אומרים שהנוסטלגיה כבר אינה מה שהיתה פעם, אבל כיום - בחורף 2019 - גם האמירה הזאת כבר אינה מה שהיתה.

בערבו של יום, כאשר הקור כבר זוחל בעצמותינו, אנו - חבורה של אנשי מילואים ותיקים, לצד כמה חיילי סדיר - מתכנסים שוב סביב המדורה המאולתרת, מפרנסים את האש בזרדים שליקטנו. לא הרבה נותר כאן אחרי קרבות ההתשה האחרונים ואחרי כל התהפוכות שעברה האדמה הזאת: הלבנונים, השיעים, הסונים, הנוצרים, הדרוזים, צד"ל, החי"ר, השריון. וכן הלאה וחוזר חלילה.

חזרנו איפוא אליכם שנית, או בשלישית, הרי השוף, ג'בל ברוך ואגם קרעון. אנו מחופרים במרחק מה מהעיירה דאמור. לא, זה אינו המקום לבלות בו חורף - מה עוד שזהו כבר החורף השני שלנו כאן.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

ותיקי הוותיקים שבינינו עוד זוכרים את הימים הרחוקים שבהם ההרים והעמקים הסלעיים האלה נדחקו אל שולי התודעה כסיוט רחוק, נשכח: עם כל "רד אלינו אווירון", ושירי "תחתונים וגופיות", וכל ההפגנות והסמטוחות ההן. היו ימים שבהם חשבנו שכבר יצאנו מזה, התבגרנו מזה, השתחררנו מזה. מהמלחמות, מהמבצעים. היה זה כאשר הגענו כביכול למנוחה ולנחלה של שיא התקופה הביביזנטינית - אותה בועת זמן מופלאה ששקעה ואבדה מאז בתהום הנשייה: כמו אטלנטיס, כמו קמלוט.

הצעירים שבחבורה, הסדירניקים, לא מבינים על מה אנחנו בכלל מדברים. בשבילם אלה סתם חגווי סלע וטרשים סיוטיים, שאנחנו תקועים בהם כבר שנתיים בלי תכלית ובלי אפשרות תזוזה, במסגרת מלחמת-יש-ברירה נוספת על סלע קיומנו.

- "לך תסביר להם", אומר יושקה-גרמושקה והופך את רמצי המדורה בעזרת מקל מעוקל. ברקע נשמעים קולות עמומים, ומעל האופק מרצד מדי פעם בוהק כחלחל: אלה ספק ברקים ורעמים, ספק יציאות וטפטופים של פגזים וטילים. זה כשנתיים הם הפכו לשגרה יומיומית - גם כאן, וגם במה שנקרא פעם העורף.

יושקה הוא הוותיק שבינינו - דומה שהיה ותיק עוד כשאנחנו והמלחמות היינו צעירים. "לך תספר להם על הימים האחרים", הוא אומר בשקט מתוך הצווארון המורם של מעיל השינל הישן שלו, "בשבילם זו תקופת ימי הביניים".

- "מבחינות רבות אלה באמת היו ימי ביניים", מעיר יפתח ("מרגול") מסטינג, מנסה לשווא להצית סיגריה ברוח הקרה, "ימים של בין לבין; וחוץ מזה - מי יאמין לנו?"

קול כחכוח מהוסס נשמע מהחשיכה שמאחור. אחד מחיילי הסדיר מיטיב לראשו את הכיפה הסרוגה הענקית, ומבקש מאיתנו בעיניים יוקדות: "אולי באמת תספרו קצת על התקופה ההיא? זה באמת נכון מה שאומרים? שלא היה... לא היה"...

- "זה נכון", אומר יושקה בשקט.

- "מה לא היה?", מתערב סדירניק עז-פנים יותר, איש "פלוגת דרבנן" שסופחה לכוח שלנו, "מה לא היה?"

- "לא היה כלום", אומר יושקה, כמסכם הכל, אבל מיד רואה מחובתו להסביר לנבוכים: "יותר נכון - היה כלום. היה ממש לא-כלום אחד גדול". ואנחנו, הוותיקים, מהנהנים בהסכמה, בערגת געגועים.

מאוחר יותר בלילה, מתחת ספק כוכבים נופלים, ספק טילים בליסטיים המתרוצצים מהכא להתם, ניאות יושקה לספר לצעירים על "התקופה הביביזנטינית" - העידן המאובן והקסום כאחד, שבו הכל קפא על מקומו, לטוב ולרע:

"זה לא קרה בבת אחת, באופן דרמטי, כמו בפומפיי למשל. התהליך היה הדרגתי. בהתחלה אפילו לא הרגשנו איך זה קורה. עד אז הכל עוד התרחש כפי שאתם מכירים גם היום: פה פיגוע, שם תהליך מדיני, פעם משבר קואליציוני, פעם בחירות, לעתים קרובות חפץ חשוד, לפעמים מבצע. ובין הסכמים בילטראליים, ותקריות אין-גבול, והתנודדויות של ממשלות, היו חיכוכים בין שמאל וימין, והפגנות, ופיחותים אלכסוניים, ובעיקר ויכוחים נוראים ומתישים - ממש כמו היום - בעד ונגד החזרת שטחים... עד שיום אחד התחלנו לשים לב ש... שמזה זמן מה..."

- "...שמזה זמן מה כל זה הידלדל, התפוגג", המשיך "מרגול" מסטינג מהמקום שבו השתתק יושקה. "לאט לאט שמנו לב שכבר לא מתרחש יותר שום דבר חשוב: לא מלחמות, לא תהליכים מדיניים, לא שיחות, ולכן לא פיגועים, לא בחירות, לא תזוזות כוחות ולא תזוזות מדיניות. לא משברים ולא הישגים, לא בשורות ולא תוכניות, ולא יישום החלטות - גם לא של בג"ץ - ואפילו לא אופוזיציה. פתאום - הכלום המבורך בהתגלמותו. הכל נעצר, קפא"... הוא השתתק ולגם ברעש תה מתוך פחית מעוכה.

- "נדמה לי שראש הממשלה באותם ימים היה אדם בשם בובו, או בבה - לא ממש זוכר", אמר הסדירניק, "לא מישהו שעשה משהו".

אנו הוותיקים החלפנו מבטים חרישיים. לך תסביר להם, שזה כל העניין.

- "היו זמנים!", התנער פתאום מרבצו חברנו זרובבל, המכונה "פיאסקו הגדול", ששתק עד כה. "זה נמשך בסך הכל שלוש ומשהו שנים קסומות: אין ערבים, אין שמאל, אין ימין, אין לחץ מדיני, אין יחסי חוץ, אין סכסוך. יש רק מילים. רק תזכורות שואה ואיומי שואה רטוריים, תיאורטיים, כמעט מחממי לב. ומין זחיחות מוזרה. תבינו: כיוון שלא היה לנו יותר כוח וחשק לדברים החשובים והמעיקים - העמדנו פנים כאילו הם נעלמו. ולא היה מתאים לרוח התקופה ההיא יותר מאותו הססן-מעש, אותו קנה הנע ברוח, שאתה מכנה בזלזול בובו או בבה. לפחות כך זה נמשך, עד שפתאום..."

- "ובכל זאת - מה עשיתם כל הזמן הזה?" שאל הסדירניק, משקפיו נוצצים באור המדורה, "איך העברתם את הזמן?"

- "הו, בשטויות", השיב מסטינג, "בשטויות מתוקות, כמו: מתי תודח זאת עם הריסים המלאכותיים, מה הלשין הסרוג לגבירה, מה יכיל הנאום הבא, מי חיקה את מי יותר טוב בטלוויזיה, מי יסתום למי את הפה, מי אנטישמי, מי גרם לשריפה, מי שפך מים, מי צילם את מי מתחת לחצאית..."

- "והממשלה?"

- "זה מה שעשתה הממשלה, קיד".

המדורה כבתה מזמן, אור ראשון חיוור הפציע מעל דיר אל-קמר. מסטינג ניסה לסכם, במהורהר, את רוח הימים ההם, שחלפו ואינם: "זה היה כמו בסרט ישן של האחים כהן שנקרא 'הקפיצה הגדולה'", אמר. "מישהו קופץ מהקומה ה-45 של גורד שחקים, ופתאום נעצר וקופא באוויר כמה סנטימטרים מהמדרכה. ככה חיינו אז - בנועם, מחוץ לזמן, במין כישוף מתמשך של ספק השהיה, ספק השעיה. עד ש..."

גם דבריו נעצרו וקפאו באוויר. וכמו כדי להמשיכם עלתה פתאום נעימה נוגה של מפוחית פה. וידעו אז הרי השוף וידעה הפלוגה: זה יושקה-גרמושקה, המרביץ ניגונים אל תוך הלילה, מול האש הכבויה.