האם עלינו לחיות בתקופה מטורפת ולאבד כל פרופורציה, כך שסיפור הורדת דירוג האשראי של צרפת ל-AAA בידי אחת מסוכנויות הדירוג הגדולות מקבל חשיבות גדולה כל כך?

הבה נסכם את הדברים. לפנינו חברה, סטנדרד אנד פורס (S&P), העושה את עבודתה, מרוויחה את חלקה בשוק, מגדילה ומייצבת את רווחיה, מעשירה את בעלי המניות שלה על ידי שהיא מציעה - וזו זכותה - מוצר ששמו דירוג.

מדובר בחברה שטעתה שוב ושוב. גם זו זכותה, אלא שזה אמור לעורר בנו לפחות חשד קל: החל מ"אנרון" ועד לסאב-פריים, מפשיטת הרגל של "להמן ברדרס" ועד לחוב של יוון, היא לא חזתה אף לא אחד מהמשברים שהובילו את העולם אל פי תהום.

זו חברה שהקריטריונים שלה להערכה, כמו כל עשייה אנושית, נגועים בסובייקטיביות; שהמתודולוגיות שלה, לא זו בלבד שאינן ברורות, הן גם אינן שקופות ומהמעט שידוע לנו, נושאות את חותם החובבנות של היחיד. אותה הורדה בדירוג האשראי - אם נאמין למה שפורסם בעיתון "לה מונד" (15-16 בינואר) - היא פרי עבודתו של אנליסט גרמני, שיחד עם סגנו הסלובני בילה "כמה חודשים" באיסוף "נתונים ציבוריים"; בשילובם עם ממצאיו מתוך "כמה פגישות" עם "שרים", "עם חברי האופוזיציה" ועם "בנקאים"; ובסופו של דבר, ב"וועידת וידאו" ב"הפגזה של שאלות", מול קבוצה של "חמישה עד 15 איש" שאינם בקיאים במיוחד בתיק.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

אלא שכשנגזר הדין, בתום תקופת מתח שנוהלה במיומנות על ידי שירותי התקשורת של החברה, מוסרת הסוכנות את פסק דינה ומגלה לציבור את פרי המחשבה הקטנה שרקחו שני האנליסטים, שדורבנו (שוב, לפי תחקיר "לה מונד") בידי אותם חמישה עד 15 איש שהם "מומחים, פחות או יותר". או אז, חזיז ורעם! צונאמי של הודאות חרטה, רעידת אדמה לאומית ועולמית, כאילו יופיטר הרעים ברעמו, כאילו אלוהים אמר את דברו, כאילו האמת עצמה נחתה על ראשינו. ואילו הקולות הבודדים, השפויים, המנסים להפעיל שיקול דעת ולומר "שמע, זאת השקפה מעניינת, אך היא רק השקפה. אולי כדאי להצליבה עם מסקנות אחרות שאינן ודאיות", נהדפים הצדה על ידי אותה גאות.

לא אתייחס להשלכות המוחשיות שיהיו לדירוג הזה. לא אתייחס לתוכניות הקיצוצים, לרכבות הפיטורים המאסיביים, לחוקים האלימים למדי שיינקטו באופן אוטומטי. לא אתייחס לעובדה שגורלם של מיליוני גברים ונשים מוטל על הכף ברגע זה, שחייהם תלויים בהטלת הפור של סוכנות, שהשקפתה, אני חוזר ואומר, אינה "אובייקטיבית" וגם לא "מדעית", ושחוץ מזה, כעבור כמה ימים, גם הופרכה, כראוי, על ידי סוכנות מתחרה.

הדבר המדהים מכל בסיפור הזה, הוא ההגזמה האוחזת בשחקנים הפוליטיים ובדעת הקהל. זה מתבטא בקבלה מיידית מצדנו של מה שאפשר לכנותו תכתיב, שלא לומר ניצול לרעה של עמדת כוח; באותה הרעלה, היפנוזה קולקטיבית כמעט, הגורמת לנו להסכים להורדה בדרגה (איזה ביטוי!) שאיש, או כמעט איש, אינו בודק את מקורותיה, את סמכותה או את מניעיה; בעובדה שכה מעטים בינינו מתקוממים נגד הפטישיזם האבסורדי, נגד אותה קריקטורה של דיקטטורה מצד השווקים הכלכליים; בצייתנות הרדומה הגורמת לנו לקבל פה אחד את העובדה שהמדיניות בצרפת ובעולם תנוהל, כפי שאמר הגנרל דה-גול, "מרצפת המסחר" של הבורסות לאשליות, שהחליפו את הסוכנויות של פעם; בקונסנסוס המוזר סביב הדמות החדשה, שאטיין דה לה בואסי כינה בזמנו "השתעבדות מרצון", וכי זה עתה הגיעה לשיא שכמותו טרם נראה.

לפני כמה שנים, הפסיכואנליטיקאי ז'אק אלן מילר ואני התחלנו להיות מודאגים מהשיגעון שביצבץ בתחום בריאות הנפש, ושכבר באותה עת כונה "שיגעון הדירוג". הכרזנו מלחמה על האינפנטיליזציה של הציבור, שהולידה אובססיית ההערכה הזאת, ועל החפצון, על הדה-הומניזציה, שהן תוצאתה הבלתי נמנעת. לא תיארנו לעצמנו אז, לא עד כמה צדקנו ולא לאילו נקודות קיצון אבסורדיות וגרוטסקיות תגיע אותה אידיאולוגיה, כשהיא תכפה את עצמה, לאחר היפוך אירוני למדי, על אלה שבזמנו ניסו לגרום לנו להעביר לידיהם את הכוח תמורת המידע שברשותם.

כיום זה המצב, ובידינו הבחירה בין שתי גישות. או שנשתעשע מלראות את ה"מתיז" "מותז", את המעריכים מוערכים, את אדוני הידע-כוח של פעם מוצאים להם אדונים; או שנכריע שאסכולת השעבוד הגיעה עתה לשלב הסופי שלה, ושעולם שאין בו עוד איש, מושל או נמשל, המחליט מתוך היותו סובייקט חופשי, הוא עולם ללא עתיד.

תוך דחייה, כאן כמו במקומות אחרים, של מדיניות "הנורא ביותר" ושל חדוות הניהיליזם העצובה, אני כמובן בוחר בגישה השנייה: לעולם לא מאוחר מכדי להתנגד. יש לחזור ולהילחם. *

מצרפתית: שירה חפר