לב המאפליה

מה באמת קורה בחצר האחורית של "כת הטאליבן"

נשותיה לובשות כיסוי גוף מלא מגיל 3; העומד בראשה הואשם בהנהגת נישואי קטינים וישב בכלא בארה"ב; לפני כחודש, בפעם הראשונה מאז הוקמה, הסכימה קהילת "לב טהור" הבדלנית לאפשר לעיתונאי ישראלי לבקר אצלה. אבל חמישה ימים בקוויבק חשפו רק את קצה הקרחון

הרב שלמה הלבראנץ מנסה להחזיר אותי בתשובה. כבר ארבעה חודשים הוא משקיע בכך המון פעימות מונה בשיחות לילה ארוכות מקנדה. הוא טוען שיש לי נשמה יהודית טובה שהלכה לאיבוד ומתעקש שהוא יכול וצריך להראות לה את הדרך חזרה. אני חולק על דעתו בעניין הנשמה, בעניין היהודית וגם על הדרך, אבל מוצא הרבה נושאים מעניינים אחרים לדבר עליהם.

בינתיים, הרב הלבראנץ קצת מאוכזב שאני עוד לא חוזר בתשובה, אבל הוא גם לא מתייאש. הוא חוזר ומנסה בכל הזדמנות שיש. הוא טוען כי הדיון על אלוהים אינו שייך לתחום האמונה וכי מדובר באמת מוחלטת הניתנת להוכחה. לכן הוא אף הציב כתנאי ראשון לקיום הראיון איתו את הדרישה שאקדיש עשר שעות של הקשבה להצגת הוכחות אלו. הלבראנץ הכריז שאם אבוא אליו מתוך כוונה כנה לחקר האמת, לא אוכל להתכחש יותר לאלוהים ולתורתו, כפי שניתנה לעם ישראל במעמד הר סיני.

למרות ספקנותי הסכמתי לדרישה. בשל אותה ספקנות אף הסכמתי להתחייב בפניו שאם אשתכנע, אשנה את חיי ואחזור בתשובה. הלבראנץ היה מרוצה. הוא היה כל כך להוט ובטוח בהצלחתו, עד שעוד לפני שעליתי על המטוס למונטריאול הוא הציע שאבטל, או לפחות שאדחה, את כרטיס הטיסה בחזרה. לא שיניתי תוכניות, אך אודה שלפחות פעם אחת ניסיתי לדמיין שבת בלי סיגריה.

שי פוגלמן

שלמה הלבראנץ עומד בראש קהילה חסידית קטנה ושנויה במחלוקת, הנקראת "לב טהור". זו קהילה קנאית ובדלנית, הנמצאת בשוליים הקיצוניים ביותר של העולם החרדי. הלבראנץ וחסידיו בוודאי ישמחו להגדרה; ההחמרה, או הדבקות כלשונם, עומדת בלב חיי הקהילה. גם למילה קיצוניות אין אצלם קונוטציה שלילית, להיפך. במובנים רבים מדובר באידיאולוגיה, כזו שאינה מתערערת גם מול גלים של ביקורת והשמצות.

לב טהור נולדה באמצע שנות ה-80 בירושלים. בתחילת שנות ה-90 היא נדדה בעקבות הרב הלבראנץ לשיכוני החרדים בוויליאמסבורג, ניו יורק, ולעיירה מונסי שבארצות הברית. לפני כעשור קבעה את משכנה בעיירה סנט אגט בקוויבק, קנדה. במשך כל השנים האלו שמה של הקהילה, ובעיקר שמו של העומד בראשה, שורבבו לפרשות שונות, גם כאלה שהגיעו לבתי משפט ולחקירות משטרה בארצות הברית ובישראל.

כיום מונה הקהילה כ-50 משפחות, אך יש לה עוד כמה מאות תומכים ומעריצים, החיים בעיקר בריכוזים חרדיים בירושלים, בבית שמש ובארצות הברית. חלקם מאמצים פרקים מתפיסת העולם הקיצונית של הקהילה, אחרים מאמצים את לבושן הייחודי של הנשים או כמה ממנהגיה. מדי שנה מצטרפות לפחות משפחה אחת או שתיים חדשות.

מהצד השני נמצאים המתנגדים לרב הלבראנץ ולקהילתו. מספרם וכוחם גדול בהרבה. הם נוהגים להתייחס לקהילה כאל כת מסוכנת ואל העומד בראשה כאל גורו, הפועל בטכניקות של שטיפת מוח על חסידיו. הקהילה מכונה על ידיהם "לב טמא" או "כת השבתאים" והלבראנץ הוא "משיח שקר" ו"שבתאי צבי של זמננו". בפשקווילים ובחוברות המופצים בעיקר ברחוב החרדי מסופר שחברי הקהילה ממשכנים את רכושם, את עצמאותם ואת נשמתם בידיו. "כולם, ממש כולם בלי יוצא מן הכלל, הם כעבדים לפניו, ומצווים לשקר ולכזב ככל הצורך, כדי להשביע תאוותו ורצונו של 'הרבי'", נכתב בכמה מהפרסומים.

מתנגדי לב טהור גם טוענים כי הלבראנץ, או שליחיו, מכים חסידים חוטאים ואת נשותיהם. הם טוענים כי נערות בקהילה נישאות בגיל צעיר ובניגוד לחוק. הם גם מייחסים לרב ולחסידיו ריבוי נשים, ניצול מיני והתעללות בקטינים.

ארגון המכנה עצמו "ועד שומרי משמרת הקודש", שמקום מושבו בניו יורק, הפיץ לפני כמה שנים כרוז ובו נטען כי הלבראנץ "תחת מסווה האדמו"רות עשה מעשים נוראים מאוד, מאוד, אשר כל שומע תצילנה שתי אוזניו". במסמך שהופץ בחסידות סאטמר נכתב כי הוא "נכשל בעוון עריות, גזל בחורים מחיק הוריהם וניתקם מהם אחת ולתמיד". נטען כי הוא "הכה הרבה פעמים את אשתו בלי חמלה, וגם את נשי חסידיו במו ידיו ומסביר שזה מוציא כוח הטומאה שבהן ומכניס את הקדושה". בסיום המסמך נכתב: "על כל הנ"ל ועוד, יצאה הוראה מבית דין לענייני צניעות שבניו יורק לחלק לו מנה יפה, כדי שיזכור אחת ולתמיד לא להתנגד לדרך הישרה. והלוואי שיועיל".

אך לא רק בעולם החרדי נחשבת קהילת לב טהור לשנויה במחלוקת. בעבר כבר ניסו הרשויות בישראל, בארצות הברית ובקנדה להכריע אם מדובר בקהילה חסידית לגיטימית, או בכת שיש להוציאה מחוץ לחוק.

חסיד "לב טהור". הפרשנות המחמיר ביותר לחוקיםשי פוגלמן

שמה של הקהילה חזר לתודעה בהקשר זה בראש השנה האחרון. על פי הפרסומים באמצעי התקשורת, כמה ימים לפני החג נשלחו שתי אחיות מבית שמש, בנות 13 וחצי ו-15, לקהילת לב טהור בקנדה על ידי הוריהן החוזרים בתשובה. כשסבתן החילונית שמעה על כך, היא פנתה בדחיפות לרשויות הרווחה וטענה כי ההורים איבדו את שיקול דעתם בזמן ששלחו את הנערות לבדן לחיק הכת. הסבתא העלתה את החשש כי שם יחותנו הקטינות בניגוד לחוק ובניגוד לרצונן, וביקשה כי יינתן צו שיורה להשיבן באופן מיידי לארץ. בסיוע האינטרפול, עוכבו הבנות בנמל התעופה במונטריאול והוחזרו כעבור שלושה ימים לישראל.

המשא ומתן שקדם לביקור שלי בקהילת לב טהור נמשך שלושה חודשים, וכלל עשרות שיחות טלפון ופגישות עם גורמים המקורבים לקהילה. הלבראנץ ואנשיו היו מאוד חשדנים. לטענתם, הסיקור התקשורתי שקיבלו מעולם לא היה הוגן. לדבריהם, כתבים בעיתונים חילוניים ודתיים נהגו לצטט שמועות והשמצות על אודותיהם, ללא כל ניסיון לרדת לחקר האמת. באופן פומבי, אנשי הקהילה אינם נוהגים להגיב להאשמות המוטחות בהם. הם משתדלים להימנע מראיונות או צילומים, ודאי אם מדובר בעיתונים ישראליים. הם גם עוד מעולם לא הגישו תביעת דיבה. ברמה העקרונית, הם אינם מכירים בבית המשפט הציוני ולכן אינם יכולים להשתמש בו.

קשה לקבוע בוודאות מדוע הסכים הלבראנץ להתראיין בפעם הראשונה דווקא לכתבה זו ולאפשר ביקור בקהילה. ייתכן כי גם להיטותו הרבה להחזיר אותי בתשובה שיחקה תפקיד מכריע בעניין.

במשך הביקור בקהילת לב טהור קיבלתי חופש מלא לדבר עם כל אחד מחברי הקהילה - גברים, נשים וגם ילדים. כל מוסדות הקהילה היו פתוחים בפני והתאפשר לי לשאול את הלבראנץ על כל עניין ולעמת אותו עם כל חשד או טענה. כל חברי הקהילה הסכימו גם להצטלם אף על פי שהם אינם נוהגים לעשות כך, אפילו לא בחתונות ובשמחות.

הפתיחות המלאה והתשובות שקיבלתי בסנט אגט השאירו בי רושם חיובי על הקהילה ועל דרך החיים שלה. אך לרגע, הספקות לא הפסיקו להטריד. רק במשך הזמן, לאחר שחזרתי ארצה, התברר לי עד כמה חלקם היו נכונים.

מחמירים יותר מכולם

ערפילי בוקר מכסים את סנט אגט. הראות אפסית. סוף ינואר והשלג שירד כל הלילה הלבין את הכבישים. מד הטמפרטורה ברכב מורה על מינוס 20. ברדיו, החזאי מדווח שבגלל הרוחות, ההרגשה היא של מינוס 30. האגם שלמרגלות בתי העיירה קפוא. אין ברווזים וגם לא סירות. גם מאות התיירים שהגיעו לכאן לחג המולד עזבו כולם. בצדי הדרכים טבועים בשלג עצי אשוח מקושטים שפג תוקפם.

על הרקע הלבן הזה, אי אפשר שלא להבחין בנשות קהילת לב טהור כשהן פוסעות ברחובות העיירה בלבושן השחור. הגלימות שעוטפות אותן מסתירות את קווי המתאר של הגוף וגם את הפסיעות. ובערפל, הן נראות כמרחפות מעל השלג.

סנט אגט נמצאת במרחק של כשעתיים נסיעה צפונה ממונטריאול. זו עיירה המונה כ-10,000 תושבים, רובם קתולים דוברי צרפתית, אך יש גם אוכלוסייה של דוברי אנגלית ובית כנסת אחד, השייך לחסידות חב"ד. העיירה מוקפת הרים, יערות ואגמים, ונחשבת ליעד תיירות אטרקטיבי, בעיקר בקיץ. בחורף פועלים באזור כמה מאתרי הסקי הנחשבים ביותר בקנדה.

בתי משפחות קהילת לב טהור מרוכזים בארבעה רחובות קטנים בפאתי העיירה המזרחיים. בתי פרוורים צפון-אמריקאיים טיפוסיים, חד או דו-קומתיים, בעלי גגות רעפים. בחזיתם גדרות עץ וגינות ירוקות, אך בחורף הכל מכוסה במטר וחצי של שלג. באזור משובצים גם כמה בתים השייכים למקומיים נוצרים, ובקתות נופש קטנות מעץ. במרכז השכונה מוקם בימים אלו מבנה גדול בן שלוש קומות. לכשיושלם, יועברו אליו חלק ממוסדות הקהילה ובית הכנסת.

הרב שלמה הלבראנץ. המדינה הציונית צריכה להתבטל ומהר מצד השקפתה של התורהשי פוגלמן

כל נשות הקהילה, החל בילדות בנות 3, מכוסות מכף רגל ועד ראש בשאל, מעין גלימה שחורה וארוכה. רדיד שחור מכסה על ראשן. רק פניהן, מהמצח ועד הסנטר, גלויות. בישראל הן זכו בשל כך לכינוי "נשות הטאליבן". תושבי סנט אגט מכנים אותן לעתים "נשות האמיש". כל תרבות ועולם הדימויים שלה. גם לגברים בקהילה תלבושת אחידה, דומה לזו שנהוגה בחסידות סאטמר, רק עם ציציות ארוכות יותר. הילדים חובשים כובעים זהים ולכולם, חוץ מהלבראנץ, אותה מסגרת למשקפיים. בנוסף, כל הגברים, החל בילדים בני 3, מגלחים את שיער הראש פעם בשבוע. בזקן ובפאות הלחיים הם לעולם לא יגעו.

כור היתוך

בקהילת לב טהור קיימים עוד מנהגים הנראים תמוהים למתבונן מהצד. רובם נהוגים גם בחסידויות אחרות, אך בשום מקום הם אינם מוקפדים כמו כאן. התפילות בבית הכנסת, למשל, ארוכות לעתים עד פי שניים מהמקובל; המילים נאמרות באטיות ובהדגשה גדולה, לעתים קרובות בצעקות רמות. "הצרידות היא עדות לדבקות", נוהגים החסידים להתבדח.

תפריט המזונות של חברי הקהילה מצומצם ומוגבל. הוא מבוסס על חוקי הכשרות המוכרים, אך בפרשנות המחמירה ביותר. לדוגמה, הם אינם אוכלים תרנגולות או את ביציהן. לטענתם, ההנדסה הגנטית הפכה את התרנגולות למזון טרף ולכן הם אוכלים רק ביצי ובשר אווזים. מסיבות הלכתיות הם מקפידים על קילוף כל הפירות והירקות, כולל עגבניות. הם אינם אוכלים אורז, בצל ירוק ועלים מחשש להימצאות חרקים זעירים. הם אוכלים עלה חסה אחד פעם בשנה - מצלחת ליל הסדר - וגם אותו רק לאחר ניקוי קפדני הנמשך לפחות חצי שעה.

את היין הם עושים לבד. חלב פרות הם שותים רק אם הצליחו למצוא רפת שתתיר להם לחלוב בעצמם. את הלחם הם אופים בבתים. הכשרות היחידה שמותרת לבשר היא זו שנעשית תחת פיקוחו האישי של הלבראנץ. הם אינם קונים מזון מוכן או משומר ומשתמשים ככל האפשר בחומרי גלם טבעיים ולא מעובדים. הילדים אינם אוכלים ממתקים קנויים, רק שוקולד שנעשה בבית. שאר הממתקים הם בעיקר פירות וכן מיני אגוזים וזרעים קלויים.

במשך כל ימי ביקורי בקהילה התעקשו אנשיה שאוכל יחד איתם. הם הזמינו אותי לסעוד בבתיהם, מתוך מצוות הכנסת אורחים, אך גם מחשש שמא אסכל את תוכנית-העל של הלבראנץ ואוכל טרף באחת ממסעדות הגויים בסביבה. מאותה סיבה הם גם היו מציידים אותי בכל לילה, בדרכי לבית המלון, בשקית גדושה מיני זרעים, אגוזים, עוגיות ומאפים, פרי עמל הנשים.

למנהגים ולאיסורים בקהילת לב טהור קיים הסבר והיגיון פנימי. לדברי אנשי הקהילה, הכל נמצא בגבולות ההלכה ומסורת האבות. מבחינתם, אין כאן כל חידוש. תפיסת העולם המרכזית נגזרת מהניסיון לחזור לעקרונות החסידות, כפי שהם רואים אותם. הם שמים דגש גדול על ה"התבוננות" ועל תהליכים המזכירים מדיטציה, ומשלבים מסורות מחסידויות אחרות. מנהגים נוספים השתלבו בדרך החיים של הקהילה גם ממסורת יהדות המזרח.

השילוב והשוויון בין עדות המזרח לאשכנז בקהילה הוא מגאוותיו הגדולות של הלבראנץ. גם החסידים ציינו בסיפוק כי בשונה מרוב הקהילות בעולם הדתי והחרדי, אין בלב טהור כל אפליה או קיפוח. הזהות העדתית קיימת, אך כאן יש לה משמעות פולקלוריסטית בלבד. לשם האחידות נאמרות התפילה בנוסח החסידי, אך בהתוועדויות ובחגים נהוגים גם מזמורים ופיוטים שכל אחד הביא מהבית.

בשידוכים, אין למוצא ההורים כל משמעות וכיום חלק גדול ממשפחות הקהילה מעורבות. ילדים נקראים בשמות הנפוצים בעולם החסידי, אך גם בשמות ממסורת יהדות המזרח. אחד מנכדיו של הלבראנץ נקרא מסעוד, על שמו של רבי מסעוד אבוחצירא, אביו של הבאבא סאלי. נכדה נוספת, סוליקה, קרויה על שמה של "הקדושה המרוקאית", שעל פי המסורת היהודית הוצאה להורג כי סירבה להתאסלם.

החסידים שאיתם דיברתי בסנט אגט רואים בעצמם יחידים ההולכים בדרך האמת, שומרי החומות, מגיני הלהבה האחרונה שנותרה בעולם היהודי. הם בזים לכמה חסידויות, שנראות להם כפשרניות ומתארים אותן כמסואבות ומנוונות. עוד כמה זרמים בעולם החרדי מגונים בעיניהם, בעיקר אלו החוסים בצלה של מדינת ישראל. בציונות הדתית הם אפילו לא רואים תנועה יהודית.

המשחקים בבית. לימוד על טהרת הקודש בלבדשי פוגלמן

הדרישה הבסיסית מחסידי לב טהור פשוטה: לעבוד את אלוהים בכל רגע נתון, בכל מאודם ובכל נפשם. ארון הספרים שלהם הוא יהודי בלבד. בבתים אין טלוויזיה, רדיו או מחשב. מושגים כמו פנאי, הרחבת אופקים או מימוש עצמי, במובנים המערביים המקובלים, נעדרים, וכך גם תמונות על הקירות, קמעות או צילומים של רבנים. הקישוטים היחידים הם פמוטים, חנוכיות וכלי קודש מכסף, השמורים מאחורי ויטרינות זכוכית. בכמה מהבתים תלויות גם רקמות ועבודות יצירה שנעשו על ידי הנשים.

הילדים בקהילת לב טהור אינם משחקים בכדור. אין להם כזה. גם משחקי ילדות אחרים שאמורים לפתח את הגוף אינם נהוגים בקהילה. "זו לא תכלית האדם", על פי תפיסתם. יש ספרים ביידיש, פאזלים, לגו, מכוניות צעצוע, כלי מטבח מפלסטיק ובובות של חיות כשרות. אב לילד בן שנתיים סיפר: "אתה לא תאמין כמה עניין הוא מצא יום אחד בבצל".

במשפחה אחת סיפרו הילדים שהם אוהבים לצייר, לשיר ולשחק במשחקי תפקידים. הם 11 אחים ואחיות. לעתים, בבימוי הבת הבכורה, אחד הקטנים לוקח את השטריימל הישן של האבא ומתחפש לחתן, אחרת לובשת שמלה ישנה של אמא ותופסת את עמדת הכלה. תמיד יהיו מספיק אחים להחזיק את הסדין שממנו הם עושים חופה. הבנים נוהגים גם לצאת ולשחק בשלג: הם אינם בונים בובות אבל במגלשות פלסטיק קטנות הם שועטים בהפסקות מהלימודים במורד הרחוב. השנה הם גם בנו איגלו.

ביצי אווזים

הלימוד בקהילה מתחיל בגיל 3 והוא על טהרת הקודש בלבד. כל הבנים לומדים בשלושה "חיידרים", בחלוקה על פי גיל. הבנות לומדות בנפרד, ורק בבית. הן מתאספות כל בוקר בקבוצות על פי הגיל, ואת השיעורים מעבירות נשות הקהילה. לכל מקצוע מורה: קריאה וכתיבה, חשבון, אנגלית, צרפתית, היסטוריה וגיאוגרפיה. החוק בפרובינציית קוויבק מתיר חינוך ביתי, אך דורש שהלימודים יכללו כמה מקצועות חובה, בדומה לאלו הנהוגים בתוכנית הליבה בישראל. בשם ערך הרב-תרבותיות המקודש בקנדה, בימים אלו נמצאת הקהילה, כמו חסידות סאטמר ועוד קבוצות בדלניות, במאבק על זכותה לנהוג אחרת.

העבודה אינה נתפסת שם כתכלית. חסיד שיזכה לתמיכה כלכלית מהוריו, תמיד יעדיף ללמוד כל היום. חלק מהחסידים עובדים מחוץ לקהילה, בעיקר כבעלי מלאכה עצמאיים או במשרות זמניות, כאנשי מחשבים או במרכזי שירות לקוחות. הקהילה מפרנסת גם כמה מורים, שלושה עובדים בהוצאת הספרים העצמאית שלה ושני מנהלים, האחראים על מוסדותיה ועל הטיפול בבעיות שוטפות. התרומות לקהילה מועטות, ולכן חלק נכבד מעבודות הבנייה והתחזוקה נעשות על ידי החסידים עצמם. בניגוד לקהילות חרדיות אחרות, אין ללב טהור תמיכה מגבירים או מרשויות ממלכתיות.

כולם כאן חיים בצניעות ובפשטות. פעמיים או שלוש בשבוע מקבלת כל משפחה את אספקת המזון במרוכז ישר עד הדלת. כך הם לא באים בקרב זרים, והמחירים של קנייה מרוכזת עדיפים. לפעמים חסרות ביצי אווזים. לפעמים אין ירקות. כשביקרתי שם, לא היה חלב פרות, אז שתו חלב קוקוס. מבחינתם, "העיקר, שתמיד יש תורה".

מדי פעם מנסים ליצור בקהילה יוזמות עסקיות שיביאו פרנסה גדולה יותר, לפרט ולכלל. הם ניסו בעבר להקים מפעל להכנת לפתנים, וגם חשבו על בניית לולים לזן תרנגולות הנחשב בעינם לכשר. אך ההשקעה היתה גדולה מדי ותנאי מזג האוויר לא התאימו. גם ההתבדלות וההסתייגות מהמודרנה מקשות עליהם ביצירת קשרים עסקיים, ורובם אינם דוברי צרפתית, השפה השלטת בפרובינציה. מקור ההכנסה העיקרי של כמה משפחות הוא עדיין קצבאות הילדים שמעניקה ממשלת קנדה.

גורם מרכזי נוסף במנגנון הכלכלי של הקהילה מושתת על ערך העזרה ההדדית. אין זה קולקטיב במובן המקובל. לכל משפחה יש חשבון בנק נפרד, נכסים פרטיים ורכוש, אך כל יחידה משפחתית מחויבת למסגרת הקהילתית וליחידות האחרות שמרכיבות את הכלל. לפני כשנה הצטרפו לקהילה זוג חוזרים בתשובה מישראל, עם שלושת ילדיהם הקטנים. האב, שביקש להתראיין בעילום שם, סיפר כי בחצי השנה הראשונה בסנט אגט לא היו להם כל הוצאות מחיה: "מדי יום - בוקר, צהריים וערב - היה מגיע מישהו, דופק על הדלת ומביא ארוחה חמה לכל המשפחה. גם את החשבונות והארנונה מישהו בקהילה דאג לשלם בחודשים הראשונים".

נער שמבקש להתחרד

הצילומים של הלברנאנץ מהכלא האמריקאי. מימין: ההדמיה של פניו בלי זקן. לחצו להגדלה
הצילומים של הלברנאנץ מהכלא האמריקאי. מימין: ההדמיה של פניו בלי זקן. לחצו להגדלה

לאחר שעות של שיחות טלפון עם הלבראנץ, התלבטתי מה אביא לו מהארץ כשאבוא לראיינו. הוא כמובן ייחל לחזרה בתשובה של נשמתי האבודה; אני רציתי להביא לו רק שי קטן וסמלי. חיפשתי משהו שייגע בו, שיעורר אצלו זיכרון, אולי אפילו רגש. אז קניתי לו שקית גדולה של קפה שחור עם הל, בהכשר הבד"ץ. הערכתי שזה יהיה משהו שכבר שנים הוא לא הריח. זה היה בינגו. הלבראנץ התמוגג למראה השקית. הוא ביקש מאחד מעוזריו שיכין לנו קפה. האחרון חזר כעבור כמה דקות עם כוסות זכוכית גדולות, כמו של חצי ליטר בירה.

והבאתי לו עוד משהו: את "עיר ובהלות", הספר החדש של המשורר אלי אליהו. השירה של אליהו נפלאה בעיני. מעבר לרגש הרב, מזוקקת בה הוויה חילונית, עברית וליברלית, כזו שאינה מתנצלת או מתבטלת בפני שורשיה היהודיים, העדתיים או בכלל. קיוויתי שהיא תציג בפני הלבראנץ פיסה מעולמי.

כשנפגשנו למחרת בבוקר, הוא סיפר שבלילה קרא את הספר. הוא החמיא לאליהו על יכולת הכתיבה ועל הלשון העשירה. הוא ציטט בתים שלמים וסיפר שבזמן הקריאה בכה כמה פעמים. שאלתי איזה שיר ריגש אותו במיוחד. הוא הסתכל בתמיהה: "לא בכיתי מהתרגשות. בכיתי מצער. בכיתי מכאב. בכיתי על החיים שלך, על החיים של אלי אליהו. בכיתי כשהבנתי באיזה עולם קשה ונורא אתם נמצאים. עולם בלי אמת, בלי תקווה ובלי אמונה. השירים האלו הביאו לי צער גדול, עליך ועליו. ממש דיכאון".

הייתי המום. "תן את הספר", אמרתי לו מיד. "לא הבנת אותי ולא הבנת את אלי. זו כנראה לא היתה המתנה הנכונה. אשלח לך משהו אחר בדואר, כשאחזור לישראל". הוא הושיט את הספר באדישות ואמר: "אין בעיה. אבל תשלח לפה גם את האלי אליהו הזה, אולי אצליח להחזיר אותו בתשובה".

העיסוק האובססיבי של הלבראנץ בחזרה בתשובה נובע במידה רבה מהביוגרפיה שלו. ארז שלמה אלברנס נולד ב-1962 בירושלים, בן יחיד להורים חילונים, בוגרי תנועת מחנות העולים, שהתגייסו לנח"ל ונישאו בזמן ההכשרה בקיבוץ חולתה. הם רצו לקרוא לו על שם של עץ. חשבו על אלון, אך בסוף בחרו בארז. את השם שלמה הם הוסיפו לתעודת הלידה להנצחת סבו.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

חברי ילדות של ארז בשכונת קרית יובל בירושלים מתארים אותו כ"ילד סקרן בעל דמיון מפותח". הם מספרים שאהב בעלי חיים, ושבחצר בית הוריו גידל תרנגולות וחתולה ששמה קליאופטרה. "הוא היה ילד טבע", הם מספרים. במשך שעות היה מטייל על גבעות הטרשים שהקיפו את השכונה בחיפוש אחר צפרדעים וצבים. הוא היה חניך בשבט הצופים המקומי. איש הקולנוע והתסריטאי יועד בן יוסף, שהכיר אותו מגיל שנתיים וחצי, עוד זוכר איך בחופשות הקיץ הם היו משחקים בשכונה במלחמות קאובואים נגד אינדיאנים בגינה הצמודה למתנ"ס.

בבית הספר הוא היה תלמיד טוב. לא הכי טוב בכיתה, אבל מספיק טוב בשביל להתקבל לחוג לילדים מחוננים. הוא גם היה אהוב ומקובל על חבריו. לא מלך הכיתה, אבל גם לא אחד שאפשר להתעלם ממנו. כל חברי הילדות שלו שהתראיינו לכתבה סיפרו שהיה לו חוש צדק מפותח ושהיה מתקומם נגד מעשי עוול. חלקם זוכרים כי כמה פעמים אף ספג מכות על כך שעמד לצדם של החלשים והמנודים. גם אמו, יוכבד, מספרת כי נקראה כמה פעמים לבית ספר בעקבות הסתבכויות על רקע דומה.

את תהליך החזרה בתשובה התחיל לפני בר המצווה. לדבריו, "רק מפני שסיקרן אותי לדעת למה אני חי ולמה העולם קיים. רציתי להבין מה המשמעות של כל העניין הזה". הוא מספר שהעלה את התהיות בפני הוריו, מוריו ובפני כל מבוגר שהכיר. גם בספרים שהיו נגישים לו כילד חיפש תשובות. אמו זוכרת שלפחות פעמיים הוזעק שרת בית הספר, לאחר שארז ננעל בסיום יום הלימודים בספרייה.

לדבריו, הוא לא מצא בשום מקום הסברים מספקים עד שפגש את יוסף יגן, שהיה נער חרדי נמרץ וממובילי תנועת החזרה בתשובה שהחלה להתעורר אז בארץ. כיום יגן הוא רב חרדי המתגורר בארצות הברית. שני הצעירים הכירו דרך קרובי משפחה, והחיבור ביניהם היה מהיר. יגן חשף בפני ארז הסקרן את שיטת הקודים בתנ"ך. על פיה, בדילוגי אותיות קבועים מתקבלות מילים בעלות משמעות. "זה היה אולי הדבר הראשון שהדליק אותי", הוא מספר, ומיד מוסיף בצחוק שהוא עוד זוכר "איזה מכות יגן קיבל מאוחר יותר מאבא שלי, שהבין שהוא היה זה שהביא אותי לחזרה בתשובה".

ילדי הקהילה משחקים בשלג. לא בנו בובה, אבל כן בנו איגלושי פוגלמן

ההורים התנגדו מאוד להתקרבות בנם לדת. "זה עמד בניגוד לכל תפיסת עולמנו", מספרת האם. ההורים נשארו חילונים ומתגוררים עדיין בירושלים. הם ביקרו את בנם בקהילה לאורך השנים כמה פעמים ושומרים על קשר טלפוני חם עם ששת ילדיו ו-18 נכדיו. אך אז, כשגילו את נטייתו של הילד לדת, הם אסרו עליו ללכת לבית הכנסת ומנעו ממנו קשרים עם גורמים שהיו עלולים להשפיע עליו. ארז המשיך ללמוד בסתר. נדמה כי זכר אותו מאבק על החזרה בתשובה מלווה את הקהילה עד היום.

השינוי הגדול התרחש לאחר שארז פגש בבית הספר התיכון דנמרק את המורה להיסטוריה ד"ר אברהם פוקס, שהיה חובש כיפה, וניסה לקבל גם אצלו הסברים ותשובות. פוקס זיהה את העניין שמגלה הילד בדת ובעיקר בתורת החסידות והציע לו להצטרף אליו בערב שבת אחד לטיש בחסידות בעלז.

הוריו של ארז הזדעקו למשמע הרעיון, אך המורה להיסטוריה הבטיח בשיחת טלפון שידאג באופן אישי שהילד לא יחזור בתשובה. אמו מספרת כי היתה בטוחה שכל תלמידי הכיתה ישתתפו בביקור: "אם הייתי יודעת שרק הוא יילך, לעולם לא הייתי נותנת לזה לקרות".

אווירת קדושת השבת בשכונות החרדיות שבתה את לבו, ושבועות ספורים לאחר מכן ארז כבר חבש כיפה ולבש ציציות. הוא התחיל לאכול רק אוכל כשר, ודרש לעזוב את בית הספר המעורב. הוריו סירבו. כשגברו העימותים, הוא ברח מהבית ומצא מקלט בכמה ישיבות חרדיות. פעמיים ערכה המשטרה חיפושים אחריו. גם רשויות הרווחה נכנסו לתמונה. בסוף הוסכם למצוא פשרה אצל הרב דב ביגון, קיבוצניק לשעבר שחזר בתשובה. הוא המליץ לשלוח את הילד לישיבת מרכז הרב לצעירים. וכך היה.

"כעבור שנה הוא התקשר אלי לעבודה ואמר שהוא לא רוצה להיות יותר עם דתיים מתחסדים", מספרת האם יוכבד על תחילת תהליך ההתחרדות. ארז היה כבר בן 15 והוריו לא הצליחו יותר לכפות עליו מרות. הוא החל במסע אל לבו של העולם החרדי דרך ישיבות בבני ברק, ירושלים וצפת. הוא לימד בבית ספר של חסידות חב"ד, שייך את עצמו לחסידות ברסלב ובהמשך התקרב לתולדות אהרן ולסאטמר.

חבריו ללימודים בישיבות זוכרים אותו כ"תלמיד חכם ובעל מחשבה חריפה". הם מספרים שהיתה בו סקרנות גדולה, ושבתקופה קצרה יחסית הצליח לרכוש ידע תורני רב. באותם הימים הוא גם התחיל להתבלט בזכות הרטוריקה הטובה שלו כמורה וכמחזיר בתשובה. בגיל 17 הוא התחתן בשידוך עם מלכה אזולאי, חוזרת בתשובה מקרית אתא.

בהשראת מנהגי חסידות סאטמר דחה ארז את שמו הציוני ודרש להיקרא מעתה שלמה. הוא גם שינה את אופן כתיבת שם משפחתו מאלברנס להלבראנץ. לדבריו, כך אוית השם בדרכון היוגוסלווי הישן של סבתו. הוא גאה לספר כי גם משפחת אמו הגיעה מסרביה, ושני הוריו גדלו במשפחות ספרדיות דוברות לדינו. בארכיון יד ושם מוזכרים שמות כמה מבני משפחות הוריו, שנספו בטרבלינקה.

שלמה ומלכה הלבראנץ גרו שש שנים בצפת. שם הוא ניהל את ישיבת המתיבתא של ברסלב וזכה לחסותם של כמה מהרבנים החשובים של החסידות, ביניהם הרב אליעזר שלמה שיק המכונה "הצדיק מיבנאל", שעומד בראש אחת הקהילות המבודדות והקיצוניות ביותר של החסידות. באמצע שנות ה-80 עברו בני הזוג ושלושת ילדיהם לירושלים. בשכונת בית ישראל התחיל הלבראנץ לרכז סביבו קבוצה קטנה של חסידים, בעיקר חוזרים בתשובה. בקהילה בקנדה חיים עד היום כמה מתלמידיו הראשונים.

הסופר חיים באר היה כתב לענייני חרדים בסוף שנות ה-80. הוא ביקר שלוש פעמים בקהילה הצעירה בירושלים, וזוכר שהיא מנתה לא יותר מ-20 אברכים. הלבראנץ הסכים לדבר איתו אך לא להתראיין, ולכן הוא לא כתב על פגישתם.

באר זוכר את הלבראנץ הצעיר כ"רדיקל, איש מקורי שחושב אחרת", אך הוא גם זיהה אצלו "קיצוניות מסוכנת". לדבריו, "הלבראנץ חיפש את דרכו בעולם החרדי". באר מפרש כי "אצל חוזר בתשובה, אחד שאין לו מסורת אבות ולא שורשים, אין גבולות או סייגים שבהם הקיצוניות הזאת יכולה להיעצר".

באר מספר כי בפגישתו האחרונה עם הלבראנץ היתה בקהילה התרחשות מוזרה. "זה היה קצת לפני מלחמת המפרץ הראשונה. אברכים באו והלכו, הזיזו חבילות. היתה שם איזו תזזית. באיזה שלב, מישהו הביא ערימה של 20 דרכונים והניח על השולחן. הלבראנץ לא היה מוכן לפרט מה התוכנית. חסידים סביבו אמרו שאין להם מה לחפש פה יותר. בפעם הבאה שבאתי לשם, אולי כעבור שבוע, החצר היתה ריקה. לא היה להם כל זכר".

חרמות ומשפחות נקרעות

הצגת ההוכחות של הלבראנץ לקיומו של אלוהים נמשכה הרבה מעבר למתוכנן. למעשה, גם אחרי יומיים וחצי הוא עוד לא הספיק להציג את כל טיעוניו. דיברנו כל יום שעות ארוכות - על תפיסת עולמו, על הקהילה, על חייו. התווכחנו לא מעט, בעיקר על אלוהים. אך השיחות והראיונות היו בדרך כלל באווירה נעימה, לעתים אפילו מבודחת. יש לו חוש הומור טוב, וגם הרבה הומור עצמי. מדי פעם הוא עשה עצמו נעלב, ניסה להפעיל עלי מניפולציות רגשיות. לפעמים היה דרמטי, לפעמים מאוד ילדותי. הוא איש שיחה מרתק. יש בו צימאון גדול לידע והוא קשוב וסקרן.

שיחותינו נערכו בחדר שלו, שקירותיו, מהרצפה ועד התקרה, מכוסים במדפים עמוסים ספרי קודש. במרכז החדר ניצב שולחן גדול, שעליו מפה רקומה מכוסה ביריעת ניילון. הלבראנץ ישב בראש השולחן, על כיסא עץ בעל ריפוד עור, מעוטר גילופים עדינים.

רוב הזמן נכח בחדר גם אחד החסידים החדשים בקהילה, שרשם את עיקרי הדברים והקליט את השיחות. מדי פעם נכנס לחדר אחד הגבאים, העביר לרב את הטלפון, או לחש דבר מה על אוזנו. גבאי תורן הגיש לנו במשך השעות הרבות קפה ועוגיות, ומדי ערב הוגשו גם יין וארוחה דשנה.

הגבאים, כמו כל החסידים בקהילה, תמיד צועדים בצאתם מחדרו בפסיעות לאחור. מתוך כבוד, הם לעולם לא מפנים לו את הגב. בכניסה או ביציאה מהחדר, הם מנשקים את ידו. הם מתייעצים איתו כמעט בכל עניין ותמיד יקבלו את מרותו. הם קוראים לו הצדיק או האדמו"ר, כנהוג בעולם החסידי.

מתנגדי הקהילה טוענים שהכבוד המוענק להלבראנץ מופרז, ומייחסים לו שיגעון גדלות ותאוות כוח. לדעתם, קיימת כלפיו בעיקר הערצה עיוורת, הנובעת מפחד. ניסיתי לבדוק את הטענות, ולמתוח גבולות. לעתים הייתי מתלוצץ עליו עם חסידיו. כשאחד מהם סיפר בהתפעלות על ריקודי הרב באחת החתונות, אמרתי לו: "זה קצת מפתיע אותי. הוא נראה די שמן". כשסיפרו בהערכה על יכולותיו השכליות, אמרתי ש"לדעתי הוא קצת חלוד". התלוננתי שוב ושוב שהוא נודניק. איש לא התחלחל מהפרובוקציות שלי. לפעמים הם צחקו איתי, לפעמים עמדו על כבודו, אך לא בצורה החורגת מפולחן האישיות המקובל בחצרות חסידיות אחרות כלפי הרב.

הוא מתואר על ידי מתנגדיו גם ככריזמטי בצורה יוצאת דופן, כמניפולטיבי וכשרלטן. הם מייחסים לו יכולות דמוניות כמעט לביצוע שטיפות מוח. שוחחנו שעות ארוכות והתרשמתי כי הטענות מוגזמות לגמרי. הוא אדם מרשים, אך הוא גם כבד לשון. בדרך כלל הוא בהיר בדבריו, אך לפעמים הטיעונים שלו מפותלים מדי, הולכים לאיבוד בדוגמאות ובאנקדוטות. לפעמים הוא שוכח מה רצה להגיד, לעתים חוזר על אותה האמירה כמה פעמים בתוך אותו המשפט. לפעמים הוא קצת הגזים, לפעמים התרברב. לפעמים הוא טעה, או לא אמר רק אמת.

ספרו ההלכתי הראשון של הלבראנץ נקרא "דרך הצלה". עיקרו מתומצת היטב באותיות של זהב על כריכתו הכחולה: "ביאור המתרחש כעת בארץ הקודש, ואת ביטול המדינה ההולך וקרב, ואת גודל הסכנה לכל אחד ואחד הנמצא ודר שם, ואת דרך ההצלה לכל אחד הנמצא ודר שם, ועוד עניינים רבים וחשובים".

הספר יצא לאור על ידי הקהילה בקנדה, ואלפי עותקים ממנו מופצים ברחבי העולם החרדי. הם נשלחים על פי דרישה בדואר, אך בעיקר עוברים מיד ליד, מתחת לשולחן, בבתי הכנסת ובישיבות. רוב החסידים שהצטרפו לקהילה בשנים האחרונות הגיעו בעקבות קריאה בספר.

ההשראה העיקרית למשנתו של הלבראנץ כפי שהיא מוצגת ב"דרך הצלה" נשאבת מספר היסוד של כל הקהילות והחסידויות הקנאיות "ויואל משה", של האדמו"ר הקודם מסאטמר. בדומה לו, גם נימוקיו העיקריים של הלבראנץ נגד מדינת ישראל מבוססים על נבואות התנ"ך, על פרשנות להלכה ובעיקר על מה שמכונה "שלוש השבועות". בשבועות אלו, כפי שהן מופיעות בתלמוד הבבלי, מתחייב עם ישראל בפני אלוהים שלא לעלות לארץ ישראל בצורה מאורגנת, שלא להתגרות באומות העולם ושלא להקים שלטון עצמאי. סביב שלוש השבועות קיימת מחלוקת גדולה בעולם החרדי. הלבראנץ, כמו סאטמר, בחר בפרשנות המתנגדת בנחרצות לקיומה של מדינת ישראל. בביקורת על הספר כתב אדם ברוך לפני שש שנים בעיתון "מעריב": "הלוואי על יוסי ביילין או על אביגדור ליברמן ספר רעיוני פוליטי בהיר, מודרני ונמרץ שכזה".

חסידי קהילת לב טהור משתדלים להימנע מכל קשר עם מדינת ישראל ורשויותיה. לפני כמה שנים פנו כמה מהם לשלטונות הקנדיים בבקשה שיכירו בהם כפליטים מחוסרי מולדת. הם מציינים את ה' באייר כיום חורבן ואבל, ולעתים גם שורפים בו את דגל ישראל. אך בניגוד לנהוג בנטורי קרתא ובקהילות חרדיות אנטי-ציוניות אחרות, הלבראנץ מצהיר שלא יניף את דגל פלסטין. "אני מוכן להזדהות עם מצוקתו של העם הפלסטיני כשם שאני מזדהה עם מצוקה של כל יצור אנושי עלי אדמות", הוא אומר, "אבל אין לי שום דעה בקשר לצדקת מאבקם או לדרך שבה הם מנהלים אותו.

"יהודי שמאמין בתורה לא יכול לתפוס צד במאבק הזה. המדינה הציונית צריכה להתבטל ומהר מצד השקפתה של התורה. בשל אותה השקפה, אסור לשעבד עמים אחרים. עם ישראל צריך להמתין לגאולה ולביאת המשיח בגלות. אני מתפלל יום-יום שזה יקרה, אבל אשמח אם זה ייעשה ללא כל שפיכות דמים".

השב"כ נכנס לתמונה

התפיסה האנטי-ציונית של הלבראנץ התגבשה עוד כשחי בישראל. בעקבות אימוץ משנתו של הרבי מסאטמר הוא החל להשתתף בהפגנות חרדים והדפיס פשקווילים בגנות המדינה. וכשהרעיונות נהפכו למעשים, נקלטו הלבראנץ וחסידיו ברדאר של שירותי הביטחון. איש האגף היהודי של השב"כ באותה התקופה מספר כי "הנורות נדלקו דווקא ממידע שהגיע מהצד השני. אנשי שטח, שעקבו אחר פעילות של ארגונים איסלאמיים קיצוניים, העבירו יום אחד מידע על קבוצה ירושלמית של חוזרים בתשובה, שיצרה קשר עם שייחים ואנשי דת. בעבר כבר הכרנו את הקשרים בין אנשי העדה החרדית למנהיגים שונים בתנועת פתח, או בארגונים פלסטיניים חילוניים אחרים. הרקע תמיד היה ההתנגדות למדינה. אבל לפני כן, לא הכרנו אף מקרה שבו חרדים קיצונים יצרו קשר עם קיצונים איסלאמיים". לדברי אותו גורם, במשך תקופה ארוכה ניסו בשב"כ להבין את טיב הקשר ואת מניעיו.

הלבראנץ מספר כי החיבור נעשה בקיץ 1988 עם מה שהיה אז התנועה האיסלאמית בישראל. "היתה לנו בעיה עם משרד התחבורה", הוא אומר. "הם רצו לסלול כביש על קברים יהודיים עתיקים בוואדי ערה. מניסיון העבר ידענו שיהיה קשה לעצור אותם בהפגנות ולמנוע את חילול השם. לכן פנינו לראאד סלאח, שרק נבחר אז לעמוד בראש עיריית אום אל-פחם. ערכנו איתו פגישה דחופה והצגנו את הדברים. היו בינינו הרבה כבוד והערכה הדדית כאנשים דתיים. הוא הבין את המצוקה ומיד נרתם לעזור. למחרת ירדו לכביש ואדי ערה מאות צעירים מאום אל-פחם. הם עשו לנו בית ספר להפגנות. כמה ימים אחר כך משרד התחבורה נסוג מהתוכנית והקברים ניצלו".

ערב מלחמת המפרץ הראשונה הכריז הלבראנץ כי קיימת סכנת חיים מוחשית ומיידית ליהודים הנשארים בארץ. יחד עם עוד שתי משפחות וכעשרה מתלמידיו הוא טס לניו יורק. שם זכתה הקהילה הקטנה לחיבוק אוהב מחסידות סאטמר, בעיקר מהזרם הבדלני שנקרא "בני יואל".

העזיבה הבהולה של חסידי לב טהור ספגה ביקורת בעיתוני התקופה בישראל. כינו אותה "בריחה". הורי כמה מחסידיו של הלבראנץ האשימו אותו בשטיפת מוח ובחטיפת ילדיהם, והגישו תלונות למשטרת ירושלים. אך בשל העובדה שהיה מדובר בבגירים, התיקים נסגרו מחוסר אשמה.

כאב המשפחות היה גדול. אצל כמה מהן סימני השבר ניכרים עד היום. "הם עזבו הרבה דברים שיקרים לנו. הארץ בראש ובראשונה, אך גם את עם ישראל. להגיד שהם צודקים וכל האחרים טועים, זו לא דרכה של היהדות ולא דרכה של תורה. ההתנתקות הזאת קשה לי אך הם אחים שלי ואני אוהב אותם", אומר הרב גבריאל גולדמן, ששני אחיו, אוריאל ומיכאל, נמנו עם הקבוצה שעזבה את הארץ עם הלבראנץ בתחילת שנות ה-90.

שלושתם גדלו בירושלים על ערכי אהבת התורה, העם והארץ. הם הלכו לתנועת נוער ושירתו בצבא. הם היו מבניה המובחרים של אצולת הציונות הדתית. גבריאל, הבכור, משמש כיום רב ההתנחלות כפר אדומים, ומתקשה להסביר מה משך את אחיו לאידיאולוגיה ולדרך החיים של קהילת לב טהור. "זו דרכם והם נראים מאושרים בה. אבל קשה לי עם זה", הוא אומר. "הייתי שמח אם הם היו יושבים ומנהלים איתי את הדיון הזה כאן. הייתי מזמין אותם לגור איתי. הייתי מנסה להציג להם את העולם שלי, שהוא הרבה יותר מורכב, עולם שכולל תורה וגם מדינת ישראל. לעתים יש סתירות ויש צורך לאזן בין צרכים שונים. אין בזה כל פשרה, יש חיפוש אחר דרך האמצע, שהיא דרכה של היהדות. זו המציאות והיא אף פעם לא צבועה רק בשחור ולבן".

נשים מקהילת "לב טהור". תושבי סנט אגט מכנים אותן לעתים "נשות האמיש"שי פוגלמן

גבריאל מספר כי ביקר את אחיו בקנדה, אך התקשה ליצור קשר עם אחייניו הקטנים שמדברים רק יידיש. הוא מתקשר אליהם בחגים ובימי ההולדת ומשתדל לשמור על יחסים תקינים ואוהבים. למרות משקעי העבר, גם הוריהם משתדלים להגיע לביקור בקהילה בקנדה בכל שנה.

לכתבה זו התראיינו עוד כמה קרובי משפחה של חסידים בקהילה. חלקם מתקשים לקבל או להבין את החלטת ילדיהם, אך הם מכבדים אותה ושומרים על קשר טלפוני. בתה של א' חזרה בתשובה בגיל 14. לפני כשנה, כשהיתה בת 22, הצטרפה ללב טהור בקנדה, עם בעלה ושני ילדיה. מאז שינתה את שמה. "עוד לא התרגלתי לזה", מספרת א' המתגוררת באזור המרכז. היא ממשיכה לקרוא לבתה בשמה המקורי בשיחות הטלפון שהן מקיימות מדי יום. "לא קל לי לקבל את השינוי הזה. ממש לא קל להתמודד עם המרחק הפיזי והמנטלי, אבל הייתי שם פעמיים והיא נראית מאושרת. יש לה שם קהילה תומכת והמון עזרה הדדית. כשעזבתי אמרתי לכל הנשים שהכרתי שם: 'אתן מלאכיות בשחור'".

א' נבהלה לאחר שקראה סיפורים על הקהילה באתרי אינטרנט חרדיים, אך הביקורים שערכה במקום והשיחות עם בתה נותנים לה הרגשה בטוחה. "ההתרשמות שלי היא שמדובר בעלילות", היא אומרת. "זה לא מקום רגיל. זה לא מקום שמתאים לכל אחד, אבל אני חושבת שאנשים שמחפשים את עצמם יכולים למצוא תשובות בקהילה כזאת. כאמא, אני יכולה להגיד שמעולם לא שמעתי את הקול של הבת שלי רגוע ושליו כמו שהוא עכשיו. היא גדלה בעולם של יש. אף פעם לא היה חסר לה שום דבר. אבל תמיד היה בה איזה חוסר רוגע. תמיד היא חיפשה עוד משהו. חבל לי שאת התשובות היא היתה צריכה למצוא במקום כל כך רחוק".

פרט למרחק, א' מספרת שקשה לה לקבל את הלבוש של בתה ואת התפיסות האנטי-ציוניות הרווחות בקהילה, אך היא מיד מוסיפה: "אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני חייבת לקבל את הבחירה שעושה את הבת שלי למאושרת. בקרוב אתחיל ללמוד יידיש כדי שאוכל לדבר עם הנכדים בביקור הבא".

בניגוד למקרה שלה, במשך השנים התפרסמו באמצעי התקשורת כמה סיפורים על משפחות שלא השלימו עם החלטת ילדיהם להצטרף לקהילת לב טהור. לפני שלושה שבועות התפרסמה במוסף "דיוקן" של העיתון "מקור ראשון" כתבה על קהילת לב טהור. כותרתה בשער היתה "ישיבה של מטה". בכתבה הובא בין השאר סיפורה של מלכה מסעודי, ששני בניה, אריה ויוסף, הצטרפו לקהילה לפני יותר מ-20 שנה. בכתבה סופר כי היא פנתה במכתב לארגון לב לאחים בטענה כי "ארז אלברנס לקח לי שני בנים וחטף אותם מארץ ישראל לאמריקה בלי שאדע ובלי שאסכים". עוד צוין בכתבה כי "למשטרה היא לא פנתה מכיוון שהבנים כבר היו בגירים. האחים אריה ויוסף לא חידשו איתה את הקשר, ועד היום הם חיים עם הלבראנץ".

סיפור נוסף המוזכר בכתבה פורסם כבר כמה פעמים, בעיקר באמצעי תקשורת חרדיים. הוא עוסק בבחור שהיה כמה חודשים בקהילה, גם הוא לפני כ-20 שנה. אמו סיפרה בכתבה כי "הלבראנץ לקח אותו לסיבוב ביערות. כל הלילה הסתובב איתו בין הצללים ואמר: 'אני יודע מה עשית'. ככה הפחיד אותו עד שהבן שלי איבד לגמרי את הביטחון העצמי. הלבראנץ הסביר לו שרק הוא יכול להציל אותו מרע".

בהמשך מתוארות בכתבה טענות על מעשי אלימות של חסידי לב טהור נגד הוריו של הנער, תלונות במשטרה, ועוד. לסיכום נכתב כי "השיטה שבה עובד הלבראנץ כבר 20 שנה היא להשפיע על הילד ללחוץ על הוריו, כדי שאלה יאפשרו לו ללמוד בישיבה. וכשהלחץ הזה לא עובד, הלבראנץ עובר לתותחים הכבדים", תותחים שמתוארים בכתבה כתצהירים כוזבים שאותם הגישו הילדים במשטרה נגד הוריהם. לאחר מאבק משפטי חזר הנער לבית הוריו, ולדברי אמו "הוא היה שבר כלי".

הלבראנץ דוחה את ההאשמות. "השקרים האלו התחילו לפני 20 שנה והם עדיין ממשיכים להתגלגל בצורות שונות. אין בזה כל אמת. לא היה בזה כל אמת", הוא אומר אך מאשר כי במשך השנים, משפחות אחדות נקרעו. חרמות נוסחו. שני זוגות התגרשו בעקבות רצון של אחד מהם להצטרף לקהילה. חסיד אחד סיפר לי ששרף את כל תמונות ילדותו. חסיד אחר עזב את הבית כשרק בגדיו לגופו ומאז, כבר 20 שנה, לא חזר. היו גם מקרי אלימות. הורים ובני משפחה הגיעו לעתים לקהילה ודרשו לקחת את ילדיהם בכוח. תלונות הדדיות הוגשו למשטרה. כל צד האשים את האחר בתגרה. הלבראנץ מספר כי אושפז לפחות פעמיים בעקבות מכות שספג. היו גם כמה פניות לבתי דין רבניים, בעיקר בארצות הברית, בניסיון להחרים את הקהילה. עד היום, רוב המחלוקות סביב הקהילה התעוררו בעקבות מאבקים על רקע זה.

אך לא רק מקרב משפחות חילוניות או מבני הציונות הדתית הצטרפו חסידים לחצרו של הרב הלבראנץ. כיום, בערך שליש מחברי הקהילה הם בני חרדים מחסידויות בארצות הברית. שליש נוסף הם מתחזקים או חוזרים בתשובה עם שורשים ישראליים. השליש האחרון מורכב מדור החסידים הראשון שגדלו בקהילה.

את הצטרפותם של החסידים החרדים לקהילה ליוו מאבקים מרים אפילו יותר מאלו שהתחוללו במשפחות בציבור החילוני. למעשה, גם רוב סכסוכיו של הלבראנץ עם העולם החרדי החלו לאחר שחסידים, לעתים בעלי ייחוס מכובד ביותר, עזבו את אדמו"ריהם ועברו לחצרו של מי שכונה בלעג "הקיבוצניק שחזר בתשובה", שבנוסף על כך, גם בא מבית ספרדי.

שפת המאבק בזירה הזאת חריפה ובוטה מאוד. "שלמה הלבראנץ עינה ושיבר לרסיסים לבבות אנשים ונשים, וחמס ילדים טובים והגונים מבית הוריהם, בהפכו אותם למחזרים על הפתחים, משוגעים, אשר מכלימים פני אביהם ואמם, האומרים לאביהם ולאמם לא ראיתיו, ואינם שומעים בקולם", נכתב בפלייר שהופץ בעיירה מונסי ובניו יורק. בסופו ניתן טלפון קו חם ("האט ליין") שאליו אפשר לפנות ולהתלונן על מעשיו של הלבראנץ.

בחסידות סאטמר סיימו פלייר בעל מסר דומה ב"הנבלה הגדולה ביותר בדברי ימי ישראל, קץ נשים לחושך. אותו האיש שנולד בטומאה בקיבוץ של הציונים לא ידרוש בשערי ציון המצוינים. הצילו נא בעוד מועד!"

כרגע נמצאים בחצרו של הלבראנץ לפחות ארבעה חסידים בעלי "ייחוס" שוויתרו על מעמד ותפקיד רם בחסידויות חשובות, בהן קאשוי, בויאן-ריז'ן וסאטמר. הדבר נחשב לסנסציה חסרת תקדים בעולם החרדי.

טענת עונשי הגוף

הלבראנץ הוא מרואיין מצוין; כמעט מכל משפט שלו אפשר לזקק סנסציה. מדינת ישראל - "החטא הנורא מכל". גדולי התורה - "מי קבע שהם גדולים? הכל עסקנות ופוליטיקה". חסידות חב"ד - "התפיסה שהרבי הוא המשיח היא לא יותר מעבודת אלילים במסווה של יהדות". מפלגות חרדיות - "טרגדיה".

הוא מאמין שיש אמת אחת, נצחית ומוחלטת. על פי תפיסתו, כל מי שלא הולך בדרכה, טועה. הוא כמובן מתיימר לדעת בדיוק את הדרך. גם חסידיו מתהלכים עם אותה תחושת אמת פנימית חזקה, אחרת אין להם מה לחפש לצדו. הביקורת שלהם על העולם כולו, חרדי וחילוני, קוהרנטית בדרך כלל, ומנומקת כחלק מתפיסת עולם שלמה ומלאה.

מנגד, הלבראנץ גם מוכן להכיר באפשרות שהוא טועה. "חיפוש האמת זו התכלית. ובבסיסה קיימת ההנחה שאפשר גם לטעות. אחרת לא היה פה כל חיפוש", הוא אומר. "אם תשכנע אותי שאני טועה במשהו, ויש אמת אחרת, לא אוכל להימנע מלאמץ אותה. אני משתדל לשמור על קו פתוח עם החסידים, לשמוע, לקבל ביקורת וגם לתקן אם יש קלקולים".

מנהגי קהילת לב טהור ואורחותיה גובשו במשך 25 השנים האחרונות. בעבר היו ניסיונות לכתיבת תקנון, בדומה לחסידויות אחרות, אך השינויים התכופים והתוספות הרבות נשמרו כמין תורה שבעל פה. בדומה למנהיגי כיתות דתיות אחרות, גם יומרתו של הלבראנץ היא לחזור למקורות, ליסודות החסידות של פעם. מבחינתו, לכל המנהגים בקהילה קיים עוגן הלכתי ותקדים היסטורי בעולם היהודי, גם אם הם שנויים במחלוקת.

אחת הביקורות הקשות שהופנו נגד הקהילה בעבר נוגעת לעונשי גוף, שנטען שבוצעו בה לכאורה כחלק מתיקון עוונות. בפרסומים של ועד שומרי משמרות הקודש בניו יורק נכתב כי הלבראנץ "הנהיג בישיבתו ליתן מכות לחסידיו שהם עבדיו עד כדי התעלפות והזלת דם ועד בכלל". בכתבה שהתפרסמה ב-2004 בעיתון החרדי "בשעה טובה" סיפר הכתב נתן נוסבוים: "הלבראנץ עצמו הולך עד הסוף, ומאמץ לעצמו הליכה לקצה בכל הרגלי החיים. בעיקר בתחום כפרה על עבירות. למשל, הוא מאמץ לכל ימות השנה את המנהג שנהגו שלומי אמוני ישראל בערב יום כיפור, לקבל מלקות, כאמצעי כפרה. בקהילה נוהגים כך גם בשאר ימות השנה, כשם שגם התפילות היומיומיות הן של 'ימים נוראים' פלוס. מפעם לפעם נופלים החסידים אפיים ארצה כדי לספוג 'מלקות', שניתנות על ידי שוט, בכדי שיכופר להם על חטאותיהם".

בשיחת טלפון מארצות הברית חוזר בו הכתב ממרבית הדברים שצוינו בכתבה. שמו האמיתי אינו נתן נוסבוים, הוא חסיד ברסלב המתגורר בניו יורק. "לא בדקתי את הדברים לעומק", הוא אומר היום. "היה דיבור שכך זה אצלם. אני באופן אישי לא שמעתי אף עדות ממקור ראשון לדברים".

משחקות אחר הצהריים. מאתגרים את העולם החרדישי פוגלמן

גם בכתבה שפורסמה לאחרונה ב"מקור ראשון" תוארו מעשים דומים. יוכבד מעודה סיפרה שבמשך שבועות היתה מתחבאת בלילות בעזרת הנשים של בית הכנסת כדי לראות את מעשי חסידי קהילת לב טהור, בזמן שבנה סיני היה שם. "השיטה של הלבראנץ היתה להקים בתוך הישיבה מין חבורות, שבתוכן היו התלמידים מתוודים על החטאים שלהם ומלקים זה את זה". בנוסף, הביאה הכתבת של "מקור ראשון" עדות מכמה חסידים לשעבר בקהילה בעילום שם: "התלמידים לשעבר מספרים על סבל בלתי יתואר שהעביר אותם ראש הישיבה - על גלגולים בשלג, על מאות מלקות שחתכו בבשר הגב, ועל פגיעות נוספות שונות וקשות".

פרט לדברים אלה, אין מהשנים האחרונות כל עדות בדוקה וישירה שהדברים אכן מתרחשים. לא מפי עשרות מרואיינים שהתראיינו לכתבה זו. כמו כן לא הוגשו תלונות בנושא זה למשטרה.

הלבראנץ מכחיש כי גם בעבר היתה נהוגה מדיניות כזו בקהילה, אך מעיד על עצמו ועל כמה מחסידיו שהתנסו בחלק מהדברים. "אם לוקחים את היהדות ברצינות, אי אפשר להתעלם מעולם שלם של תיקון עוונות שנמצא בקבלה ובספרי המוסר. זו מסורת הלכתית קדומה וכל המקובלים בלי יוצא מהכלל עוסקים בה. בכל ספרי השאלות והתשובות שואלים את גדולי הפוסקים מה התיקון על מעשה כזה או אחר.

"מאז ימי בית שני, נהוג שהדברים נעשים באופן סמלי ומתוך רצון והסכמה. אף פעם לא חרגנו בעניינים האלו מההלכה הכתובה. היו מקרים בודדים, שנעשו על ידי אנשים בודדים ועל דעת עצמם. זו אף פעם לא היתה מדיניות בקהילה ואני לא מצליח להבין מדוע טופלים בנו האשמות כאלו. אני יכול לספור על כף יד אחת את מספר המקרים שבהם חסידים ביצעו גלגול שלג כחלק מתיקון, על כך שעברו על מצוות לא תעשה. הדבר נפוץ מאוד גם כיום במקומות רבים בעולם החסידי. אולי מפריע להם שגם את זה עשינו טוב יותר מהם", הוא אומר בהתלוצצות.

בנוסף, הלבראנץ אומר כי כמו שנהוג גם בקהילות חרדיות חסידיות אחרות, גם הם נוהגים לקבל בערב יום כיפור 39 מלקות סמליות, אך מתעקש כי מעבר לכך אין שום תיקונים בעונשי גוף. "כיום אין לדברים כאלו מקום בדרך העבודה של לב טהור יותר. בגלל העלילות הם אסורים באופן רשמי. מתוך ניסיון חיי האישיים וגם חיי הקהילה, לא הצלחתי למצוא דרך לגשר בין המסורת הקדומות האלו לדרך העבודה שלנו, המבוססת על התבוננות. בצום וסיגופים אי אפשר לשמור את הראש נקי להתבוננות".

חופת קטינים

אל קהילת לב טהור הופנו גם האשמות בעניין נישואי קטינים. במהלך שיחות עם גורמים שונים המעורים בחיי הקהילה עלו שמות של לפחות שבעה זוגות שבנוגע אליהם נטען כי נישאו בשנים האחרונות בסנט אגט ובמועד עריכת טקס החופה, לפחות אחד מבני הזוג היה בן פחות מ-16, בניגוד לחוק בקנדה. לדברי חסיד לשעבר בקהילה, בכל המקרים האלו, רק לאחר שהקטין הגיע לגיל המותר בחוק נרשמו הנישואים באופן פורמלי אצל הרשויות. לדבריו, זוגות קטינים נוספים נשלחים לעתים להתחתן במיזורי, ארצות הברית, שבה מותרים נישואים החל בגיל 15, בהסכמת הורים.

תגובתו הראשנה של הלבראנץ להאשמות היתה נחרצת: "בטח שאני תומך בנישואים בגיל מוקדם ככל האפשר. על פי ההלכה, אם שני הצעירים בשלים לעניין, הם יכולים להתחתן כבר בגיל 13. אם הייתי יכול, הייתי מחתן כבר בגיל כזה כמה זוגות שחשבתי שהם בשלים. אבל הדבר מנוגד לחוק בקנדה. כאן המינימום הוא גיל 16 ואנחנו מקפידים על כך. מנגד, יש מקרים שבני הזוג אפילו לא בשלים בגיל הזה".

במהלך הכנת הכתבה, כבר עם שובי ארצה, התגלה לפחות מקרה אחד שבו על פי הרישומים נערך בקהילת לב טהור טקס נישואים לצעירה כשבועיים לפני שמלאו לה 16. הלבראנץ אמר בתגובה: "אני בשוק". לדבריו, לא ידע על כך: "זו טעות שנגרמה ככל הנראה על ידי גורמים שונים בקהילה". ביקשתי לקבל את צילומי הדרכונים של בני זוג אחרים שבנוגע אליהם נטען כי חותנו מוקדם מהמותר בחוק, אך עד לסגירת הגיליון רק במקרה של זוג אחד הגיע תיעוד המפריך את הטענה. מנגד, התקבלו ממקורות אחרים כמה כתובות המוכיחות כי כן נערכו נישואי קטינים בקהילה בשנים האחרונות. הלבראנץ חזר ואמר שזו טעות.

לדברי הלבראנץ וחסידיו, ההאשמות המוטחות בהם הן חלק ממסע רדיפה של גורמים שאינם מסכימים לקבל את דרכם, או כאלו שנפלטו מהקהילה כי לא הסתדרו עם אורחותיה. כך הם טוענים, למשל, ביחס לחסיד האחרון שעזב את לב טהור. שמו נחמיה בן ציון ברודועווסקי, בן 27, ובנובמבר האחרון הוא "ברח" כהגדרתו באישון לילה מסנט אגט עם אשתו לאה-שינדל. כיום בני הזוג מתגוררים בדנמרק ולפני כחודש נולד בנם הבכור. ברודועווסקי מספר כי הוא עדיין הולך בדרכה של לב טהור ושהוא ואשתו מקפידים על כל הלכות הכשרות והלבוש של הקהילה, אך לדבריו "בלב טהור עושים הכל נכון, אבל בכפייה. ולא יכולנו לחיות יותר במציאות הזאת".

ברודועווסקי מספר כי הצטרף לקהילה לפני כשנתיים. הוא נולד לאם ישראלית ולאב דני, וגדל כחילוני גמור בדנמרק ובשוודיה לסירוגין. בגיל 19 חזר בתשובה ויצא ללמוד בכמה ישיבות חרדיות בארצות הברית, שם נחשף לקיומה של לב טהור. אשתו נולדה וגדלה בקהילה, בת לאחת המשפחות החשובות והבולטות.

ברודועווסקי מספר כי לפני כמה חודשים קיבל בסתר מחשב נייד, שאיתו ערך תחקיר באינטרנט על התנהלות כתות וקבוצות דתיות קיצוניות, עד שהגיע למסקנה שלב טהור "מסוכנת". לדבריו, "זה מקום שנשלט באמצעות שטיפת מוחות ופחד. עברתי על עשרות אתרים ומחקרים שעוסקים בנושא ונדהמתי לגלות איך בכל קריטריון הדברים מתנהלים בלב טהור בצורה המאפיינת כתות מסוכנות. אנשים שם כמהים לרצות את הרב באופן עיוור וטוטאלי. הם משתדלים בכל מאודם להיות חסידים טובים והולכים לאיבוד על הדרך. הם יעשו כל מה שיגידו להם. אין להם שם כל שליטה על החיים שלהם. אין להם בחירה חופשית. אין להם רצון".

ברודועווסקי מספר על מערכת עונשים שסופגים חברי הקהילה שאינם עומדים בתקנון החיים המחמיר. לטענתו, הוא נאלץ לברוח מסנט אגט בסיוע גורמים זרים לאחר שהוחתם על שבועה שבה הוא מתחייב לתת באופן מיידי גט לאשתו, אם יצווה עליו כך בית הדין של הקהילה או הלבראנץ בעצמו. לראיה הוא מציג את נוסח השבועה שעליה חתם לדבריו "תחת איומים". מחשש שייתבע להתגרש מאשתו, הוא ניתק כל קשר עם הקהילה.

ברודועווסקי מציג עוד נוסח שבועה שעליה נאלץ לחתום בלב טהור: "הריני מקבל על עצמי נידוי ושמתא ולהיות ארור ככל האלות והקללות הכתובות בספר הברית הניתנה למשה מסיני, אם אעבור ביודעים, אחר התראה, על דבר אחד מכל מה שחתמתי היום בשטר גילוי דעת... וכן על זה הדרך אם אדבר או אספר עם שום אדם בעולם, הן בדיבור והן בכתב והן בשום דרך בעולם, שום דיבור שיכול לגרום היזק בממון או בגוף. וכן שלא לעשות שום פעולה כלשהי בשום דרך ואופן, לא בעצמי ולא ע"י שליח ולא ע"י הערמה ותחבולה כלשהו בעולם, שיכול לגרום היזק בממון או צערה דגופא או צערא דנפשא לכ"ק אדמו"ר שליט"א... ולא לקהילת לב טהור... ולא לאף אחד השייך להקהילה".

הלבראנץ מכחיש את כל האשמות. הוא מאשר את נוסח השבועות שעליהן חתם ברודועווסקי, אך מסביר שהאיש היווה איום על הקהילה. לדבריו, "אם אדע שיש פה אנשים המרגישים מפוחדים או לחוצים אפילו מרצונם, אני לא אשאר פה דקה אחת. אנו נלחמים על דרך ושיטה שכולם מחויבים לה, אבל הדבר נעשה ללא כל שטיפת מוח או לחץ".

על ברודועווסקי הוא אומר: "מדובר בבחור עם הפרעות נפש קשות שלא הסתגל לשום מסגרת בעבר". גם טענות דומות שהצגתי בפניו מפי גורמים אחרים בקהילה הוא דוחה באותו האופן. על אשה אחת, שהיו לו חשדות כי דיברה איתי, אמר: "היא מפגרת. פשוט כך". על אשה אחרת אמר: "היא מוגבלת ומופרעת על כל הראש. כבר הרבה זמן אנו מתלבטים אם לזרוק אותה או לא".

עזרת משפחות

בעת הביקור בסנט אגט, חומרת המעשים שמיוחסים להלבראנץ ולאנשי לב טהור לא נתנה לי מנוח. החשדנות לא עזבה לרגע. מעבר לפגישות שקבעתי עם הלבראנץ וכמה מחסידיו, הגעתי גם לרחובות של הקהילה ללא תיאום מראש, נכנסתי לכיתות של הילדים ולבית הכנסת. גם בלילות, מחשש שמא מתרחשים מעשים איומים, הייתי יוצא מבית המלון וצופה אל בתי השכונה, מחפש אורות שנשארו דלוקים.

כל זר שביקר בקהילה בשנים האחרונות והתראיין לכתבה תיאר תחושות דומות. קרובי משפחה ועיתונאים קנדיים שהיו בסנט אגט סיפרו שהרגישו כי מתחת לפני השטח מתרחשים דברים אחרים מאלו המוצגים להם בפומבי. פעמים רבות גם אני הרגשתי שחברי הקהילה עשו לי הצגה. רק כשחזרתי לישראל הגיעו לידי הקלטות שנעשו בחדרו של הלבראנץ לפני ביקור של גורם זר בקהילה. "יש דברים שהוא לא צריך לדעת", נשמע הרב מתדרך את חסידיו.

מהשכנים הנוצרים בשכונה שמעתי כמה תלונות על חסידי הקהילה. הם רטנו על הזנחת החצרות ועל הלבוש המוזר שגורר תגובות מתיירים, אלה שכלכלת סנט אגט מבוססת בעיקר עליהם. חלק רב מהטענות היו על רקע ההבדלים התרבותיים. שום דבר לא היה קשור להתעללות, אלימות או מעשים לא חוקיים.

בשעת לימוד. חלק מהחסידים עובדים מחוץ לקהילהשי פוגלמן

אך השכנים, כמו גם ביקור קצר בסנט אגט, אינם יכולים להעיד על מוסד אחד שנוי במחלוקת שקיים בקהילה, מחוץ לעיניהם. הוא מכונה "עזרת משפחה". לדברי הלבראנץ, "זו אחת מגאוותי הגדולות". הוא מספר שבראש הגוף עומדת אחת הנשים הדומיננטיות בקהילה, אך מצהיר שהוא מקבל אחריות על כל החלטה או מעשה. הוא מתאר את הגוף הזה כמעין "לשכת הרווחה הקהילתית", שתפקידה "לפקח על כל המשפחות ולעזור למי שצריך. אם יש אשה חולה, למשל, אנחנו נדאג לשלוח לה עזרה הביתה. או אם נקבל דיווחים שיש בעיות מסוימות בחינוך שצריכות תיקון או לחלופין בעיות בענייני משפחה, תלונות מצד האשה על הבעל או לחלופין תלונות של הבעל על האשה, הנשים הצדיקות של 'עזרת משפחה' יעשו הכל כדי לעזור ולפתור את הבעיות".

כמה גורמים בקהילה מציגים את הגוף באופן שונה. הם מתארים אותו כמין "משמרות צניעות". לדבריהם, מדובר במנגנון ענישה של גורמים שאינם מצליחים להתיישר עם הקו הקהילתי. הם מספרים כי הלשנות על חריגות קטנות מהתקנון הנוקשה נעשות מדי שבוע במפגש שנערך בין כל נשות הקהילה. לדברי כמה גורמים בקהילה, הלשנות נערכות אפילו על ידי בני משפחה. העונשים המוטלים לדבריהם כוללים חרמות דיבור, ריתוק לבתים או שליחת קטינים ומבוגרים לבתים אחרים בקהילה לשם תהליך "חינוך מחדש".

הלבראנץ טוען כי מדובר בפרשנות מעוותת של הדברים. "אין עונשים בלב טהור", הוא פוסק. "העונש היחיד זו הרחקה מהקהילה". חרמות, לדבריו, נערכים "רק במקרים בודדים שבהם אנחנו חושבים שצריך לסלק מישהו מהקהילה. אנחנו חושבים שהוא לא מתאים ולכן אוסרים עליו להיות חלק מהקהילה או להשתמש במוסדותיה".

הוא מאשר כי בהנחייתו או בהוראת "עזרת משפחה" נאסר על כמה מחברי הקהילה לדבר עם אחרים אך לדבריו, "זה לא קנס או עונש. אנשים מסוימים יכולים להזיק אחד לשני, ואם 'עזרת משפחה' רואה שזה המצב, היא יכולה להנחות אותם לא לדבר יותר. לדוגמה, חסיד אחר סיפר שאשתו מדברת עם אשה אחרת כל היום. הוא התלונן שהיא מזניחה את המשפחה ואת הילדים. היא הודתה בכך ולכן ניתן כלל, ששתי הנשים הללו ידברו פעם בשבועיים בלבד. זה קורה לעתים רחוקות והסיבות הן בדרך כלל של חוסר פרודוקציה".

על המקרים שבהם נשלחים מבוגרים לחיות תקופות מסוימות בבתים אחרים הוא אומר: "הכל נעשה תמיד בהסכמה. מדובר על מקרים שבהם 'עזרת משפחה' ממליצה לבני הזוג שהאשה תלך לאמא שלה אם היא לא מרגישה טוב, למשל. מקרים נוספים התרחשו לאחר שראינו שאשה מגיעה למתח נפשי מסוים שלא מאפשר לה לתפקד בבית".

בנוגע למעבר קטינים בין משפחות, הלבראנץ מאשר אך מסביר: "כשאשה יולדת, כל הילדים מועברים למשפחות אחרות עד שהיא חוזרת לאיתנה. זה יכול לקחת עד חודש לפעמים. וגם זה תמיד בהסכמה מלאה וברצון של כולם".

אליאור חן מגיע

מיקומה של קהילת לב טהור בשוליים הקיצוניים ביותר של העולם החרדי, משך לשורותיה לאורך השנים מחפשי דרך ואנשי שוליים. גם זה אחד הגורמים החשובים במשוואה המרכיבה את הקהילה. הלבראנץ מחלק את המצטרפים ללב טהור לשתי קבוצות: "יש אנשים שבאים בגלל ביקוש האמת. הם שמעו על הקהילה ויודעים שזה המקום היחיד שבו יוכלו לחיות בדרך שמתאימה להם. ויש אנשים שבאים מפני שהם נורא אומללים ואף אחר לא מוכן לעזור להם. רק פה בקהילה הם יקבלו יחס, חום, אהבה, סבלנות ואחווה. לפעמים הם משתנים, עולים על דרך הישר ומשתלבים בדרך החיים שלנו. יש לנו הרבה סיפורי הצלחה כאלו. לפעמים הם לא מצליחים".

בפתיחות מפתיעה סיפרו לי כמה מהחסידים בקנדה על ילדות קשה במשפחות מפורקות. אחד מהם סיפר כי אביו החרדי נשפט בארצות הברית ל-30 שנות מאסר על אונס בתו. מאז המשפט המשפחה קרועה. האם "ירדה מהפסים", האחות עזבה את העולם החרדי. חסיד אחד עבר בילדותו התעללות מינית. חסיד אחר נבעט מכל מוסד ומסגרת. הוא הגיע לקהילה כשהיה בן 18, ולטענת חבריו לא ידע אפילו קרוא וכתוב.

לב טהור גם משכה לאורך השנים חסידים שנדחו בקהילות חרדיות שונות בשל קשרי נישואים לא מוצלחים, בשל מוצאם או בשל חריגות מהנורמה המקובלת בחברה שחיו בה. גם נערות ממשפחות חרדיות שנקלעו למצוקה, מסיבות שונות, נשלחות לעתים לקהילה כדי שיחותנו.

לומדים ב"חיידר". אוכלים רק שוקולד תוצרת ביתשי פוגלמן

הבדלנות והריחוק משכו במשך השנים לקהילה גם אנשים בעלי רקע מפוקפק, שחשבו שימצאו בה מקלט. חלקם עזבו מרצונם, אחרים הוקעו על ידי הקהילה. הדוגמה המפורסמת היא של הרב אליאור חן, שהואשם בסדרת מעשי אלימות והתעללות קשים בילדים ונמלט מזרועות החוק בישראל. לפני ארבע שנים, בעזרת אחד מחסידיו, הוא ברח לקנדה והגיע לסנט אגט. "הוא סיפר שהוא צאצא למשפחת אבוחצירא, ואמר שהוא נרדף על ידי הציונים", מספר הלבראנץ על המפגש הראשון. "חיבקתי אותו. נתנו לו אוכל ומיטה חמה למשך כמה ימים, עד שהתחלנו לקבל ידיעות על ההאשמות שמיוחסות לו בישראל".

לטענת הלבראנץ, עם כל ההתנגדות שלו למדינה הציונית ולחוקיה, הוא לא יכול היה לתת לאיש כזה מקלט, מה גם שהוא העמיד את כל הקהילה בסכנה מפני שהאינטרפול כבר היה בעקבותיו. חן נאלץ לעזוב לברזיל, משם הוא הוסגר לישראל, נשפט ונגזרו עליו 24 שנות מאסר. חן סיפר לאחד ממקורביו כי ניסה למצוא מקלט בקהילת לב טהור לאחר שמצא את הספר "דרך הצלה" בבית קברות שבו לן בעודו נמלט מהמשטרה. שם, לדבריו, למד על קיומה של הקהילה.

עוד כמה תופעות שוליים שליליות מהעולם החרדי שויכו בטעות לקהילת לב טהור בשנים האחרונות. בשל לבוש הנשים, נטען כי מי שכונתה "אמא טאליבן" נמנית עם הקהילה וכך גם בנוגע לנשים שנודעו כ"אם המתעללת", "האם המרעיבה" וכמה מהסיקריקים בבית שמש. בפועל, אין למקרים ולאנשים הללו קשר לקהילת לב טהור.

חולצה לבנה בכלא

"תקשיב לי טוב שי, תקשיב טוב. אני אומר את זה ברור. כל מי שאראה שיש בו פוטנציאל לחזרה בתשובה, אבל ממש כל אחד, בכל גיל נתון, אפעל כדי שזה יקרה בכל מאודי ובמסירות נפש מלאה", אמר הלבראנץ באחת משיחותינו. אשתו מלכה, שעמדה בצד השני של החדר, תפסה את הראש כלא מאמינה, ולחשה בייאוש: "לא עוד פעם. אני מבקשת. לא עוד פעם". הלבראנץ הסתכל אליה, ואז אלי, הרים שתי גבות ואמר: "מה אני יכול לעשות? זאת האמת". הרבנית מילמלה: "אני כבר לא יכולה לשמוע את זה יותר", ויצאה מהחדר. "הנה, יש לך את הסקופ הגדול", חייך הלבראנץ.

הדיאלוג הזה אולי נשמע סתמי, אבל לפני 20 שנה הוביל הלך המחשבה הזה את הלבראנץ לפרשה שהסתיימה במאסר ובגירוש מארצות הברית. בפברואר 1992 הגיע לביתו של הלבראנץ בשכונת בורו פארק בניו יורק ילד ישראלי ששמו שי פימה. בעיתונים שסיקרו את הפרשה נכתב כי הוא בא מלווה על ידי אמו, חנה. שנתיים קודם לכן היא הבריחה אותו מישראל ומאביו, שממנו התגרשה. היה זה חודש לפני בר המצווה של שי והאם ביקשה מהלבראנץ שיכין את הילד לעלייה לתורה. כעבור שבוע חזר שי להמשך הלימודים בישיבה, ונשאר ללון שם ארבעה ימים בהסכמת אמו.

לאחר העלייה לתורה נערכה לשי מסיבת בר מצווה בחצר קהילת לב טהור. בעיתון "ניוזדיי", שסיקר את הפרשה, נכתב כי "נכחו בה כ-60 משתתפים, רובם חסידיו של הרב", בהם גם "ג'קי פימה, אביו החורג של שי". בהסכמת אמו, נשאר שי לגור וללמוד בישיבה חודש שלם.

במשך החודש התקרב שי לקהילה, וגם התחיל לחזור בתשובה. כמה פעמים הוא סיפר להלבראנץ ולכמה מהחסידים שאביו החורג ואמו מכים אותו, וכבר שנתיים לא נותנים לו לדבר עם אביו, שחי בישראל. כשהגיעה אמו לאסוף אותו, סירב שי לחזור הביתה, והצהיר שהוא גם אינו מוכן ללכת יותר לבית ספר כללי וללמוד עם גויים. האם התנגדה לכך ולקחה את הילד כמעט בכוח, בחזרה למעון לנשים מוכות שבו התגוררה באותה התקופה. בשבועות הבאים ברח שי כמה פעמים לישיבה והוחזר לאמו רק באיומים ובכוח. בתחילת חודש אפריל 1992 הוא נעלם.

הלבראנץ נעצר כמה ימים לאחר היעלמו של שי, אך שוחרר. "לא מעניין אותי מה שי או הלבראנץ אומרים, מבחינתי הוא האשם בחטיפה. הוא ידע כל השנתיים האלו איפה הילד נמצא. הוא סובב את כל החוקרים, אבל זה לא יעזור לו, אני יודע את האמת", אומר מיכאל ראובן, אביו הביולוגי של שי, בכעס שלא שכך עם השנים.

משטרת ניו יורק והאף-בי-איי חקרו את המקרה. גם חוקרים פרטיים נשכרו על ידי ההורים כדי למצוא את שי. האזנות סתר בוצעו לקווי הטלפון של הלבראנץ, מכוניות מעקב ומצלמות נסתרות הוצבו סמוך לישיבה. "הלבראנץ שרף לי שנתיים מהחיים", אומר ראובן. "אחרי שהתגרשתי מאמא של שי הקמתי משפחה חדשה. בגלל המאבק על שי, הזנחתי את העסק ואת המשפחה. בסוף מכרתי את הבית ובהמשך גם התגרשתי".

הלבראנץ מכחיש בכל תוקף כי היה מעורב בחטיפת הילד. הוא טוען כי אינו יודע מי היו הגורמים שביצעו זאת. "אם שי פימה היה מגיע אלי כשברח, אני לא חושב שהייתי נמנע מלעזור לו. אבל הייתי עושה זאת אחרת", הוא אומר. "מעבר לזה, אני לא יכול להגיד כלום על החטיפה. אין לי שום קשר לסיפור".

בפברואר 1993, כשנה לאחר היעלמותו הילד, נעצר הלבראנץ שוב, והפעם נעצרה עמו גם רעייתו. בעיתון "ג'ואיש אדווקט" נכתב כי מלכה הלבראנץ נחשדת כי ניסתה למנוע מאמו של הילד לקבל עליו את חזקתה, ונגד הלבראנץ נטען כי ניסה לקנות את החזקה על שי מאמו. מאות מחסידי לב טהור וסאטמר יצאו למחות על המעצר, שנעשה בערב שבת, ועל כך שמלכה הלבראנץ הורחקה מבנה התינוק. ארגון מברוקלין ששמו קונגרס הרבנים המרכזי (התאחדות הרבנים) גייס 250 אלף דולר כדי לשחרר את הלבראנץ ואשתו בערבות.

משפטו של הלבראנץ החל בינואר 1994 ונמשך חמישה שבועות. על פי כתב האישום, הוא היה צפוי לעונש של 25 שנות מאסר. ב"ניו יורק טיימס", שסיקר בהרחבה את הפרשה, נכתב: "הרב התעקש לאורך המשפט כי שי ברח אליו מפני מכות שהיה מקבל בבית. והאם, חנה פימה, התעקשה שהתעלמו מזכויותיה על הילד. 'שטפת לו את הראש! שטפת לו את הראש!' היא צעקה מהספסל בבית המשפט. הרב התעקש, בעודו מצמיד ספר תפילה לחזהו, כי לא היתה לו יד בהיעלמות הילד וכי הוא ניסה בעצמו לחפש אחריו".

שמונה ימים לאחר תחילת המשפט צץ לפתע שי במשרד השריף של מחוז רוקלנד, וביקש להעיד במשפט. הוא נחקר שעות ארוכות אך לא סיפר היכן הסתתר בשנתיים האחרונות מחשש ש"הדבר יפגע באותם אנשים ומשפחות אשר עזרו לו". בעניין הלבראנץ הוא מסר הצהרה קצרה: "סיפרתי לרב הלבראנץ על ההתעללות שעברתי בבית ופשוט ברחתי. מעולם לא רציתי ללכת וללמוד בישיבה שלו. הלכתי למקום אחר". עדות דומה הוא מסר פעמיים בבית המשפט.

שי חי כיום בחו"ל, הוא חילוני וסירב להתראיין לכתבה זו. הוא ביקר בקהילת לב טהור לפני כעשר שנים ושמר על קשר טוב עם הלבראנץ וכמה מחסידיו גם הרבה אחרי שעזב את הדת. בראיון ל"ניו יורק טיימס" שנערך איתו לפני כעשור נכתב כי שי "עדיין מתעקש שלא נחטף וכי מוחו לא נשטף על ידי הלבראנץ. 'הלכתי בעקבות הדת, לא אחרי הלבראנץ'". עוד סופר בכתבה ש"הוא לא מדבר עם הוריו על השנתיים שבהן נעלם. 'הם חושבים שעברתי שטיפת מוח. אני לא. אז הנחנו לזה'".

בתום המשפט הורשע הלבראנץ אך לא בהאשמות שבגינן נעצר ונתבע. בדיווח של "ניו יורק טיימס" נכתב כי נערך הסכם עם התובע המחוזי של ברוקלין, והלבראנץ הואשם בקשירת קשר לביצוע חטיפה בדרגה רביעית. על פי התביעה, הלבראנץ הוקלט מציע לאביו של שי לנהל משא ומתן עם הגורמים ששי הסתתר אצלם, ולפיכך ידע מיהם והיכן הם. הוא נשפט לשש עד 12 שנות מאסר בפועל, תקופת מאסר נוספת על תנאי, ו-250 שעות עבודות שירות למען הקהילה. כל ההאשמות נגד אשתו בוטלו.

רב בית הכלא, הרברט ריכטמן, סיפר לעיתון "ג'ואיש ויק" על תקופת מאסרו של הלבראנץ: "הלבראנץ לובש רק חולצות לבנות. נאלצתי להשתדל בשבילו, מפני שכאן, בכלא ריקרב איילנד, רק סוהרים הולכים עם חולצות לבנות... הוחלט על ידי מערכת בית הכלא, שאני אעניק לו בכל יום חולצה לבנה והוא יחזיר אותה בסוף היום אלי. כך אף אחד לא יוכל להשתמש בחולצה לבנה כדי לברוח מהכלא".

הלבראנץ זכה לעוד פריבילגיות בכלא על רקע דתי. בפעם הראשונה בתולדות מערכת בתי הסוהר של ניו יורק, הותר לו לא להצטלם לאלבום האסירים. הנוהל דרש צילום ללא זקן והלבראנץ סירב להתגלח מסיבות הלכתיות. בהכרעה תקדימית של בית המשפט של מדינת ניו יורק הוחלט שתוכנת מחשב תיצור קלסתרון שלו.

בהמלצת ועדת השחרורים, השתחרר הלבראנץ מהכלא כעבור שנתיים. ב"ניו יורק טיימס" דווח שהתובע הכללי פתח בחקירה אם שוחרר בעקבות פנייה אישית של מגייס כספים בקהילות חסידיות עבור מושל ניו יורק, ג'ורג' פטאקי. על פי דיווחים בעיתונים, נבדק עוד אם הוענק להלבראנץ יחס ותרני בזמן מאסרו על ידי גורמים רשמיים, ואם היתה להם יד בשחרורו המוקדם. ב"ניו יורק טיימס" פורסם כי "רישומים מורים כי קציני הכלא העבירו את הלבראנץ למסגרת פתוחה של עבודה, אף על פי שלא עמד בקריטריונים המתאימים. החוקר סיפר שקציני הכלא אמרו לו כי הדבר נעשה בהנחיה של קצינים בכירים. דובר רשות האסירים אמר שמדובר בטעות אדמיניסטרטיבית קלה". הלבראנץ נשלח חזרה לכלא להשלים את עונשו.

הלבראנץ דוחה את הטענות שזכה לפריבילגיות בכלא. "הייתי אולי הרב החרדי הראשון במקום הזה", הוא אומר. "המערכת התמודדה עם משהו שהיא לא מכירה. אבל לא היו לי כל הנחות. שילמתי מחיר יקר על משהו שלא הייתי מעורב בו. גם המשפחה שלי שילמה מחיר כבד". הוא מספר שאחד הרגעים הקשים בתקופה ההיא היה כשבנו הקטן ראה אותו במדי אסיר ואמר בבהלה: "טאטא גוי".

ראובן, אביו של שי, אינו מוכן לקבל את טענות החפות של הלבראנץ, אך מאיר בראיון איתו את הפרשה באור חדש: "בדיעבד, אני יכול לומר שבמידה מסוימת אני הייתי זה שהוביל את שי בסופו של דבר לזרועותיו של הלבראנץ. מאז שאמא שלו הבריחה אותו מישראל, במשך שנתיים לא שמעתי ממנו. לאחר שהפעלתי לחץ על המשפחה שלה בארץ, היא איפשרה לי לדבר איתו שיחת טלפון קצרה. זה היה שבועיים או שלושה לפני בר המצווה וביקשתי שיניח תפילין. אמרתי לו: אם תראה דוסים, כאלה עם בגדים שחורים, תלך אליהם ותגיד: 'אני לפני בר מצווה, ואני רוצה להניח תפילין. אבא שלי מבקש שתעזרו לי'. הם כבר יטפלו בך. אני לא יודע לאן הדברים היו יכולים להתגלגל, שי היה מעורה בחברה רעה באותה התקופה, אולי הוא היה עלול להגיע למקומות יותר גרועים כמו סמים".

אלוהים בטושים צבעוניים

בשנות ה-80 היה הלבראנץ כוכב עולה בשמי תנועת החזרה בתשובה. הוא פעל באופן עצמאי וגם עם חברו הרב יגן, במסגרת תנועת "ערכים". בעיתוני התקופה הוא תואר כ"בעל כוח שכנוע אדיר" וכי "בקהילות החוזרים בתשובה בירושלים מספרים, שאי אפשר לעמוד בפניו". אגדה אחת, שהיתה נפוצה, תיארה איך פעם הצליח בזמן המתנה בתחנת אוטובוס לשכנע חייל חילוני לחזור בתשובה. "חייל אחד? הרבה חיילים", הוא אומר. "לא היה אוטובוס שהייתי עולה עליו ולא מחפש קורבן. לפעמים גם הייתי מצליח להוריד אותו באיזו ישיבה".

הוכחותיו של הלבראנץ לקיומו של אלוהים היו מאכזבות. ציפיתי לדיון תיאולוגי מורכב, וקיבלתי את סדרת הטענות המוכרת בקרב רבנים מחזירים בתשובה. הוא הציג, למשל, את נבואות חורבן בית שני כפי שהן מופיעות בספר דברים פרק כ"ח ואת נפילת ממלכת בבל כפי שחזו הנביאים ישעיהו וירמיהו. לטענתו, מדובר בנבואות שהתגשמו אחת לאחת. הוא הציג עוד כמה פסוקים ודוגמאות שלדבריו מוכיחים את נצחיות האמת האלוהית כפי שהיא מופיעה בתנ"ך. להצגת טיעוניו הוא נעזר לעתים בספרים ובלוח מחיק עם טושים צבעוניים. כתב היד שלו נורא.

הלבראנץ אינו מודע לכוחו של האינטרנט. הוא לא שמע על ויקיפדיה ובאמצעות תמונות לוויין מגוגל עירערתי את הטענות בדבר חורבן בבל. הצגתי בפניו תוצאות של חפירות ארכיאולוגיות שנעשו במקום. גם העובדה שסדאם חוסיין שיחזר חלק מהמבנים עמדה בניגוד לנבואות התנ"ך כפי שהוא הציג אותן. השיחה נהפכה לדיון על אלוהי הפרטים הקטנים. מצאנו את עצמנו מתווכחים על פרשנויות שונות למשמעות הנשר שמופיע בנבואת חורבן בית שני, ואפילו הגענו לדיון על מבנה מערכת העיכול של הדבורה. בשל יומרתו להציג אמת מוחלטת, דרשתי שהיא תהיה מעבר לכל ספק סביר. עד כה הוא לא הצליח. בינתיים הכרזנו על תיקו.

שעות ארוכות דיברתי עם הלבראנץ וכמה מחסידיו, ועדיין היו לי ציפיות גדולות לקראת הראיון האחרון בקהילת לב טהור - המפגש עם הנשים. הוא היה אמור לענות על הרבה מהתהיות שעוד נותרו לי. במשך חמישה ימים בסנט אגט ראיתי אותן לעתים רחוקות הולכות ברחוב, בדרך כלל בקבוצות. הרבה פעמים ראיתי אותן מציצות אחרי מחריצי חלונות ודלתות.

הנשים בלב טהור אינן סתם מודרות, הן כמעט נעלמות. בכל פעם שהגעתי לבית אחת המשפחות, הן מיהרו לחדר צדדי. גם כשעברתי מולן ברחוב, היו חומקות לאחת החצרות. הן נשארות בדרך כלל בבתים, אינן באות בין קהל וזרים. אפילו עם הבעלים הן משתדלות שלא להיראות במרחב הציבורי. על הלבוש המחמיר הן מקפידות גם כשהן לבד בבית. מתוך תפיסת המושג צניעות בצורה הקיצונית ביותר, הן אינן מדברות; הן סיגלו לעצמן טון נמוך, כמעט לוחשות.

נפגשנו בשעת ערב מאוחרת בסלון של אחת המשפחות. הילדים כבר הלכו לישון, הגברים חזרו מבית הכנסת, הנשים סיימו את עבודות הבית. בחוץ ירד שלג. בפנים היה נעים. הן הציגו את עצמן: ל', בת 34 ואם ל-11; מ', בת 35 ואם לתשעה; צ', בת 22 ואם לשלושה; וח', בת 26 ואם לילד אחד.

הן סיפרו על שגרת יומן. לדבריהן, רוב הנשים בקהילה עקרות בית במשרה מלאה. שלוש משמשות גם כמורות. נשים אחרות בקהילה עובדות בבתים כתופרות. כולן הגדירו את העבודה העיקרית שלהן קודם כל כ"עבודת השם". הן מספרות שהן חברות טובות ושכל הנשים בקהילה מאוד קרובות, עוזרות זו לזו בעבודות הבית ובטיפול בילדים. כולן נפגשות לפחות פעם בשבוע לשיעור שמועבר על ידי אחת הנשים. ח' אומרת שהיא מרגישה כאילו "מדובר במשפחה אחת גדולה".

הנשים יולדות תמיד בבית החולים שנמצא בעיירה. כמו כן קיימת הקפדה על מתן חיסונים לילדים ועל טיפולים רפואיים לכל מי שנזקק.

ל' ומ' גדלו בחסידות סאטמר בארצות הברית, והגיעו לקהילה לאחר שנישאו. ח' נולדה בארצות הברית, אך לפני שהצטרפה לקהילה חיה כעשור בישראל. צ' החוזרת בתשובה הצטרפה לקהילה עם בעלה לפני כשנתיים.

הן מספרות ששמעו באופן כללי על המחלוקת שנוצרה בישראל סביב סוגיית הדרת הנשים, אך הן מסבירות שאין להן שום עניין להתערב בזה. ל' אומרת: "זה לא העניין שלנו. אנחנו מכבדות את הסביבה שבה אנו חיות ואנו מצפות מכולם לכבד את החברה ואת המנהגים במקום שבו הם חיים. באופן כללי, אני חושבת שזו היתה חוצפה מצד אותה צעירה ישראלית לעורר כעס ומריבות (הכוונה לטניה רוזנבליט, שהותקפה על כך שישבה בקדמת אוטובוס מהדרין). אם אלו חוקי החברה, חייבים לכבד אותם ולנהוג בהתאם".

המושג פמיניזם מוכר להן, אך לדעתה של מ' אין להן שום דבר איתו. "זה נועד לעולם החיצוני המודרני, לא בשביל נשים יהודיות", היא אומרת. "זה לא בשבילי. אני לא מחפשת זכויות כדי להגיע לעמדות פוליטיות או להצביע על מדיניות. אני לא מחפשת לזכות לשוויון זכויות במקום העבודה. זו לא הדרך של התורה. אני הולכת על פיה ורק בדרכה אני שלמה עם עצמי".

על ברכת הגברים מדי בוקר, "ברוך שלא עשני אשה", הן אומרות שזה מעיד דווקא על הפגם שקיים בגברים. "אני נבראתי בדיוק בהתאם לרצונו של אלוהים", אומרת ל'. "אני אומרת 'ברוך שעשני כרצונו'. זו השלמות שלו, היא נוצרה במלואה ללא צורך להעמיד אותה אל מול בריאה אחרת. השם יצר את העולם ואת הטבע של האשה. הוא לא יצר אותה כדי שלא תהיה שמחה בבריאתו. אשה שהולכת בדרך התורה מאושרת בכך במאה אחוז".

הן סיפרו לי על עבודות היד שהן עושות, על התחביבים שלהן ועל הספרים ביידיש שהן קוראות. לדבריהן, את אימוץ השאלים כלבוש אחיד בקהילה הן הובילו, אף שבתחילה היתה התנגדות לעניין מצד הגברים, כולל הלבראנץ. הן אומרות שהן אוהבות את הלבוש שלהן, שהוא נוח, ומספרות בהתלהבות על הגלימות הלבנות שהן לובשות בחגים ובשבתות.

שכבות הלבוש מורכבות משתי שמלות, ז'קט עם כפתורים, סינור הקשור מעליו ומעל הכל שאל-גלימה ורדיד. ל' מתעקשת כי "יסודות הקהילה הם לא הלבוש, אלא ההליכה בדרך התורה. והלבוש הזה הוא חלק מדרכה של התורה. לפעמים אני רואה נשים לבושות בסגנון הנהוג בעולם המערבי, ואני לא מבינה. איך הם הולכים ככה ברחובות? זה כל כך לא מכובד ולא ראוי לבני אדם.

"לפעמים אני מרגישה את תשומת הלב שהלבוש שלי מושך מהסביבה. זה מוזר לאנשים. אנחנו נראים שונים. אבל כשאת יודעת בדיוק למה את עושה כך או אחרת, זה הרבה יותר חזק ומספק מכל העיניים השופטות והביקורת. כשאת על דרך האמת, לא אכפת לך מה אומרים האחרים".

לאורך כל הראיון התשובות שלהן היו אדיבות אך קורקטיות. הן היו רהוטות, מנומסות, אף פעם לא נכנסו אחת לדברי השנייה. כששאלתי, כולן אמרו שהן מאושרות. אך במשך כל הראיון איתן, הריכוז ותשומת הלב שלי הופנו הרבה פעמים לווילון ירוק עם ציורי פרחים שהיה תלוי מולי. לא יכולתי לראות את פני הנשים שישבו מאחוריו. לא את שפת הגוף, לא את תנועות הידיים.

הווילון הירוק היה התנאי שהוצב על ידי הנשים לקיום הראיון. וזה לא היה הווילון היחיד שהתאמצתי לחדור דרכו במשך הביקור בקהילת לב טהור. תפיסת העולם ואורח החיים הקיצוניים שלהם מאתגרים בלי סוף את המחשבה הליברלית. אך יותר מאשר את הלך המחשבה הליברלי, קהילת לב טהור מאתגרת את העולם החרדי. בהרבה מובנים, היא מציבה סטנדרטים חדשים עבור עולם זה, ומתריסה כלפי הסדר הקיים.

לבוש הנשים הוא דוגמה טובה לכך. זה אמנם מנהג שולי, הנהוג כעת בקהילות הקיצוניות ביותר, אך הוא מתפשט ומאיים על קהלים גדולים בעולם החרדי, אולי יותר מכל תופעה אחרת שהתעוררה בו בעשרות השנים האחרונות. בשל העובדה שלבוש דומה היה נהוג בכמה קהילות יהודיות לאורך ההיסטוריה, לא ניתן עד היום אפילו פסק הלכה אחד מרב מרכזי שיאסור את הדבר. המחלוקת סביב תופעת השאלים כל כך גדולה בציבור החרדי, עד שלא פעם מתעוררות בחודשים האחרונים מהומות והפגנות סביב הסוגיה בריכוזי חרדים בירושלים ובבית שמש.

 

***

 

הביקור בקהילת לב טהור מטלטל. ימים לאחריו נותרו לי עוד שאלות שידעתי שהלבראנץ או מי מחסידיו לעולם לא יוכלו לענות עליהן. הם סגורים ומבודדים בתוך עצמם, ואין להם כל אפשרות או יכולת לבחון את חייהם ביחס לעולם סביב.

גם עמדתי ביחס לקהילה ואורחותיה השתנתה כמה פעמים במשך אותה התקופה. לרגע אחד, הדברים נשמעו מפיהם הגיוניים ולגיטימיים, דקה לאחר מכן הכל נראה מוזר ובלתי מתקבל על הדעת. מבחינה הלכתית לא יכולתי למתוח כל ביקורת על הלבראנץ או למצוא פגמים בדרך החיים של הקהילה. לא היו לי הכלים לכך. ברמה האנושית, המוסרית והחוקית מצאתי שם לא מעט פגמים.

כאילו כדי להוסיף על הקושי העיתונאי והעומס הרגשי, במשך התחקיר לכתבה זו פנו אלי גם כמה בני משפחה של חברים בקהילה וביקשו כי אסייע להם בחילוץ קרוביהם. התקשרו גם לא מעט אנשים שהציגו עצמם כמתנגדים לקהילה, וביקשו להזהיר פן אכתוב עליהם דברים טובים. הם טענו שבידיהם עדויות לדברים הנוראים שמתרחשים בקהילה. דיברתי עם עשרות מהם. רוב העדויות היו על אותם סיפורים שנויים במחלוקת מלפני 20 שנה. גם הלבראנץ וכמה מחסידיו התקשרו כמה פעמים סקרנים לשמוע את התרשמותי.

במשך שבועות התקשיתי להסיר את הווילונות המתנודדים אל מול עיני, עד שהגיעו אותן הוכחות לנישואי קטינים וסיפורו של ברודועווסקי ואשתו הנמלטים, עימם היה קשה להתווכח. יכול להיות שיש בנו, שהיה בי, צד שרוצה להאמין במשהו, אולי זה הצד בי שרצה להאמין גם לרב הלבראנץ. הרב וחסידיו שהתקשרו אלי לאחר הביקור ניסו לספק תשובות והסברים לטענות שהשמעתי באוזניהם על מעשים בלתי חוקיים לכאורה. בשלב הזה, היה קשה כבר לחוש את הווילון זז מול עיני.

shayf@haaretz.co.il

Read this article in English: Pure as the driven snow, or hearts of darkness



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות