איש לא צפה את ממדי המחאה החברתית בקיץ האחרון, עד שהאוהלים החלו להתרבות בשדירות רוטשילד בתל אביב. את ניצני המחאה הבאה אפשר היה לראות השבוע במאהל הפראיירים בתל אביב, שפורק בגלל פגעי מזג האוויר, במסדרונות הכנסת ובלשכות השרים בירושלים. מוקדם לנבא את עוצמתה, אבל היא כבר אתנו. היא לבשה צורה של חיילי מילואים, שנדדו בצהרי יום שני בין הסיעות ונטפלו לשרים ולמנהיגי המפלגות; של דיונים קדחתניים בסוגיית הקריטריונים להקלות בדיור; ושל התחייבויות פומביות בעניין חוק טל, שבעשר השנים האחרונות הכשיר את השתמטותם של חרדים משירות צבאי, וכעת הוא מחשב את קצו לאחור.

מי שנכח השבוע בכנסת, יכול היה להתרשם שעל המוקש הישן והנשכח הזה עוד יוקדמו לבסוף הבחירות. המחלוקת סביבו כה נוקבת, העמדות כה קוטביות וסיכויי הרווח וההפסד הפוליטיים כה גדולים, שמסתמן פיצוץ בלתי נמנע. אם מביאים בחשבון את שעון הבחירות המתקתק, אין מנוס מן המסקנה שהפרי המהותי של מחאת הקיץ יהיה דווקא גיוסם של החרדים לצבא או לשירות אזרחי, לאומי או קהילתי. מה יותר צודק מזה? מה מסמל יותר את חלוקת הנטל?

הציבור תומך, רוב הסיעות בכנסת תומכות. לפני כשבועיים בנימין נתניהו עוד רצה להאריך את חוק טל בחמש שנים. נו, נראה אותו. אין לו רוב להאריך את החוק אפילו ברבע שעה. ביום שני השבוע, בסיעת הליכוד, הוא נשמע אחרת. הוא הושיב לצדו את ראשי המאבק, בועז נול, עידן מילר ואמנון דפני, והבטיח להם שכשתוגש הצעת הממשלה לכנסת, הם יהיו "מרוצים".

"חוק טל לא יהיה בו?" שאל-תבע נול. נתניהו שתק, וחזר ואמר: "אתם תהיו מרוצים". מעט לפני כן כינס יו"ר ישראל ביתנו, שר החוץ אביגדור ליברמן, את העיתונאים. "לא תהיה שום הארכה של חוק טל", אמר בשקט, בטון רך. כשליברמן מדבר ברכות, הוא הכי מפחיד. "כל אחד ממרכיבי הקואליציה יפעל כפי שהוא מבין". והוא הוסיף: "אני בעד יהדות בלי עסקנות, בלי כל הפוליטיקה מסביב".

באותה לשון הוא גם הבהיר שסיעתו, הסיעה השנייה בגודלה בקואליציה, לא תסכים לתמוך בהקלות בדיור אם אלה לא יכללו את מיצוי מרכיב כושר ההשתכרות, המיטיב עם משפחות עובדות. בשני הנושאים הנפיצים האלה, ליברמן צועד על קרקע בטוחה: הוא חלק מהקונסנסוס וחלק מרוב פרלמנטרי. כדי לחדד את המסר ולהפנות את תשומת לבו של ראש הממשלה לאקדח שהונח על השולחן, הודיע שלשום חבר מפלגתו, השר סטס מיסז'ניקוב, כי אם לא יכובד ההסכם שחתם נתניהו עם ישראל ביתנו, שבו הבטיח למפלגה ששני מרכיבים - כושר ההשתכרות והשירות הצבאי - ייכללו בקריטריונים לקבלת הקלות בדיור, ישראל ביתנו תשרוף את המועדון. מיסז'ניקוב לא השתמש במלים הללו, אבל זה הסאב-טקסט של מה שהוא כן אמר: "המפלגה תרגיש חופשית להמשיך בקידום האג'נדה האזרחית בתחום הדת והמדינה - שתכלול חקיקה בנושא גיור לחיילי צה"ל, ברית הזוגיות, פתיחת אזורי הרישום לנישואים ועוד". חופשית זה לגמרי לבד.

בכל אחד מן הנושאים הללו מובטחת לליברמן תמיכה של רוב סיעות האופוזיציה וגם חלק מסיעות הקואליציה: הבית היהודי (המפד"ל), עצמאות או שתיהן. גם בליכוד יהיו מי שיתקשו להצביע נגד. זהו מתכון לבלגן פוליטי, שמבטיח להפוך את כנס הקיץ של הכנסת, בין מאי לאוגוסט, לאירוע שהוא בין סקנדל לפסטיבל. הכל בעיני המתבונן.

ש"ס ויהדות התורה נקלעו למצוקה אסטרטגית. הן אינן יכולות לאיים בבחירות מוקדמות, כי אלה ממילא מנצנצות באופק. האופציות שלהן אוזלות. אחד השרים החרדיים היותר מקושרים העריך השבוע, ב"סבירות גבוהה" לדבריו, כי ש"ס ויהדות התורה לא יישבו בממשלה הבאה, גם אם נתניהו ירכיב אותה. "האווירה נגדנו", אמר השר, "נתניהו יעשה מעשה שרון ב-2003 וישאיר אותנו בחוץ. הוא יעדיף ללכת עם קדימה, עם לפיד, אפילו עם העבודה, רק לא אתנו. נמאסנו עליו". כן, מסתמן שנתניהו עומד בפני עונה של פרידות מכאיבות משותפים טבעיים: החרדים מכאן וראש הסגל הנאמן, נתן אשל, מכאן.

מת מהלך

שר האוצר, יובל שטייניץ, אינו מהפוליטיקאים המחוספסים, חתומי המבע ועבי העור שמסוגלים להתעורר בבוקר כמו זה של יום ראשון האחרון ולהמשיך כאילו דבר לא קרה. שטייניץ הוא פוליטיקאי חשוף ושקוף. פניו מסגירים כל מה שמתחולל בלבו. השבוע הוא נראה כמו מת מהלך. הכותרות הראשיות בשני עיתונים, "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", בישרו כי מבקר המדינה מצא כי הוא ושר הפנים, אלי ישי, אחראים, אישית, לאסון השריפה בכרמל. 44 הרוגים, עליהם. גם אם מחלקים את מספר ההרוגים בשניים, זה לא אמור לשפר את תחושתו של איש מהשרים שהאצבע המאשימה הופנתה אליהם.

מעבר למשמעות המוסרית הכבדה שקביעה כזאת נושאת עמה, יש לה גם ביטוי פוליטי: הדחה משפילה. שטייניץ עשוי להירשם בהיסטוריה כשר האוצר הראשון בישראל - אולי בעולם - שייאלץ לעזוב את תפקידו בגלל אחריותו למחדל שאינו בתחום משרדו.

"זה נפל עלי כרעם ביום בהיר", אמר שטייניץ למקורביו. הדחף הראשון שלו היה לשתף. בימים האחרונים הוא ניהל שיחות נרגשות ונסערות עם עשרות אנשים: משפטנים, שרים, עיתונאים ומקורבים. בברנז'ה שטייניץ ידוע כחופר לא קטן. כאחד שנוהג לאכול את הראש לבני שיחו. הפעם הוא זכה לקשב. נימוקיו נשמעו הגיוניים. בנוסף, העובדה המטרידה שהפרטים המרעישים מצאו את דרכם לתקשורת לפני שעיני המבוקרים זכו לשזוף את הטיוטה הסופית, שתועבר להם רק בשבוע הבא, מהווה נדבך נוסף בחוסר הנוחות שמעוררת התנהלותו של משרד המבקר חמישה חודשים לפני שמיכה לינדנשטראוס מסיים את כהונתו.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

סוגיית אחריותו של שטייניץ מתמקדת בשאלה אחת: האם היה עליו להיעתר לבקשותיו של ישי ולהעביר כספים לשירותי הכבאות הפרימיטיביים ודלי האמצעים. המבקר עונה על השאלה הזאת בחיוב; משלא נהג כך, שטייניץ חרץ, בעקיפין, את גורלם של 44 הכבאים, השוטרים והסוהרים שנספו.

שטייניץ משיב על כך במשל: "זה כמו שהנשיא אובמה יחליט לפטר את שר האוצר שלו בגלל בעיות בתפקוד הצבא האמריקאי באפגניסטאן שנובעות, לכאורה, מסירובו של האוצר להעביר לצבא תקציבים. כל צבא בעולם תובע עוד ועוד כסף מהאוצר. תפקידו של האוצר לומר: עד כאן. תסתדרו".

לשטייניץ יש נימוקים נוספים: לפני השריפה שקרתה בדצמבר 2010 המבקר הכין דו"ח על מצב הכבאות. בדו"ח הוזכרו ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון אהוד ברק ושר הפנים ישי. שטייניץ לא הוזכר במלה. לאחר השריפה, במשך שבעה חודשים, נחקרו ישי ויצחק אהרונוביץ', השר לביטחון פנים, וכן עשרות מקציני המשטרה, השב"ס וכיבוי האש. איש לא פנה לאוצר. איש לא חקר את הפקידים או את השר.

באביב 2011 בישרה כותרת ב"מעריב", כי ישי ושטייניץ נמצאו כאחראים העיקריים לשריפה. שטייניץ נדהם. הוא כינס את הנהלת משרדו ובירר אם מישהו מאנשי המבקר דיבר אתם. נאדה, אמרו הפקידים. שטייניץ הורה ליועץ המשפטי במשרדו להגיש מחאה למבקר. היועץ מחה. למחרת הגיעה בקשה ממשרד המבקר לפגישה דחופה עם השר. או-אז התחוור לשטייניץ שישי סיפר למבקר, ששר האוצר מנע העברת כספים לשירותי הכבאות, בניגוד להחלטות ממשלה, משום שהתנה זאת ברפורמה.

"לא הפרתי החלטה, כי לא היתה כזאת", אמר שטייניץ השבוע למקורביו. "בין תקציב לתקציב איני רשאי להעביר כספים בלי שהממשלה מאשרת ומחליטה מהיכן הם יגיעו. החלטה כזאת לא היתה. נכון שדיברתי על רפורמה, כי בדו"חות קודמים של מבקר המדינה נקבע במפורש שאם לא תהיה רפורמה, לא יקרה כלום בשירותי הכבאות. בקיץ 2010 ראש הממשלה החליט להעביר 100 מיליון שקל לכבאות - 40 מיליון מהאוצר ו-60 ממשרד הפנים. את חלקי העברתי. הכסף שכב במשרד הפנים עד לשריפה. לא קנו כבאית אחת". שטייניץ גם נוהג לומר: "אני רק הגזבר. כשיש החלטה אני מעביר כסף".

ביום ראשון, בעקבות הכותרות שדיברו על הדחת שרים, התקשר אחד משרי הליכוד שאינו שטייניץ למשרד המבקר וביקש לברר מהו המצב החוקי. הסביר לו מי שהסביר כי המבקר אינו רשאי להדיח שרים, ואף לא לקרוא להדיחם. הוא רשאי להעביר את הדו"ח לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה. לשר הובהר כי על השרים לא תוטל אחריות אישית, אלא "מיוחדת" - בין אישית למיניסטריאלית.

זה לא מרגיע את שטיייניץ. הוא מדמיין את ההפגנות מול ביתו, את הראיונות עם משפחות הנספים שידרשו את ראשו. מדמיין, ומתקשה להירדם.

אם יש לו סיבה לאופטימיות, היא נובעת מהיחס שהוא מקבל, לפחות עד לרגע זה, מנתניהו. במוצאי שבת האחרונה הם בילו יחד בכנס פוליטי בפתח תקוה. באירוע החלו להגיע לשטייניץ ידיעות ראשונות על מה שעמד להתפרסם למחרת. שטייניץ ביקש מנתניהו טרמפ למבשרת ירושלים, שם הוא מתגורר. נתניהו נעתר. מפתח תקוה הם נסעו ברכבו של ראש הממשלה. כשהגיעו למבואות מבשרת, המשיכו עד לירושלים, לרחוב בלפור. כשהגיעו למעון ראש הממשלה נכנסו יחד הביתה, ובילו שם עוד קצת. שטייניץ יצא רגוע. "ביבי אתי, בטח שהוא אתי. הוא הרי היה שר אוצר", אמר שטייניץ לאנשיו. "הוא מבין את גודל האבסורד".

המדינה זה הוא

עמרי שרון, כמו אחיו גלעד, נוהג לדבר עם אביו ששרוי בתרדמת. הוא מעדכן אותו במתרחש בחווה ובכלל. הוא מבטיח לספר לו שהחליט להתגייס לעזרתה של ציפי לבני בפריימריס לראשות קדימה. "נראה מה יקרה", הוא אומר בהנאה.

"החלטתי להצטרף לציפי", הוא מסביר, "כי המדינה חייבת אלטרנטיבה שלטונית. קדימה היא היחידה שיכולה להיות אלטרנטיבה. מתחת לכמות מנדטים מסוימת, היא לא תהיה כזאת. עם מופז בראש היא לא תהיה כזאת. רק עם ציפי יש לה סיכוי לחזור ולהיות כזאת. יש לי חיים טובים. אני נהנה לבוסס בבוץ בחווה, להעביר את העדר. אני מוותר על הכל לחודשיים הקרובים, משום שהמדינה חשובה לי".

החיבור בין לבני לשרון הבן מורכב. מצד אחד הוא נמנה עם מייסדי קדימה, בקיא עד מאוד בכל סימטאותיה האפלות של המפלגה שמתיימרת להיות שונה, מכיר את כולם וחביב על רבים. הוא מיומן בקמפיינים פוליטיים ובניהול מטות פוליטיים. מצד אחר הוא אסיר לשעבר, שהורשע בעבירה שעבר בעת שניהל את מטה הבחירות של אביו. והוא חובר לשני תומכים מרכזיים של לבני, חיים רמון וצחי הנגבי, שגם להם תיק פלילי.

לבני, שבנתה קריירה מהתנכרות ובוז לראש הממשלה אהוד אולמרט, כשעוד היה רק חשוד, ידעה שתחטוף על הרכש החדש. אבל בחישוב קר של עלות-תועלת היא החליטה שתועלתו של שרון תהיה גדולה מנזקו. אם לא היתה במצב קשה בשטח, אולי היתה מוותרת על שירותיו של שרון. אבל כשהבית בוער אין מדקדקים בציציותיו של האיש שמתנדב לקלוט אותך נופל מהחלון.

אנשיה של לבני תיארו השבוע את כניסתו של שרון למשחק כ"גיים צ'יינג'ר". צעד שמשנה מהלך משחק, לא פחות. הם מודעים להלוך הרוח הפסימי בקרב תומכי לבני. הם רואים את הפרצופים הספקניים, הם מקבלים דיווחים על הלחצים האדירים והבלתי פוסקים שמפעילים פעילים שמזוהים עם מופז על ח"כים שהתייצבו לצד לבני כדי שיחצו את הקווים (כולל איומים מרומזים על הגורל המר הצפוי להם בבחירות לרשימה לכנסת, אם מופז ינצח).

"זה היה נכון עד לתחילת השבוע", אומרים במחנה לבני. "מרגע שעמרי בא הכל השתנה. אנחנו מקבלים טלפונים מפעילים שהיו בדרך למופז, והחליטו להישאר אתנו. אנשים מבינים איזו תרומה אדירה תהיה לעמרי".

תהיה או לא נדע אור ליום רביעי, 28 במארס. בינתיים, העובדה היא שרבים מאנשי שרון - מראובן אדלר וישראל מימון עד אסי שריב וארז חלפון, וכמובן האחים לבית שרון (יצא חרוז) - תומכים בלבני. יש להם ביקורת עליה מכאן ועד רמת החייל. אבל בבחירה בינה לבין מופז, שטופח על ידי שרון לא פחות מלבני, ואולי יותר, הם בחרו בה. אולי מפני שברגע המכריע, המכונן, המנפץ, של הפילוג מהליכוד, היא היתה שם, לצד המנהיג, בעוד שמופז חכך בדעתו, התלבט, התחבט ועשה את המעשה באיחור רב.

אביב ערבי

בשבת הבאה, 11 בפברואר, נציין שנה ליציאתו המוסקת של הנשיא חוסני מובארק מארמון הנשיאות בקהיר לגלות בשארם א-שייח. שבועיים וחצי לפני כן, ב-25 בינואר, פרצה באופן רשמי ומעשי, מהפכת תחריר. ההמונים שטפו את הכיכר ודרשו את ראשו של הנשיא. באותו יום, במקרה, הופיע ראש אמ"ן הטרי, אלוף אביב כוכבי, בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הוא סקר באוזני הח"כים את המצב במזרח התיכון הסוער.

"אין כרגע חשש ליציבות השלטון במצרים", אמר המעריך הלאומי, או איך שהוא קרוי. "המשטר שם מספיק חזק. אנחנו לא מעריכים שהאחים המוסלמים מסוגלים להחליף את השלטון. אין להם יכולות".

ההערכה של כוכבי התבררה כפחות מהימנה מתחזית מזג האוויר העונתית שמתפרסמת כל שנה בנובמבר. אחד החברים הוותיקים בוועדה תהה לא מכבר, אם מיליארד השקלים שמועברים מדי שנה לאמ"ן באמת נחוצים. אפשר, במבצעי הנחות, לרכוש עוד כמה פלזמות ולצפות בתחנות הטלוויזיה הבינלאומיות.

מדוע אנו נדרשים לפדיחה ההיא, שנה אחרי? קורא מסור נדרש לא מכבר לערך "אביב כוכבי" באנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה. שם, בביוגרפיה המרשימה של האלוף הצעיר, מופיעה הפסקה הבאה: "בסקירה הביטחונית הראשונה שמסר (ב-25 בינואר) בוועדת חוץ וביטחון ציין כוכבי כי ‘יש חשש ליציבות השלטונית של מובארק במצרים', הערכה שהתגלתה כנכונה לאחר ימים, עם פרוץ המהומות שהובילו להפיכה במצרים".

הקורא השקדן הביע תמיהה. לפי מיטב זיכרונו, האלוף אמר דברים הפוכים. כך, אכן, מעיד הארכיון. חזרתי לכמה מחברי הוועדה שזיכרונם עדיין עומד להם, וביקשתי מהם לנסות ולשחזר. לאיש מהם לא היה ספק: הכוכבי שהם זוכרים הוא לא הכוכבי שמתואר בוויקיפדיה. יידע כל נער וכל סטודנט שמתייחס לכתוב שם כאל דברי אלוהים חיים: זה ממש לא זה. *