לסרוק את כתב היד בסורק מיוחד עם רזולוציה גבוהה. בסופו של התהליך, היה לה את הרומן השלם מוקלד. בשלב הזה היא פנתה אל יובל שמעוני מהוצאת "עם עובד", בבקשה שיעבוד איתה על עריכת הספר ויסייע לה להוציא אותו לאור.

בכל הזמן הזה, מרגע הגילוי ועד השבועות האחרונים, שמרה נתנאל על חשאיות ורק אנשים ספורים ידעו על התגלית. "כשקבעתי עם יובל שמעוני כדי לספר לו, לא הסכמתי לפגוש אותו במקום ציבורי. רציתי להיפגש באיזו פינה חשוכה באוניברסיטה, או בעיר אחרת, אני חושבת שבהתחלה הוא חשד בי שירדתי מהפסים".

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

לדברי שמעוני, גם לאחר ששמע על התגלית המשיכה זהות הכותב להישמר בסוד מוחלט במשך חודשים ארוכים: "כתב היד עדיין נמצא במכון 'גנזים', זמין לעיני כל מי שיחפוץ, וכדי שהשמועה לא תתפשט, בכל תכתובות הדוא"ל הפנימיות כונה פוגל 'המנוח', כמעט עד לשלב ההדפסה. שבוע אחר שבוע דיווחנו על ההתקדמות במצבו של המנוח כמו שמדווחים על התפתחותו של עובר".

שמעוני ונתנאל פנו יחד לירון סדן, עד לאחרונה מנכ"ל "עם עובד", שדאג להשיג מ"גנזים" את הזכויות לפרסום הספר. בתחילת פברואר אפשר יהיה למצוא את כתב היד האבוד של פוגל בחנויות הספרים ברחבי הארץ.

לילות חניה

אפשר להבין את האינטרס של הוצאת הספרים לשמור את דבר קיומו של כתב היד בסוד עד לאחר גמר העריכה, אך מדוע הצפין פוגל עצמו את הרומן שכתב? נתנאל סבורה שהסיבה לכך נעוצה בפרשה האוטוביוגרפית השערורייתית שעומדת בלבו: סיפור אהבתו של פוגל בן ה-19 לאשה נשואה, מבוגרת ממנו, ובמקביל לבתה בת ה-11, חניה. הסיפור תועד ביומן שפוגל כתב בין השנים 1912 ו-1922, ואשר התפרסם (ב-1990) בקובץ "תחנות כבות", שערך מנחם פרי.

כפי שכותב פרי בהערות ל"תחנות כבות", שלוש שנותיו הראשונות של היומן מלאות במחשבותיו של פוגל על משולש האהבים הזה, "סיפור לוליטה", כפי שפרי מכנה אותו. אמה של חניה, המכונה ביומן "צ'", היתה האשה הראשונה שפוגל ידע, ופוגל מעיד על אותו להט שחש כלפיה, השמור לחוויות ראשונות: "אני, כסייח צעיר, הייתי רץ לביתה... בכל רגע פנוי, והייתי מצפה תמיד לרגע שלא יהיה איש בבית, שאוכל, לפחות, לתנות אהבים ולהתנשק עמה. כך היה אז המצב: הייתי נתון במין קדחת כל הימים, הייתי קודח מתאווה".

בהמשך כותב פוגל על קלקול יחסיו עם האם ועל התפתחותה של אהבה תמה יותר לבתה חניה, שמחזירה לו אהבה. "הייתי לומד מעט ורעב הרבה ומחכה לביקורי חניה", הוא כותב, "וחניה היתה מבקרתני, מפזרת קצת את ענני מצבי הרע, היתה מופיעה לשעה קלה ונעלמת שוב, כשהיא משאירה אחריה את נשמתה, את רכרוכיתה בחדר הקר והעצבני". המשולש הגיע לקצו שנה קודם לכתיבת היומן, עם עזיבתן של השתיים לאמריקה בעקבות אבי המשפחה שהיגר לשם לפניהן. בשנים הראשונות ליומן היו עוד חילופי מכתבים בין פוגל לחניה, שסיפרה על הצקות והתעללויות של אמה המקנאה ועל געגועיה לפוגל.

יש מסמך נוסף שמעיד על הפרשייה הזאת - שיר ארוטי המספר בבירור על אהבה לאם ולבת. בבית הראשון כותב פוגל: "הנה אם והרי בת / שתיהן אוהבות כאחת / חושקות חומדות אותי אחד / האבר באם או בבת?" לטענת נתנאל, גם את השיר פוגל הסתיר - לא רק שהוא לא חתם את שמו עליו, אלא הוא גם כתב אותו במחברת של אדם אחר, חברו, אברהם לנדא. השיר פורסם רק אחרי מותו במהדורת "כל השירים" של פוגל בעריכת אהרן קומם.

ב"רומן וינאי" מנהל הגיבור, מיכאל רוסט, רומן עם גרטרוד שטיפט, אשה נשואה שמשכירה לו חדר בביתה, ובהמשך מתפתח סיפור אהבה בינו ובין ארנה, בתה בת ה-16 של גרטרוד. אלא שבהיפוך ציני, כפי שמכנה זאת נתנאל, בעוד שפוגל עצמו, כפי שמעיד על כך יומנו, היה עני רעב ללחם, שחיזר אחר מכריו בפתחי בתי הקפה כדי לקבל פרוטה, בן דמותו רוסט נהנה ממימון של מכר אמיד שמכלכל אותו. פוגל פטר את רוסט לא רק ממצוקות הפרנסה שהיו מנת חלקו, אלא גם מתעוקות הנפש שאיפיינו אותו. "פוגל ניקה את רוסט מכל רפלקסיה", אומרת נתנאל, "והפך אותו לטיפוס הנהנתן שהוא עצמו היה רוצה להיות, בלי המטען החורג הזה של ה'מחלה'. הרי בספרות הווינאית תמיד מחכה מחוץ לטקסט 'שטיינהוף', בית החולים לחולי רוח של וינה. גם ב'חיי נישואים' הגיבור מבקר אשה שמאושפזת שם".

כמו ב"חיי נישואים", גם בפתיחה של "רומן וינאי" מוזכרת אפיזודה של התאבדות בקפיצה לנהר. "כל הרעיון הזה שלתוך המטרפולין - מופת הליברליזם, הרציונליות, הסידור של החברה האנושית לפי שעות עבודה של פקידים ופועלים - חודרים יסודות חושניים ואקספרסיוניסטיים - הוא מאפיין של חלק גדול מספרות המופת האוסטרית/וינאית", אומרת נתנאל. "הרבה מהספרים מתחילים בתיאור של העיר - הטראם, קווי החשמל, תנועה של הולכים ושבים לעבודה וממנה, וגם תאונה, או התאבדות, שמייצגת הפרעה, או חריגה של הנפש מהסדר והשגרה". אבל על מיכאל רוסט, כאמור, לא מכבידים ייסורי הנפש.

פשטות אישיותו של גיבור הרומן, כמו הפרשייה האוטוביוגרפית שעומדת בלבו, הן חלק מהסיבות להערכה של נתנאל כי פוגל החל לכתוב את הרומן בשלב מוקדם בחייו, וכי זה למעשה רומן הנעורים הגנוז שלו. "שיטה אחת לתארך את הרומן היא תמטית", היא מסבירה, "ההגעה של רוסט לווינה, שאיתה בעצם נפתח סיפור המעשה המרכזי של הרומן, מקבילה בהמון מקומות למה שכתב בשנים הראשונות של היומן. למשל, כשרוסט מגיע לווינה הוא מוצא תחילה דירה אצל בעלת בית זקנה שמגדלת ציפור קנרית בכלוב. זאת ממש כתיבה מחדש של אחד מהימים שמופיעים ביומן".

נתנאל סבורה ששנים מאוחר יותר, ככל הנראה בתחילת שנות השלושים, כשפוגל התגורר בפאריס, הוא שב לעבד את הטקסט. "שיטת תיארוך שנייה משווה את הרומן עם טקסטים אחרים של פוגל, עם 'חיי נישואים' (שפורסם ב-1929-1930) ועם 'בבית המרפא', הנובלה הראשונה שפירסם (ב-1927). עשיתי השוואה של סצנות וראיתי שמבחינת הסגנון, סיפור המעשה המרכזי שמתרחש בווינה פחות בשל. לכן אני חושבת שהוא כתב את הטיוטות הראשונות של וינה בלי האקספוזיציה והסיום שמתרחשים בפאריס, גנז את זה, ונפנה לרומן וינאי אחר, שיהיה 'חיי נישואים'.

"להשערתי, זה התחיל כטיוטות מאוד בוסריות, אחד הניסיונות הראשונים של פוגל בפרוזה. יש גם איזושהי עדות לכך שהוא לא היה מרוצה ממה שכתב ממכתב שלו לידידו, הסופר היידי מאיר וינר. יש לי רק את המכתב של וינר שמעודד את פוגל ואומר, 'לא נורא, אתה עוד תכתוב פרוזה טובה למרות "די ערשטע פרוווען"' - למרות 'הניסיונות הראשונים'. אני מניחה שהניסיונות הראשונים הם הטיוטות הראשונות של סיפור האהבה המשולש הזה".

היות שנתנאל מצאה את כתב היד יחד עם טיוטה של הנובלה של פוגל מ-1932 "נוכח הים", שנראה כי נכתבה באותו פורמט, עם אותו דיו ודפיה נמצאים באותו מצב התיישנות, היא מעריכה שההעתקה שבידיה, הכוללת אקספוזיציה וסוף פאריסאיים, היא מאוחרת יותר מהסיפור הבוסרי שנכתב בווינה. "ניכר שיש ברומן הזה שתי שכבות של עבודה. באקספוזיציה הפאריסאית אפשר כבר לראות את פוגל במיטבו, כשהוא אפילו בשל יותר מב'חיי נישואים'. אתן לך דוגמה לסצנה פוגלית מובהקת: לילה שבו הגיבור משוטט בפאריס ליד הסיין, נשען לתומו על הגדה, ואז עוצר אותו מישהו שאומר לו: 'הצלתי אותך, רצית לקפוץ למים. עכשיו תקנה לי קוניאק בתמורה'.

הוכחה שלישית של נתנאל לתיארוך שלה מגיעה בצורת מכתב שפוגל כתב ב-1932 לעורך שלו, אשר ברש, ובו כתב שהוא עומד לסיים כתיבת סיפור גדול (הנובלה "נוכח הים"), וחוץ מזה, הוא מוסיף, "אני מטפל ברומן שעודנו בחיתוליו". לדעת נתנאל, ה"רומן בחיתוליו" הוא "רומן וינאי".

סוגיית התיארוך של כתב היד תיפתח לבחינה של חוקרי ספרות אחרים לאחר צאת הספר לאור, אך כבר כעת, לפני שקראו אותו, עולות בין כמה מהם תהיות בנוגע להערכה של נתנאל. מנחם פרי מאמין כי הרומן נכתב מאוחר הרבה יותר, בעת מלחמת העולם השנייה, אחרי שפוגל שוחרר ממחנות המעצר של הצרפתים (ב-1940). הראיה העיקרית של פרי היא פיסת נייר שעליה נכתבה בצד אחד, ביידיש, רשימת שמות הדמויות מהרומן היידי של פוגל, שנכתב בזמן המלחמה, ובצד השני, בעברית, רשימת הדמויות המופיעות ב"רומן וינאי".

בעבר, מאגר השמות לדמויות שימש את פרי כדי להוכיח שהרומן היידי של פוגל הוא אכן רומן, ולא יומן, כפי שנהוג היה להניח. "זאת היתה גם ההוכחה שלי לכך שהוא כתב את הרומן היידי באוטוויל, אחרי ששוחרר", מוסיף פרי, "ועכשיו ההוכחה הזאת משמשת גם ל'רומן וינאי'. אם הוא כתב את הרומן לפני שהצרפתים כלאו אותו, מה היה לו לתכנן על אותו דף את השמות? זו הוכחה חד משמעית שזה נכתב לאחר מכן".

פרי סבור כי העובדה שסיפור העלילה המרכזי מבוסס על חייו המוקדמים של פוגל אינה מעידה בהכרח כי הוא נכתב סמוך לאותה תקופה. על מכתבו של פוגל לברש אומר פרי: "אם ב-1932 הוא כותב שהרומן היה בחיתוליו, זה סותר את הטענה שהוא כבר כתב את רובו בשנות העשרה. ייתכן שהוא תיכנן את הרומן בתחילת שנות השלושים וכתב אותו בהמשך. הדבר העיקרי שצריך לזכור הוא שבשנות העשרים פוגל היה בעיקר משורר, ומשנות השלושים ואילך היה בעיקר פרוזאיקון. מאז 'חיי נישואים' הוא הקדיש את עצמו בעיקר לפרוזה, והיה חסר לי מה הוא עשה בסוף חייו, עד עכשיו".

גם פרופ' מיכאל גלוזמן מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב מסכים כי הליבה האוטוביוגרפית אינה מעידה בהכרח על כך שהספר נכתב באותה תקופה (ועם זאת, הוא מסייג את דבריו בכך שלא קרא את הספר). "ההכרעה תהיה סגנונית", אומר גלוזמן. אך כמו פרי, הוא מוסיף שקשה לו להאמין שפוגל כתב רומן בתקופה שבה היה בעיקר משורר. "ההרגשה היא שפוגל בצעירותו היה מאוד מסור לשירה הלירית", הוא אומר.

ד"ר עודד מנדה-לוי, גם הוא מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, מוסיף כי כפי שמעיד יומנו של פוגל, "בין 1912-1922 הוא צעיר מאוד, בתחילת הדרך, ועסוק בכל מיני ניסיונות למצב את חייו. הוא רעב ונודד ואין לו תנאים לכתיבה. הוא גם לא אומר בשום מקום ביומן שהוא כותב".

מנדה-לוי טוען כי ב-1925, כשפוגל כתב את הנובלה הגנוזה "דייר", הנחשבת ליצירת הפרוזה הראשונה שלו, כתיבתו היתה בוסרית מאוד, כך שקשה להאמין שכתב רומן שלם לפני 1925-1927. "בשנים שלאחר מכן היה עסוק בכתיבת 'חיי נישואים' ואחר כך ב'נוכח הים', והוא לא איזה כתבן גדול, אני לא יודע אם הוא היה מסוגל לכתוב במקביל. אז יכול להיות שכתב אותו ב-1937-1938 לערך".

לדעת נתנאל, התפיסה שפוגל היה בצעירותו בעיקר משורר היא שריד לקונצפציה מוקדמת שראתה בפוגל ליריקן שגם כתב פרוזה. הקונצפציה הזאת הלכה והתבררה עם השנים כשגויה, עם גילויין של עוד ועוד טיוטות פרוזה שלו. פרי, לדברי נתנאל, היה הראשון שטען זאת, והיא כעת ממשיכה את טענתו. עם זאת, היא מודה כי אין בידי אף אחד מהצדדים די ראיות כדי להכריע באופן ודאי בסוגיה, ומדגישה גם היא שההכרעה תהיה בסופו של דבר סגנונית.

"זאת שאלה טובה. אפשרות אחת היא שהוא לא רק גנז אותו אלא הצפין אותו מעין לא מזוינת כיוון שהוא חשב שהתכנים בעייתיים אפילו מבחינתו. אפשרות שנייה היא שהוא כן התכוון להשתמש בו בהמשך, וזה מסביר מדוע טרח כך. פוגל היה ממש קצר רואי, והוא עבד כאן עם עט ציפורן מדויק. אין שורות בדף הזה, והוא כותב ישר. זו טרחה נורא גדולה בשביל מישהו שלא מעוניין לעשות עם זה כלום. אני חושבת שהוא כן רצה לפרסם את הספר, ועובדה שהיה לו עוד שלב של עבודה על כתב היד בשנות השלושים. יכול להיות שהכריע אותו מה שקרה לו במלחמה, אז כבר היה לו קשה לכתוב על מיכאל רוסט הצעיר והנהנתן בווינה, הוא כתב את הרומן היידי שלו, שגיבורו הוא וייכרט, אמן יהודי, זקן, חולה, שמטופל בבתו הצעירה. הפרויקט התהפך לו".

פרי, גלוזמן ומנדה-לוי מפקפקים בדעה שהרומן הוצפן. "פוגל תמיד כתב צפוף", אומר פרי, "את הכל, זה דברים שצריך לקרוא עם זכוכית מגדלת. אם תראי את היומנים שלו מתקופות מוקדמות, זה נעשה קטן יותר ויותר. רק אם פתאום יש איזו התרוממות רוח, הכתב קצת גדל. אולי הוא חסך בנייר".

לאן הובלו העצורים

פוגל נולד בעיירה סטנוב, פודוליה, שבתחום המושב הרוסי ב-15 במאי 1891, וכמו רבים באותה תקופה נדד מערבה לערים הגדולות. ב-1909 או 1910, הגיע לווילנה כתלמיד ישיבה, התפרנס כשמש בית כנסת ושיפר את ידיעותיו בעברית. באותה תקופה ניהל את פרשיית האהבים עם האם והבת.

ב-1912 הגיע לווינה והחל לנהל חיי שיטוטים ובתי קפה. הוא למד גרמנית והתפרנס בקושי ממתן שיעורי עברית. מיומנו ומעדויות של אנשים שפגשו בו ניכר שהיה אדם מופנם ושתקן, שחיי המעשה היו זרים לו, ולכן סבל תמיד ממחסור ומרעב. במבוא המפואר שכתב דן פגיס למהדורה המוקדמת של "כל השירים" של פוגל הוא מצטט את הלל בבלי שכתב עליו: "צעיר כבן 20 לבוש בגדים דהים, חבוש מגבעת שחורה רחבת שוליים ובעל עיניים נוגות תוהות. שתקן גדול היה ודבריו ספורים. פניו החיוורים היו נראים לי תמיד מתוחים, עייפים". בבלי, הוסיף פגיס, "הציע לו שותפות בעבודה שסיפק לו אז יהודה קרני: העתקת מכתבים וחוזרים של ההסתדרות הציונית". פוגל הסכים, אבל "אחרי שהעתיק מכתבים אחדים בא 'מדוכדך ומבוהל' אל בבלי וביקש ממנו לשחררו מעבודה זו, שלא יכול לעמוד בה".

"הוא אהוב עלי ביותר כיוון שהיה לו סוג של כשל מוחלט של עשייה", אומרת נתנאל, "הוא מעולם לא השתלב בעבודה, הוא סלד מהחיים הכלכליים. גם בתקופה שהיה בארץ ישראל, הציעו לו משרה של מורה לעברית בגימנסיה הרצליה, והוא גימגם איזה שתי מלים וחיכה שזה ייפסק. ב'רומן וינאי' רואים בבירור שהזירות שבהן פוגל מתפקד הן הלילות ולא הימים: רוב הסצנות ב'רומן וינאי' מתחילות בזמן שבו הטראמים מובילים את צבא הפקידים בחזרה הביתה אחרי יום עבודה, ואז הרחובות פנויים לשיטוט הלילי".

ב-1914, כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, מצא את עצמו פוגל, יחד עם שאר חבורת הסופרים העבריים בווינה, בבעיה. כנתין רוסי באוסטריה, הוא נעצר והתגלגל במחנות מעצר. "יש לגרשון שופמן סיפור שנקרא 'במצור ובמצוק' שעוסק במעצרים האלה", אומרת נתנאל, "והוא מספר על אחד, דוד גול, שהוא כמובן דוד פוגל, שאמר: 'לי לא אכפת שיעצרו אותי, לפחות לאכול יתנו שם'. אבל כשהוא חוזר הוא מגלה שלאכול לא באמת נתנו שם, ושופמן מתאר את המצח שגבה ואת הרקות שהתחילו להלום, והמבט בעיניים של התהום שהתגלתה לפוגל בזמן המלחמה, ובאמת אחרי המלחמה הוא מזנק עם השירה שלו, שירה אקספרסיוניסטית".

סמוך לסוף המלחמה שיריו של פוגל התחילו להופיע בכתבי עת וב-1923 הוא כינסם בספר "לפני השער האפל". ארבע שנים לפני כן התחתן פוגל עם אילקה, אשתו הראשונה חולת השחפת, בנישואים קצרים ולא מאושרים שהסתיימו בתוך זמן קצר. ב-1925, דווקא לאחר שקיבל דרכון אוסטרי, החליט פוגל לעזוב את וינה ולהשתקע בפאריס. במשך שנות העשרים והשלושים עסק שם בעיקר בכתיבת פרוזה, השלים קובץ שירים שני שלא התפרסם בחייו, ונישא בשנית, לעדה נדלר. ב-1929, לכבוד היציאה לאור של הרומן הראשון והיחידי שפירסם בחייו, "חיי נישואים", החליט פוגל לנסות ולהגר לארץ ישראל. אבל אחרי שהות של שנה בלבד שב לאירופה, בלוויית אשתו ובתו, תמר, שנולדה בפלשתינה.

ב-1932 שבה המשפחה לפאריס, אחרי שהות בפולין ובברלין, שם ניסה פוגל, ללא הצלחה, לתרגם את "חיי נישואים" לגרמנית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא נמלט מפאריס יחד עם בתו תמר לדרום מזרח צרפת, לעיירה אוטוויל, שם שהתה אשתו בבית מרפא לחולי ריאה. בראשית המלחמה נאסר על ידי הצרפתים כאזרח אוסטרי ונכלא במחנות מעצר לזרים, עד ששוחרר לאחר כיבוש צרפת ב-1940.

במשך שנים לא נודע מה עלה בגורלו של פוגל. "החל ב-1944-1945 התפרסמו בעיתונות היומית בארץ ישראל ידיעות על היעלמותו של פוגל", אומרת נתנאל, "היו כל מיני סיפורים ושמועות. לפי תיאור אחד, פואטי מאוד, הוא נתפס והועלה לרכבת בדרך למחנה ההשמדה, אבל ברגע האחרון קפץ מהקרון, ואז נורה בגבו. לפי סיפור אחר, הוא ברח מהגסטפו אבל ברגע הבריחה קיבל שבץ לב ומת. אפילו סיפרו שנערכה הלוויה.

"לפחות אחד הסיפורים הגיע מאדם ששמו משה בן מנחם, הוא היה מכר של פוגל בפאריס ומאוחר יותר הגיע לארץ ישראל. מאיפה הוא שאב את זה, השד יודע. ואז, בשנות השישים, כשדן פגיס עבד על קובץ 'כל שירי פוגל' (שיצא ב-1966) וכתב מבוא ביוגרפי על חייו, הוא שלח את המשורר משה הנעמי לארצות הברית לפגוש את בתו של פוגל, תמר פוגל מזרחי, שהיגרה לשם אחרי שהאם נפטרה. פוגל-מזרחי הפריכה את השמועות על השבץ והירייה, ובאותה הזדמנות העבירה ל'גנזים' ארגז שנשאר אצלה עם הדרכון האוסטרי של פוגל, תמונות ועוד חומרים".

את חלקו הביוגרפי של המבוא שכתב פגיס הוא מסיים בציטוט שהוא מביא מהרומן היידי של פוגל, שנחשב אז ליומן, שמסתיים בתיאור הובלת העצורים ברכבות ממחנה ההסגר בדרום צרפת. אחרי כן כותב פגיס: "לא ברור עתה לאן הובלו העצורים".

ב-2001 ערך דן לאור מחקר יסודי כדי להשיב על שאלתו של פגיס. במאמרו "לאן הובלו העצורים" (שפורסם בספר "ממרכזים למרכז", הוצאת מכון כץ, תשס"ה), כתב לאור כי לאחר שפוגל שוחרר ממחנה העצורים הזרים בצרפת, הוא שב לאוטוויל והתגורר בה, עד שב-1944 נתפס על ידי הגסטפו והועבר לבית מעצר בליון. משם הועבר פוגל לעיירה דראנסי, למחנה מעבר שריכז את רוב יהודי צרפת בדרכם להשמדה. המסמכים שמצא לאור מראים שכעבור ארבעה ימים מהגעתו לדראנסי נשלח פוגל לאושוויץ, שם נרצח.

כתבי יד קבורים בשלג

דוק המסתורין שאפף את נסיבות מותו של פוגל נותר עומד סביב מה שנשאר אחריו במותו - עיזבונו הספרותי יקר הערך. גלגולי העיזבון הם סיפור רב תהפוכות, מקרה קיצון, שבכל זאת ממחיש ומייצג אותו עידן של סופרים שכתבו בנייר וקורפוס יצירתם הוא גוף גשמי של ממש.

"הסופרים של המאה ה-21 יותירו בעיקר ארכיון וירטואלי", אומרת נתנאל, "כמעט לא יישאר אחריהם עיזבון כתבים בפורמט הזה של דיו, בליה של נייר וכתם. המטאפורות של הזמן שקשורות לכתיבה ספרותית הולכות ומתמעטות. העיזבון של פוגל הוא המחשה של הנדודים והייסורים, כי נייר זה דבר שצריך לסחוב אותו, כשרוצים להחביא אותו צריך לקבור אותו, כשרוצים להעביר אותו ממדינה למדינה צריך לשלוח אותו בדואר. יש לזה ממדים של זמן ושל מרחב".

מה קרה עם העיזבון של פוגל?

"כל האופן שבו העיזבון של פוגל הגיע לארכיון 'גנזים' כולל איזושהי חידה בלתי פתורה שמי שיכול היה להעיד בנוגע אליה כבר נפטר", אומרת נתנאל. "חלקו המרכזי של העיזבון הגיע אחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי שנעלמו עקבותיו של פוגל".

נתנאל סבורה כי הסיפור המוכר על הגעתו של החלק המרכזי של עיזבון פוגל צריך לעמוד בספק. "ככל הידוע, אחרי שפוגל נמלט מפאריס לאוטוויל, הוא העביר איזה שנתיים במסתור בפנסיון שם. בשלב כלשהו הוא הבין שהגסטפו עומד לעשות חיפוש, ולפי הסיפור הוא קבר את כתביו באדמת החצר של הפנסיון. אחרי המלחמה הגיע חבר ותיק שלו, צייר ששמו אברהם גולדברג, הוציא מהקבר את העיזבון ומסר אותו לפרופ' שמעון הלקין, שישב באותו זמן בארצות הברית ולימד ספרות עברית. הלקין העביר את ארגזי הכתבים לאשר ברש, שב-1950 ייסד את ארכיון 'גנזים', במטרה לשמר את הכתבים של סופרים עבריים שנעלמו בשואה".

לטענת נתנאל, יש בעיה עם הסיפור הזה. "פוגל היה צריך להימלט מפאריס ב-1939 עם בתו הקטנה, ואנחנו יודעים שהרכבות מפאריס דרומה היו מלאות עד אפס מקום והיה נורא קשה להתנייד. המידע שיש בידינו מגיע מהרומן היידי שבו פוגל מתאר נסיעה מקבילה של בן דמותו, וייכרט. תיבת הכתבים של פוגל היא מאסה גדולה. האם עלי לחשוב שנוסף על ילדתו הקטנה ועל חפציו הוא היטלטל כל הדרך לאוטוויל גם עם ארגזי כתביו? זה דבר שנראה לי מופרך".

נקודה נוספת שהעלתה את חשדה של נתנאל שסיפור העיזבון אינו אמין נוגעת לאופן שבו השתמר כתב היד של "רומן וינאי", שאינו תואם את תנאי הקבירה באדמה. לכאורה הארגז היה קבור קיץ וחורף באדמה הלחה, רוויית הממטרים. "יכול להיות שגיליונות כאלה נשמרו כל כך טוב אם היו קבורים באדמה ואחר כך נחפרו החוצה?" תוהה נתנאל.

"יתר על כן", היא אומרת, "משמעו של דבר שהוא היה צריך למצוא איזושהי תיבה אטומה, או ללפף את זה בכותנות איכשהו, ולחפור בור מספיק עמוק כדי שלא יבצבצו על פני השטח. אחרי כן הוא היה צריך למסור איכשהו את העובדה שקבר ואיפה קבר לאברהם גולדברג, שהיה כל השנים האלה בפאריס, וכיהודי במלחמה גם הוא בוודאי הסתתר. זה סיפור שהוא לגמרי לא הגיוני. הסיבה היחידה שמאמינים שאלה הם פני הדברים היא שזו העדות שעברה מגולדברג להלקין ומהלקין למנחם פרי ולאהרן קומם. כלומר, כולם שמעו את זה מעדות שנייה, והיום כבר אין את מי לשאול. זה דבר נורא תמוה".

הפרטים התמוהים אינם מסתיימים כאן. "לאחר שהכתבים הגיעו ב-1949 לאשר ברש", מספרת נתנאל, "הוא, מסיבה לא ברורה, העביר כנראה רק חצי ממה שהיה לו ל'גנזים' והשאר נותר בדירתו בתל אביב". ברש מת ב-1952. בסוף שנות החמישים העבירה משפחתו חלק "אבוד" מהעיזבון של פוגל ל"גנזים". אלא שגם הפעם לא הועבר העיזבון בשלמותו. בסוף שנות השבעים, אחרי שמתה גם אשתו של ברש, ביקש דב בן יעקב, מנהל "גנזים" באותה עת, לחפש שרידים נוספים בדירה של בני הזוג. "לפי הסיפורים, הוא חיפש וחיפש, ולבסוף הקיש על איזו מחיצה בקיר, ראה שהיא חלולה, פתח אותה ושם מצא חלק נוסף של עיזבון פוגל שסוף סוף אוחד והגיע ל'גנזים'", אומרת נתנאל.

לדבריה, מאז שנות החמישים מתגלה כל כמה שנים איזו מציאה של פוגל. "בתחילת שנות השמונים קומם מצא את ספר השירים השני והגנוז של פוגל שנקרא 'לעבר הדממה', שעד אותו זמן חשבו שהוא אבוד. פרי מצא עוד סיפור קצר ('דייר') שפירסם בקובץ 'תחנות כבות'. הרומן היידי שלו הוא רומן גנוז עד היום, הוא לא פורסם וכנראה שכבר לא יתפרסם לעולם ביידיש. פורסם רק התרגום של פרי לעברית ב-1990".

נתנאל סבורה שכתב היד שמצאה נכלל באותו חלק של העיזבון שהועבר ל"גנזים" בסוף שנות החמישים, לאחר מותו של ברש. היא מתבססת בהשערתה על הקדמתו מ-1959 של אברהם ברוידס, מזכיר אגודת הסופרים אז, לפרסום יומנו של פוגל בכתב העת "מאזניים" ובה הוא כולל ברשימת העיזבון טיוטה של "נוכח הים".

"כיוון שיש לנו בארכיון גרסה סופית של 'נוכח הים' שפוגל עצמו התקין, אני מניחה שמי שהחל לפענח את הגיליונות האלה וראה שזה 'נוכח הים' הניח את זה בצד", אומרת נתנאל. אך פרי, שמכיר את תיקו של פוגל ב"גנזים" לפני ולפנים, בטוח שכתב היד האבוד לא נמצא בתוך טיוטת הנובלה בזמן שהוא עיין בתיק. "בשנות השמונים אני החזקתי בידי את הטיוטה של 'נוכח הים' וצילמתי אותה, וזה לא היה שם", הוא אומר. "נראה שזה היה בתיק של מישהו אחר, כי כל מה שהיה ב'גנזים' תחת פוגל אני קראתי. על הבלגן הזה של 'גנזים' אני כמובן כועס".

בעיני נתנאל, בכל זאת, אי אפשר לנתק את אובדן היצירה ממה שהיא מכנה "ההצפנה" המכוונת שלה. "לא מספיק להסתכל על זה", היא אומרת, "צריך לחשוב שיש שם משהו כדי למצוא. זאת ממש טיבה של ההצפנה של פוגל, וזה עבד לו".

כמעט, עד שאת הגעת.

"כן, נכון. גם אצלי זה היה ממש מזל. אם לא הייתי רואה את אותו פנס רחוב בתוך אחד הגיליונות לא הייתי ממשיכה".

דיסוננס עברי

נתנאל, בת 32, היא חוקרת ספרות עברית ויידית ומרצה במחלקה לספרות עם ישראל בבר אילן. דרכה המקצועית לא החלה בספרות העברית. היא התגוררה בפאריס במשך שש שנים שבהן השלימה תואר ראשון ושני בספרות צרפתית. ב-2007 חזרה יחד עם בן זוגה לישראל, וכאן החליטה לעבור למחקר ספרות עברית ויידית. "לבוא מהספריה הלאומית בפאריס, שצריך לשים כפפות כשנכנסים לחדר כתבי יד, ולהיכנס רק עם עיפרון עופרת, ומשם לעבור ל'גנזים', זה היה שינוי משמעותי", היא אומרת בלשון המעטה.

ב-2008 פירסמה רומן ששמו "המצב העברי" (הוצאת בבל), וב-2011 סיימה את עבודת הדוקטור שלה בהנחיית פרופ' אבידב ליפסקר, שעסקה בכתיבה של פוגל כסופר רב לשוני. "זה היה ניסיון להתמודד עם תור הזהב של הספרות העברית כספרות רב לשונית, שאותה איבדנו לחלוטין", היא אומרת. "תחשבי שלכל סופר עברי, עד המעבר הטרגי מבחינה פואטית למרכז הארץ-ישראלי, ששאף תמיד לחד לשוניות, היו כמה שפות פוטנציאליות. זה מייצר ספרות לוליינית, שיכולה להתמודד עם אזורים של השפה שסופר חד לשוני לא מסוגל להם. את רואה הרבה פעמים אצל פוגל, גם ב'רומן וינאי' וגם ביצירות הפרוזה, איך הגרמנית של המקום חודרת לטקסט. ישראל, כמובן, אינה חד לשונית אבל מסורתה הקצרה צועדת בנתיב מצמצם".

בימים אלה עומדת נתנאל לפני פרסום רומן שני פרי עטה, "המולדת הישנה", שנכתב, לדבריה, לפי המסורת של תחילת המאה העשרים, אלא שהוא מתרחש בתחילת המאה ה-21 והופך את העיסוק של אותה ספרות בהגירה לארץ ישראל, לעיסוק בהגירה "שלילית" - הגירה חזרה לאירופה.

סגנון הכתיבה שלה, כפי שניכר גם ב"מצב העברי", שובר את הקו הנרטיבי הישר. נדמה שהימצאותה מחוץ לנתיב המרכזי של הפרוזה הרציפה מציבה אותה בעמדת שוליים בספרות הישראלית, עד כדי כך שהוצאת הרומן השני שלה מלווה בהיסוסים ועיכובים מצדה. "אני מרגישה שזה עול, חטוטרת כזו של הכתיבה בפרוזה שהיא מלכתחילה שולית ואקספרימנטלית קצת".

אין תמה אפוא שנתנאל מצאה את עצמה נמשכת דווקא לפוגל, שאימץ, ביצירתו ובחייו, עמדה מינורית. "פוגל תמיד היה שייך למחנה הלא נכון", אומר גלוזמן, "כשהוא בווינה עוצרים אותו כנתין רוסי, כשהוא בצרפת עוצרים אותו כנתין אוסטרי ואחר כך כשמשחררים אותו הוא נעצר כיהודי. העמדה הזאת של האי-שייכות, של האחרות, היא עמדה עקרונית לפוגל, זו לא רק המקריות של ההיסטוריה, שהרי אחרי מלחמת העולם הראשונה מציעים לו בווינה אפשרות להתאזרח והוא בוחר דווקא אז לעבור לפאריס. גם בארץ, הוא קיבל סרטיפיקט, אבל החליט לעזוב. אחר כך גינו אותו על כך שביזבז שני סרטיפיקטים. בפוגל יש משהו שמסרב לפעולה של ההתאזרחות, הוא באיזשהו אופן חייב לשמור על היותו זר. הסירוב הזה לעגן את השפה בטריטוריה, במיוחד בטריטוריה הלאומית שבה הלשון נהפכת להיות הלשון המדוברת הטבעית. זאת עמדת יסוד של פוגל".

"מה גם", מוסיפה נתנאל, "שכל יצירות הפרוזה שפוגל פירסם בחייו נדפסו בהוצאות בארץ ישראל. משמעות הדבר שהוא היה לגמרי בדיסוננס בין תנאי הכתיבה המעשיים שלו ובין עמדתו הפואטית".

פוגל אמנם כתב בעברית, אך בשונה מיוצרים יהודים אחרים באותן שנים, לא היתה לכתיבתו כל זיקה לפרויקט הציוני ולתחיית השפה כחלק מהתחייה הלאומית, מה שמעלה את השאלה מדוע, בעצם, כתב בעברית ולא, למשל, ביידיש, שהבחירה בה היתה הגיונית הרבה יותר מבחינה כלכלית. גלוזמן מבהיר זאת בדוגמה: "אמנם זה הרבה לפני פוגל, אבל עדיין, כשיצא הרומן הראשון בעברית, 'אהבת ציון', של מאפו, שהיה רב מכר מדהים במונחי התקופה, הוא נמכר ב-1,200 עותקים, ואילו הסופרים היידיים המובילים של המאה ה-19 יכלו למכור אפילו במאה אלף עותקים. בנוסף, בניגוד לעברית, שהמודרניזם בה לווה בקשיים, ביידיש היתה מסורת מודרניסטית מפוארת".

לפי סברה אחת, האימוץ של העברית, שפה מינורית בתרבות כללית, היא חלק מנקיטת עמדה מודרניסטית של סופרים בני זמנו של פוגל. בנוסף, כפי שמסביר גלוזמן, העברית באופן מיוחד הציעה אפשרות להגשים בצורה אולטימטיבית את המהלך הזה. "להחיות שפה, לעשות שימוש בשפה העתיקה למטרות חדשות לגמרי, זה אתגר מודרניסטי מובהק", אומר גלוזמן, "עזרא פאונד כתב את מה שהפך למוטו של המודרניזם: 'To Make it New'.

"מצד אחד חשו הוגי הדור סלידה מהעבר, כמו שסטיבן דדלוס אומר ב'יוליסס': 'ההיסטוריה היא סיוט שממנו אני מנסה להתעורר', ומצד שני, כתגובה לכך, היה להם רצון ליצור מחדש, לא להיות כבולים להיסטוריה. העברית קוסמת בהקשרים האלה משום שהיא מצד אחד מסמנת עבר - אבל לא את ההיסטוריה המיידית, הבזויה, של הקיום היהודי במזרח אירופה, ומצד שני, מפני שהיא עומדת בראשית מהלך של תחייה, היא מספקת אפשרות לעשות צעד נחשוני חדש, ואני חושב שזה ריתק את פוגל. בנוסף, כמאמרו של ג'ורג' שטיינר 'מולדתנו - הטקסט', פוגל כמין אינטלקטואל יהודי בין שתי מלחמות העולם מזדהה עם תפיסה של הטקסט כבית, והעברית היא עוגן דווקא כי זו שפה טקסטואלית, ולא שפה מדוברת".

"העובדה שפוגל לא כתב עברית מתוך אידיאולוגיה", מוסיפה נתנאל, "מאפשרת לנו סוף סוף לצאת מהמשוואה שלפיה הבחירה בעברית היא בחירה ציונית, והבחירה ביידיש היא בחירה מסדר אחר. נפתח כאן חלון הזדמנות לראות את הבחירה בעברית כבחירה פואטית".

והעברית של פוגל, החפה מעקבות לאומיות ומשוחררת מכובד הדת, היא מיוחדת במינה. לדברי גלוזמן, בשונה מלשונם של כותבים אחרים בני זמנו, כמו עגנון או שלונסקי, העברית של פוגל מפליאה ברעננותה. "אני חושב שפוגל ניחש את הכיוון שאליו העברית תלך", אומר גלוזמן, ומסביר: "קודם כל, בניגוד למשוררים כמו שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג, שהושפעו מהספרות הרוסית ועיצבו את הטעם הספרותי משנות העשרים ועד שנות הארבעים, פוגל, מתוקף מגוריו בווינה ובפאריס, היה מחובר למקורות השפעה אחרים, כמו האימפרסיוניזם ההבסבורגי. לימים, השירה העברית תבחר בנתיב לא רוסי, ופוגל הוא מהראשונים שמצביעים עליו.

"אבל זה לעצמו לא מספיק כי יש אחרים שחיו בטריטוריות מרכז-אירופיות ולא עיצבו עברית כזאת. בעיני, הדבר הכי מרכזי אצל פוגל הוא ההימנעות הכמעט מוחלטת מלשון ציטטות שמאזכרת ללא הרף את המקורות. הכותבים שהחיו במשך המאה ה-19 את הספרות העברית החדשה היו תלמידי ישיבה שהתפקרו, וגם לאחר מכן, תיבת התהודה של הטקסטים המסורתיים היתה עדיין דבר מרכזי בשביל היוצרים העבריים. זה מדהים שפוגל כתב בעברית באירופה של 1920 כחלק מהמהלך של חילון העברית, כחלק מהשימוש בה כלשון אוניברסלית, ועשה את זה במנותק מההקשרים הלאומיים שבהם העברית עוברת תחייה. הוא התחיל מהלכים של חילון השפה, וממש ניחש את הניגון העברי העתידי, לפני שהיה קיים".

גלוזמן מוסיף כי פוגל סלד מהספרות העברית בת זמנו. "לאחר שעזב את הארץ הוא הרצה בפולין בפני נשים יהודיות. ההרצאה 'לשון וסגנון ספרותינו הצעירה' נגנזה ולקח שנים לפרסמה כי היא כללה התקפה מוחצת על שלונסקי. פוגל כינה אותו 'מוקיון ספרותי'. יש שם גם התקפה על שטיינמן ועל עגנון, שעליו כתב: 'האנדרלמוסיה המדרשית הנבובה של פלוני הסופר, שהוציאו לו מוניטין כיוצר אמיתי'. עוד הוא מדבר בהרצאה על בעלי לשון לעומת בעלי סגנון, ואומר שבספרות העברית יש בעיקר בעלי לשון: 'הם שלשונם אמנותם הרוגמים אותנו בפצצות לשוניות שאינן מתפוצצות כלל'. אפרופו תורתם אמנותם, הוא משחק בדיוק על הנקודה שהם יותר מדי מושקעים בלשון של המקורות. 'הם קופצים בראש ומתיימרים להיות מדריכי הספרות, מחיים ומחדשים, כביכול', הוא אומר. זאת אומרת, הוא בז לספרות העברית בת הזמן ודוחה בשתי ידיים את המשקעים של הטקסטים של המסורת היהודית".

בהתאם לכך, גיבוריו של פוגל לרוב נטולי סממנים יהודיים. גלוזמן: "ב'נוכח הים' אפילו מבקר כמו גרשון שקד אמר שאי אפשר לדעת שהגיבורים יהודיים. האמת שיש משפט אחד שמסגיר את היהודיות של הגיבורים, כשבארט אומר ש'ששר השפתיים', כלומר הליפסטיק, 'של זוזי בהיר מדי', ואז גינא אומרת: 'טעמה של שיקצה', כלומר טעם של שיקסע. זו המילה היחדה בטקסט שמזכירה את היהודיות של הדמויות. זה מאוד פוגלי".

גם כאשר פוגל עלה לארץ, ניכר, לדעת גלוזמן, שהוא לא הוקסם כלל מההוויה של העברית המדוברת ומהחלק שלה במימוש הציוני. "יש מקום ביומן שהוא מתלונן שהוא בא לקבל איזו קיצבה ואומרים לו שרק מי שעולה לא"י זכאי לה, והוא לועג לרעיון הזה, הוא מעדיף לרעוב. 'פרינציפיון', הוא כותב, 'אנשים פרינציפים. וזה מביאני לידי רעב ומחסור', ובהמשך: 'חה, חה, לנסוע ארצה ישראל לעבוד את האדמה - לא לפי כוחותי הגופניים ורצוני'".

"רומן וינאי" מחזק את הדיוקן של פוגל כסופר עברי לא אידיאולוגי. נתנאל מפנה אותי לאחד הגיליונות בכתב היד שבו אפשר לקרוא בקלות פסקה שפוגל מחק. לפני אותה פסקה מתוארת הגעתו של הגיבור מיכאל רוסט מהמזרח לווינה וישיבתו במסעדה יהודית כשרה, "אחדות", המלאה במהגרים ממזרח אירופה, שווינה היא בשבילם תחנת מעבר בדרך לארץ ישראל. בפסקה המחוקה מתואר רוסט כמי שנמצא גם הוא בדרך ל"ארץ שוממה במזרח הקרוב", כשבתיק שלו יש רק אוסף של שירי עם רוסיים ויהודים.

"זאת הפעם הראשונה שרואים איך פוגל ממש מוחק את התוכן האידיאולוגי הציוני שתמיד נספח לשימוש בלשון העברית", אומרת נתנאל. "בשלב כלשהו של הכרעה, פוגל אמר לעצמו שהוא לא רוצה את רוסט בתוך ההקשר הזה, ובכלל, שהוא לא רוצה את ההקשר הזה בתוך היצירה שלו. המחיקה הזאת היא לקח בנוגע לשאלה איפה פוגל ממקם את עצמו, כסופר עברי בפרוזה הגרמנית-מודרניסטית".

העובדה שפוגל נשמע אחרת מכותבים אחרים בתקופתו היתה אחת הסיבות לתחייה של יצירתו, אחרי מותו, בשנות החמישים והשישים, כחלק מהמרד של הקהילה הספרותית בקאנון השירה העברית שנציגיו הבולטים, המוחלטים, היו אלתרמן ושלונסקי. פרי כותב באתר הוצאת "הספריה החדשה" על סדרת המאמרים של נתן זך, שהניעו את התחייה הזאת: "(זך) ביקש לכונן 'מסורת גדולה' אלטרנטיבית של השירה העברית. שורת 'נשכחים' לא רק שבו ו'התגלו' במאמרים הללו, אלא בעיקר נעשו שייכים להווה החדש, ההולך ומתגבש, של השירה של המאה העשרים". ובהמשך הוא מוסיף: "אכן, אין לומר שקודם לכן שכחו את פוגל כליל, אך זכרו את שירתו פחות משזוכרים היום, למשל, את שירתו של אליהו טסלר... איש לפניו (לפני זך) לא אמר: פוגל כן, אלתרמן ושלונסקי לא. לא לזכור ולהזכיר רצה זך, אלא להמיר את הקאנון הספרותי".

גלוזמן: "משוררי שנות החמישים התעניינו בפוגל מסיבות צורניות: הריתמוס החופשי, האי-שימוש שלו בבית המרובע, היעדר החריזה, וכך הלאה. אבל הרבה מעבר לזה, הם נמשכו אל פוגל כסובייקט עקור, נומדי, א-ציוני, שלא היה אפשר לגייס את הספרות שלו למטרות ציוניות".

"קראתי את המסות הללו צמא ונרגש בזמן אמת", כותב פרי, "כנער בשנות העשרה שלו בבנימינה הנידחת, והן... עיצבו את הפסיעות הראשונות של טעמי הספרותי". לפי מאמרו של פרי, מסותיו של זך הניעו רצף של אירועים, כבתגובת שרשרת, שהביאו להקמת החוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב, לייסוד הוצאת "ספרי סימן קריאה", ובסופו של דבר לכך שספריו של פוגל חיים היום ומוכרים לקוראים צעירים רבים.

אך גם לאחר פרסומם בשנות השישים של אוספי שיריו של פוגל, נותרה הפרוזה שלו בלתי מוכרת לרוב הקוראים, ופוגל נתפס כמשורר שגם כותב קצת פרוזה. "איש לא הבחין בכך שפוגל הוא בראש ובראשונה פרוזאיקון", כותב פרי. השינוי באופן שבו נתפס פוגל הגיע בתחילה בעקבות החוברות הראשונות של "סימן קריאה", שעורכיהן גייסו את פוגל למאבקם למען פרוזה אחרת. בהמשך, בעקבות מכירת הזכויות לפרסום כתבי פוגל ממו"ל הוצאת שטיבל, מרדכי ניומן, שהיה מיואש מהאפשרות למכור את הפרוזה של פוגל, הקימו עורכי "סימן קריאה" הוצאת ספרים, והדפיסו לראשונה את הנובלה "נוכח הים" כספר.

הגילוי של שארית עיזבונו של פוגל בבוידעם של אשר ברש לאחר מותו ומות אשתו הביא לידי פרי טיוטות של "חיי נישואים", וב-1986 הוא הוציא נוסח של הרומן שהיה סינתזה בין הנוסחים בעריכתו של ברש ובין הטיוטות של פוגל. הספר היה לרב מכר. יש לומר שהעובדה שפוגל הפרוזאיקון מוכר היום היא הרבה בזכותו של פרי. העובדה שפוגל חי וקיים כחלק חשוב מהספרות העברית היום היא בעיני פרי בעצמו אחד ההישגים החשובים שלו. "מי שעשה את העבודה הכי חשובה שבזכותה אנשים כמוני בכלל קראו את פוגל כסופר ולא רק כמשורר, זה פרי", מדגישה נתנאל.

פרי מודה: "אין דבר שהצלחתי בו יותר מאשר בפוגל, פוגל ו(יעקב) שבתאי הם אנשים שלחמתי למענם, שלא העריכו אותם. 'חיי נישואים' הוא ספר שאני דואג להפיח בו חיים כל הזמן. אנחנו דואגים להפיץ אותו בחנויות הספרים, אין יום אחד שהוא חסר, אין שנה אחת שהוא לא נמכר וכך נהגתי בדברים האחרים של פוגל".

תרומתו הייחודית של פרי ליצירתו של פוגל, העובדה שזה אחד ממפעלי חייו החשובים, מעלה את השאלה כיצד הגיב לגילוי "רומן וינאי" ולעובדה שהספר לא יצא לאור בהוצאה שלו. אף שהביע, בשיחתי עמו, כמה הסתייגויות בנוגע לאופן שבו נוהלו הדברים, תגובתו היתה לא פחות מאלגנטית. הוא שב והדגיש שהדבר המשמעותי והמשמח הוא שנתגלתה עוד יצירה של פוגל לספרות העברית. בנוסף, הוא אומר, "נפתרה לי תעלומה - מה הוא עשה בין לבין, בין השחרור מן הצרפתים ובין ההסגרה לגרמנים. היה לי חור". יתר על כן, "במישור האגו, שימח אותי שיש התרגשות שהתגלה דבר חדש של פוגל. לפני 30 שנה, אם לילך נתנאל היתה מגלה את זה ובאה עם זה ל'עם עובד', הם לא היו מפרסמים את זה".

פרי מספר שב-1986, לפני שהוקמה "הספריה", מנכ"ל "עם עובד" רצה לעבוד בשיתוף פעולה עמו. "אני באתי עם הספרים שאני רוצה לתרום לשנה הראשונה. הם התלהבו מאוד מ'עיין ערך: אהבה', והם התנגדו מאוד לשלושה ספרים אחרים - ספר פרוזה של חנוך לוין, 'לוליטה' ו'חיי נישואים'. מבחינה זו, אני מרגיש סיפוק, אני מרגיש כמו אדם שלפני שנים חיבר שיר ושלח אותו למרחק על פני גלי הלילה ופתאום קם ומגלה שהוא שיר עם. הדברים האחרים חשובים פחות, אבל אם שאלת, אני אנצל את ההזדמנות להגיד אותם: יש לי כעס על הבלגן של 'גנזים' שגרם לי לטעות, ואני חושב שמה שלילך נתנאל עשתה גובל בפגם באתיקה הספרותית".

מה היא היתה צריכה לעשות?

"לספר לי על התגלית הזאת. לא מקובל להוציא ספר של סופר שהיה שייך להוצאה מסוימת בהוצאה אחרת, אלא אם כן יש מחלוקת והסופר לא מרוצה. במקרה של פוגל, זה הרבה יותר מזה. יש מקום שהוא ביתו של פוגל, במובן אמיתי ורחב, מקום שמטפח את פוגל לאורך 40 שנה. כל שירי פוגל הם בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד', וכל שאר הפרוזה שלו היא ב'ספריה החדשה' שמטפחת אותו כל הזמן. משמעות הדבר אינה רק להוציא מחדש ולהדפיס מהדורות חדשות, אלא גם להוציא בכמה פורמטים וכל ספר כמה פעמים, ללמד את הספרים, לדאוג שיכתבו עליהם מחקרים ועוד. העובדה שהספר יצא ב'עם עובד' לא תאפשר להוציא, למשל, את כל כתבי פוגל יחד. מגיע לפוגל שיהיה לו 'כל כתבי' בארבעה כרכים".

גם ענייני עריכה מטרידים אותך?

"גם. אני לא יודע מה יובל עשה בעריכה. אני מכיר את כישוריו הגדולים, הלא מבוטלים, של יובל כעורך, אבל גם את מגבלותיו. אני מכיר אותו כסופר, שם הוא ההיפך הגמור מפוגל, ודאי שאין לו ניסיון של שנים בפוגל. יש כאן אכן תערובת של תחושה אישית אבל גם של תחושת טובתו של פוגל, ולכן אני אמביוולנטי, אבל צריך לזכור את הפרופורציה. זה הכל בטל בשישים מול העובדה שהתגלה רומן, ויותר מהכל זה חג לספרות העברית".

זוגיות קשה

אף שעברו כבר שנתיים מאז שגילתה את האוצר הספרותי, נתנאל עדיין נראית מרוגשת. אופן דיבורה קדחתני, כהתפוצצות של אנרגיה שהיתה כלואה זמן רב. ואכן, הכורח לשמור על דבר הגילוי בסוד בוודאי תרם לכך. "אני אצטרך אנליזה", היא מסכימה, "היות שעכשיו מותר לדבר על זה, האיסור נפרץ - ויש טרנס-רגרסיה", היא צוחקת.

"הסיפור הזה גם קושר אותך בצורה מאוד אינטנסיבית לאדם", היא מוסיפה, "כי המגע הוא עם היד שלו, עם המחיקות וההיסוסים שאנחנו נוהגים להדיר מהספרות. יש כאן ממש כוריאוגרפיה של מלאכה, את רואה את התנועה של היד. זה יוצר קשר ויטאלי, אולי קצת יותר מדי, עם האיש".

נתנאל מודה שהיא נוטה לדבר על פוגל ולהתייחס אליו, ברגעים מסוימים, כאילו הם מכירים באופן אישי. "אני באמת מרגישה שאני בזוגיות איתו, כבר ארבע או חמש שנים", היא אומרת. "באתי יום אחד לארכיון הציוני, הייתי צריכה להוציא שם מכתבים שלו, ושואלים אותך מה את חוקרת, אז אני אומרת לארכיבאית שם: 'דוד פוגל'. והיא אומרת: 'כן הוא נהדר, הוא נפלא'. עניתי לה: 'הוא לא כל כך נפלא, אנחנו בזוגיות קשה כבר כמה שנים'. ואז היא הסתכלה עלי במבט נבוך ושאלה אותי: 'אבל הוא לא נפטר בשואה?' בקיצור, אני חייבת לעבור כבר לפרויקט הבא".

את מרגישה שאת מכירה אותו אחרת אחרי שעיינת בכתב היד הגולמי?

"אני מכירה אותו מספיק כדי לדעת שהוא היה מזדעזע אם היה יודע שאשה מחטטת לו בארכיון הכתבים והוציאה משם את רומן הנעורים שגנז והצפין. גם אשה וגם אשה בהריון, הוא לא היה עומד בזה".

מדוע היה מזדעזע דווקא מהיותך אשה?

"פוגל הקדיש את עבודתו לטיפול ב'בעיה' הזאת של ההבדל המיני. יותר משזה הטריד אותו, זה ממש עורר בו אימה. רואים את זה ב'חיי נישואים', ורואים את זה בצורה עוד יותר נוקבת ב'רומן וינאי', הניסיון הזה למיין בין הזונה לאם, אלה סטריאוטיפים איומים שכואב לי אפילו להעלות על דל שפתיים. יש שם קטע שהוא מבריק מבחינה נרטיבית, הבעיה היא שאני לא בטוחה שפוגל עצמו היה מודע לפוטנציאל הקומי שלו, שבו הבעל של המאהבת המבוגרת של רוסט, גיאורג שטיפט, מסביר לרוסט אילו טיפוסים של נשים יש. זה קטע נורא מצחיק".

דבר נוסף, שערורייתי, שעולה מ"רומן וינאי", לטענת נתנאל, הוא המידה שבה הושפעה יצירתו מ"מין ואופי", ספרו האנטישמי, החדור בשנאת נשים, של אוטו ויינינגר, שהתאבד ב-1903. "אם תשווי את שתי תמונות הדיוקן של פוגל הצעיר ואוטו ויינינגר, יש ביניהם דמיון חזותי מפחיד. פוגל כנראה קרא את 'מין ואופי'. ב'חיי נישואים' זה ניכר באשה הזכרית והגבר המיניק, למשל. אבל עד עכשיו לא יכולנו לסמן את ויינינגר אצל פוגל ממש, וברומן הזה פוגל בפעם הראשונה שם בפי אחת הדמויות את הספר של ויינינגר, והוא מזכיר משורר גאון שירה בעצמו. הרומן הזה מעורר הרבה פעמים שאט נפש מבחינת העיצוב של הנשים והגברים".

ד"ר מנדה-לוי מסתייג מקביעתה של נתנאל בנוגע ליחס של פוגל לנשים, לפחות ככל שזה נוגע ליצירותיו המוכרות. "כל הנושא של תיאה (מ'חיי נישואים') ו'חיי נישואים' הוא תמה, זה דגם ספרותי בספרות האקספרסיוניסטית, של האשה הערפד", הוא אומר. "צריך לזכור גם שזאת תקופה אחרת, הדיון היה אחר וגם הנורמות. פוגל, ככל שהיה מופנם ושקט, היה אדם יצרי מאוד, במיוחד כשהיה צעיר. אני חושב שכדי לתאר דמות כמו גינא ב'נוכח הים', צריך לאהוב נשים, זאת דמות נשגבת. תיאה היא קריקטורה, היא דמות לא חשובה".

אני מתעניינת בשיקולי העריכה שהנחו את נתנאל ואת שמעוני. "היות שהיו בטקסט אזורי היסוס רבים", אומרת נתנאל, "רציתי לעבוד בשניים. בחרתי את יובל בזכות הניסיון העשיר שלו. הוא ראה את כל קשת הטקסטים וזה הוכיח את עצמו בעבודה המשותפת. העמקנו את ההיכרות שלנו עם היצירות שפוגל פירסם בחייו, פעמים רבות השווינו קטעים דומים מבחינה תמטית או סגנונית כדי לראות לאן נוטה פוגל כשהוא כבר מכריע. נעזרנו הרבה מאוד במה שקראנו אצל פרי, למדנו את העבודה שלו".

"נעזרנו בהחלטותיו של פרי ב'חיי נישואים', בנוגע לרמת השפה, למשל", מוסיף שמעוני, "ובמקומות שבהם פוגל עצמו התלבט בין שפה נמלצת ובין שפה גבוהה פחות, הכרענו כמו פרי לטובת השנייה. בכתב היד, בשולי הליבה המנוסחת בכל כישרונו הגדול של פוגל, היו גם מקומות שלא הובאו לידי גמר ונשארו בהם סתירות, חזרות ועוד מקומות גולמיים, בעיקר בדמויות המשנה. היה צריך לבחור בין חוקרי פוגל, שיעדיפו בוודאי לראות את כל לבטיו, ובין כלל הקוראים - מי שהם כבר אוהביו ומי שיוכלו להתוודע אליו דרך הספר הזה, ולהם יעזור נוסח אחד, רהוט".

"לפעמים פוגל משתמש לא נכון בעברית מחוסר ידיעה, או שהוא עושה גזירות ונטיות שלא קיימות", אומרת נתנאל, "זה דבר שגם פרי נתקל בו. למשל, 'יצאנית חצתה את המרצפת' היה במקור: 'יצאנית פלגה את המרצפת'. צריך היה לפייס בין הרצון לשימור ארכיבאי של הטקסט ובין הספרות שצריכה להיות קריאה ומדברת".

שמעוני מביא דוגמה נוספת לאחת מהכרעות העריכה: "בפרק ההתעלסות בין הגיבור רוסט ובעלת הדירה שלו, גרטרוד, בסופו של המעשה מתחילה שיחת אוהבים במיטה, אבל מהר מאוד משתלט על קולו של רוסט, בלי שום חציצה, קולו של פוגל עצמו, והתיאורים היפהפיים שמובאים שם - לא סביר שייאמרו מפי גיבורו, שאינו מסוגל לראייה כזאת ולניסוחים כאלה, ודאי שלא באותן נסיבות. את התיאורים האלה נראה נכון יותר לשבץ במקומות המתאימים להם, ושם הם משתלבים היטב כאמירות מספר. אם לאחר בחינת כל שיקולי הבעד והנגד נגרעו גם ממשפטיו היפים, הצדיקה זאת ראיית המכלול. עדיף היה כמובן שיכריע פוגל עצמו, יאשר או יתנגד, ובעיקר שיחזור לחיים".

האם הרומן שינה במשהו את מה שנתנאל חשבה על פוגל לפני כן? "חשבתי שהוא פחות חרוץ ממה שהוא. האמנתי לכל המקטרגים בני דורו שאמרו כמה הוא חדל אישים ועצלן. חיים הזז פגש אותו בפאריס וכתב כמה הוא מרחם על האיש הנרפה הזה. המשמעות של מציאת עבודה כה רחבת היקף, שהוא חזר אליה, לדעתי, שוב ושוב, מעידה על כך שלא היה עצלן. הוא הפנה את העשייה שלו לנתיב של הפעילות הלא לגיטימית, הספרות המתרחשת בבתי הקפה. דבר נוסף - מנחם פרי אמר בשנות התשעים שפוגל הוא לא גם סופר - כמו שלאה גולדברג היא גם סופרת אבל בעיקר משוררת - אלא שצריך להניח שפוגל הוא בעיקר סופר. הגילוי הזה מוכיח שפרי צדק. 'רומן וינאי' מראה שהעבודה של פוגל בפרוזה רחבת יריעה הרבה יותר מאשר שני קובצי השירים שלו וקצת השירה המפוזרת".

גילויו של הרומן הנסתר של פוגל חושף עוד טפח מגוף יצירתו, ובכל זאת נראה שבכל הנוגע לפוגל, הילת המסתורין לא תסולק כליל לעולם. "פוגל מושך איזה מין תשוקה של גילוי", אומר מנדה-לוי, "הוא גורם לאנשים לצאת מגדרם. אהרן קומם מצא ב'גנזים' שיר מחוק היטב כשהוא ערך את 'לעבר הדממה'. הוא נסע עם כתב היד הזה למחלקה לזיהוי פלילי בירושלים והשיר פוענח, ונצטרף בתוך כך למכלול יצירתו של פוגל, כנגד רצונו.

'אני באופן אישי עשיתי לפני כ-15 שנה מעשה, כשהייתי ממש כל כולי שקוע בפוגל. רציתי לפגוש אותו, אבל זה לא נתאפשר, אז כתבתי יומן שנקרא 'יומן פאריס - פגישותי עם דוד פוגל'. עשיתי עבודת פוטושופ, ולקחתי את התמונה המפורסמת של פוגל עם אורי צבי גרינברג על חוף הים בתל אביב, הסרתי את ראשו של אצ"ג, הנחתי את ראשי שלי, וכתבתי יומן, בלי לטעון שזו בדיה גמורה. זה פורסם ב'רסלינג', כשזה עוד היה כתב עת. והיו אנשים שפנו אלי, חוקרת פוגל שהתקשרה וחשבה שמצאה איזה קשיש שהכיר את פוגל, אנשים רצו לעשות סרט. כל הסיפורים הללו מעלים את השאלה: מתי נחדל כבר לגלות את פוגל? והנה תשובתה של לילך נתנאל: לעולם לא".*