זה אמור להיות חודש חגיגי למובילי הממשלה הנוכחית, אבל נחת רבה אין להם בפברואר חורפי זה של 2012. אביגדור ליברמן ממתין לשובו של עו"ד יהודה וינשטיין מוושינגטון, לשם טס כדי להיפגש עם שר המשפטים האמריקאי אריק הולדר ואחרים בממשל אובמה; ליברמן מחכה לשמוע את היועץ המשפטי לממשלה מבשר על החלטתו הסופית, בתום השימועים, אם להגיש נגדו כתב אישום. שר הביטחון אהוד ברק מקווה לקבל מתנה מיוחדת לקראת יום הולדתו ה-70, שחל ביום ראשון הבא: דו"ח חריף של מבקר המדינה נגד גבי אשכנזי בפרשת בועז הרפז. אבל העובדה הנחרצת היחידה המבצבצת מהחשאיות האופפת את הדו"ח היא שתמוחזר בו קביעת המשטרה כי הרפז לבדו - ולא אדם אחר כלשהו - הוא יוצר הנייר הנושא את שמו. ובנימין נתניהו, שבועות מעטים לפני שיחגוג שלוש שנים להצלחתו להרכיב ממשלה, אף שהפסיד לציפי לבני בבחירות 2009, שקוע בצרות - מדו"ח המבקר על אסון הכרמל ועד לפרשת מנהל הלשכה, נתן אשל.

בדרך כלל, בכוחו של ראש ממשלה לקבוע את סדר היום הלאומי. פעולה, החלטה, אמירה - כל אחת מהן מתורגמת מתוקף מעמדו לסוגיה הראשית הנדונה בכנסת, בתקשורת ובציבור. אבל בתקופה זו יש לנתניהו שני מתחרים, אחד מרצון ואחד מאונס, או לכל הפחות ממעשה מגונה - המבקר מיכה לינדנשטראוס והיועץ וינשטיין. לינדנשטראוס, במהלך מתוחכם, העלה על ראש שמחתו את שאלת אחריותם של השרים ושל ראש הממשלה מעליהם. וינשטיין, בהכרעת ליברמן ובטיפולו בפרשת אשל, ממסגר לממשלה את האווירה, ואולי גם את מלאי האוויר בריאותיה.

המבקר השכיל להפריד את הדיון בדרג הנבחר מהדיון בדרג המקצועי של מפקדי המשטרה, שירות בתי הסוהר והכבאים. לינדנשטראוס תפס את השר בקרניו: אם השרים אינם אחראים למצב מתמשך של מחדלים והזנחות, מי אחראי? ומה הוא בכלל מובנה של אותה אחריות חמקמקה?

בזירה העיקרית, לינדנשטראוס כבר דחק למגננה את נתניהו ושריו, ויובל שטייניץ ואלי ישי מתקשים להעמיד נגדו פיגום של היגיון אחר, משום שסיפור מותם המיותר של 44 סוהרים, שוטרים וכבאים רגשי יותר מאשר שכלתני, למשפחות ולדעת הקהל שילחצו על נתניהו. אין לחשוד במשרד המבקר שהוא נפרע בעניין זה משרים שהשתטו להתעמת אתו בעניינים אחרים; אך כאשר שטייניץ מוחה על ההיטפלות אליו, אפשר שחולף בו גם הרהור, שמא היה נבון יותר מצדו לנהל אחרת את מאבקו נגד שקיפותם המתמדת של מחשבי האוצר למבקר.

ברק, למשל - כלקוח מנוסה של הביקורת, מצאלים ב', עבור לסלון בפאריס וההזמנות לאירוע יום העצמאות של משרד הביטחון וכלה בעסקיו הפרטיים שהועברו לבנותיו - נוהג בלינדנשטראוס בכבוד מופגן. ברק מקדיש זה שנה וחצי (בדיוק כזמן שחלף עליו בראשות הממשלה) את מרב מעייניו למלחמה באשכנזי, בציפייה לדו"ח על "פרשת ברק-אשכנזי", כפי שכינה אותה משרד המבקר לרגע, לפני שבועיים, עד שהתעשת ושב להצמיד לה את שמו של הרפז. איכשהו, בין כה וכה, ירד שר הביטחון בצמרת הטבלה של הנפגעים בכוח בדו"ח הכרמל, וכעת מיקומו בה נמוך יותר מישי, שטייניץ, נתניהו והשר לביטחון הפנים, יצחק אהרונוביץ.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

מקורב עגום לנתניהו, מתוסכל ודורש טובתו, נאנח השבוע והגדיר את מראה עיניו כ"דז'ה וו עם כוכבית": כמו בתקופת הבוסר ההיא, הרכב הצוות האישי של נתניהו כיום משקף את חולשותיו כאדם וכמנהל, אלא שההעתק דהוי יותר מהמקור. מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ראש הלשכה, מזכיר הממשלה - כולם היו מוכשרים דיים, איש ואשה וכשרונם, להפוך לשרים: ליברמן, רוחמה אברהם, דני נווה. הפעם בחר נתניהו, וזו הרי הבחירה החופשית היחידה שלו, ללא אילוצים פוליטיים, בעסקנים כאשל ועמיתיו, נטולי ניסיון רציני כלשהו בדרג הארצי.

באותה מהדורה ראשונה, אך בפרשה שהתחוללה רק לאחר הפסדו לברק וכביכול בהיותו בדימוס מהפוליטיקה, הסתבך נתניהו יחד עם רעייתו בשערוריית ההובלות והמתנות. המשטרה המליצה להעמיד אותם לדין, פרקליט מחוז ירושלים משה לדור פיקפק אם הראיות יספיקו להרשעה והיועץ המשפטי אז, אליקים רובינשטיין, חמל על הזוג, הסתפק במלים נוזפות ("גחמה", "כיעור") וסגר את התיק. בין פקידי משרד ראש הממשלה שהיו מעורבים בפרשה נזכר גם עזרא סיידוף, מנהל הבינוי והנכסים.

לאותו סיידוף, שעודנו שם, נודע עכשיו שלא בטובתו תפקיד משני בפרשת אשל: המשימה למסור את הטלפון של אשל לשדרוג, שהוטלה עליו ושהפיקה מתוכו תמונות מעוררות מחשבה, תרמה להתנפצות השלווה המדומה בלשכת נתניהו.

התמונות לא דיברו בעד עצמן. הן נזקקו לשלושה מתלוננים. ההקשר, הנפח והעוצמה עדיין פתוחים לפרשנויות סותרות. אפילו יתברר שעובדת הלשכה ר' היא כיפה אדומה, אין בכך כדי לקבוע אם אשל הוא הזאב או הצייד; ולחלופין, אם הפריז בהשגחה עליה, כמעין חגורת צניעות אנושית, הכוונה החיובית עלולה להתפתח לכדי התנהגות שלילית, כמו של הורים הכולאים את ילדם בניגוד לחוק כדי למנוע ממנו לצאת לתרבות רעה. יש המתארים את חיבתו לר' במונחים הלקוחים מפרשת יחסיו של האב החורג וודי אלן עם סון-יי, בתה המאומצת של מי שהיתה רעייתו, מיה פארו. התיאורים נעצרים בשלב שלפני נישואי וודי אלן וסון-יי.

הדיווח החלקי של שלושת הבכירים במשרד ראש הממשלה קלע את וינשטיין למצב לא נוח. וינשטיין אינו רובינשטיין, ואף שמותר להעריך כי במגבלות החוק ושיקול הדעת המסור לו יעשה כמיטב יכולתו כדי לדון את הזוג נתניהו לכף זכות, הפרשה עדיין נעצרת באשל, בר' ובמתלוננים ואינה מגעת לגדר המתחם המשפחתי. חקירה משטרתית היתה מובילה להאזנות סתר בלשכת ראש הממשלה ולפשיטה על מחשבים ומסמכים. הכתם שממנו התמרק נתניהו בעזרת השכחה הציבורית היה חוזר לדבוק בו, בצדק או שלא בצדק. זאת, בעוד פרקליטות מחוז ירושלים ממשיכה לבדוק אם יש היבטים פליליים בחומרים שקיבלה מלינדנשטראוס בעניין מימון מסעות הזוג נתניהו.

במשרד המשפטים הסבירו השבוע שסיפור אשל-ר' נראה בתחילתו משמעתי בלבד ועל כן הוזמנו לדיון הסודי אצל וינשטיין רק פרקליט המדינה לדור והמשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים שי ניצן. לא הוזמנו יהושע למברגר, המשנה לפרקליט המדינה לפלילים (שצורף אחר כך) ולא ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה, ניצב יואב סגלוביץ'. אך אם לא היה חשד להיבט פלילי, מדוע השתתף בדיון רז נזרי, המשנה לפלילים של וינשטיין ובן לווייתו במסע לוושינגטון (ולפני כן עוזרם של רובינשטיין ומני מזוז)? ובין כה וכה, מידורו של סגלוביץ', ראש חוקריו של משה קצב, עלול לגרום לכך שהתיק יגיע אליו לבסוף באיחור יקר, אם חוקרי נציבות שירות המדינה ייקלעו, בלי עדות של ר', למבוי סתום - ממש כמו מדיניותו של נתניהו.

תחושה זו של חריקות בפעולת לשכתו ושאלת האחריות שמטיח בו ובשריו לינדנשטראוס, באסון הכרמל ובקרוב גם בדו"ח על משט ה"מרמרה", ילוו את מאמצי נתניהו לשכנע את הציבור שתפקודו מזכה אותו בתקופה נוספת בראשות הממשלה.