נביא זעם יהודי על ההדסון

פיטר ביינרט הוא דוברו החדש של השמאל היהודי האמריקאי. בנוף המשמים של עסקנים חסרי כריזמה, כנותו וישירותו של ביינרט יצרו לו מעמד של סופרסטאר. בראיון הוא מסביר מדוע ניסה במשך זמן רב להתחמק מכתיבת ספרו החדש, "משבר הציונות"

ראש הממשלה בנימין נתניהו סולד מנשיא ארצות הברית ברק אובמה, לא בגלל שהאחרון דמוקרט, לא בגלל שהוא ליברל, לא בגלל שהוא שחור, חס וחלילה, ואפילו לא בגלל ששמו האמצעי חוסיין. נתניהו לא סובל את אובמה משום שהוא מזכיר לו יהודים, ולא סתם יהודים, אלא יהודים שמאלנים, מהסוג שנתניהו מתעב במיוחד, מהסוג ש"שכחו מה זה להיות יהודים", כפי שאמר פעם לרב יצחק כדורי.

קשה לדעת אם ההבחנה הזאת נכונה, אבל קשה גם לערער על מקוריותה. היא באה מבית היוצר הפורה של הסופר והעיתונאי פיטר ביינרט, אולי הצעיר הבולט ביותר היום בעולם היהודי האמריקאי, שספרו החדש "משבר הציונות" יוצא לאור עכשיו בניו יורק. הספר מעורר ויכוח סוער בקהילה היהודית בארצות הברית, לא פחות משחולל המאמר שפרסם ביינרט במאי 2010 על "כישלון הממסד היהודי באמריקה". המאמר ההוא, אולי המשמעותי ביותר בהוויה היהודית האמריקאית בעשור האחרון, הפך את ביינרט למייצגה הבולט ביותר של השמאלנות היהודית הליברלית בארצות הברית, לכוכב עליון בנוף הציבורי והאינטלקטואלי בניו יורק ולמבקר החריף ביותר של ממשלת ישראל, ובעיקר של העומד בראשה.

"מה שתפס אותי בכתיבה של נתניהו, ובכתיבת אביו בן-ציון, ובמסורת הרוויזיוניסטית כולה", אומר ביינרט בראיון המתקיים במשרדו בבית הספר לעיתונאות של האוניברסיטה העירונית של ניו יורק, "הוא האמונה שבמשך מאות שנות גלות היהודים פיתחו את הרעיון ה'הזוי' שהם צריכים להיות מוסריים יותר מעמים אחרים. נתניהו ואביו, כמו זאב ז'בוטינסקי לפניהם, משוכנעים שחייבים להיפטר מהאשליה המסוכנת הזאת, כי העולם הוא מקום מלא זדון והיהודים צריכים להתנהג בו בדיוק כמו כל האחרים.

פיטר ביינרט. ביקורת על ישראל, אפילו ביקורת מטומטמת על ישראל, אינה אנטישמיותדן קינן

"נתניהו מכיר היטב את אמריקה, וכשהוא מסתכל על אובמה הוא מזהה היטב את האתוס היהודי שממנו הנשיא יונק. הדבר הזה מרחיק אותו מאובמה, וגם מפחיד אותו. הוא חושב שאובמה נאיבי, שהוא אינו מבין את החיים האמיתיים במקום מסוכן כמו המזרח התיכון, ושאת התמימות הקטלנית הזאת ירש הנשיא מהסביבה היהודית הליברלית שטיפחה אותו עוד מראשית הקריירה הפוליטית שלו בשיקגו".

בהתמודדות בין אובמה לנתניהו, ברור לאיזה צד נתונה אהדתו של ביינרט. את אובמה הוא מתאר בספרו כ"נשיא היהודי הראשון" המגלם - כפי שאכן חושד נתניהו - את היהדות הנאורה ואת הערכים היהודיים הליברליים הנעלים שביינרט כה מזדהה עימם ושעליהם, כך לטענתו, ביקש בנימין זאב הרצל להשתית את מדינת היהודים. זו היהדות שאובמה ספג כשגר בשכונה יהודית בשיקגו לאחר שסיים את לימודיו בהרווארד, כשהוקף בפעילים יהודים שהיו שותפים לאקטיביזם הקהילתי שלו בגטו השחור בעיר וכשמומן על ידי תורמים יהודים שראו את הפוטנציאל הגלום בצעיר השחור והמבריק. זו יהדות באספקלריה אמריקאית, יהדות של "תיקון עולם", יהדות שהתייצבה לצד השחורים במאבקם לשוויון זכויות, שעמדה בראש מחנה המתנגדים למלחמת וייטנאם, שתמכה מימים ימימה בפתרון של שתי מדינות לשני עמים; יהדות, אם תרצו, של מגילת העצמאות ושל הקרן החדשה לישראל ושל דאגה לזכויות הפלסטינים. זו היהדות שביינרט, "בכוחו הדל" אבל בעזרת כישרון, רהיטות ולא מעט יוהרה, מבקש עתה להציל.

עוצמה בלי אחריות

נתניהו, מבחינת ביינרט, הוא הסטרא אחרא, אב כל חטאת, התגלמות כל מה ששנוא עליו, לא רק בישראל ובעולם היהודי, אלא בפוליטיקה האמריקאית עצמה. בכל 270 דפי ספרו, במשך עשרות שעות נאומיו ובכל ראיונותיו לתקשורת, ביינרט אינו מוצא ולו מילה טובה אחת לומר על נתניהו, וגם לא על אביו, בן-ציון, שבכתביו מוצא ביינרט אלמנטים גזעניים רבים. בראייתו, התפוח נפל קרוב מאוד לעץ.

"השחצנות של ראש הממשלה נתניהו וההסתגרות האינטלקטואלית שלו מזכירים לי את הצד הגרוע של הפוליטיקה האמריקאית בתקופת הנשיא בוש", הוא אומר. "הרעיון שמכיוון שהוא קרא קצת על שנות ה-30 וה-40 איש מלבדו אינו מבין אנלוגיות היסטוריות הוא יומרנות אינטלקטואלית ילדותית. יש בה משהו שהיה מאפיין את (סגן הנשיא אז) דיק צ'ייני, וזה מוציא אותי מן הדעת.

"מנהיגים נבונים", הוא מוסיף, "יודעים שיש צורך במספר רב של אנלוגיות היסטוריות, ושאף אחת מהן אינה משקפת במדויק את המצב הקיים. האנלוגיות החד-ממדיות של נתניהו, לעומת זאת, הן הדרך הבטוחה לקבלת החלטות לא נכונות".

אז כפי שאובמה הוא יהודי שמאלני בעיני נתניהו, כך נתניהו הוא רפובליקאי ימני בעיני יהודי שמאלני כמוך, והעובדה שיש בנתניהו כל כך הרבה "אמריקאיות" מוציאה אותך מהכלים עוד יותר.

"זה נכון. הסיבה שרבים כל כך במפלגה הדמוקרטית מגיבים כלפי נתניהו מהבטן היא שהם רואים בו את 'הסנטור הרפובליקאי מניו יורק'. הוא שיחק כל כך הרבה במגרש הפוליטי של הרפובליקאים, שאין כל פלא שהדמוקרטים אינם בוטחים בו".

היה זה נתניהו, בסיוע ישיר של הלובי היהודי, שקיפל את הנשיא אובמה וגרם לו להפסיק את מאמצי השלום שלו, דבר העלול להסתיים ב"טרגדיה היסטורית", פוסק ביינרט. היה זה נתניהו, שסייע לגייס לצדה של ישראל את הנוצרים האוונגליסטים, דבר המהווה "אסון מוחלט" לדידו. "מה הם אוהבים בישראל?" הוא שואל. "הם אוהבים את ישראל כי זו 'תוקעת' את המוסלמים, שעימם הם נמצאים, בעיני עצמם, במלחמה מתמדת. והם אוהבים את נתניהו, כי הוא מסיר מהיהודים, כאמור, את יתרונם המוסרי, דבר התואם לחלוטין את השקפת עולמם התיאולוגית של האוונגליסטים. זו הישראל שלהם, אך זו אינה הישראל שלי".

והיה זה נתניהו, עוד מימיו כציר ישראל בוושינגטון וכשגריר ישראל באו"ם בשנות ה-80, שמילא תפקיד מפתח בהפיכת הארגונים הגדולים של הממסד היהודי האמריקאי - אייפא"ק, ועידת הנשיאים, הליגה נגד השמצה ודומיהם - למעוזים פרו-רפובליקאיים המתייצבים אוטומטית מאחורי המדיניות הימנית של הממשלה בישראל, מדכאים כל ביקורת נגד מדיניות ישראל בשטחים ודוחקים לשוליים צעירים יהודים ליברלים שאינם מוצאים את מקומם בקהילה ומתרחקים, בסופו של דבר, מישראל עצמה.

ביינרט )משמאל ( והעיתונאי דייוויד ברוקס מ"ניו יורק טיימס" בתוכנית הטלוויזיה של רשת אן־בי־סי "פגוש את העיתונות", 2008 גטי אימג'ס

אז מה הבעיה עם אייפא"ק?

"אני אוהב את אייפא"ק, ופעם גם הייתי מרצה בשבילם. אני מתפעל מהישגיהם. אני אוהב את האנשים שם. הם כמו הדודים שלי. והאמת היא שרוב תומכי אייפא"ק ברחבי אמריקה אינם אנשים אידיאולוגיים, הם פשוט רוצים להיות מחוברים לקהילה. אבל מה שמטריד אותי באייפא"ק זו הפנטזיה הזאת של עוצמה ללא אחריות. כל האתוס של אייפא"ק כרוך בתחושת העוצמה. אתה רופא שיניים בקליבלנד, אביך היה בעל מכולת בברונקס, סבך היה רוכל בריגה, הדודים והדודות שלך נרצחו בשואה. לאיש לא היה אכפת ממך; עכשיו אתה בא לאייפא"ק, וכל הפוליטיקאים אומרים לך כמה אתה גדול ומספרים לך את כל מה שאתה רוצה לשמוע. בעבור נוצרים לבנים אולי החוויה היתה פחות משמעותית, אבל בשביל יהודים, במיוחד מבוגרים יותר, היא חזקה במיוחד: הנה אתה משתמש בעוצמה כדי להציל את העם היהודי בדרך שהוריך וסביך לא יכלו בשנות ה-40.

"זהו נרטיב שכולו עוצמה והישרדות, ולא עוצמה ואחריות מוסרית. זו הנקודה המרכזית שלי בספר: שבמסורת היהודית יש מסר על האחריות הגדולה המוטלת על מי שמחזיק בידיו את העוצמה ואת השררה, על הסכנות של ניצול לרעה של העוצמה הזאת. ובדיון על ישראל, אין לכך כל זכר".

מחוץ לאוהל היהודי

זו היתה התזה הבסיסית של ביינרט במאמר על הממסד היהודי האמריקאי שפירסם לפני כמעט שנתיים בכתב העת היוקרתי "ניו יורק רוויו אוף בוקס". במסה בת 5,000 מילה, שהכתה בהלם יהודים רבים משני צדי המתרס הפוליטי, פירט ביינרט את הפער המתרחב והולך בין הציונות העכשווית בישראל לבין המסורת הליברלית של יהודי אמריקה. "פחות ופחות יהודים אמריקאים ליברלים הם ציונים; פחות ופחות יהודים אמריקאים ציונים הם ליברלים", הוא כתב. היהדות באמריקה אינה מסוגלת להזדהות עם ישראל של נתניהו ושל שלטון הימין, הנודדת בעקביות אל פתרון של מדינה אחת ואפרטהייד, ציין. והממסד היהודי האמריקאי המאובן מועל בתפקידו כשהוא מיישר קו עם ההנהגה הישראלית ומתרחק מצאן מרעיתו בארצות הברית.

"במשך כמה עשורים", כתב אז ביינרט, "הממסד היהודי ביקש מיהודים אמריקאים להשליך הצדה את הליברליות שלהם בפתח דלתה של הציונות, אך לתדהמתם הם מגלים שיהודים צעירים רבים משליכים הצדה דווקא את הציונות שלהם. הצלת הציונות הליברלית באמריקה היא האתגר הגדול של יהדות אמריקה בת זמננו, כדי שזאת תוכל להציל גם את הציונות הליברלית בישראל".

ביינרט העלה על הכתב, בכשרונו כי רב, את מה שיהודים רבים חשבו, אך לא העזו לומר. מאמרו נגע בעצבים חשופים ורגישים, התפשט כמו אש בשדה קוצים והפך לשיחת היום בקהילה היהודית באמריקה. ביינרט הביא לביטוי את הסתירה המעיקה והגוברת בין הערכים הליברליים של ממשל אובמה, שבהם רוב היהודים תמכו בהתלהבות, לבין הערכים השמרניים והנציים שאיפיינו לפתע את ישראל אחרי הבחירות של תחילת 2009 ושיוצגו על ידי נתניהו, אביגדור ליברמן, ש"ס, "תג מחיר" ו"אם תרצו". יהודים תומכי ג'יי סטריט וכל מה שהארגון הזה מייצג חשו שהממסד היהודי עומד להשליכם אל מחוץ ל"אוהל היהודי" הקולקטיבי; לפתע הופיע ביינרט במקום הנכון ובזמן הנכון כדי לטעון את טענותיהם.

השמאל היהודי האמריקאי, העירוני, הליברלי, האינטלקטואלי, מצא את קולו. ביינרט, משכיל, צעיר, רהוט וגם נאה, לוהק בקלות לתפקיד הגורו ונביא הזעם. בעצרת הכללית של הפדרציות היהודיות שנערכה בסוף השנה שעברה בדנוור ראיתי צעירות יהודיות נוהרות בהתרגשות אל האולם שבו הופיע ומקשיבות בלחיים סמוקות לדבריו הרהוטים, בין אם הסכימו עימם ובין אם לאו. בנוף המשמים של עסקנים יהודים, שהכריזמה שלהם באמריקה אינה גדולה מהמקובל בעסקונה המפלגתית בישראל, כנותו וישירותו של ביינרט יצרו לו מעמד של סופרסטאר; חנון, אולי, במונחים שלנו, אבל תפור על מידותיהם של יהודים אמריקאים עירוניים ומשכילים. השבוע פרסם עוד מאמר מעורר מחלוקת ב"ניו יורק טיימס", הפעם בזכות הטלת חרם על ההתנחלויות; תוכנו של המאמר תאם לחלוטין את מעמדו החדש.

שמו של ביינרט היה מוכר בחוגים עיתונאיים ואינטלקטואליים באמריקה עוד לפני שפירסם את מאמרו. הוא נולד בקיימברידג', מסצ'וסטס, לזוג מהגרים מדרום אפריקה שהשתלבו בקהילה האקדמית האליטיסטית של MIT והרווארד. הוא היה ילד פלא, וונדרקינד על פי כל קנה מידה, בעל תואר בהיסטוריה ובמדעי המדינה מאוניברסיטת ייל וביחסים בינלאומיים מאוניברסיטת אוקספורד. בגיל 27 כבר מונה לעורכו הראשי של אחד השבועונים הפוליטיים החשובים והמשפיעים באמריקה, ה"ניו ריפבליק", ומאחוריו גם שני ספרים על מדיניות החוץ האמריקאית, שזכו לחשיפה רבה אך לביקורות מעורבות.

בספרו הראשון, שפורסם ב-2006, "המלחמה הטובה: מדוע ליברלים - ורק ליברלים - יכולים לנצח במלחמה בטרור ולהפוך את אמריקה שוב לגדולה", פירט ביינרט את משנתו הנצית-מוסרית של התיאולוג הנוצרי ריינהולד ניבור, שהוכר כעבור כמה שנים כמקור ההשראה העיקרי למדיניות החוץ של הנשיא אובמה (ניבור, שמת ב-1971, תמך בהצטרפותה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, בפיתוח נשק גרעיני ובמאבק נגד הקומוניזם, ופיתח את הרעיון של "מלחמה צודקת"; עם זאת, הוא התנגד למעורבותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם).

בספרו השני, מ-2010, "סינדרום איקרוס - היסטוריה של היבריס אמריקאי", קבע ביינרט כי עודף ביטחון עצמי של ארצות הברית אחראי למרבית צרותיה במדיניות החוץ. הספר, כתב אחד ממבקריו, משמש גם "היסטוריה של ההיבריס של ביינרט עצמו", וזאת בשל העובדה שביינרט נחשב בתחילת העשור הקודם לאחד הדוברים המובהקים של הקו הנצי באגף הליברלי של הפוליטיקה האמריקאית, ואף תמך תחילה בהתלהבות במלחמתו של הנשיא בוש בעיראק.

אבל ביינרט התפכח ובשנת 2006 כבר היה לאחד ממבקריה המרכזיים של המלחמה; ניסיונו להתנער מה"כתם" בעברו, בלהט השמור למי שחזר בתשובה, הוא אחד מהמניעים הנסתרים שיריביו מייחסים לו בניסיון לקעקע את קריאת התיגר שלו על הסטטוס קוו בקהילה היהודית המאורגנת. ועם הביקורת הזאת הוא יצטרך להתמודד, וביתר שאת, עם פרסום ספרו "משבר הציונות", המוצא לאור על ידי בית ההוצאה לאור של ה"ניו יורק טיימס".

הנשיא אובמה וראש הממשלה נתניהו, החודש. ביינרט בטוח שלפחות 70 אחוז מהיהודים יצביעו בעד אובמה בבחירות הבאותעמוס בן גרשום / לע"מ

הספר כולל תיאור מפורט ומאוד לא מחמיא של יחסיו הבעייתיים של נתניהו עם אובמה בשנתיים שחלפו, כפי שסיפרו לביינרט מקורות יודעי-דבר בממשל, שניכר שאינם נמנים עם חסידיו של ראש הממשלה. הוא מנסח כתב אישום חריף ותקיף נגד מדיניותה של ישראל בשטחים. הוא מספק הבחנות חדות ולעתים חדשניות על ההתרחקות המתמדת בין ישראל לבין ערכיה הליברליים, וכפועל יוצא מכך, מקבוצה מרכזית בדעת הקהל היהודית באמריקה. הוא מבכה את טיפוח תחושת ה"קורבניות" היהודית, בעיקר על ידי נתניהו ודומיו, הפוטרת את ישראל ואת תומכיה היהודים מהצורך להתמודד עם מעשיהם.

אכזבה מאובמה

"משבר הציונות", אפשר לומר, הוא בבחינת הספר האדום הקטן של הליברל היהודי האמריקאי, המניפסט של השמאלן המאוכזב, שמקצת מממצאיו תקפים בארץ, כמובן, לא פחות משהם רלוונטיים בחו"ל. במובנים רבים, זו אנציקלופדיה של כל מאמרי הדעה אוהדי השמאל ומבקרי הימין שנכתבו ושייכתבו בעיתונות היהודית והישראלית בתקופה האחרונה ובמשך שנים לבוא. "אקבל זאת כמחמאה", הגיב ביינרט על התיאור הזה.

הספר יבסס את מעמדו של ביינרט כמבקרם החריף ביותר של הממסד היהודי באמריקה ושל תומכיו. אלה טוענים נגדו שהסקרים והממצאים בשטח אינם תואמים את הבחנותיו על נטישה של צעירים יהודים את ישראל, מעבר לנטישה הנובעת מהתבוללות ומנישואי תערובת. הם מאשימים אותו שהוא מהווה בעצמו סימפטום לאובדן הדרך של הליברליזם האמריקאי ושל הפיכתו למעוז של אנטי-ישראליות ושל אנטי-ציונות. הם טוענים, כצפוי, שמי שאינו חי בישראל ואינו שולח את ילדיו לצבא אינו רשאי להטיח בה ביקורת, שהוא מזלזל בבחירתם הדמוקרטית של אזרחי ישראל ושהוא מספק תחמושת ליריביה הגדולים ולאויביה המרים של ישראל. "ביינרט סובל מאותן הבעיות שאותן חווינו עם ממשל אובמה", אמר אייב פוקסמן, יושב ראש הליגה נגד השמצה ואחד המבוקרים המרכזיים של ביינרט, "הוא מתעלם ממה שעבר על הישראלים בעשור האחרון ולכן אינו מפרש נכון את מה שהישראלים חושבים היום".

ואכן, גם אם אינך נמנה באופן אוטומטי עם מקטרגיו של ביינרט, קשה שלא לתהות על אלמנטים החסרים בספרו, שחסרונם מחליש מאוד את טיעוניו. אף שכבר למחרת כתיבת מאמרו במאי 2010 נטען כלפי ביינרט, כפי שאומר פוקסמן, שאינו מייחס חשיבות מספקת לטראומה שעברה על רוב הישראלים בעשור האחרון, בעיקר בתקופת פיגועי ההתאבדות באינתיפאדה השנייה, לא נראה שהדבר שינה את גישתו גם כאשר הגיע לכתיבת ספרו.

עושה רושם שאינך מסוגל לחוש את הכאב.

"אני מצטער אם זה לא בא לידי ביטוי, ואם זה כך הרי שזה כישלון של הספר. לא חייתי את זה, אך אני מבין את זה לחלוטין, את האקראיות של הטרור, את התחושה שכל הארץ הפכה לשדה קרב. וגם אין לי כל ספק שהאירועים הנוראים הללו דחפו את הפוליטיקה הישראלית לימין. אבל יש הבדל בין המציאות המתוארת לבין הטענה הנורמטיבית שהפרשנות שמעניק הימין הישראלי או הימין האמריקאי לאירועים הללו היא הנכונה והצודקת. לפיגועי התאומים היתה השפעה טראומטית אדירה על האמריקאים, ואיש אינו יכול להבין את מדיניות החוץ האמריקאית בעשור האחרון מבלי להתייחס לטראומה הזאת. אבל זה לא אומר שתגובת המנהיגים האמריקאים או דעת הקהל האמריקאית ל-9/11 היתה בהכרח נכונה או נבונה".

אבל נראה שאתה רק משלם מס שפתיים לסרבנות ולטרור של הפלסטינים, חמאס או איראן, למרות שתוקפנותם וסירובם להשלים עם קיומה של ישראל מהווים 99% מההסבר לכך שדעת הקהל הישראלית הגיעה עד הלום. למעשה, יש רושם שאת רוב האחריות למצב שנוצר אתה מטיל על ישראל.

"אני לא חושב שזה נכון. אני חושב שהבעיה היא שאנשים כבר לא רגילים לשמוע נרטיב שבו האשם מוטל על שני הצדדים גם יחד, ואני אכן מאמין שהאשם מוטל על שני הצדדים גם יחד. הדבר היחיד החיובי שיש לי להגיד על חמאס, ארגון שאני מתעב, זה שיש בו הרבה סתירות וחוסר בהירות שצריך לשים אליהם לב".

מדוע שאנשים יתייחסו לסדקים במסך, כשהתמונה הכוללת כל כך חדה וברורה?

"תראה, גם במצע של הליכוד יש התנגדות למדינה פלסטינית..."

אתה משווה?

"רק במובן של התנגדות לפתרון של שתי מדינות לשני עמים".

אבל אתה גם לא מעניק את המשקל הראוי למשבר האיראני, למהפכות בעולם הערבי, למכלול שלם של אירועים שהשפיעו על דעת הקהל, גם בישראל וגם באמריקה.

"אולי. אבל אינני חושב שאף אחד מהאירועים אלה מצדיק פתרון של מדינה אחת. אני טוען שהאירועים הללו משמשים כולם אמתלה ומקור למניפולציות של אנשים שאין להם כל עניין בפתרון המבוסס על הפרמטרים של הנשיא ביל קלינטון. וכשאני מקשיב לנתניהו, או למנהיגים יהודים אמריקאים, אני מתרשם שאינם מכירים באקוטיות של המצב, באפשרות הסבירה שבקרוב מאוד נעמוד לפני מצב של 'מהנהר עד הירדן'. בקלות יכול להתרחש אירוע, אפילו בעוד שבוע מהיום, שבו אינתיפאדה פלסטינית או התפתחות דומה תשטוף הצדה את הרשות הפלסטינית. לפעמים נדמה שאנחנו כמו הרוד-ראנר מהסרטים המצוירים של לוני טונס, אתה יודע, שכבר רץ מעבר לצוק אבל עוד לא הביט למטה כדי להבין שהוא עומד ליפול לתהום. אני מתפלל שעוד לא ירדנו מהצוק הזה".

בספרך אתה מביע אכזבה מאובמה על כך שלא התמיד בניסיונו להשיג הסדר. אתה מתאר אותו כמי שהתקפל מול נתניהו והלובי היהודי.

"אני אכן מאוכזב מאובמה. אני מאוכזב מהצורה שטיפל בעניין ההתנחלויות ועוד יותר מאוכזב מאיך שהגיב בעימות שנוצר אחרי נאומו באייפא"ק בשנה שעברה על גבולות 67' עם תיקונים מוסכמים, ועכשיו אני מאוכזב מכך שעניין ההתנחלויות כבר לא עומד על הפרק ומכך שהוא מסכים לחיות בתוך מסגרת של 'איראן בלבד', שזה מה שביבי רצה מלכתחילה. אבל אני הרבה יותר מאוכזב מאיתנו, מהיהודים האמריקאים, כי אינך יכול לצפות שאובמה ידאג להישרדותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית יותר מאשר יהודי אמריקה. 'מה אתם מצפים?' הוא אמר, 'שאני אשכב על פסי הרכבת בעוד אתם נחושים להוביל את ישראל במסלול שיוביל לחורבנה כמדינה יהודית דמוקרטית?'"

אבל אולי אתה פשוט מאוכזב מכך שהקהילה שונה ממה שאתה חושב שהיא אמורה להיות?

"אני חושב שרוב היהודים באמריקה, כולל הממסד, מוטרדים מאוד מהנטיות האנטי-דמוקרטיות בישראל. ואני חושב שאילו היית עושה סקר הוגן המשווה בין התמיכה באג'נדה של אייפא"ק לתמיכה באג'נדה של ג'יי סטריט, היית מקבל תוצאה של 50-50 ואילו הסקר היה נערך בקרב אנשים מתחת לגיל 40, היית מוצא שהאג'נדה של ג'יי סטריט אפילו פופולרית יותר.

"העובדה היא ש-78 אחוז מהיהודים הצביעו בעד אובמה, למרות כל החששות של מנהיגים יהודים ממנו, ואני מוכן להתערב איתך שלפחות 70 אחוז מהיהודים יצביעו בעדו גם בבחירות הקרובות. הבעיה היא שמי שהכי פעיל בעניינים יהודיים אכן נוטה יותר ימינה, בדיוק, אגב, כפי שחברי הלובי הקובני באמריקה נוטים להיות יותר מיליטנטיים מהקובנים עצמם, או כפי שחברי הלובי של בעלי כלי הירייה יותר אגרסיביים מהקהל שאותו הם מייצגים. והבעיה עם היהודים מהשמאל באמריקה - בניגוד ליהודים ימניים, שהם אנשים של נושא אחד - זה שיש להם עוד כל מיני נושאים באג'נדה שלהם. 'ומה עם התחממות כדור הארץ?' הם שואלים, 'ומה עם א', ב' וג'? הם לא דחופים?' אבל אני לא בא מהכיוון האוניברסליסטי הזה, ואני אומר להם: זה עמכם, זה כבודכם, זה עתידו של העם היהודי, ואינכם יכולים לברוח מכך. למה שיקרה בישראל תהיה השפעה ישירה על חייכם ועל עתידכם ועל הדת היהודית עצמה".

ירושה ציונית נהדרת

ביינרט קורא תיגר על "סתימת הפיות" בעולם היהודי הממוסד, עניין שמעורר בקהילה סערת רגשות שאינה פחותה בעוצמתה מעצם הוויכוח בין ימין לשמאל. הוא מתרעם על כך שכל מבקר לא-יהודי של ישראל והיהודים מסתכן בכך שיוקע באופן אוטומטי כאנטישמי. הוא סבור ש"התוכנית העסקית" של הארגונים היהודיים באמריקה מבוססת על המאבק באנטישמיות, אבל אין מספיק אנטישמים כדי להצדיק את קיומה. כתוצאה מכך, המנהיגים היהודים מנפחים את הביקורת על ישראל והופכים אותה ל"אנטישמיות חדשה" כדי לספק לעצמם פרנסה.

"ביקורת על ישראל, אפילו ביקורת מטומטמת על ישראל, אינה אנטישמיות. מרגיז אותי שמנהיגים יהודים אמריקאים לעולם אינם צריכים לשלם את המחיר על כך שמנהיג יהודי קם בבוקר בצד הלא נכון של המיטה וקורא מאמר דעה בעיתון ואז אומר על מחברו שהוא אנטישמי. מישהו צריך לאבד את משרתו על דבר כזה. חייב להיות לכך מחיר. אני מכיר אנשים שסבלו מכך קשות, כי בעידן שבו אנו חיים, לאחר השואה, להיות מכונה אנטישמי זו האשמה קשה מנשוא".

אתה מוכן לביקורת שבוודאי תופנה גם כלפיך עכשיו?

"כן, אני מכיר את טעמה. מה שהכי מטריד אותי זה כשדברי מכעיסים אנשים שיש לי עמם יחסים קרובים. אני פחות מוטרד מאנשים שכותבים אימייל לא נעים ואחר כך שוכחים ממני. אני גם מגלה שאם אתה עונה להם בנימוס, הם מאבדים את כל הארס שהפנו כלפיך.

"לא באתי בקלות לכתיבת הספר", הוא אומר. "התחמקתי מכך במשך זמן רב. אבל אם ישראל לא תשרוד כמדינה יהודית ודמוקרטית, אני רוצה להיות במצב שאוכל לומר לילדי: עשיתי את המעט שיכולתי. אני כתבן, אז ניסיתי להשמיע אות אזעקה. אחת הבעיות בקהילה היהודית האמריקאית היא שאנשים דואגים יותר מדי ממה שתגיד הדודה שלהם אסתר או מדעתו של הטיפוס הימני שיושב לידם בבית הכנסת, ולא מספיק ממה שיגידו ילדיהם. הרי יבוא היום שבו הם יצטרכו להסביר לילדים הללו מה עשה הדור שלנו עם הירושה הציונית הנהדרת שניתנה לנו".*

----------------------------------------------------------------------------------------

כיכר ציון

אחרי פרסום דעותיו במאמרים ובספרים פתח פיטר ביינרט גם בלוג

פיטר ביינרט אינו מטרה נוחה למבקריו. הפרופיל שלו אינו תואם את הסטריאוטיפ של היהודי השמאלני המנוכר והמתייוון, ואולי בשל כך הוא זוכה ליחס יותר מנומס וזהיר ממבקרים אחרים של ישראל. יש לו מעריצים ומגינים בממסד העיתונאי, גם בקרב פרשנים ועיתונאים יהודים מובילים שאינם מסכימים עם ביקורתו הקשה; רובם טורחים לשמור על כבודו.

הוא יהודי שומר מסורת ההולך מדי שבוע לבית כנסת אורתודוקסי ב"גטו היהודי" באפר ווסט סייד במנהטן והשולח את ילדיו לבית ספר יהודי על שם הרב אברהם יהושע השל, אולי הרב הליברלי בעל ההשפעה הרבה ביותר על יהודים אמריקאים לא-אורתודוקסיים במאה העשרים, מי שהוריש את הערכים הליברליים שעליהם "חונך" גם אובמה ומי ששמו, ואולי אין זה מקרה, בקושי מוכר בישראל (כתבה אודותיו התפרסמה כאן לפני כחודשיים). כרבים מיריביו, ביינרט מטיף בספרו להזרמה מסיבית של כספים להגברת החינוך היהודי והוא גם מסכים לדעתם שההתרחקות של היהודים מהיהדות, ולא מדיניותו של נתניהו, היא הגורם העיקרי להתנכרותם של יהודים לישראל. הוא נראה כמו "ילד טוב ירושלים", או good jewish boy, ובקלות יכול להיות מלוהק לתפקיד חלומה של כל אם יהודייה, אלמלא החליט להפוך לכבשה השחורה של המשפחה ולנהל מסע צלב, סליחה על הביטוי, נגד הסטטוס קוו היהודי והישראלי, גם בספרו ובמאמריו וגם בבלוג "כיכר ציון" שפתח רק לאחרונה באתר האינטרנט הפופולרי "דיילי ביסט".



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות