טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בגיל 49, הדרה לוין-ארדי מחכה לפריצה הגדולה

הדרה לוין-ארדי יוצרת מוזיקה בקצב רצחני. עכשיו, אחרי שכמעט פירסמה רומן וכמעט הופיעה ב"מחוברים" וכמעט הרעידה את הרוקנרול הישראלי, אין לה ספק שהיא על סף פריצה

תגובות

הדרה לוין-ארדי לא ידעה עד הרגע האחרון אם לקיים את ההופעה שקבעה בבאר שבע ליום רביעי שעבר. אלה לא הטילים שהפחידו אותה, כמו החשש שבעטיים נמלטו הסטודנטים מהעיר ואיש לא יגיע לצפות בה שרה ומשתכרת. אחרי תריסר שנים בביצת האינדי הישראלי, הופעות אינטימיות הרחק מהבית הן לא משהו שזר ללוין, אבל אזעקת אמת שנשמעת בדרך להופעה דווקא כן.

למרות זאת, כעשרים איש הצטופפו על כיסאות פלסטיק בחנות הספרים "עשן הזמן", שמוסבת בערבים להיכל הופעות קטן, כדי לראות את לוין ניגשת לפסנתר בשיער פזור עד הישבן, עגילי חישוק נוצצים וחולצת פלנל משובצת. על הפסנתר חיכתה לה תיקייה פתוחה ובה עשרות עמודים מודפסים, שבהם היא נעזרת מכיוון שאינה זוכרת בעל פה את מילות שיריה. מה הפלא, יש לה מאות כאלה, והיא מתעקשת לאלתר את הרפרטואר שתבצע כל פעם מחדש.

בין השירים דיברה אל הקהל, בעיקר באנגלית. "אתם מוזמנים למחוא כפיים הרבה יותר לאודר", הפצירה בתום השיר הראשון, "סואו ת'אט איי פיל לייק ת'ר אר טן טאוזנד פיפל היר". אחרי השיר הבא, "Into Your Life", הקהל הצייתן הגיב בשריקות ובשאגות ובמחיאות כפיים קולניות.

הדרה לוין־ארדי
איליה מלניקוב

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

את התה ששתתה לפני ההופעה החליפה בינתיים בכוס יין, ובשיר השלישי כבר התבלבלה במילים והתחילה מהתחלה. "תרשו לי לספר לכם", תירצה באנגלית (אחרי שקיללה, גם כן באנגלית), "עירבבתי יותר מדי משקאות. ותרשו לי להאשים בזה את המלחמה". כשהודיעה לנוכחים בקהל שגם להם מותר לדבר, ביניהם או איתה, ניצלה מישהי את ההזדמנות וירתה "אבי מהמם!" ומישהו אחר אישר, "נכון". אבי שניידר, בן עשרים ומשהו, הוא הטרומבוניסט הצמוד של לוין כמעט מאז תחילת דרכה. היא נתקלה בו כשהיה בן 16 וניגן בהופעת בית ספר של מישהו שהכירה. והוא אכן גבר נאה, ביישנותו כובשת. כשהתחילה לוין לנגן את השיר הבא, קם שניידר מכיסאו ונעלם לכמה דקות.

"לאן אתה בורח?"

אין תגובה.

"טוב, תנו לי לספר לכם משהו מאחורי גבו".

קובי פרץ לעניים

"אתמול בבר של ינקי פגשתי מישהו שאמר:

היי, את הדרה לוין ארדי, נכון?

אמר: שמעתי מרכלים עלייך נורא.

הדרה
איליה מלניקוב

אמרתי: מה אמרו, מה קרה?

אמר: אמרו שהזדיינת עם אחד, טרומבוניסט בן 18,

אמרו גם שאת מה-זה מוזרה.

חייכתי חזרה...

אמרתי: זה רוקנ'רול, חמוד, לי אין במה אחרת,

ותיזהר, מחר אתה עלול למצוא את עצמך באיזה שיר של איזו מזדיינת.

אבל למה מוזרה, אני הרי לא אחרת,

מבוב דילן, טום וייטס, ג'אגר, פרינס, בק או בקהאם לתפארת.

כולם זיינו בנות ועשו מזה שיר או סרט או מינימום כותרת"

("אתמול בבר של ינקי / People Say")

 

יום קודם בדירתה בירושלים, כשעוד לא היה ברור אם ומתי תוכרז הפסקת אש בדרום, הבטיחה לוין: "גם אם יהיו רק חמישה אנשים בקהל אני אופיע. גם אם פחות. לפחות בשביל הברמן, הבעלים של המקום ואבי אני אופיע". כאילו מצב סצינת האינדי בישראל לא מספיק קשה כשלעצמו, קבלה, "תמיד יכול לקרות משהו בקנה מידה קיומי וענק שעלול לשבש הכל. אתה יכול להוציא אלבום ואז בדיוק תפרוץ מלחמה. אי אפשר לתכנן הופעות, אלבומים, השקות, קריירה".

לוין ממילא לא תיכננה קריירה מוזיקלית, היא קרתה לה במקרה. רק בגיל 37 החלה לנגן ולשיר, ומיד הוכתרה ככותבת-מבצעת כישרונית וייחודית, נסיכת שוליים מבטיחה. היא שרה על יחסים, על בחורים, על זיונים, בשירים ארוכים ומפותלים, מין גירסה אאוטסיידרית של קרן פלס, מינוס הסכרין. בהמשך עברה לדון גם ביחס האמנית לקהלה ובמעמדה בתעשיית המוזיקה הקטנטונת, "סלב אלטרנטיבה" כשם אחד משיריה.

כמי שהחלה בגיל מבוגר יחסית, הקריירה שלה התאפיינה מראשיתה באינטנסיביות אדירה. לוין חייבת להספיק הכל, ועכשיו, ומהר. עיכובים לשם שיופי קצוות הם מבחינתה בזבוז זמן של מפונקים שמקליטים אלבום בשני מיליון דולר בסוני. לה אין צורך בכך. היא כתבה אלפי שירים, הקליטה מאות, הופיעה על כל במה אפשרית, כולל בארבע חתונות ("כשאין תקציב לקובי פרץ מזמינים אותי. אני רוצה להגיע לאינטנסיביות של מרגול"). שנה וחצי מאז שהחליטה שמוזיקה היא ייעודה בחיים, היא כבר הוציאה שלושה אלבומים. בתוך שבע שנים היו לה בערך עשרה. בערך, כי זה כולל גם שני מיני-אלבומים ושתי הוצאות מחודשות ומורחבות של אלבומים ישנים. אבל בהשוואה לבולמיה היצירתית של שנות הקריירה הראשונות, בשלוש השנים האחרונות נכנסה לוין להקפאה עמוקה. העלתה קצת שירים בבלוג שלה ובפייסבוק, שיחררה שיר באוסף מזדמן, אבל לא הקליטה אף אלבום, קימצה בחשיפה של חומר חדש. השתיקה הזו לא היתה מקרית.

בעקבות ההייפ שהניבו שלושת אלבומיה הראשונים, חתמה לוין על חוזה ל-18 שנה בחברת התקליטים "עננה" מבית הד ארצי. היא המשיכה לבחון גבולות ולהתנסות. לפני ארבע שנים, למשל, הקליטה אלבום היפ הופ בעברית בהפקה של ג'וני הקטן, שותפו של עברי לידר לצמד TYP. אבל לא תמיד היה ברור הגבול בין תעוזה מוזיקלית לכאב ראש. עד שהרגישה שמיצתה.

לאחר אלבומה האחרון והכפול מ-2009, לוין לא רצתה להוציא שירים נוספים דרך "עננה", אולם החוזה שלה עם החברה מנע ממנה להוציאם בדרכים אחרות. רק בדצמבר האחרון נפרדו הצדדים, וזמן קצר אחר כך כבר שיחררה לוין סינגל חדש לרדיו, "True Love", ומאז השלימה עוד אחד, "Into Your Life", שייצא בקרוב ויבשר על האלבום שבדרך. "טרו לאב", בלדת פסנתר קצרה (2:04 דקות), גרובית ומקסימה, מסמנת חזרה לשורשים לא רק מבחינת הבחירה להתנתק מחברת תקליטים ולעשות הכל לבד, אלא גם בצליל. "אני לא זוכרת על מה וממה כתבתי את 'טרו לאב'", אומרת לוין, "אבל כן, יש שם ריאקציה מסוימת. בשנים האחרונות קם בי צמא כמעט מטורף לדבר המוזיקלי ההיולי בתוכי. ככל שעסקתי במוזיקה יותר, זה התמסמס, כי אתה מנתח את מוח המוזיקה ועוסק בסאונדים וביחצנות ובתחרות ולא רואה את הדבר שלשמו התכנסנו. ההתחלה שלי היתה כל כך תמימה, אפילו לא הבנתי שאני מפיקה אלבום. הקלטתי, ואז הוצאתי אותו כי זה פשוט נשמע לי נכון. בלי מאסטרינג, בלי מיקסים. אחר כך היו שנים שהפסקתי ליהנות, זה הרחיק אותי ממוזיקה".

מי שמכיר את לוין מספר שהיה לה קשה להשתחרר מהחוזה, אבל לא לוין ולא יניב דוידסון, הבעלים של "עננה", מוכנים להרחיב על נסיבות הפרידה. היא טוענת שלא היה כסאח, אבל גם מדגישה חזור והדגש כמה טוב לה להיות שוב ברשות עצמה. "אמרתי כבר בעבר שאחרי האלבום העשירי אעשה ריסטארט. הפסקנו את יחסינו טרם זמננו כי הרגשתי שמיצינו את היעילות שבהם, שלא מתאים לי המקום הזה, שלבד הייתי יכולה כבר לשחרר ולהוציא. ואמן שחש כך חייב לזוז".

למה לקח לך כל כך הרבה זמן להשתחרר מהחוזה?

"זה מורכב ואני לא רוצה לדבר על זה בעיתון".

היו מעורבים בכך עורכי דין?

"אני מה-זה לא רוצה להיכנס לזה. בבקשה. אין תגובה".

הדרה
איליה מלניקוב

דוידסון סירב לשוחח על כך בטלפון. הוא ביקש שנפנה אליו שאלות במייל, ולאחר שהתייעץ עם מערך יחסי הציבור של החברה, הסתפק בתגובה כללית ונוטפת דבש. בין היתר כתב, כי "הדרה היתה ונשארה נפש ואמנית חופשייה ועצמאית, ולאחר שנים רבות של עבודה משותפת החלטנו שמכאן והלאה היא תמשיך בניהול הקריירה שלה באופן עצמאי". כשתהינו מדוע לא התייחס לשאלות שנשלחו אליו, הגיב בסמיילי. אולי יש דברים שמוטב לשמור הרחק מעין הציבור. עם הפרידה מ"עננה" פתחה לוין חשבון בבנדקמפ (Bandcamp.com), אתר אינטרנט למכירת מוזיקה בפורמט דיגיטלי, ולשם היא מעלה את הסחורה הטרייה, כולל השירים החדשים שמיועדים לאלבום, לצד קטעים ניסיוניים יותר. את השירים החדשים הקליטה לבד, על המחשב, בהפקת בנה היחיד אדם ג'יימס (אדם במלרע, ובאנגלית Adaam, כדי שגם האמריקאים יטעימו את ההברה הנכונה), בן 24.

"רציתי למצוא פרטנר, מפגש שייקח אותי למקום גדול ומרגש יותר", אומרת לוין, "ופתאום הבנתי שההשראה הזאת צמחה לי מתחת לאף בלי ששמתי לב. אדם גם התגלח על האלבום שהוא הקליט באחרונה ושייצא בקרוב, ואת פירות הלמידה שלו קצרתי באלבום שלי".

האלבום המלא שלה צפוי לצאת בעוד כחודש, "אבל אני מתחייבת שיהיה אלבום רק ב-95% ולא ב-100%". היא גם לא בטוחה עדיין מה יהיה בו. "היציאה לחופשי, לעצמאות, שיבשה את דעתי לטובה. בשדות האלטרנטיבה, שרובנו שייכים להם, האסטרטגיות הישנות פגו, התארוך לא רלוונטי. מבחינתי, כשיצא הסינגל הראשון יצא האלבום. פתחתי תיקייה בבנדקמפ, ואני מוסיפה לה שירים כשהם מוכנים. פעם היו כל מיני עניינים טכניים שקשורים בהטבעת הדיסק עצמו, היום ממילא הכל עולה לרשת. לכן השאלה מתי אתה מוציא אלבום רלבנטית אולי לקולדפליי, אבל לא כשאתה במעמד יותר צנוע. גם הטרמינולוגיה הזאת היא כבר פאסה, לא מספיק חדשה וגמישה לתאר את האפשרויות שיש כיום. מה זה 'לשחרר סינגל', למשל? להעלות שיר חדש לאינטרנט, זה אומר ששיחררת סינגל? גם נינט מקליטה היום באופן עצמאי. אז היא נסעה להקליט באנגליה ואני מקליטה בבית עם הבן שלי בתור מפיק".

ותודה לאבא ואמא

תקציר הפרקים הקודמים: אחרי כעשור ומחצה של קריירה סולידית בטלוויזיה ובקולנוע ("פרומואים, כמה סרטים דוקומנטריים לערוץ 1", סרט ביכורים ושמו "שלוש אחיות ואח" שגנזה אחרי כמה הקרנות וניהול מוזיקלי של תוכנית האירוח של אורי זוהר, שנגנזה מקץ שלושה משדרים), החליטה לוין שבעצם בא לה לנגן. "בילדותי למדתי פסנתר, חצי שנה כזה, אבל לא רציתי להתאמן", היא אומרת על כוס אפרול שפריץ בתל אביב, "הפסנתר הזה איתי עד היום - מזייף, לא מכוון, חלק ממיתריו כבר נתלשו". יום אחד התיישבה והחלה להתנסות בנגינה עליו, בלי מטרה ברורה. "זה לא היה חלום שלא מימשתי עד אז, כי הוא עדיין לא נחלם. לא ידעתי לנגן או לשיר, אבל שמתי את האצבעות, זה נשמע לי הרמוני ויפה, וככה זה התחיל".

איך ידעת היכן לשים את האצבעות?

"מרגישים. ואולי זכרונות מכיתה ב' עלו לי קצת. בהתחלה השירים שלי הורכבו מאקורד על הפסנתר ואז מלא מילים. עוד אקורד ועוד מלא מילים. אפילו המחשבה לשיר ולנגן בו בזמן נראתה לי מופרכת, מבחינה קואורדינטיבית".

היא כתבה שיר ועוד שיר, ושיננה את המנגינות בעל פה כי לא ידעה עדיין לקרוא ולכתוב אקורדים או תווים. כשהיו לה מספיק שירים, החלה להופיע. "היום זה נראה לי מופרע. הלכתי להופיע לבד בתמונע עם קלידים שקניתי ולא ממש ידעתי לנגן עליהם. ההופעה היתה מלאה, לא יודעת איך. באו חברים. ופעם שכחתי את הקלידים במושב האחורי של אחת המוניות ואיבדתי אותם לעד".

בעיתונות התל אביבית הסתקרנו מהפלא החדש, שהתאים היטב לרוח התקופה: גל רוק באנגלית שטף אז את הבמות המקומיות, ב"רולינג סטון" כתבו בהתלהבות על שי נובלמן ורוקפור, איזבו שעדיין לא היו להקת אירוויזיון אלא רק בגדר הבטחה מרגשת, ואפילו רונה קינן שרה בלעז. "טיימינג נכון", מסבירה לוין את החיבוק המהיר שקיבלה, "היה משהו רענן בראשוניות של האנגלית, לא היו הרבה זמרות בארץ, ובסופו של דבר זו טיפת מזל".

האמנת בעצמך מהתחלה?

"כן. היה לי ברור מיד שזה זה".

באמת לא למדת לנגן או לשיר בצורה מסודרת, או שזה מין גימיק שניפחת כדי ללבות את הדרמה?

"באמת. אבל אני טובה, אה?"

ולמה באנגלית?

"כבר כילדה העדפתי מוזיקה שחורה, מרווין גיי ואייזיק הייז, שנחשפתי אליהם דרך אחי הגדול. את ג'וני מיטשל וריקי לי ג'ונס הכרתי אמנם רק בבגרותי, אחרי שאמרו שאני מזכירה אותן, אבל גדלתי על מוזיקה אמריקאית".

מה את שואפת להשיג כשאת כותבת שיר?

"שאנשים יאהבו, שזה ייגע, שיהיה כיף. שאוכל להתפרנס בכבוד מהמוזיקה שלי, ואני רוצה גראמיז ולהשתכשך במימי העונג של בריכת תעשיית המוזיקה העולמית. אבל כשאני יושבת לכתוב, אני לא חושבת על מה אני רוצה להשיג. אני כותבת כי ככה, כי אני צריכה. אני עושה את אמנותי כי אני לא יכולה שלא לעשות אותה. זה לא מחישובים".

העדר חישובים הוביל לכך שבגיל 49 (בחודש הבא) לוין עדיין נתמכת כלכלית על ידי הוריה הפנסיונרים. כיאה ל"מגלומנית חסרת ביטחון", הגדרה שלה, היא מתייחסת לאלבומיה כאל "אלבומי מופת. מה, אתה לא מסכים איתי?" ומגדירה את המקום שבו נמצאת כיום הקריירה שלה כ"רגע לפני הפריצה הגדולה". אבל הרגע הזה נמשך כבר עשור.

"קשה לא להיות עצמאית כלכלית, אבל היה לי ברור שאני חייבת לעשות את הדבר שלי", היא אומרת. "אני לא מקבלת מההורים קיצבה, אבל הם עוזרים בגידול הילד וכשחסר לי כסף, למשל בחודש עם פחות הופעות. זה כמו נותן חסות. מה זה משנה אם אמא שלי או חברת תקליטים הם האפוטרופוס?"

כי אמא שלך אמורה לאהוב אותך בכל מקרה, בלי שתוכיחי כלום.

"המוזיקה שלי היא ההוכחה. רוב מי ששמע את המוזיקה שלי אהב אותה. הבעיה היא בתיווך, בלהגיע אל העם. לפני שחתמתי עם 'עננה', חברות תקליטים רבו עלי. זה היה מביך אם רק אמא שלי היתה רוצה לשמוע את המוזיקה שלי. ואני מאמינה שאני עוד יכולה להצליח. הכל יכול לקרות משיר אחד, פתאום. המוזיקה שלי קליטה ומיינסטרימית ואני אשמח לכתוב גם לאייל גולן ולשרית חדד ולעבוד עם אביב גפן. בישראל, הצלחה גם לא בהכרח מביאה כסף. בינתיים אני לא מעסיקה את עצמי בשאלה הזו".

ההורים נותנים ברצון או תוהים מתי הילדה כבר תסתדר?

"הם חולקים ברוחב לב את אשר יש להם, ואין להם הרבה, אגב. אין לי כישורי עסקנות כלכלית. כששיר נולד, אני יודעת להגיד לעצמי אם טוב בעיני או לא. בבנק, אני לא יודעת בדיוק מה לעשות, מה אומרים ואיך מדברים. אבל את איש העסקים לא שואלים איך הוא חי בלי לכתוב שירים ואם זה לא חסר לו".

כידוע, עם שירים לא קונים במכולת.

"ראית, אני לא שותה לחיי היצירה אלא לחיי הכסף. אבל לא אמכור את נשמתי בשביל זה".

הדרת רוקריות

"הייתי ילדה אהובה דור שמיני ליישוב הישן

ירושלמית חסרת תקנה מן הזן העקשן

מגלומנית חסרת ביטחון

איפשהו על התפר הסמוי בין רחביה לקטמון

אלפיון תחתון אבל תיכון

רב מעלה

תלמידה למופת

בערך

כלומר מאוד מצטיינת

אבל מופת מפוקפק לתפארת

הולכת קצת רחוק קצת על הקצה קצת אחרת"

(הדרה לוין-ארדי, "עיתונים של יום שישי", מהאוסף "ספוקן וורד 2.0", 2011)

 

היא נולדה בירושלים, בת זקונים ליעקב, לשעבר מנהל דפוס, ולרבקה, שעבדה כקלדנית בבנק ישראל. אחיה בצלאל, פקיד הסתדרות, ואחותה מינה, חברת מושב, מבוגרים ממנה ב-16 וב-14 שנה בהתאמה. את הוריה היא מתארת כ"אנשי עמל צנועים וישרים כסרגל", שהעטירו עליה אהבה, "נתנו ואיפשרו כל מה שרציתי. כשרציתי לצייר, קיבלתי את צבעי השמן האיכותיים ביותר. כשרציתי לצלם, קיבלתי את המצלמה הכי טובה. אני זוכרת מהבית הרגשה ששום דבר רע לא יאונה לי בעולם", היא מוסיפה, ונזכרת באנקדוטה מכוננת ממלחמת ששת הימים: "אני זוכרת את אבא שלי לוקח אותי מהגן, פגזים שורקים ונופלים, והוא רץ איתי בידיו והכל מרגיש בטוח כי אני בידיים של אבא. בוער בי געגוע צורב לביטחון הזה, לאהבה שתשמור אותי. מדהים אותי איך בתחומים מסוימים אני יכולה להתנאות בעצמאות מאוד גדולה ובתחומים אחרי אני חווה את הפגיעות, החרדה והתלות בדמויות האב והאם שאני מצפה עדיין מהעולם. לא מרדתי אף פעם".

להתחיל לנגן ולשיר בגיל 37, זה לא היה סוג של מרד?

"לא בהם. הם קיבלו כל מה שעשיתי ורציתי וכל אדם וחבר שהבאתי. במהותם הם אוהבי אדם ואני חושבת שהם העבירו לי את זה. התחתנתי עם ערבי וזה בכלל לא היה אישיו. טוב, הוא היה חצי אמריקאי וחצי ערבי-לבנוני-קתולי".

היא למדה בליד-ה (התיכון שליד האוניברסיטה העברית), ועם שחרורה מיחידת הווידאו של צה"ל נרשמה ללימודי קולנוע באוניברסיטת ניו יורק. "קיבלתי מלגה, במחזור לפני למדו ג'ים ג'רמוש וספייק לי, הריח שלהם עוד נשאר במסדרונות. ביום הראשון ללימודים הכרתי את ג'ו (ג'וזף פול ארדי), שהיה צעיר ממני בשנה ולמד איתי. זו היתה תקופת מלחמת לבנון, אבל היותו חצי לבנוני כלל לא עלה על דעתי. הייתי גם חברה של הסבתא הלבנונית שלו, הדברים האלה אף פעם לא הטרידו אותי. הוא היה בחור יפה תואר, והתאהבתי בו. בגיל 25 ילדתי, ואחרי זה התחתנו. היינו יחד 11 שנה".

החזרה שלה לירושלים (אחרי שקטעה את רצף שמונת הדורות הירושלמיים בכך שילדה את אדם ג'יימס בניו יורק) היתה אגבית, לא מתוכננת וגם סימנה את תחילת הקץ של נישואיה. "לא עזבתי מעולם את ניו יורק", היא אומרת, "ב-91', אחרי שאדם כבר נולד, אבא שלו נסע לצלם סרט באיסלנד, אז אמרתי 'טוב, אבוא לחופשה'. מאז אני פה. מעט הרכוש שהיה לי נשאר בניו יורק".

הזוגיות הלכה והתפוררה באותה תקופה, המרחק הגיאוגרפי הרחיק גם בין הלבבות. "ואני פתאום עם ילד, דברים השתנו. ג'ו ואני גדלנו בנפרד, וב-95' החלטנו להתגרש. הייתי מאוד עצובה, זו היתה פרידה מדבר טוב. אבל זה כל כך רחוק, אני לא מרגישה זיק כאב".

גם אחרי הגירושין לא גמרה אומר להשתקע בירושלים, אבל ככה יצא. "אדם כבר הלך כאן לבית ספר, ורציתי לספק לו יציבות. אולי אוטוטו אחזור לניו יורק. אני לא עושה שום דבר בכיוון, אבל אם תהיה הזדמנות, בוודאי שאשקול ברצינות".

איזו הזדמנות? זה לא שדיויד גפן יתקשר אלייך מחר.

"למה לא? ואם לא הוא, אולי מישהו אחר".

כיף לך שאת אופטימית כזו.

"לא יודעת אם אופטימית. אני רוצה עוד כל הזמן, אבל שמחה בחלקי".

ובכל זאת, את משדרת תחושה של גלות פנימית, גלות בבית.

"ההרגשה של גלות וזרות בארץ זכורה לי כבר כילדה. לא שהיו לי סיבות לכך, אבל עובדה ששמעתי מרווין גיי כשאחרים שרו סביב מדורות עם ג'וינטים, והיתה לי משיכה לסדרות האמריקאיות של שנות ה-70 כמו 'סטארסקי והאץ'' ו'משפחת בריידי', ולא חיבבתי טיולים שנתיים ולמדתי בכיתת דוברי אנגלית, והיו לי סוג של נימוס וביישנות ועדינות, תמיד חשבו שאני מחו"ל".

בשבע השנים האחרונות היא בזוגיות עם קיבוצניק חתיך בן 33. הוא גר בצפון, היא בירושלים, "לפעמים אנחנו נפגשים יומיומית, בתקופה האחרונה פעם בשבוע. אני לא חושבת שיש דרך אחת למיצוי יחסים וחברויות, ואני חושבת שהמרחבים המופרדים זה מה שמתאים לנו כעת. זה קשור לאישיותי, ובמקרה גם לאישיותו של בן זוגי".

הם הכירו בהופעה. "פתאום הזדקר אדם יפה בקהל והרעיש בדרכו לשירותים. חשבתי שהוא הולך הביתה ואמרתי 'היי, העלם היפה הזה עוזב?' הוא הובך והרעיש עוד יותר עם הכיסאות סביבו. אחרי ההופעה, אני ואחד מחברי ההומואים הזמנו אותו ואת הידידה שאיתה בא להצטרף אלינו לשתות. הייתי שיכורה ואני לא זוכרת, אבל החלפנו מיילים, לא חשבנו שנתמיד זה בזו".

את מבוגרת ממנו ב-16 שנה, זה לא שגרתי.

"היתה תקופה שזה דובר בי הרבה, היין וחיבתי לאנשים יפים וצעירים. מבחינתי זה היה סוג של התרסה נגד התביעה על נשים בעולם להישאר צעירות ויפות. היום זה באמת לא אישיו. שנינו מודעים לכך, אבל זה לא מעסיק אותנו".

היא לא חוגגת ימי הולדת, "אנחנו לא היסטריים סביב טקסים ופולחנים". אבל הגיל, ובעיקר ההזדקנות, מטרידים אותה מאוד. "לא טוב היות האדם מבוגר בתרבותנו, בייחוד בתעשיית הרוקנרול", היא אומרת, "וזה מופנם גם אצלי. אני לא חווה את עצמי כ'מזדקנת', אבל אני חווה את הכאב ואת חרדות הגיל, שהן חברתיות בעיקר - הדרת נשים שעברו את גיל 23 מהשתתפות פעילה בחברה ומתגמול שמתאים לכשרונן. מדונה וקיילי הן היוצא מהכלל שמעיד על הכלל".

מה את הכי לא אוהבת בעצמך?

"את הצורך לשאת חן. את הביישנות החונקת, ברגעים שאני צריכה למכור את מרכולתי. והייתי שמחה להיראות 30 שנה צעירה יותר. בגילי, הבעייתיות הגדולה ביותר היא אובדן היופי".

פולניות מושכלת

חודש אחרי הסינגל החדש, שאדם ג'יימס הפיק, הילד שיחרר לרדיו את סינגל הביכורים שלו, שבו אמו שרה. "הזהירו אותי שזה יבלבל את התקשורת, שצריך לבחור אם להוציא את שלי איתו או את שלו איתי". היא לא שעתה לעצות: "בעבר כבר עשיתי את כל מה שאמרו לי לא לעשות ופרחתי. אנחנו פשוט שני אנשים מאותה בריכת גנים שמוציאים שני סינגלים במקביל".

למה שלא תאחדו חומרים ותקליטו כצמד אם ממילא אתם עובדים יחד?

"אם אתה מתכוון למשהו כמו הדודאים, אז לא. אנחנו שונים. לו יש את עולמו וטעמו וראיית העולם האסתטית שלו, שלא תמיד משיקה לשלי. יש בינינו משהו יפה והרבה תחלופות, אבל הוא גם יודע להפריד את עצמו. כשהתמצתה העבודה על האלבום שלו, אמרתי לו שיוציא. אני לוקחת אחריות אמהית ונותנת לו טיפל'ה ספייס, עד שיצא הסינגל שלי, אבל גם לסבלנות שלי יש גבול".

מה יקרה אם הוא יצליח הרבה יותר ממך?

"אני אשמח מאוד, מאחלת לו".

הסימביוזה ביניהם הדוקה. לוין לא מפסיקה להשוויץ בג'וניור ("תראה את הציורים האלה, איזה יכולת הפשטה של ילד בן שלוש!"), ולא מוכנה לחשוב בכלל על היום שבו הגוזל יעזוב את הקן. "הוא לא! אני מדחיקה את האפשרות. אני לא מחזיקה אותו בכוח, וגם לא רואה משהו רע בלהישאר צמוד לסינר של אמא. גידלתי אותו כאם יחידה, והוא היה חברי הטוב מאז ומעולם, מבטן", היא מסבירה את עוצמת החיבור בקשר. "לא התנהגתי אליו בהתיילדות ולא עשיתי לו קולות של אווזים ולא הקראתי לו ספרים שלא נהניתי לקרוא בעצמי. מגיל אפס הקראתי לו דוסטויבסקי לפני השינה. הוא נעשה קראן כפייתי והיום הוא מצטיין דיקן וקורא קיקרו וחמישה ספרים בו-זמנית. לא הסתרתי ממנו דברים, לא חששתי להיחשף, לחלוק איתו חוויות ורגשות, לא הצבתי לו מותר ואסור, לקחתי אותו לסרטים שהוגבלו לגילו".

בקיצור, לא לגמרי תיפקדת כאמא?

"אני אמא טובה. בחומר לא היה לי הרבה לתת, אבל הוא קיבל חום ואהבה. הייתי קשובה ומעורבת, לצדו בכל דבר שרצה. אני אוהבת אותו אינסופית והוא יודע את זה. למרות שאדם הוא המבוגר האחראי בינינו, אני יודעת להתעשת בעת הצורך, ולאזן בין היותי פרטנר אמנותי, שותפה וחברה, להיותי אמא שלו. לפעמים הגבולות עדינים וחשופים ומועדים לפורענות, אבל זה חלק מהעונג".

להבדיל מהפריחה המאוחרת שלה, לוין מספרת שאדם גילה התעניינות במוזיקה כבר מילדות. "אני זוכרת שאיזה יום, כששמעתי בסלון את האנפלאגד של נירוונה, הוא יצא מהחדר שלו בפיג'מה, עם המשולש. ילד קטן, מתוקי, בא לנגן. היו לו גם סקסופון מפלסטיק וקסטנייטות. הוא אמנם לא למד לנגן בפסנתר, אבל הוא פסנתרן טוב ממני, מנגן באך ומוצרט בלי תווים, כותב ומאלתר. הפסנתר תמיד היה בבית והוא היה עליו, שיחק ושיחק ולמד לנגן משמיעה. הוא גם למד שנה סקסופון".

שיתוף הפעולה המוזיקלי ביניהם החל כבר לפני כמה שנים. ארדי הצעיר הפיק מקצת מהשירים באלבום העברי של אמו, וגם תרם לו אפילוג קצרצר שכתב וניגן. כדי להימנע מחיכוכי טריטוריה, המחשב שעליו מקליטה הדרה נמצא בסלון הדירה, לצד קלידים ומיקרופון, וזה של אדם בבית הסבתא רבקה. אבל את עיקר זמנו הוא ממילא מבלה כעת באוניברסיטה העברית, כתלמיד בחוג להיסטוריה. מהצבא שוחרר, והתנדב לשנתיים בשירות לאומי.

רצית שהוא לא יתגייס?

"רציתי שהוא יתרום את חלקו בצורה לא מיליטרית. ודאגתי לנפשו, הוא רגיש. לכולנו יש מורכבויות מדהימות שהיו חומרי גלם ליצירות מופלאות ולהסתכלות יפה על העולם".

הילדות שלו היתה קשה או קלה משלך?

"קשה. הוא מתמודד עם יותר מורכבויות, שנובעות מאישיותי, מאורח חיי, מהעידן שהשתנה. הוא מתמודד עם מצבי הרוח שלי ועם העניין שחלקתי איתו כל מה שחוויתי ושאני דואגת לו בצורה פולנית ומופרזת. אבל זו פולניות מושכלת. בטיולים שנתיים למשל יש לדעתי דברים מסוכנים פיזית: יוצאים נערים עם מעט מלווים ותחושה ישראלית של 'יהיה בסדר'. זה נראה לי לא בטוח. אם למלווים יש נשק, זה כנראה מסוכן ואני לא רוצה שהוא ייצא למקומות מסוכנים. אז נתתי לו לצאת רק אם אני מלווה או אם אני יודעת בדיוק מה המסלול. כשאמרו לי שאני עשויה לפגוע בנפשו של הילד אמרתי שקודם כל צריך לשמור על גופו. אני לא אסמוך על סטטיסטיקות כשמדובר בחיי בני".

הוא היה נבוך מהפראנויה הזו?

"לא, זה מה שהוא הכיר מגיל אפס".

כוכב אחד לבד

"אני לוזר. אני בן 50. אני הומו. אין לי גרוש על התחת. ואם לא די בכך, אני גם פסנתרן, וגם ירושלמי. 50 זה לא גיל טוב לרוק-אנד-רול, גם פסנתר (בניגוד לגיטרה, למשל), וירושלים לא טובה, לא לרוק-אנד-רול ולא להומואים... על שלושה דברים עומד העולם: על סקס, כסף וגלגלצ, ועל פי אמות מידה אלה, ובהתחשב בנתוני הפתיחה שהצגתי בפניכם, אני טוטאל לוזר" (מתוך "ליקוי מאורות", רומן שלא פורסם מאת הדרה לוין-ארדי, 2006)

נמרצות הקריירה שלה היא גם עניין של אופי. השפע והגודש מציפים אותה בכל תחום. כל הגיג, שרעף, מפגש, מכר, פלירטוט, סקס, הוא פוטנציאל לשיר, ואם לא לשיר אז לפוסט בבלוג, או לציוץ בטוויטר, או לסטטוס בפייסבוק, שבהם היא מתמללת ומנציחה את חייה. "זו לא אובססיה, זה צורך להתבטא", היא מסבירה.

לפני כמה שנים הוזמנה לתעד את עצמה גם בווידאו, כאודישן לעונה הראשונה של "מחוברות". "דורון צברי אמר שרואים שאני רוצה להיפתח, אבל לא מצליחה. בכל זאת גדלתי בבית צנוע, חצי פולני חצי רוסי, לא בדור המחוברות", היא אומרת. צברי עצמו הוסיף השבוע: "הוקסמתי מהטוטליות שלה, אבל זה היה מזמן, אני כבר לא זוכר".

באחרונה חזרה לוין לצייר, אחרי הפסקה ארוכה, כדי לנסות לממן באמצעות מכירת ציורים את הקלטותיה העתידיות. היא הציגה את עבודותיה בתערוכה בבר / מסעדה "ג'וז ולוז" בתל אביב ולדבריה "יש לזה קניינים". ציוריה הישנים, וגם כמה שצייר אדם בילדותו, מעטרים את קירות הסלון הביתי, משקיפים על מאות דיסקים שמסודרים בערימות ("היום זה רק אבק, אבל אין לי לב להיפטר מהם").

ב-1995 פירסמה ספר שירה בהוצאת תמוז ("פאפאיה זום: רומיאו ומרס היפה במסעם הגורלי אל עידן האםטיוי"), ולפני כמה שנים חיברה רומן, "ליקוי מאורות", שנכתב כיומן של מוזיקאי מזדקן וכושל, ועוסק בין השאר ביחסיו עם בן זוגו הצעיר והחתיך. הספר נדחה על ידי ההוצאות הגדולות, ונגנז לעת עתה.

"הדמות הראשית אינה אני והחיים שקורים שם אינם שלי", מסייגת לוין, "אבל ודאי שכל הדמויות מבוססות על חלקים באישיותי ועל אירועים שקרו לי. מבחינתי, הרומן הוא עוד דרך להסתכל על החיים. זו היתה הבלחה אינטנסיבית של כמה חודשים, שישבתי יוקדת וכתבתי כל יום".

"זה היה כתב יד עם בחירה לא שגרתית בדמות הגיבור", נזכרת נועה מנהיים, ראש מחלקת ספרות המקור בכנרת זמורה ביתן, "היה בינינו דיאלוג חיובי, אבל על שיקולי הדחייה של ההוצאה אני מעדיפה לא להרחיב". "יש לה פוטנציאל להפוך לסופרת קאלט", אומרת תרזה בירון, עורכת "הספריה לעם" של עם עובד, שקראה גם היא את כתב היד, "אבל אולי זה מתאים להוצאה יותר אוונגרדיסטית".

למה במוזיקה העצמאות נוחה לך, אבל את הספר רצית להוציא בהוצאה גדולה?

"אם הייתי בת למיליונרים אולי הייתי מממנת הוצאה עצמאית. במוזיקה, אני המוזיקאית אבל גם השליח, המנהל, הדוור, המזכירה וזו שמרגיעה את עצמי כשאני עצובה. נדרשים כוחות כדי להיכנס לתחום אחר, שחדש לי, שאני עוד בודקת בו את מקומי. כרגע אני צריכה להחליט איפה להשקיע, ומעדיפה במוזיקה".

יש לך פחד מטרחנות, לצאת פאתטית? שמרוב עבודות ושירים ופרסומים אנשים ישאלו את עצמם, "מה רוצה מאיתנו זאתי?"

"למה שאחשוש מטרחנות ולא מגאונות? למה זה רע לייצר הרבה? זה רע לא לייצר. אני יודעת שיש אנשים ששואלים, 'איך היא מעזה, כוכב אחד לבד'. אבל אני לא יכולה לחיות לפי המלעיזים".*

 

doron.halutz@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות