רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין רוב חילוני

סקר חדש גילה כי 80 אחוז מהישראלים היהודים מאמינים באלוהים. אסור להדחיק את הנתון הזה, להפך

היה רוב חילוני. היה ואיננו. כך עולה מסקר מקיף בנושא "אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל", שנערך על ידי מרכז גוטמן לסקרים, הפועל מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה. על פי הסקר שמתפרסם כאן לראשונה ומתייחס ל-2009, בקרב ישראלים יהודים - 80 אחוז מאמינים באלוהים; 67 אחוז סבורים שהעם היהודי הוא העם הנבחר; 65 אחוז מאמינים שמצוות התורה ניתנו משמים, ו-56 אחוז מאמינים בחיים שלאחר המוות. זה כבר לא עניין של חיבה עממית למנהגים מסורתיים אלא, בפירוש, עניין של אמונה: שלושה מכל ארבעה ישראלים יהודים אינם אתאיסטים. גם אם אינם שומרי מצוות, הם מחזיקים במערכת האמונות הבסיסית של הדת היהודית.

אשליית "הרוב החילוני" מלווה אותנו כבר שנים רבות, ומחבלת בסיכוי ליצור במדינת ישראל כור היתוך יהודי פלורליסטי. הוא לא נוצר, כי אתאיסטים הסבורים שהם הרוב הם שתלטנים כמו חרדים. הוא ייווצר רק אם נבין שלא האתאיזם, המשותף לישראלים מעטים ומתמעטים, אלא הפלורליזם, המשותף עדיין לרוב הישראלים, הוא הבסיס למדינה יהודית ודמוקרטית.

כור ההיתוך המדומה, שמדינת ישראל ניסתה לשווא להשליט על מגזריה החרדיים והדתיים-לאומיים, היה חסר סיכוי מראש, והתנפצותו חיזקה את ההסתגרות המגזרית במערכות חינוך נפרדות, במערכות תרבות נפרדות, במפלגות מגזריות, באזורי מחיה נפרדים ובהחלה סלקטיבית של חוקי המדינה: כל מגזר הישר בעיניו יעשה. מאחורי הדיבור האקדמי המיופייף על "רב-תרבותיות", יש מציאות מבהילה של איבה בין-מגזרית המבשילה בהתמדה לכדי מלחמת אחים. הממלכתיות הישראלית, שנבנתה בלי יסודות, הולכת ומתפרקת לפוליטיקת מחטפים פרועה, גסה, יותר ויותר גזענית, פחות ופחות דמוקרטית.

אלכס ליבק

זה מה שקורה כש"הרוב החילוני" מעניק לעצמו פטור מיהדות, ומשאיר אותה לדתיים ולחרדים, כאילו היהדות היא איזו מהות נתונה, קפואה, שהדתיים והחרדים יודעים מהי. אבל היהדות מעולם לא היתה מהות קפואה. אילו היתה כזאת, לא היה סידור התפילה מחליף את הקרבת הקורבנות, התורה שבעל פה לא היתה מעניקה פרשנות מהפכנית לתורה שבכתב, לא היו נקבעים במרוצת הדורות חגים ומועדים כמו חנוכה ותשעה באב, והיינו ממשיכים לסקול בנים סוררים.

תולדות היהדות הן תולדות השתנותה, שלא לדבר על ריבוי הזרמים שהתקיים בה בכל תקופה ותקופה (ישראל ויהודה, צדוקים ופרושים, מקובלים ופילוסופים, חסידים ומתנגדים, דתיים ציונים וחרדים אנטי-ציונים). מול אותם רבנים חרדים שיהדות, מבחינתם, פירושה הדרת נשים והשתמטות מחובות אזרח, היה הזרם החילוני צריך להתייצב כזרם יהודי החרד עוד יותר מהחרדים לדמותה של היהדות ולהגשמתה הנאורה, השוויונית והדמוקרטית. כזרם יהודי הנאבק על דמותה של היהדות, היה עליו להתייצב מול אותם רבנים דתיים-לאומיים שיהדות, מבחינתם, פירושה התעלמות מקיומם של הפלסטינים, הנצחת הקיפוח של ערביי ישראל וראיית עצמם כמפקדיו האמיתיים של צה"ל.

זה לא יקרה כל עוד ימשיך הזרם החילוני לחשוב שהוא הרוב, וכל עוד יחשוב שבתור "הרוב" הוא יכול להרשות לעצמו להוציא את היהדות ממערכת השיקולים שלו.

לחצו לסקר המלא

* * *

מבחינה דמוגרפית, אין חוכמות: בהתחשב בכך שהריבוי הטבעי של הדתיים והחרדים עולה עשרת מונים על זה של החילונים - העתיד כבר כאן, וצריך להיערך אליו. אנחנו חיים ברגעים האחרונים שבהם עוד אפשר להוביל מהלכים לעיצובה של החברה הישראלית כחברה יהודית פלורליסטית, כי עדיין יש בישראל רוב מוצק של אנשים מתונים. כשם שרק שלושה אחוזים מהנשאלים בסקר החדש של מרכז גוטמן מגדירים את עצמם "חילונים אנטי-דתיים" (לעומת 43 אחוז, המגדירים את עצמם "חילונים לא אנטי-דתיים"), גם רוב הדתיים ורוב החרדים אינם קנאים לוחמניים. עדיין לא. אבל הם יקצינו וילכו ככל שמשקלם הדמוגרפי יעבור את המסה הקריטית שוברת השוויון ויבסס את אדנותם.

עומדות לרשותנו כמה שנים של חסד, הנטויות בין ההגמוניה החילונית של העבר ובין ההגמוניה הדתית של העתיד, הניתנת עדיין למניעה. אלו שנים שבהן יכולה להתגבש ברית תרבותית, ואולי גם פוליטית, בין כל אותם ישראלים חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים השותפים לתפיסת היהדות כדבר חי, ומבקשים להגשים אותה בכל תחומי החיים שמהם היא הודרה על ידי הרבנים. נפתח לנו חלון הזדמנויות לשיתוף פעולה בין חילונים מבקשי שורשים לדתיים המשתוקקים לחידוש ההלכה. השאלה היא אם נפעל לפני שהוא ייסגר.

מי שקרא את הסקר הראשון שערך מרכז גוטמן ב-1991, הקדים להתפכח מאשליית "הרוב החילוני", לנוכח העובדה ש-56 אחוז מהנשאלים אמרו אז, למשל, שהם מאמינים בלב שלם במתן תורה בסיני (56 אחוז בסקר ההוא - ובסקר החדש המונח לפנינו כבר 65 אחוז). הסקר השני של מכון גוטמן, שנערך ב-1999, העיד לכאורה שנבלמו תהליכי הכרסום של "הרוב החילוני", אבל בלימה זמנית זו נגרמה בסך הכל מגל העלייה מחבר המדינות, שסיפק לחברה הישראלית עירוי דם חילוני לשנים אחדות, עד שהעולים התערו בחברה הישראלית ונעשו מסורתיים כמו רוב הישראלים.

במילים אחרות, גל העלייה של שנות ה-90 לא הציל את "הרוב החילוני" אלא רק קנה לו קצת זמן בקרב המאסף שלו. בינתיים, מתחת לאפו של "הרוב החילוני", המשיכו החרדים והדתיים לפרות ולרבות, ויתעצמו מאוד. כפי שמסכמים זאת אנשי מרכז גוטמן בדברי המבוא לסקר החדש, "סביר להניח שלולא העלייה הגדולה מחבר המדינות, מאז תחילת שנות ה-90, מגמת העלייה בזיקה למסורת ולדת בשנים 1991 עד 2009 היתה עקבית וחדה".

אלה הממצאים, אבל נציגי "הרוב החילוני" בשלהם. קחו, למשל, את נתן זך, ממובילי התרבות הישראלית החילונית. "אני לא חושב שהמדינה הזאת תחזיק מעמד", הוא אמר באחרונה בראיון לעיתון "מעריב". "החברה התפוררה לרסיסים... העם הזה התפורר לפלגים-פלגים חדורי שנאה וקנאה... זה לא יכול להחזיק".

אז מה החזיק את זה בעבר, לפני ש"החברה התפוררה לרסיסים"? התשובה של זך עשויה להפתיע את חסידיו החילונים. "חוסר בסיס משותף", הוא אומר. זה מה שמטריד אותו, לדבריו, יותר מכל. "הבסיסים המשותפים - הדת, ההיסטוריה, זכר ציון, הכותל המערבי והסמלים שעזרו לנו לתפוס את עצמנו כעם אחד שהצליח לעצב דמות יהודית מול הנצרות, כל אלה נעלמו. אין לנו בעצם כלום".

דברים כדורבנות, אבל מי היה מאמין שאיש שמאל חילוני כמו זך יכריז ש"הדת, ההיסטוריה, זכר ציון, הכותל המערבי והסמלים שעזרו לנו לתפוס את עצמנו כעם אחד" הם הבסיסים המשותפים שלנו?

שימו לב ורשמו לפניכם: על הבסיסים המשותפים הללו, ולא על כור ההיתוך החילוני של תקופת בן גוריון, מתרפק עכשיו זך. אדרבה, הוא מתנער מבן גוריון, ש"סבר שאם אתה לוקח אנשים שונים מאמונות שונות, מחלקי עולם אחרים, מסורות ותרבויות מגוונות ושם אותם כולם במטחנה שבה הורינו נהגו לעשות קציצות, כולם נעשים זהים". באיחור אלגנטי של 60 שנה, זך מודה בחוסר השחר של כור ההיתוך המלאכותי, שדרש מיהודים שאינם חילונים להמיר את זהותם היהודית הממשית בזהות אזרחית סתמית, "ישראלית" במובן התל-אביבי של המילה.

* * *

את מה שזך מבין עכשיו, הבינו 50 שנה לפני הקמת המדינה אחד העם וביאליק וחבריהם, סופרי דור התחייה. עם כל הערכתם ליוזמתו של הרצל, הם טענו שהציונות לא תפתור את בעיית היהודים אם לא תתמודד עם בעיית היהדות. האם עתידים היהודים לחיות במדינתם על פי תרבותם המיוחדת, תהה אחד העם ב-1903, "או שתהיה המדינה רק קולוניה אירופית באסיה", כפי שהצטיירה בחזונו של הרצל? אם היא לא נועדה לקום "על יסוד הקשר הנצחי שבין העבר והעתיד", למה להתעקש על ארץ ישראל, ולמה להתעקש על העברית? שידברו צרפתית במדינת היהודים (כמקובל בתקופת העלייה הראשונה), או גרמנית (כפי שהרצל הציע, כידוע). "אנו רוצים ליצור לנו כאן חיים עצמיים, שיש להם קלסתר פנים משלהם ואופי מיוחד", אמר ביאליק ב-1928, בטקס הנחת אבן הפינה ל"אוהל שם" בתל אביב, "כי לשם יצירת צורות חיים מקוריות ואמיתיות בעלות פרצוף ופנים לאומיים, הכרח להם לקחת את החומר ליצירותיהם מאבני היסוד של צורות החיים הקדמוניות".

אחד העם וביאליק חששו שמדינת היהודים לא תאריך ימים בהיעדר מצע תרבותי משותף לדתיים ולחילונים: העברית, התנ"ך, הארץ, ההיסטוריה, אגדות חז"ל, הספרות העברית עד הלום, החגים, טקסי החיים, הסמלים. הם הציעו לנו יהדות חופשית, לא חופש מיהדות. הם הציעו לנו לחיות את היהדות לא כדת שהתקרשה, לא כעסקת חבילה רבנית שנחתמה עוד בעידן שבו קולה של אשה נחשב ערווה, אלא כתרבות לאומית מתחדשת, רלוונטית. הם הציעו לנו את הבסיס היהודי המשותף שנתן זך נזכר עכשיו להתאבל על אובדנו.

זו היתה גם עמדתם של הבולטים בין מייסדי האוניברסיטה העברית. "המדינה שתקום, אין דין שתהיה מדינה של יהודים, כי אם מדינה יהודית באמת", אמר מרטין בובר ב-1918. "מסופקני אם האידיאל החילוני מסוגל לזמן רב לצבור כוחות", אמר ב-1936 הרקטור הראשון של האוניברסיטה, שמואל הוגו ברגמן, בנאומו לפתיחת שנת הלימודים, ונימק זאת בכך שכל האידיאלים החברתיים והלאומיים שבהם דוגלות המפלגות הציוניות השונות "אינם אלא צורות נגזרות מן האידיאל המקיף של עם ישראל: לתקן עולם במלכות שדי". וברגמן היה עדין בהשוואה לגרשום שלום, שאמר ב-1970 ש"ניתוק הקשר החי עם ירושת הדורות הוא רצח חינוכי" וש"למדינת ישראל יש ערך רק מפני תודעת הרציפות היהודית".

גם מנהיגיה הרוחניים של תנועת העבודה ביקשו לעצב כאן תרבות לאומית שורשית, לא תלושה ממקורותיה היהודיים. "אם עם ישראל יהיה רק נגרר אחרי אחרים, אם מה שמתייצר פה יהיה רק תרגום עברי מהחיים האירופיים, הוא לא יקום ולא יחיה", כתב א"ד גורדון ב-1920, וברל כצנלסון אמר 20 שנה אחריו: "לרבים רבים הבאים אלינו - או המובאים אל חופינו מרחוק ואף מקרוב (וחוששני, גם ללא-מעטים הגדלים כאן או היילודים כאן) - עדיין לא הפך החוף הזה בית, ותפקידנו החינוכי הוא לעשות להם את הארץ הזאת, ואת העולם הרוחני שהצמיח אותה, לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו. וזה לא יושג בלי אווירה של אהבה ללא חשבונות, של כבוד בלתי מזויף, של הידבקות בעם ובגורלו ובתולדותיו הטרגיות, בערכיו הרוחניים, ביצירתו החיה ובחזון תקומתו".

יצחק טבנקין, המנהיג הרוחני של הקיבוץ המאוחד, אמר ב-1928: "לא להרגיש את תשעה באב זוהי ברבריות". מאיר יערי, המנהיג הרוחני של השומר הצעיר, כתב ב-1923: "רק דבר אחד ברור לי, שעם שלם לא יוכל להמשיך קיומו זמן רב בלי עיקרון מטאפיסי וסמל דתי. שאם לא כן הוא ישקע. וכאן לא תועיל שום תפיסה כלכלית וחברתית". אם אנחנו רוצים שהישראלי יליד הארץ יבין מה הוא עושה פה, "עלינו להעמיק בתוכו את התודעה היהודית היונקת מהמורשה הרוחנית הגדולה של העם היהודי, משותפות-הגורל המרתקת ביודעים ובלא יודעים כל חלקי העם היהודי באשר הם, ומהחזון המשיחי, חזון הגאולה היהודית והאנושית שהנחילו לנו נביאי ישראל", כתב ב-1956 ראש ממשלת ישראל בצריפו בשדה בוקר.

שום תפיסה כלכלית וחברתית לא תעשה מאיתנו עם, וגם לא שום תפיסה אזרחית נטולת זהות. סולידריות חברתית תלויה בסולידריות לאומית-תרבותית. רק תודעה חברתית המעוגנת במושגי הצדק החברתי של התנ"ך, ברגישות הקהילתית של חז"ל, בהלכות הצדקה של הרמב"ם ובתחושת ההשתייכות לעם הזה ולהיסטוריה שלו - רק תפיסת היהדות כתרבות דינמית שכל אחד מאיתנו מוזמן לתרום לה את חלקו - תאפשר לחילוני, לדתי ולחרדי, וגם לערבי היושב בתוכנו, לדבר זה עם זה ולא רק זה על זה.*

***מקור: סקר "אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל", מרכז גוטמן לסקרים



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות