אם נתן אשל היה כלי טיס, הוא היה יכול להיות חמקן מעולה. שלוש שנים הוא מכהן כאיש החזק בלשכת ראש הממשלה; האיש שלשונו הכי קרובה לאוזנו של הבוס, הלחשן האולטימטיבי, ספק הידיעות והרכילויות מספר אחת של נתניהו, איש הקשר לגברת, המוציא לפועל והמוציא והמביא. בכל הנוגע לתקשורת, למשל, הוא כוח הרס של איש אחד. המשימה להחשיך את ערוץ 10 (ולא רק אותו) היתה הבייבי שלו.

ועל אף שידו בכל ואין משימה שקטנה על מידותיו, האיש מצליח, בכישרון רב, לחמוק מן המכ"ם התקשורתי. לעתים קרובות הוא נראה מהדס בעקבות נתניהו, לצד המאבטחים והיועצים, במסדרונות הכנסת או בכניסה לחדר ישיבות הממשלה. חזותו אינה מתיישבת עם התיאור למעלה: סבא חביב, חיוך נעים, כיפה סרוגה קטנה. בפיו תמיד יהיה איזה "ויץ": דבר חידוד, או בדיחת קרש יידישאית, או מעשייה עבשה מימי הזוהר של המפד"ל, שם צמח. הוא נראה כמו שדכן או מאכער מעיירה מזרח אירופית בתחילת המאה הקודמת.

נאמנותו לבנימין ולשרה נתניהו מוחלטת, כלבית כמעט. הוא מכיר אותם כמעט 20 שנה ומעולם לא מעל באמונם, לא הדליף נגדם, לא קידם אג'נדה עצמאית כלשהי. הוא תמיד היה שם בשבילם. חלק ניכר מזמנו כ"ראש הסגל", צ'יף אוף סטאף עאלק, הוא מקדיש לענייניה הבלתי נדלים של הגברת. הוא לא רואה בכך שום בעיה. הוא מעדכן אותה על כל מה שזז בלשכה. שעות ארוכות הוא מבלה בחברתה במעון הרשמי ברחוב בלפור בירושלים.

עוד כתבות בנושא: "יוסי לוי, האם ראש הממשלה כשל בבחירת צוות היועצים שעובד אתו?" | גורמים בלשכת רה"מ: הפרסומים - רק קצה הקרחון | נתניהו בתגובה ראשונה לפרשה | מזוז: פרשת אשל חמורה מכדי שתיפתר בלשכה | הצל"ש של חושפי פרשת אשל | לשכת הפחד: שרה וביבי לא יסלחו למלשינים

אנשים המכירים מקרוב את הנעשה בלשכה סיפרו השבוע כי המחלוקת היחידה בין היועץ לשרה נתניהו היתה סביב ר', הפקידה שבמוקד הפרשה. שרה לא אהבה אותה, לא חיבבה אותה, לא בטחה בה. היא לא רצתה שר' תצטרף לנסיעות הרשמיות לחו"ל. אבל אשל התעקש. רק על זה הוא התעקש. רק על זה הוא היה מוכן להתעמת עם שרה. יש מי שיראו בכך חיזוק לטענות נגדו על אובססיה כלפיה, על הטרדות, על מעקבים.

מקורביו של אשל מציירים תמונה שונה: ר' היא אשה צעירה שעברה משברים בחייה. בני הזוג נתן ודבורה אשל אימצו אותה אל לבם. בשעותיה הקשות הם דאגו לה מעל ומעבר. החיבור בין אשל לר' נהפך להיות כשל אב לבת, ואיזה אב ישאיר את בתו במולדת כשהפמליה מתעופפת לה לארצות הים?

מה באמת היה שם? פקידים בלשכה מספרים, שכבר למעלה משנה הם עדים להתנהגות לא תקנית מצדו של אשל כלפי ר'. עד כמה לא תקנית? הרשויות המוסמכות יקבעו. לאשל יש הסברים. הוא ימסור אותם למי שצריך. בשיחות פרטיות הוא מכחיש שחיטט במיילים, שביצע מעקבים, שצילם, שפישפש בהודעות הטקסט. השאלה היא מה תאמר ר'. עד אתמול היא לא הגישה תלונה. אך בשיחותיה עם חברות לעבודה, ועם לפחות בעל תפקיד בכיר אחד במשרד, היא שפכה לא מעט.

כאשר הפרטים צפו ועלו על גדותיהם, כאשר כל המשרד דיבר על מה שקורה, הבינו מי שהבינו שאי אפשר להחריש עוד. ארבעה מבכירי המשרד ראו וידעו: מזכיר הממשלה, עו"ד צבי האוזר; המזכיר הצבאי, האלוף יוחנן לוקר; ראש מערך ההסברה הלאומי, ד"ר יועז הנדל; וראש הלשכה, גיל שפר. האוזר והנדל הם שהלכו בסופו של דבר לפני כחודשיים, לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מני מזוז, אל היועץ הנוכחי - עו"ד יהודה ויינשטיין. לוקר לא נכח במפגש, אבל שוחח טלפונית עם ויינשטיין. שפר שמר מרחק. הם לא עידכנו את נתניהו.

ביום שלישי בבוקר, כאשר הסיפור המרעיש נחשף על ידי הכתב ספי עובדיה בגלי צה"ל, נתניהו הורה לדוברו למסור כי מדובר בלא יותר מ"רכילות זולה". יממה לאחר מכן הוא הבין לאיזו צרה הוא נקלע: אם שלושת בעלי התפקידים הבכירים במשרדו החליטו - מן הסתם לאחר שיקול דעת ועם לא מעט כאבי בטן - לעשות מעשה כה קיצוני שכמותו מעולם לא נעשה בלשכת ראש הממשלה, אז אחת משתיים: או שזו אינה רכילות, או שבעלי התפקידים הללו אינם ראויים להמשיך ולשמש בתפקידם.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

מקורבי אשל ניסו אתמול להחריג את לוקר מהחבורה ולטעון שהוא לא התלונן, על מנת לשוות לפרשה אופי של מאבקי כוח וחיסול חשבונות פנים-לשכתי. זה אינו המצב. לוקר בעניין. לא משנה איך תיגמר הפרשה, היא לא פחות מרעידת אדמה בלשכה הכי רגישה והכי חשובה במדינה. בין אם אשל יטוהר באופן מלא או חלקי, ובין אם יימצא שיש ממש בטענות נגדו, לשכת ראש הממשלה מאז יום שלישי היא לשכה במערבולת, בתת-תפקוד.

הפרשה שמה את אשל בצד אחד ואת יתר בכירי הלשכה בצד שני. זה הולך להיות מרחץ דמים. נתניהו יהיה חייב לעשות משהו על מנת להחזיר את השפיות ללשכתו. הבעיה היא, שמרגע שהעניינים נכנסו למסלול של בירורים משפטיים או משמעתיים, ידיו כבולות. "אם הוא רק היה יכול, הוא היה מכניס את הנדל והאוזר ללשכה ותולה אותם", אמר אתמול אדם שמכיר מקרוב מאוד את כל הנפשות הפועלות. "לא אכפת לו, ובטח שלא אכפת לשרה, מה אשל עשה. אבל המחשבה שהם ייאלצו להיפרד ממנו, בנסיבות שלא כדרך הטבע, בוודאי הורגת אותם. והם לעולם לא יסלחו למי שבעיניהם הוא האחראי לכך".

אשל בילה את היומיים האחרונים בחופשה משפחתית בים המלח. ביום ראשון הוא אמור לחזור למשרד, אלא אם כן יחליט להמשיך בחופשתו. מי לא היה רוצה להיות זבוב על הקיר בישיבת הצוות של יום א' בלשכת ראש הממשלה, כשכל השחקנים הראשיים בדרמה מסובים סביב שולחן אחד. איזה מחזה נפלא זה בוודאי יהיה.

מיגרנת מגרון

כאילו אין לביבי מספיק צרות בלשכה שאמורה להיות מפלט רוחו, משענתו וסלע קיומו התפקודי, הולכות ומתרגשות עליו בעיות פוליטיות וקואליציוניות, בעיקר בין חרדים לחילונים. כאב ראש אחד הוא חוק טל - החוק להכשרת הפטור מגיוס לחרדים. כאב ראש נוסף הוא סוגיית ההקלות בדיור, שם הסתבך נתניהו, כמיטב כישרונו היצירתי, בהבטחות סותרות - לאיווט ליברמן וסטס מיסז'ניקוב מישראל ביתנו, ולאלי ישי ואריאל אטיאס מש"ס. קשה, קשה. ואפילו אין לו נתן אשל ("נתן החכם", כהגדרת אהוד ברק) שיחלץ אותו מבין המצרים.

ויש לו עוד כאב ראש אחד שקשור במאחז הבלתי חוקי מגרון, כאב ראש שבליכוד מכנים אותו "מיגרנה". בשבוע הבא יבוא ככל הנראה קץ לפרשת מגרון. יושבי המאחז יסכימו לפשרה שרקם השר בני בגין. הם יתפנו לגבעה סמוכה מרחק כקילומטר וחצי דרומה ויבנו שם את בתי הקבע שלהם. המדינה תבנה להם את כל התשתיות והמבנים הציבוריים, ברוחב לב וביד נדיבה. כי כשזה מגיע לשטחים, כסף לא חסר.

הפשרה הזו, שבעיני כל אדם סביר היא מרחיקת לכת בנדיבותה, מעצבנת את האגף הקיצוני בליכוד - את חטיבת מנהיגות יהודית, בראשות משה פייגלין, שמתמודד מול נתניהו על ראשות המפלגה; את ראשי המועצות האזוריות בגדה החברים בליכוד; ואת הארגונים הקיצוניים, כמו "המטה הלאומי בליכוד", שמפזר הון עתק על מודעות ענק בעיתונים, הקוראות לחברי הליכוד "לא להצביע נתניהו" בפריימריס ביום שלישי הקרוב.

כן, למי שלא היה ערני: ב-31 בחודש זה ייבחר יו"ר הליכוד. אל דאגה, זה יהיה נתניהו. הוא ייבחר מחדש ברוב גורף. בפריימריס הקודמים, ב-2008, כשהליכוד היה באופוזיציה, פייגלין זכה בכרבע מן הקולות: כ-24%. ח"כ דני דנון קיבל כ-3.5%. כלומר, בבחירות הללו, שהן רק בין נתניהו לפייגלין, הפוטנציאל התיאורטי של האחרון מתקרב ל-30%.

אבל נתניהו של 2012 אינו נתניהו של לפני ארבע שנים: היום הוא אחרי נאום בר אילן וההכרה במדינה פלסטינית; אחרי הקפאת הבנייה בשטחים; וברומן פוליטי מתמשך עם שר הביטחון, ברק, שמוציא את המתנחלים מכליהם. ובנוסף, ישנה מיגרנת מגרון. לכאורה יש למתנחלים סיבות טובות ורבות יותר לכעוס על נתניהו ולהצביע נגדו. בין אם בהצבעה ליריבו, או בהיעדרות, או בהטלת פתקים לבנים של מחאה.

נתניהו מודאג (נו טוב, זה נתניהו). הוא מודאג שפייגלין יקבל שליש מקולות המצביעים. זה ייראה רע כששליש מחברי מפלגת השלטון הם ימין קיצוני. הוא יכול להינזק פעמיים: הימין כועס עליו ממילא, מן הטעמים הידועים. המרכז או הימין המתון עלול להירתע ממה שייראה כמפלגה קיצונית. לכן הוא ממשיך להתרוצץ ברחבי הארץ בכנסים סגורים לתקשורת ולדרבן את החברים לבוא ולהצביע. "הם", אומר נתניהו לפעיליו, "יבואו לקלפיות באחוזים גבוהים. למה? כי הם תמיד באים, כי להם יש רוח קרב. ואילו האנשים שלנו יגידו: ביבי במילא ייבחר, אז למה לצאת מהבית?"

אל תגיד נגיד

הערב היה אמור ערוץ 10 להיפרד לשלום מצופיו ולהחשיך את המסך, לעד. התרחיש הרע הזה לא יתממש. הערוץ ימשיך לשדר עד להודעה חדשה. התוכנית להשמדת הערוץ, שנרקמה בלשכת ראש הממשלה, לא עלתה יפה. בדקה ה-89 התחוור לנתניהו שהוא עומד בפני מרד שרים, בליכוד ובקואליציה. מי שהרים את נס המרד היה המשנה לראש הממשלה, השר משה (בוגי) יעלון, שבהודעה יוצאת דופן בחריפותה, בתחילת השבוע שעבר, יצא חזיתית נגד סגירת הערוץ ואותת לנתניהו שיש גבול לכל תעלול. במקביל, מי שטווה מאחורי הקלעים את רשת ההצלה המשפטית לערוץ היה שר התקשורת, משה כחלון. הוא שתק, אבל עשה עבודה טובה ויסודית.

בחזית הזו נתניהו הפסיד. הערוץ ניצל, אך לא בזכותו. עכשיו אנשי הערוץ לא חייבים לו כלום, מלבד לבוא עמו חשבון. גם הטלוויזיה החינוכית, שנתניהו רצה להכפיף למשרדו, תמשיך לשדר עצמאית. העננה שהעכירה בחודשים האחרונים את יחסי נתניהו ומקורבו מזה שנים, שר החינוך גדעון סער, חלפה לה. כעת לא נותר לנתניהו אלא לפתוח חזית חדשה, שגם בה הפסדו מובטח. למעשה, הוא כבר הפסיד.

המלחמות המיותרות של נתניהו נפתחות תמיד באייטם תקשורתי. כך קרה עם ערוץ 10, כך עם החינוכית וכך היה ביום יום ראשון השבוע. ב"כלכליסט" פורסם שנתניהו מבקש לקדם את מועמדותו של נגיד בנק ישראל, הפרופסור סטנלי פישר, לנשיא המדינה הבא. לשכת ראש הממשלה, כך נכתב, "סירבה להתייחס לנושא".

לא הכחישה, לא אמרה להד"ם. סירבה להתייחס. בקוד העיתונאי הידיעות הללו מכונות "בלון ניסוי". בדרך כלל הבלונים הללו מתפוצצים בפרצופו של המפריח (אין הכוונה לכתב). זה סופו של כל בלון.

ביום ראשון בבוקר צילצל הטלפון בלשכת יו"ר הכנסת. על הקו היה מיודענו נתן אשל. הוא חפץ לדבר עם רובי ריבלין. אין צורך להסביר מדוע. ריבלין היה בביקור באירלנד ובריטניה. "תמסור לו", אמר אשל למנכ"ל הכנסת, דן לנדאו, "שזה לא בא מאתנו". בה בעת קיבל ריבלין טלפונים מהארץ, מדורשי טובתו שתהו מדוע נתניהו מעולל לו את זה. "אני מבולבל. כל פעם אני שומע שראש הממשלה תומך במועמד אחר", אמר להם ריבלין בסרקזם, "פעם זה משה כחלון, פעם זה דוד לוי, עכשיו פישר. אני כבר לא יודע במי לתמוך". בינתיים, פישר ניצל נאום פומבי שנשא באירוע כלכלי, ובמלים צוננות וחדות כתער הבהיר כי אינו רואה עצמו מועמד לנשיא.

ביום שלישי אחר הצהריים צילצל הטלפון בלשכת ריבלין. על הקו היה פישר. ריבלין קיבל את השיחה בשמחה. כך היא התנהלה, לפי אחד הצדדים:

פישר: "רובי, תאמין לי, הסיפור הזה לא בא ממני".

ריבלין: "חבל סטן. חשבתי שסוף סוף יהיה לי בעד מי להצביע".

פישר: "אני מודה לך, אבל אין לי עניין".

ריבלין: "הייתכן שבבנק ישראל יש אנשים שרוצים להיפטר ממך והם אלה שהעלו את שמך?"

פישר השיב מה שהשיב והוסיף: "אם הייתי יכול, הייתי מצביע בשבילך".

ריבלין: "אני יכול להצביע בשבילך, אבל אתה לא יכול להצביע בשבילי. אתה לא ח"כ".

פישר: "חרף רצוני העז להצביע לך, ח"כ אני לעולם לא אהיה".

ריבלין: "אולי נשנה את החוק ונקבע שבגוף הבוחר את הנשיא, שזו המליאה, יהיה גם נגיד בנק ישראל".

פישר: "אתה עלול להתחרט. אינך יודע מי יבוא אחרי".

ריבלין: "אז נשנה שוב את החוק. אצלנו בכנסת משנים את החוק לפי האיש".

מרבה גינויים

בשבוע שעבר נאם המופתי הפלסטיני של ירושלים, מוחמד חוסיין, ובמופע של שנאה פרימיטיבית אמר שעל המוסלמים להרוג יהודים, עד לתחיית המתים. בלשכת ראש הממשלה נשמעה צפירה עולה ויורדת. נתניהו הורה לשליחו, עו"ד יצחק מולכו, שמנהל שיחות עם הפלסטינים בירדן, להגיש מחאה חריפה. צעד מידתי לכל הדעות.

בכך לא בא נתניהו על סיפוקו. בבוקר יום ראשון הוא פתח את ישיבת הממשלה בגינוי למופתי וקרא ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה. חלף יום ונתניהו לא נרגע: הוא הגיע לישיבת סיעת הליכוד בכנסת, שם גינה בחריפות את דברי המופתי והשווה אותו לאחד מקודמיו, חאג' אמין אל חוסייני, ידידו של היטלר, שעודד אותו להשמיד את היהודים במלחמת העולם השנייה. נתניהו גם האשים את ראשי הרשות הפלסטינית, ש"התירו" לשדר את דברי ההסתה הללו בטלוויזיה הרשמית שלהם, בחוסר רצון כן בשלום.

שני גינויים והנחיה אחת לא סיפקו את נתניהו. אין הקומץ משביע את הארי. למחרת, בנאום במליאת הכנסת לרגל יום השואה הבינלאומי, הוא שב וגינה את הדברים ושב והשווה אותם לדברי המופתי ההוא, בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת. שלושה גינויים והנחיה אחת. המופתי לא יכול היה לחלום על יחסי ציבור כאלה, מפיו של ראש ממשלת ישראל בכבודו ובעצמו.

נתניהו בחר לשמש מערכת הגברה אנושית ומשכפלת של דברי הבלע האלה. הוא עט עליהם כמוצא שלל רב. הוא נראה כמי שנהנה למחזר אותם. מקוממת במיוחד היתה ההשוואה לשואה; ישראל של 2012 היא מעצמה אזורית עם הצבא החזק ביותר במזרח התיכון. בפיו של נתניהו חזרנו להיות יהודים נרדפים, חסרי הגנה, שגורלם תלוי במוצא פיו של מופתי זה או אחר.

מקוממת לא פחות היתה הטענה שהופנתה לרשות הפלסטינית. מה רוצה נתניהו מאבו מאזן? גם לנו יש כוהן דת בכיר, שנוהג להשתלח בלשון גסה ואלימה בערבים. נתניהו מעולם לא גינה את כוהן הדת וגם לא מנע את שידור משנתו הגזענית בטלוויזיה הממלכתית.

לפני כשנה וחצי איחל כוהן הדת זאת לנשיא הרשות: "אבו מאזן וכל הרשעים האלה שיאבדו מן העולם. יכה בהם הקב"ה מכת דבר". נתניהו לא ביקש אז מוויינשטיין לפתוח בחקירה. חודשיים לאחר שהדברים נאמרו, הוא עלה לרגל לרב עובדיה יוסף, שותף פוליטי טבעי, וחטף ממנו סטירות חיבה. הוא מתייחס לרב בסלחנות ובאהדה, שלא לומר בהכנעה.

האם זה אומר שנתניהו לא רוצה שלום? חלילה. הוא משתוקק לשלום. אבל הוא כל כך מבוהל, כל כך חושש, כל כך מתבצר באיזה בונקר, באיזה גטו דמיוני, מטה אוזן דאגנית לנאומיו של המופתי, כאילו בכל רגע ינקשו הצוררים על הדלת ויגררו אותו ואת שרה אל הבלתי נודע. או שהוא לא באמת כזה, אלא פשוט ציניקן. לא פחות ולא יותר. *