אשכנזים במדינה מזרחית

על המיתוס שעזר לישראלים רבים לנקות את מצפונם ולהתנער מאחריות להדרתם של המזרחים. בעקבות התגובות על המאמר "עייפנו מהעדתיות"

השנה היא 1951: יהודים מגיעים מאירופה בהמוניהם למדינה היהודית החדשה - שנוצרה במשך חמישים שנים של דיונים דיפלומטיים ממושכים בין יהודים עשירים ממדינות ערב ובין האימפריה העותמאנית. יהודים ממדינות ערב יצרו קואליציה עם הס"ט המקומיים (ספרדים טהורים, כלומר יהודים ממוצא ספרדי שחיו בארץ לפני העליות הציוניות) ובאווירה של שלום עם מדינות שכנות הם שולטים במדינה שאליה מגיעים יהודי אשכנז, מדברים דיאלקטים שונים של יהדות ספרד אבל רבים מן המנהיגים מדברים, כותבים וקוראים בשפה הערבית; המנהיגים הללו הם דתיים, ומזלזלים ברוב האירופים, שהם רואים בהם יצורים ברבריים ששיעבדו אזורים נרחבים באסיה ובאפריקה בגלל תאוות בצע ויצאו ליותר מדי מלחמות עקובות מדם.

אותם יהודים אירופים שזה מקרוב באו נשלחים ליישובים מרוחקים כדי לעבוד בשדות ובמפעלים שהקים הציבור היהודי-ערבי. היהודים-ערבים מקימים מערכת חינוך המכשירה מדריכים, רבנים וחזנים. במדרשות נלמדים אוצרות התרבות היהודית-ערבית: תפילות ופיוטים ושירת-חול ופילוסופיה. היהודים-ערבים מחזיקים במורים הטובים ביותר ובבתי הספר הטובים ביותר באזורים העירוניים שבהם הם מתגוררים. בתי הספר שהם מקימים ביישובים הנידחים הם חלשים, והאשכנזים הפוקדים אותם לא מצליחים בלימודיהם ולעתים קרובות הם מטרה ללעג בגלל חוסר כישוריהם בפיוט או בלימוד תורה; כבוגרים, לעתים קרובות הם לא מצליחים להתחרות באחרים במוסדות להשכלה גבוהה. בהגיעם כחילונים, הם לא עומדים בקריטריון המצוינות המקובל בארץ החדשה, המבוסס על ידע בדת והתמצאות בתרבות היהודית-ערבית. לעומת זאת, האוכלוסייה הערבית המקומית, למרות הדרתה מן ההגדרה הרשמית של המדינה, משתלבת היטב בחברה ובתרבות החדשה שיצרו היהודים מארצות ערב.

כרזה: שמואל כ"ץ, עשר שנות עליה; אוסף הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

שישים שנה לאחר מכן, האשכנזים יצרו מפלגה בדלנית ששמה שת"א (שומרי תרבות אשכנז) אשר הצליחה לסחוט זכויות ופריבילגיות רבות מהממסד הדתי של היהודים-ערבים לטובת מערכת החינוך החילונית שלהם. במאמץ רב הם נכנסו לעמדות משמעותיות בצבא, בעסקים ובפוליטיקה, אבל הם עדיין נעדרים באופן מדהים ממוסדות דתיים להשכלה גבוהה שנוצרו על ידי היהודים-ערבים, ושמעניקים יוקרה ויכולת השפעה. איך אפשר להסביר זאת?

בעיני ההסבר ברור: הם לא היו פחות ראויים או פחות חכמים מהיהודים-ערבים המקומיים שהקימו את היישוב; אבל מכיוון שתויגו כאירופים פרימיטיביים, ומשום שלא הגיעו ראשונים, לא קבעו את כללי המשחק והודרו ממוסדות החינוך והתרבות. הם הודרו מעמדות מנהיגות לא מתוך תוכנית מסודרת או כוונה מפורשת, אלא רק כתוצאה מתחושת העליונות התרבותית של המקומיים כלפיהם, ודרך מדיניות חלוקת המשאבים התרבותיים והחומריים.

למרות זאת, בקריאה של כמה מהתגובות שקיבלתי על מאמרי "עייפנו מהעדתיות" (מוסף "הארץ" 24.2), נראה שאנשים רבים בארץ היו חושבים שכישלון זה של האשכנזים הוא תוצאה של חוסר אינטליגנציה וכישרון. בתוך תוכם, אנשים רבים מעריכים ומחזיקים באמונה הפרימיטיבית שיחידים וקבוצות מקבלים רק את מה שמגיע להם, שהצלחה וכישלון, אושר ואומללות, הם גמול, או תגמול חבוי על כישרון או על טיפשות. זאת הסיבה שרבים יאמרו על התרחיש הדמיוני שהצגתי, כהוכחה לכך שתפיסה כזאת של מצוינות היא הנכונה: תראו את האשכנזים שהיגרו לארצות הברית, "אם הם הצליחו שם כל-כך, הרי הסיבה לכך היא שהאשכנזים שהיגרו לארצות הברית הם משכילים יותר וככלל מוכשרים יותר מהאשכנזים שהגיעו לישראל".

אלה שמשתמשים בעובדות קיימות כהוכחה לאיזו מעלה או פגם קודם, יראו בעובדה שאותם אשכנזים הצליחו כל-כך בארצות הברית הוכחה לכך שהאשכנזים הישראלים היו נחשלים, לא הוכחה לכך שהסביבה הישראלית היתה עוינת, מתנשאת ומדירה כלפיהם.

זהו, למעשה, המיתוס שעזר לישראלים רבים לנקות את מצפונם לנוכח ההבדל המפליא בין מזרחים מצרפת ומישראל, היינו, שהמזרחים שהגיעו לישראל היו ה"עניים" וחסרי ההשכלה, ואלה שהיגרו לצרפת היו המשכילים והעשירים. גם אם ייתכן שזה נכון בחלקו, הגורם הזה מעביר את האחריות למזרחים, והוא רחוק מלהיות ההסבר היחידי או המרכזי.

המיתוס שהמזרחים שבאו לצרפת ולישראל היו שונים מבחינה איכותית הוא אך ורק זה: מיתוס. המזרחים שהיגרו לצרפת ממרוקו ומתוניסיה בשנות ה-50 וה-60 היו, ברובם, מהמעמד הבינוני-נמוך ומהמעמד הבינוני; מפועלים בלתי מיומנים ועד חנוונים, בעלי מלאכה, פקידים, אנשי עסקים, רואי חשבון, לעתים יותר נדירות רופאים, סופרים או עורכי דין. לרוב היהודים הצפון-אפריקאים לא היתה הכשרה אקדמית, לא היה להם ממון משמעותי והם לא הכירו את המערכת הצרפתית. מעבר לכך, יהודים צרפתים ממוצא צפון-אפריקאי, שלא כמו היהודים הצרפתים האשכנזים, אך בדומה מאוד לתפוצה הצפון-אפריקאית בישראל, התיישבו בפריפריה של הפרברים העניים של פאריס (סרסל, איברי, פנטן, גארז', קרטייל).

החלק הראשון של המאמר "עייפנו מהעדתיות". לחצו להגדלה
החלק הראשון של המאמר "עייפנו מהעדתיות". לחצו להגדלה

סרסל, הפרבר היהודי הגדול ביותר באירופה, היה פרבר של מעמד הפועלים: היה בו ריכוז גבוה של תושבים יהודים ממוצא צפון-אפריקאי שהיו איפשהו בין מעמד הפועלים למעמד הביניים ורק לעתים נדירות השתייכו למעמד גבוה יותר. היהודים האלה הביאו לעולם ילדים שהצליחו, בתוך דור, מקסימום שניים, להגיע לעמדות הגבוהות ביותר במוסדות התרבות הצרפתיים. לא כולם התקדמו למעלה, אבל רבים עשו זאת וזה מצביע על כך שניעות חברתית פעלה בקרב היהודים האלו כקבוצה.

כבר בשנת 1984 (שנות דור לאחר ההגירה מצפון אפריקה) נערך מחקר על ידי הפרופסורים דוריס בנסימון וסרג'יו דלה-פרגולה, שהראה ש-23% מהיהודים שנולדו במרוקו ובתוניסיה והיגרו לצרפת השיגו תארים אקדמיים, שיעור גדול באופן משמעותי מחלקם של יהודים ממוצא אלג'יראי (14.2%) ויהודים ממוצא מזרח אירופי (19.8%) שהיגרו לצרפת. רמת השכלה זו גבוהה לאין ערוך מהרמה שהשיגו יהודים צפון אפריקאים שהיגרו לישראל.

במלים אחרות, יהודים צפון-אפריקאים רבים שהגיעו לצרפת מצאו את מקומם במוסדות התרבות והחינוך של המדינה במהירות רבה יותר מאשר המזרחים כאן בארץ, למרות מכשולים יוצאים מגדר הרגיל: הם היו זרים פעמיים, כיהודים וכצפון-אפריקאים; האוכלוסייה היתה קטנה במידה משמעותית (מבחינה יחסית ואבסולוטית) ממקבילתה בישראל; האליטות הצרפתיות היו ותיקות יותר ומאורגנות הרבה יותר מהאליטות האשכנזיות-ישראליות; אוכלוסיית צרפת היתה גדולה פי עשרה מאוכלוסיית ישראל. ועדיין, למרות מכשולים אלה, היהודים המזרחים השתלבו בהצלחה בחברה ובתרבות הצרפתית.

החלק השני של המיתוס הוא שיהודים מזרחים שהגיעו לישראל היו כולם ממעמד נמוך יותר, מה שמסביר את העובדה שלא הצליחו להתקדם. אני לא מפקפקת בכך שהיהודים הדתיים יותר וחסרי האוריינות היגרו לישראל. אפילו בלי נתונים סטטיסטיים, אני נדהמת מכך שאנשים ממשיכים להאמין בכך שרק יהודים כאלה הגיעו לארץ. מתוך 600 אלף היהודים שהגיעו לכאן מארצות האיסלאם, ושמהווים 56% מכלל העולים, האם זה מתקבל על הדעת שרק האנאלפביתים והבלתי מיומנים הגיעו לארץ? מתוך אותם 600 אלף, האם לא ייתכן שהיו 20 אחוזים, או אפילו 10 אחוזים, שהיו חנוונים, בעלי מלאכה, פקידים בדרג נמוך, הזהים בכל לקרוביהם הצרפתים? האם אפשר להניח באופן מתקבל על הדעת שלא היתה חפיפה חלקית מבחינת המעמד הסוציו-אקונומי בין שתי הקהילות, ושלא היו שום מקרים שאנשים מרקע דומה היגרו לשתי המדינות?

אם כך, איך אפשר להסביר הבדלים כה גדולים בין שתי קבוצות דומות? ההסבר פשוט למדי: החברה הצרפתית היתה הרבה יותר שוויונית כלפי יהודים ממוצא צפון-אפריקאי מהחברה האשכנזית-ישראלית, משום שהיה לה מודל אוניברסלי של אזרחות (לאון בלום היהודי היה שלוש פעמים ראש ממשלת צרפת כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, למרות האנטישמיות הרווחת). בניגוד לכך, האליטה האשכנזית בארץ התעלמה מתרבותם של הקבוצות שהגיעו, לא בנתה קוריקולום משותף חזק וסיפקה מעט משאבים כדי להשיג מה שסוציולוגים מגדירים הון חינוכי. העדר הון חינוכי זה מנע ממזרחים להיכנס למוסדות ששלטו בהם, וממשיכים לשלוט, אשכנזים. יותר מזה, האליטות האשכנזיות הגדירו את הישראליות במונחים שלהן, אך סיפקו מעט מאוד משאבים חינוכיים למזרחים כדי שישיגו את הישראליות הזאת, מה שאפשר התנשאות מתמשכת כלפיהם ומה שמנע ממזרחים להיכנס למוסדות המפתח שעליהם פיקחו, וממשיכים לפקח, אשכנזים.

בית הספר מילא תפקיד מרכזי בהתערות היהודים המזרחים בחברה הצרפתית, והיה לו תפקיד מרכזי בהדרת מזרחים ממרכזי הכוח בישראל. מערכת חינוך גרועה אינה טובה לאף אחד, אבל היא גרועה עוד יותר לסקטורים החלשים, כי אין להם משפחות שיעזרו להם להתגבר על החינוך החלש. מערכת חינוך לא טובה היא לא רק גרועה, היא גם לא שוויונית ביסודה, משום שהיא מקשה על ילדים לפצות על רקע משפחתי חלש.

המודל הסוציאלי בצרפת היה שוויוני יותר משום שצרפת השקיעה משאבים רבים באינטגרציה של אוכלוסיות שונות במערכת חינוך יחידה, הומוגנית, אוניברסלית. כמובן, המערכת הזאת דורשת מחיקת הבדלים תרבותיים מהמרחב הציבורי וביטוים במרחב הפרטי בלבד, אבל זהו המחיר שיש לשלם על שוויוניות גדולה יותר. מזרחים בישראל מצאו את אותה תרבות אירופית הגמונית שהיתה בצרפת, אך בניגוד לצרפת, לא ניתנו להם המורים, התשתיות או תוכנית לימודים חזקה כדי להתמודד עם אותה תרבות, להשתלב בה ולבקר אותה. תרבות "אמיתית" (תרבות אשכנזית-אירופית) נועדה לאשכנזים, הבידור - למזרחים. אין פלא, אם כך, שמערכת החינוך של ש"ס מילאה את הריק החינוכי.

אבל בואו נדמיין לרגע שכל העלייה המזרחית הגיעה מהרי האטלס החשוכים, שלא היה בה אדם אחד שידע קרוא וכתוב, מתמטיקה, שפות, ציור, שירה ומוזיקה - שכולם היו, ללא יוצא מן הכלל, נבערים. לעניות דעתי, זה מדאיג שחברה שוויונית מקבלת זאת כהסבר לעובדה שמזרחים נעדרים לגמרי משורות האליטות התרבותיות שישים שנים לאחר שהגיעו ארצה. העובדה שישראלים כה רבים רואים בכך סיבה מספקת מצביעה על חוסר הבנה בסיסי ומטריד של משמעות השוויוניות.

הדרך המרכזית לקידום שוויון הזדמנויות היא מערכת חינוך הנותנת גם לילדים להורים בעלי רמת השכלה נמוכה משאבים השכלתיים הנדרשים להתקדמות מקצועית ואקדמית. לכן בחברות סוציאל-דמוקרטיות או בחברות שמתיימרות לתת שוויון הזדמנויות, שישים שנה הן זמן ארוך דיו לראות נציגים מקבוצה מופלה, שעמדת הפתיחה שלה היתה נחותה, מגיעים למנהיגות בתחומי התרבות, החברה והאמנות. לדוגמה, האפרו-אמריקאים, שסבלו את מוראות העבדות - דיכוי קשה, כמובן, לאין ערוך מזה שסבלו המזרחים - פחות מחמישים שנים אחרי התנועה לזכויות האזרח יכלו לראות: אשה שחורה מתמנה לרקטורית של אחת משלוש האוניברסיטאות המובילות בארצות הברית ובעולם, אוניברסיטת סטנפורד (קונדוליזה רייס), אשה שחורה מקבלת פרס נובל לספרות (טוני מוריסון), פילוסופים שחורים בולטים מכהנים בתפקידים בכירים בפרינסטון ובאוניברסיטת הרווארד (קורנל וסט, הני לואיס גייטס, אנתוני אפיה), אפרו-אמריקאים מקבלים את פרס פוליצר היוקרתי (למשל אלכס האליי), מתמנים לנשיאות האגודה הסוציולוגית האמריקאית (ג'וליוס וילסון) ומכהנים כנשיא ארצות הברית (ברק אובמה).

זה לא מספיק, וכמובן יש עדיין אפליה של שחורים, אך זה סימן לכך שבתוך פחות מחמישים שנה עברה החברה האמריקאית תהליך משמעותי לקראת שילובה של הקהילה האפרו-אמריקאית במנהיגות התרבותית שלה (עדיף למדוד מדינה שוויונית לפי המנהיגים שלה ולא לפי הממוצע, משום שהממוצע יכול להסתיר תקרת זכוכית). חברה שוויונית מאפשרת אפילו לנציגי קבוצות מיעוטים המונות חמישה או עשרה אחוזים מהאוכלוסייה להגיע לראש כל מוסדותיה. אבל בישראל רוב האוכלוסייה (אם אני כוללת מזרחים וערבים) אינו יכול להגיע לצמרת, אפילו לא להתקרב אליה, משום שללא אמצעים לניידות בהשכלה, הצמרת היתה, ועודנה, בשליטתה של אליטה אתנית, יהודית ואשכנזית.

עכשיו, הרשו לי להוסיף: מדוע מקרה ההדרה הברור של המזרחים לא נשמע על ידי אשכנזים רבים, שקצתם מעוניינים להילחם באפליה? משום שקורבן שנאבק להשגת צדק חייב להיאבק גם למען קורבנות אחרים. כשקורבנות נאבקים רק למען עצמם, הם מצטיירים כמי שמחפשים כוח, לא צדק, ובסופו של דבר מחליפים את אלה שדיכאו אותם. לאינטלקטואלים המזרחים, אנשי האקדמיה והפעילים הרבים פה בארץ (מאיר בוזגלו, יהודה שנהב, יוסי יונה, חביבה פדיה, הנרייטה דהאן, רונית מטלון, מומי דהאן, איציק ספורטה, פנינה מוצפי, שולה קשת, שאול משעל ורבים אחרים) יש משימה חשובה ודחופה: להתגבר על העבר ועוולותיו ולהתמקד בעתיד שבו גורלותיהם של כל המיעוטים קשורים אלו באלו בחזון רחב יותר של צדק חברתי.

אינטלקטואלים יכולים ליצור סולידריות היכן שאחרים רואים רק הבדלים; הם יכולים להעניק אומץ כשאחרים חסרים אותו; הם יכולים להשתמש בכעס באופן פרודוקטיבי, היכן שאחרים חשים שנאה. פוליטיקה בדלנית של טינה חייבת להתחלף בפוליטיקה של תקווה. המזרחים שפועלים בשדה החברתי והאקדמי יכולים לדמיין מדיניות כזאת של תקווה, ויש להם תפקיד מפתח בפיתוחה.

זה הזמן להתגבר על מפלגת ש"ס האנטי-דמוקרטית, כדי ליצור גופים פוליטיים מזרחיים שהם דמוקרטיים ושוויוניים ללא פשרה. הגיע הזמן שערבים, מזרחים, רוסים, אשכנזים ואתיופים שרוצים ליצור חברה שוויונית יאחדו כוחות ויטענו שהסולידריות האמיתית היא לא זו שמתקיימת בשדות הקרב, אלא זו שגורמת לנו להרגיש אחראים לטובת הכלל. הגיעה העת.*

מאמר זה נכתב בעקבות התגובות על מאמרה של פרופ' אוה אילוז, "עייפנו מהעדתיות", שחלקו הראשון התפרסם כאן לפני שלושה שבועות (מוסף "הארץ" 24.2); חלקו השני של המאמר יתפרסם בפסח



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5