המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

אפליה: מדריך למשתמש

על ההבדל בין גזענות לאפליה, ועל המנגנונים המנציחים את אפלייתם של נשים, מזרחים וערבים גם ללא גזענות. האקדמיה כמשל

  • אווה אילוז
  • 04.04.2012
  • 12:00

אפליה היא קרובת-משפחה רחוקה של הגזענות, אך היא יותר מתוחכמת ופחות בוטה ממנה: יש לה אותן התוצאות - דירוג אנשים לפי מוצאם - למרות שלעתים קרובות היא נעשית ללא כוונות זדון ובאופן בלתי מודע. לכן אפליה היא בעיקר מנגנון בלתי נראה. זו בדיוק הסיבה לכך שיש מערכות משפטיות שבתנאים מסוימים מעריכות אפליה רק על בסיס עובדות, ועובדות בלבד, ללא בדיקה של הלך הרוח של אנשים העובדים בארגונים: אם, לדוגמה, נשים הן 50 אחוז מהאוכלוסייה, וערבים ומזרחים מהווים 60 אחוז מהאוכלוסייה, ואם כל שלוש הקבוצות כמעט מעולם לא היו מיוצגות בקרב הצמרת האקדמית - רקטורים, נשיאים, דיקנים, מנהלי מכונים וקרנות מחקר - הרי אין צורך להיכנס לראשם של האנשים שמקבלים את ההחלטות כדי לחשוד בקיומה של אפליה. כלשון הפתגם באנגלית, ההוכחה היא בפודינג.

מה שמעניין באפליה - מבחינה סוציולוגית - זה שהיא מייצרת השלכות גזעניות או סקסיסטיות מבלי להיות תוצאה ישירה של אמונות גזעניות. אוניברסיטאות ומוסדות תרבות רבים הם מקומות מעניינים במיוחד לבדוק בהם את התופעה, משום שהם מלאים באנשים בעלי כוונות טובות ואופקים רחבים, הרוצים לקדם שוויון ואף על פי כן נכשלים בכך. לפיכך, השאלה איך מוסדות שחברים בהם אנשים שרואים בעצמם שוויוניים באמת בסופו של דבר מנוהלים על ידי רוב של גברים אשכנזים, היא שאלה מסקרנת. במקרה זה יש להתייחס למגדר ולמוצא אתני כאל מושגים דומים, משום שמנגנוני ההדרה בשני המקרים דומים בדרך כלל (בהסתייגות אחת, שנשים אשכנזיות מצליחות הרבה יותר במוסדות תרבות אשכנזיים מאשר נשים או גברים מזרחים וערבים).

צילום: יעל בוגן

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

גם אם מספרית נשים ומזרחים מהווים קבוצות גדולות, כל אחת מהקבוצות הללו, למרות העלייה בנוכחות ובנראות שלהן בחברה הישראלית, היא עדיין "מיעוט" מפני שמבחינה היסטורית נשללו מהן זכויות, יכולת השפעה, פריבילגיות ומשאבים שמהם נהנו גברים אשכנזים (למשל, כשמודעים לחשיבותו של העבר הצבאי בהשתלבות במוסדות ישראליים רבים, מבינים איך נשים וערבים הושארו מחוץ למרכזי כוח רבים). למעשה, אפשר ללכת רחוק יותר: ה"רוב" ששולט כיום במוסדות רבים כל-כך מורכב ברובו אשכנזים (ובהם רוב של גברים) ו-60 אחוזים (ערבים ומזרחים) הם המיעוטים שנותרו מחוץ למרכזי כוח רבים. העובדה שישנה התקדמות משמעותית בתחומים אלה לא צריכה למנוע מאיתנו לשאול למה קצב ההתקדמות אינו מהיר יותר.

אשה ומזרחית

ענבל ביטון (שם בדוי) נולדה וגדלה בקרית שמונה; היא הלכה לבית ספר בינוני ברמתו, שבו למדה הרבה על חגים יהודיים, על השואה, על ציונות ועל התורה, אך מעט מאוד על הדמוקרטיה האתונאית, על ההבדל בין אידיאליזם למטריאליזם בפילוסופיה, על ההשוואה בין הרציונליזם ב"כוזרי" וב"מורה נבוכים" ועל תרומת הציביליזציה הערבית למדע המודרני. ועדיין, הודות להשקעה רבה מצדה, היא התקבלה לאוניברסיטה, קיבלה תואר בעבודה סוציאלית ובגיאוגרפיה ועובדת כיום במחלקה לתכנון עירוני בעירייה של עיר ישראלית גדולה. היא חרוצה מאוד, קפדנית, אינטליגנטית וכעבור כמה שנים היא מיומנת מאוד בעבודתה.

 

היום היא מגיעה לפגישה עם מנהל ישראלי של ארגון פילנתרופי בינלאומי שרוצה לתרום לבניית פרויקטים ציבוריים בישראל; בנוסף למנהל נוכחים בפגישה שני גברים העוסקים אף הם בתכנון עירוני; אחד גדל בשכונת רחביה בירושלים, האחר על הכרמל בחיפה. הפגישה מתחילה ברגל ימין: שלושת הגברים מספרים בדיחות מהצבא ואף מגלים שהם מכירים את אותם קצינים. הפגישה מתקדמת; הם מגיעים לכמה החלטות חשובות. בסוף הפגישה, שלושת הגברים נשארים לפטפט. ענבל מרגישה קצת מחוץ לעניינים, אז היא עוזבת בנימוס.

במשך הפטפוט הלא רשמי הזה, מנהל הארגון הפילנתרופי מגלה שהוא ואחד משני הגברים האחרים חולקים טעם מוזיקלי משותף וששניהם מנויים לאופרה הישראלית. כעבור שבוע, המנהל של אותו ארגון פילנתרופי גדול מתבקש על ידי שר התשתיות להמליץ על מועמד לתפקיד יוקרתי במשרדו, הדורש ניסיון רב בתכנון עירוני. את מי הוא יזכור, לדעתכם, מהפגישה שנערכה לפני שבוע?

האנקדוטה הזאת, פיקטיבית אך מציאותית, נועדה לתאר תופעות רבות בעת ובעונה אחת: גברים אינם מדירים את האשה הזאת משום שהיא אשה, אלא מפני שהם מתחברים זה לזה בטבעיות, לכולם היה אותו הומור צבאי נרכש. הם לא מדירים אותה מפני שהיא מזרחית, אלא משום שכל השלושה גדלו בשכונות אשכנזיות דומות בהרכבן החברתי ומסוגלים לזהות זה בזה סגנון משותף ודומה; בשום אופן הם לא מחזיקים בדעה שמזרחים או אנשים שגדלו בקרית שמונה פחות ראויים מלכתחילה, אבל הם פשוט הסיקו מבגדיה, מהמבטא אולי, משם המשפחה ומחוסר הנוחות שהפגינה, שהיא לא "מתוחכמת", "ייצוגית" או "מטופחת". בסופו של דבר, בהערכת הסגנון שלה הגברים עירבבו שני דברים: עד כמה היא מוכשרת בעבודתה ו"ההון התרבותי" שלה, כלומר עד כמה היא בקיאה בתרבות גבוהה ומפגינה ידע זה. הם ראו ידע או הון תרבותי כסימן לכישורים מקצועיים, והוא לא.

מי שקיבל את שיחת הטלפון היה כמובן זה שיש לו, כמו למנהל, מנוי לאופרה. הוא קיבל את שיחת הטלפון לא משום שהיה מוכשר יותר בתכנון עירוני, אלא משום שקיבל אותו חינוך, היו לו אותן חוויות מהצבא, אותו מראה פיזי, אותו סגנון דיבור, אותן הליכות וטעם מוזיקלי דומה לזה של הגבר שהתבקש להמליץ על מועמד (מתברר שהסגנון הזה תואם באופן כללי את הסגנון של רבים מהאנשים שמקבלים החלטות חשובות). זהו, בתמצית, סיפור האפליה.

האנקדוטה הזאת אומרת משהו חשוב: פעמים רבות אפליה כלל לא משרה אצל האחראים לה תחושה של אפליה; למעשה, רוב הזמן היא משרה תחושה של משהו אחר, כמו תחושה של אמון וכבוד שאנחנו רוחשים לאנשים אחדים ולא לאחרים; כמו קשרי החיברות שאנחנו רוקמים עם אחרים, בצבא, בקיבוץ, באוניברסיטה, בתנועת הנוער או במועדון הטניס; ובעיקר: היא משרה תחושה של הערכה כנה ואובייקטיבית של אישיותו וכישוריו של אדם אחר. הסיבה לכך שכל כך קשה להילחם באפליה היא שקשה מאוד לזהות אותה בתוכנו, וזאת משום שכמעט תמיד היא נחווית כמשהו אחר, כמו לסמוך על מישהו "משלנו", או להעריך "באובייקטיביות" מישהו דומה לנו כיותר מוכשר או מתוחכם או למנוע קידום מאדם "קשה" (ה"אנחנו" פה במקום, מכיוון שאני רואה את כולנו כאחראים לזה).

למעשה, לעתים די קרובות אפליה מגיעה באריזה רכה עם דברים שאנחנו מעריכים - כמו להיות נאמן לחבר ותיק, לזהות באחרים את מה שגורם לנו להרגיש בנוח ובשטח מוכר, לקדם רק "אנשים נחמדים", אלה שאינם מפקפקים בפריבילגיות ובזכויות שיש לנו. בדוגמה לעיל, אפליה אינה שיטה מכוערת וברוטלית להדרה, יש תחושה שהיא טבעית וידידותית, ובאופן מסוים היא באמת כזאת. אין דבר טבעי יותר מאשר להיות חברותיים כלפי אלה הדומים לנו ומתייחסים אלינו בחביבות.

הרשו לי אם כך להצהיר הצהרה סוציולוגית בוטה: מה שגורם לנו להרגיש טוב כחברים בקבוצה פועל בדרך כלל רע מאוד במדיניות כוללת של שוויון. הלכידות של קבוצה אינה מתיישבת עם יכולתה להכניס אליה אנשים השונים מחבריה. חברה שבאמת מבוססת על כישורים אינה יכולה להיבנות על קבוצות, משום שקבוצות דורשות בראש ובראשונה נאמנות, ונאמנות אינה מעלה שוויונית ואינה אמת מידה טובה להערכת כישורים.

אפליה אין פירושה שאנו לא מחבבים חברים בקבוצות מיעוטים (זה ההבדל בין אפליה לגזענות). למעשה, נשים אהודות עד כדי כך שהן סובלות מאפליה דרך קבע בצורה של חיזורים והטרדה מינית במקום העבודה. אפליה היא מערכת של אסטרטגיות בלתי נראות שההשפעה שלה היא הדרת קבוצות מיעוט ממשאבים זמינים. אפליה היא עניין של שיתוף בעמדות כוח, לא היכולת שלנו ליצור קשרים עם נשים או מזרחים או ערבים כחברים, כמאהבים או כעובדי משק הבית שלנו. אנחנו יכולים לאהוב נשים מזרחיות, ולהפלות אותן במקום עבודתנו. סוגיית האפליה עולה רק כאשר גבר ואשה, מזרחי ואשכנזי, ערבי ויהודי, יליד הארץ או מהגר, מתחרים על אותם משאבים, כמו עמדת כוח, כסף, יוקרה, מנהיגות. עד כמה חברה באמת מאפשרת למיעוטים שבה להתחרות עם הרוב על משאביה - זהו המדד האמיתי למידת השוויוניות שלה.

אפליה דה-פקטו

בדמוקרטיות המערביות ההשכלה נתפסת כמשאב שמטרתו לתקן אי-שוויון, כלומר כנתיב מרכזי להתקדמות חברתית וכלכלית. לכן השכלה היא משאב קריטי. מסיבה זו, הבה נבחן את מעמדם של נע"ם (נשים, ערבים, מזרחים, המהווים קצת פחות מ-80 אחוז מהאוכלוסייה) במוסדות האוניברסיטה. אם תשאלו את עצמכם מדוע יש חשיבות לבחינת אי השוויון במוסד תרבות כמו אוניברסיטה (מעבר לכך שהוא הכי מוכר לי), יש לכך ארבע סיבות: אחת, המוסד הזה אמור להתבסס על כישורים, ועל כישורים בלבד; סיבה שנייה היא שכמוסד ציבורי, האוניברסיטה צריכה להוות דוגמה; הסיבה השלישית היא שבחברה המבוססת על ניעות חינוכית (ניידות חברתית באמצעות השכלה) יותר מאשר על כסף, מנהיגות תרבותית וחינוכית מעידה על השתלבות עמוקה ומשמעותית יותר מאשר אינטגרציה שנעשית באמצעות התקדמות כלכלית בלבד; ולבסוף, כיוון שמוסד האוניברסיטה מנוהל להערכתי טוב יותר ממוסדות אחרים, הכשלים והמחדלים שלו עשויים להעיד על מחדלים אחרים וכלליים יותר של החברה.

לכן, הרשו לי להעלות שאלה פשוטה: מיהם החברים העיקריים באוניברסיטאות הישראליות? פרופ' נינה תורן, חוקרת פורצת דרך בתחום זה מהאוניברסיטה העברית, מצאה במחקר מ-2008 כי את כלל הסגל האקדמי של האוניברסיטאות הישראליות ניתן לחלק לשלוש קבוצות: 90% אשכנזים; 9% מזרחים (80% מהם גברים); 1% ערבים. מכלל הסגל, 27% הן נשים; האפליה האתנית גדולה אם כן מהאפליה המגדרית, לפחות בדרגות הנמוכות. הרכב זה מעיד על קיומו של מנגנון מבני, שכתוצאה ממנו חברה אינה מסוגלת להכניס נציגים של קרוב ל-60 אחוז מאוכלוסייתה (מזרחים וערבים כאחד!) בשערי המוסדות התרבותיים שלה כמרצים ומנהיגים חינוכיים.

העובדה שרוב הכוח מרוכז בידי גברים אשכנזים מעידה על תוצאה של אפליה מבנית, שאינה בהכרח נעוצה בכוונה להפלות. זו אפליה דה-פקטו, שהיא בעיקרה תוצאה של מדיניות חינוך שלא הצליחה לקדם אוכלוסיות מוחלשות (נקודת המוצא שלי פה היא כי חברה שוויונית מסוגלת באופן הדרגתי, מתמשך ושיטתי להעניק לאוכלוסיות המוחלשות שלה משאבים השכלתיים המאפשרים המשך ללימודים גבוהים). האינדיקציה לכך שזה יותר מאשר תהליך מבני מעוות נמצאת בהנחה שאילו המוסדות הללו היו שוויוניים, אפשר היה לצפות שלאחר כניסת נשים, ערבים ומזרחים בשערי האוניברסיטה, יהיה להם ייצוג יחסי בהנהגתה; תרחיש זה רחוק מהמציאות שבפועל.

ההוכחה לכך שהדרתם אינה "רק" תוצאה של כשלים מבניים במערכת החינוך, אלא תולדה של גישות ודעות קדומות הקיימות באוניברסיטאות, נמצאת בעובדה הבאה: אם נחבר בהערכה גסה את כל הנע"ם שבאוניברסיטאות בישראל, שלוש הקבוצות מהוות כ-36 אחוזים מכלל המרצים - ועל אף זאת, שלוש הקבוצות יחד לא מייצגות אפילו חמישה אחוזים (בהערכה גסה ונדיבה כלפי מעלה) בקרב ראשי מוסדות האקדמיה או בעמדות כוח ויוקרה באוניברסיטאות, מכוני מחקר, נשיאי האקדמיה למדעים, הקרן הלאומית למדע, ראשי מכונים וועדות מדעיות לאומיות - וזה במשך עשורים רבים.

אפילו משרה ניהולית בדרג בינוני, כמו זו של הדיקן, כמעט מעולם לא אוישה על ידי מזרחי, ערבי או אשה; המשרה הניהולית בדרג בינוני, של מנהל המכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית, מעולם לא אוישה על ידי אשה, מזרחי או ערבי - וכן הלאה, וכן הלאה. קשה לדמיין שבמשך 60 שנה כל המוסדות הללו מצאו רק לעתים כה נדירות מועמד נע"ם הראוי לאייש משרות אלה, שלא לדבר על משרות בדרגים גבוהים יותר. זה מצביע בבירור על כך שתהליך קבלת החלטות שיטתי אך בלתי-פורמלי הודף נע"ם הרחק מעמדות כוח ומשאבים (דמיינו ש-36 אחוז מכלל חברי הסגל באוניברסיטאות אמריקאיות או אירופיות היו יהודים, אך פחות מ-5% היו מגיעים לעמדת מנהיגות מדעית; ספק אם היהודים היו יושבים בשקט במצב כזה).

בדומה למדינות רבות שבהן ניתן לצפות בתופעות זהות, גם בישראל הדרתם של נע"ם אינה תוצאה של החלטה רשמית או תכנון מראש, אלא של סדרת הערכות בלתי רשמיות הנוגעות לשיפוט של יכולתם המקצועית או אישיותם. אוניברסיטאות ומוסדות תרבות רבים הם קרקע פורייה במיוחד למצב כזה, בדיוק משום שמינוי לעמדת הנהגה במוסדות אלה מבוסס על הערכות בלתי פורמליות של אחרים (משום כך מזרחים פונים בהמוניהם למגזר העסקי, כי בו הצלחה נקבעת על פי הישגים מוחשיים ולא על פי הערכה בלתי רשמית מצד קבוצה של עמיתים אשכנזים). כפי שד"ר יופי תירוש, חוקרת מובילה של אפליה בבית הספר למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ניסחה זאת בשיחה למאמר זה, מדיניות האפליה נראית בצורה הגלויה ביותר ב"ייצוגיות", כלומר, מי שנבחר ונתפס כ"מייצג המוסד", כ"ייצוגי"; כלומר, השימוש הנרחב בדעות קדומות מתבצע בתהליך בחירת האדם שייצג את הגוף כולו. אם כך, השאלה היא זו: כיצד מדיניות מפלה של ייצוגיות באה לביטוי בשטח?

איך מעריכים אנשים

אם בונים מדינה בתפיסה שערבים ומזרחים הם נחותים מבחינה תרבותית, לא קשה להבין איך יוצרים במהירות את התנאים להתפתחותם של סטריאוטיפים על ערבים ומזרחים כ"לא מתורבתים", "לא מתוחכמים" או "לא משכילים מספיק". סטריאוטיפים הם גם כלים חזקים לשליטה חברתית. סטריאוטיפים יוצרים ציפייה לכך שקבוצות מסוימות יתאימו או "לא יתאימו" לפעילויות או לתפקידים מסוימים. לדוגמה: אחד הכותבים המבריקים ביותר בתקשורת הוא, לדעתי, סייד קשוע. אבל קשוע יכול להצליח מכיוון שהוא מתאים לציפייה שגבר ערבי יכתוב על ערבים ויחסיהם עם יהודים; זה בהחלט יכול להתקבל בחברה המבוססת על שליטה יהודית. לעומת זאת, אילו סייד קשוע היה מעוניין להפוך לחוקר של ההיסטוריה היהודית בראשית העת החדשה (באותו אופן שבו יהודים חוקרים איסלאם או נצרות), אני מנחשת שהיה לו הרבה יותר קשה להתקבל ולהתקדם. מדוע? לא מפני שמעמד החוקר היה מעניק לו יותר כוח, אלא מפני שהיה לו קשה יותר להתגבר על הסטריאוטיפ שלפיו גבר ערבי יכול להתמחות רק בעניינים ערביים. כלומר, הבעיה בסטריאוטיפים היא יצירת ציפיות לגבי סוג וגודל הטריטוריה שמותר לחבר בקבוצת מיעוטים לתפוס. נסו, למשל, לדמיין אשה ערבייה נשיאה של אחת האוניברסיטאות הישראליות.

ככלים לשליטה חברתית, סטריאוטיפים יוצרים גם ציפיות באשר לאנשים שיש להם זכות לדבר בסמכותיות אל אחרים ולייצג קשת רחבה של אחרים. סטריאוטיפים גורמים לכוח של אחדים להיראות טבעי, מובן מאליו, והקשר בין מיעוטים לבין הנהגה וכוח נראה הרבה פחות טבעי (ראו לדוגמה את העניין שעוררה פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, בדיוק מפני שאשה המכהנת כנשיאת מוסד אקדמי זה דבר יוצא דופן). לגבר אשכנזי יש לגיטימציה רבה יותר להנהיג ולייצג אחרים ולכן זה לא מורגש כאשר הוא נבחר לתפקיד (אחרי גבר אשכנזי, בשלב הבא בסולם ההייררכיה של הזכאות נמצאת אשה אשכנזייה, אחריה מזרחים, וערבים בתחתית, כשנשים אחרונות בכל קבוצה). ליתר דיוק, חברים בקבוצות מיעוט מתמודדים עם הדילמה הבאה, שתועדה בניסויים רבים שערכו פסיכולוגים חברתיים במדינות אחרות, אבל אין סיבות מיוחדות לחשוב שאינם רלבנטיים לנו: האם להתאים את עצמם לתדמית שיש להם בעיני אחרים ולהיתפס כחלשים, או להיתפס כמוכשרים, אך לא להיות אהודים. זוהי ללא ספק הדילמה הכי נפוצה שעימה מתמודדים חברים בקבוצות מיעוט במקום העבודה.

ישנו ניסוי מפורסם של פרופ' לורי רודמן ועמיתים מאוניברסיטת רוטגרס בארצות הברית, המתבצע כך: נותנים לשתי קבוצות שונות של אנשים (הכוללות גברים ונשים) אותו סיפור בדיוק, המתאר בעל מקצוע מצליח ביותר, בהבדל אחד. על קבוצה אחת לקרוא סיפור שבו מופיע שם של גבר, והקבוצה השנייה קוראת אותו הסיפור עם שם של אשה. לאחר מכן מתבקשים משתתפי הניסוי להעריך את הגבר או האשה המצליחים בקנה מידה של מיומנות (עד כמה הוא / היא טוב/ה בעבודה?) וחביבות (עד כמה האדם הזה נחמד / חביב לדעתך?). התוצאות מרתקות: לפני עשרים שנה, האשה היתה ממוקמת בדירוג נמוך מהגבר במדד המיומנות; אך כיום היא מקבלת במדד זה דירוג שווה לזה של הגבר (הפמיניזם הצליח לשנות סטריאוטיפים על מיומנות). אף על פי כן, האשה שהוגדרה מיומנת כמו הגבר, נתפסה גם כהרבה פחות אהודה, על ידי גברים ונשים כאחד. כלומר, לקבוצות שהעריכו את גיבורי הסיפור - בעלי המקצוע המצליחים - יש אותו המידע בדיוק על הגבר ועל האשה, ועל אף זאת האשה המצליחה אהודה פחות מהגבר.

אותה חוקרת, וחוקרים אחרים, ערכו ניסויים רבים בתחום זה ומצאו הוכחה לכך שנשים משלמות מחיר כבד על היותן נתפסות כחזקות ומיומנות, כלומר, על היותן נתפסות כאסרטיביות, עצמאיות ובעלות ביטחון עצמי. כאשר הן מקבלות דירוג גבוה במדד המיומנות, סביר להניח שיקבלו דירוג נמוך בתכונות אחרות שאנו מצפים שיהיו להן, כלומר חביבות ודאגה לזולת. על אף שהניסוי עסק בנשים, אפשר לשער שהוא תקף באותה מידה גם למיעוטים אחרים: חברי קבוצות מיעוט העובדים בארגונים רבים מתמודדים עם אותה דילמה שבה עליהם לבחור בין אהדת עמיתיהם לבין הפגנת כישוריהם. אם הם אהודים, האהדה נובעת מהעובדה שהם תואמים את הסטריאוטיפ הקושר ביניהם ובין חולשה; כשהם סוטים מהסטריאוטיפ, הם נתפסים כשחצנים, אגואיסטים, אדישים לעמיתיהם. בשני המקרים - דירוג נמוך במדד המיומנות או דירוג נמוך במדד החביבות - בסופו של דבר הם אינם נתפסים כ"מייצגים" של המוסד.

הרשו לי לתת דוגמאות מניסיוני האישי בחיים האקדמיים בישראל, שבהן מיומנותו או חביבותו של חבר בקבוצת מיעוט נמדדות כך שבסופו של דבר הוא מוערך כבלתי ראוי לייצג את המוסד (הדוגמאות הן מכל האוניברסיטאות בישראל וממחלקות רבות, כך שלא תהיה אפשרות לזהות את האוניברסיטה או האנשים המעורבים).

איך מעריכים מיומנות

אקדמאי מכובד מאוד העובד באוניברסיטה בישראל, גבר אשכנזי, מספר לי בשיחה שאף שהוא יודע שזאת גזענות, הוא לא יכול להתייחס ברצינות לעמית שלו, פרופסור אחר, בגלל "המבטא המרוקאי הכבד שלו". גם לערבים או לרוסים יש מבטא חזק, אשר נתפס לעתים קרובות כבלתי מייצג את הקבוצה. אנשים והמוסד שבו הם עובדים אינם מסוגלים להרגיש שהם מיוצגים כהלכה על ידי אדם שיש לו מבטא. לאשכנזים, יש לומר, יש לא פחות מבטא מאשר למזרחים, אבל המבטא שלהם "לא מובחן", הוא לא נשמע, מפני שאשכנזים ביססו את נורמות הדיבור, שהפכו להיות הטבעיות בעינינו.

במקום שונה לחלוטין ועם דמויות שונות לחלוטין, אקדמאית אשכנזייה היושבת לצדי מאזינה לעמית שלה המציג מחקר מדעי במבטא מרוקאי כבד: היא מסתכלת עליו ומנענעת את ראשה מימין לשמאל, ואומרת (שניהם עברו מזמן את גיל 40): "הוא כל-כך חמוד, הוא כל-כך חמוד". היא לא התכוונה לומר שהוא סקסי בעיניה; היא התכוונה לכך שהוא כל-כך לא מאיים בעיניה עד שהיא רואה בו תכונות של ילד. קשה לדמיין אותה משתמשת במילה הזאת ביחס לגבר שמקרין סמכותיות וכוח. כשהמילה "חמודה" נאמרת לאשה או עליה במקום עבודתה, היא נתפסת לעתים קרובות כעלבון, משום שזאת תכונה המיוחסת לילדים ומנטרלת את היכולת להפגין כוח.

התחום שלה צר מדי. הייררכיה חברתית משתקפת בהייררכיה של תחומי המדע. במתמטיקה, אולי התחום המדעי הזוכה ליוקרה הגבוהה ביותר, כמעט אין נע"ם. ערבים ומזרחים נעדרים מהיסטוריה קלאסית ומהיסטוריה של ימי הביניים, שני תחומים הזוכים להערכה גבוהה בהרבה מתחומים יותר "פוליטיים" שמושכים נע"ם. נע"ם נוטים לפנות לתחומים שדירוגם נמוך יותר בסולם היוקרה האינטלקטואלית, כמו חינוך, עבודה סוציאלית, סוציולוגיה, מדע המדינה, יחסים בינלאומיים. כמה מפתיע לגלות שהרבה פחות מקבלי-פרסים על הישגים במדע או מלגות נדיבות או חברי אקדמיה משתייכים לתחומים האחרונים, מאשר לראשונים.

ההייררכיה של תחומי המדע משקפת הייררכיה חברתית והיא דרך עקיפה לשמר משאבים באותו המקום. ההייררכיה החברתית הזאת קיימת גם בתוך התחומים עצמם. לדוגמה, אשה החוקרת את "חוויית הנשים המזרחיות בבתי כנסת" סביר שתיתפס ככזאת שעוסקת בתחום צר יותר מאשר גבר החוקר את "הרציונליות הקנטיאנית בכתבי הרב סולובייצ'יק". הנושא הראשון נתפס "נמוך" וצר יותר בהייררכיית הנושאים, בגלל הקשר הברור לקבוצת מיעוט.

הוא אדם כל-כך תרבותי (על הרבה ראשי ועדות יוקרתיות). מספר רב של סוציולוגים טענו שמיומנות תרבותית - סוג הידע של תרבות "גבוהה", אירופית, שאדם מסוגל להפגין - נקשרת לעתים קרובות למעמד גבוה יותר או ליוקרה במוסדות תרבותיים, ולכן תורמת לדירוג הבלתי רשמי של אנשים בתוך מוסדות תרבותיים, לא לפי המומחיות שהם מפגינים בתחומם, אלא לפי יכולתם להפגין את השתייכותם הנכונה למעמד חברתי / אתני מסוים.

מיומנות תרבותית היא לא רק ידע של תרבות גבוהה, אלא גם אופן דיבור מסוים, התמחות במגוון של תחומים לא פורמליים כמו טעימת יינות, אופרות וקונצרטים, אנינות טעם ותרבות בישול, נסיעות ברחבי העולם. סוציולוגים מצאו כי אימוץ תרבות גבוהה משמש לעתים קרובות לא כדרך להרחבת הידע ופיתוח החוש האסתטי, אלא כדי להפגין יוקרה על מנת להגביר באופן בלתי רשמי את מעמדו של האדם בתוך ארגון. מנגד, אלה שאינם יודעים כיצד להפגין סממני סטטוס בלתי רשמיים שכאלו, כמו ענבל ביטון, לעתים קרובות מדורגים במיקום נמוך יותר, גם אם באופן עקיף.

איך מעריכים אישיות

ועכשיו מגיע התחום החמקמק אף יותר, של הערכת אדם לפי האישיות שלו, מזגו, או גם לפי מה שכיניתי בספרי "סגנון רגשי". ישנן שתי אסטרטגיות להדיר מישהו על בסיס האישיות שלו / שלה.

הוא חמום מוח. קבוצות דומיננטיות מגדירות סגנון רגשי מסוים כסגנון המבטא סמכות, מקצועיות ומיומנות. גברים אשכנזים - בדומה לגברים בארצות הברית - מגדירים בעצמם את הסגנון הרגשי שלהם כרציונלי. כשנשים, ערבים או מזרחים מפגינים רגשות בדיבורם הם מתויגים "אמוציונליים", או "חמי מזג", וזה בתורו משמש אמצעי לסווג אותם כפחות מוכשרים (פחות אובייקטיביים ופחות רציונליים) מהגברים האשכנזים המפגינים סגנון מרוחק, נטול רגש. הגדרת סגנון רגשי כסגנון היחיד המקרין מיומנות היא דרך עקיפה להדרת הקבוצות שלא חונכו לאותו סגנון רגשי. שלא במפתיע, מיעוטים מקושרים עם הסגנון הרגשי הזה, בדיוק משום שזאת דרך לפסול אותם באמצעות סטריאוטיפים. מעניין לציין שכאשר לגבר אשכנזי יש תכונות זהות הוא מתויג בכינוי הרבה יותר מתון, אפילו מקסים: "ג'ינג'י", מה שהופך את המזג החם שלו למקובל לחלוטין.

"היא מפחידה" ו"הוא לא נעים". תארו לכם גבר מזרחי אסרטיבי ומוכשר, או אף גרוע מכך, אשה מזרחית אסרטיבית ומוכשרת. עכשיו נדמיין שהם חשים שהם מקבלים יחס הרבה פחות טוב מזה שזוכים לו עמיתיהם (מה שלא יהיה מפתיע במיוחד). מחקרים מראים בעקביות שכשחברים בקבוצות מיעוט מבקשים לעצמם דברים, מפרסמים את הישגיהם או דורשים יחס שווה לזה שמקבלים חברי קבוצת הרוב, הם נתפסים כ"שחצנים", "רברבנים", "קשים", "לא נעימים", "מרירים", "בכיינים", "קשה להסתדר איתם" (זכורה האמירה המפורסמת של גולדה מאיר על הפנתרים השחורים: "הם לא נחמדים". הם לא היו נחמדים משום שהם דרשו יחס שווה). הממצא הזה הוכח בניסויי מעבדה והוא מהדהד לאורך הניסיון האישי שלי, שבו נשים או חברי קבוצות מיעוט המתנהגים באותה תחושה של סמכות ואסרטיביות כשל הגברים השולטים, מתויגים באופן שיטתי ונענשים על ידי הסביבה על שיש להם "אופי קשה", או על שהם "דעתנים" ועל ש"הם מפחידים". לדוגמה, פרופסור אשכנזי סיפר לי על עמית שלו, גבר מזרחי שהתבטא בפומבי על האפליה נגד מזרחים, ואמר שהוא כעס עליו מאוד בגלל "כפיות הטובה שלו".

נשים, מזרחים וערבים להוטים מאוד להתקבל על ידי הסביבה ולכן הם מעדיפים, לעתים קרובות, להיות אהודים ולא להביע את עצמם ולהתחרות בגלוי עם הקבוצה שלמעשה שולטת במוסדות - הגברים האשכנזים. זאת הסיבה לכך שהרבה פעמים הם מעדיפים לפסול את עצמם ואינם מתמודדים על משרות בתפקידי מנהיגות. כולם מתמודדים עם אותה הדילמה: אינטואיטיבית, הם יודעים שאם ינהגו בתחושת זכאות כגברים אשכנזים, הם ייתפסו כאגרסיבים ומאיימים ולכן הם נשארים בשוליים "מרצונם".

ההערכות הללו - של כשירות, של רציונליות או חביבות - מסתיימות באותה התוצאה: חברי קבוצות מיעוט שאינם מתאימים את עצמם לסגנון השליט נתפסים בסופו של דבר כבלתי ראויים לייצג את המוסדות, משום שהם נחמדים מדי או רגשניים מדי ולכן חלשים, או מפני שהם קשים מדי. ההערכות האלו נובעות מתהליכי חשיבה לא מודעים שנרכשו באמצעות חשיפה להמון מסרים חזקים - חברתיים ותרבותיים. המסרים האלה אומרים לנו בדרכים תת-תודעתיות מי רשאי להנהיג אותנו, מי רשאי להטיל עלינו את סמכותו, מי יכול לייצג אותנו. ובעיקר, הם אומרים לנו מהו המקום הראוי לכל אחד ואחת. לכולנו - מיעוט ורוב - קשה לראות חבר בקבוצת מיעוט כמי שראוי לייצג אותנו. אני אומרת "לנו" בכוונה, מפני שרובנו מתקשים להשתחרר מדעות קדומות בבואנו לבחור מועמד למשרה ייצוגית של ניהול, ורק החלטה מוסרית ופוליטית לעשות דברים אחרת יכולה לעזור למערכת להתגבר על אותן דעות קדומות של כולנו.

דוגמה לשינוי חברתי

במאמר זה אין בשום אופן כוונה לטעון שאין נשים, מזרחים וערבים תוקפנים, בלתי-אמינים או חסרי כישורים. למרבה הצער, יש רבים מדי מסוג זה בכל קבוצה חברתית. אבל אם ישנם, יש להעריך אותם כפי שמעריכים גברים אשכנזים זהים להם. להפלות פירושו שהסטיות במקצוע ובאישיות שאנו מאפשרים, או אפילו לא רואים בקרב הקבוצה השלטת, הופכות לבולטות מאוד בקרב קבוצות מיעוטים ומהוות סיבה לפסול אותן. זאת אומרת שקבוצות מסוימות יכולות להיות רברבניות, שחצניות, וולגריות ושתלטניות מבלי לשלם על כך מחיר, בעוד שאחרות נמדדות ומודרות ברגע שהן מפגינות מאפיינים אלה. להפלות, פירושו של דבר לאפשר אך ורק למצטיינים שבין קבוצות המיעוט להגיע למעמד של הממוצע של הקבוצה השלטת.

דנתי באוניברסיטה לא מפני שאני חושבת שהיא מקום גרוע יותר ממקומות אחרים. להפך, אני מאמינה שהיא מקום טוב - במובן זה שהיא מכילה בתוכה מספר גדול של אנשים הוגנים שבאמת מנסים לשפר את המוסד והחברה שבהם הם חיים. אבל המוסד הזה, כמו מוסדות דומים לו בזירות אחרות ובמדינות אחרות, נמצא כיום במצב של אנומליה, שבו הייצוג החברתי של קבוצות מיעוט בתוכו נמוך (הוא מפגר אחרי הפוליטיקה, והעסקים והמערכת המשפטית - תחומים שנראים הטרוגניים יותר מבחינה אתנית ומגדרית). הסיבה לכך היא שהגשמת שוויון היא פרויקט קשה לביצוע, שדורש השקעת מאמצים בשינוי של תבניות תפיסה וחשיבה, עמוקות, בלתי מודעות ובלתי נראות.

גרי בקר, זוכה פרס נובל בכלכלה, טען שאפליה אינה רציונלית (היא גורמת למעסיק להחמיץ עובדים מוכשרים). אבל אפליה אינה רק בלתי רציונלית, היא מכרסמת בלב לבה של הלגיטימציה של החברה שלנו. ללא האמונה בעקרונות של הוגנות ושוויון ויישומם, מתפרקת הליבה של החברות המודרניות. ללא האמונה הזאת נוצרת חברה בלתי נסבלת. חברה של אנשים ציניים, שמקדמים את עצמם מתוך הסתמכות על חבריהם ומשפחותיהם, שמטפחים את אמנות רקימת הקשרים לפני שהם מטפחים את כישרונם ונשמתם, אנשים שלא יטרחו להשיג את מה שהיוונים הקדומים כינו "ארטה" (arête) - הצטיינות הרוח והאופי: בחברה כזאת, לארטה לא יהיה כל שימוש.

האוניברסיטאות בישראל אינן רשאיות להישאר במצב שבו הן מחזיקות בעמדה מוסרית נעלה של הוגנות ושוויון, ועדיין אינן באמת פתוחות לשילובם של רבים מחברי קבוצות המיעוט הראויים להיכנס אליהן ולהנהיגן. אם מוסדות תרבות ומדע כמו האוניברסיטה הופכים למקושרים עם הכוח של קבוצה חברתית אחת ויחידה - ובאופן טרגי זה מה שקרה להם - הם מאבדים את הלגיטימיות שלהם (סרטו המבריק של יוסף סידר "הערת שוליים" מדגים את הצפיפות המחניקה של רשתות חברתיות העומדות בלב המערכת האקדמית). מדאיג מכך, מצב זה גורם לתרבות ולידע להיראות ככלים לשליטה ותו לא. מצב זה מביא בתורו לצורה הגרועה ביותר של אי שוויון: זו שבה עוצמת הידע, התרבות והביקורת מצויה בידיה של קבוצה קטנה ומיוחסת, ומהרוב נשללת ההבנה של הכוח הרב הטמון בידע, אמנות ותרבות, נכסים שכשלעצמם יכולים להעניק לנו כלים להבין את סביבתנו הפוליטית ולעצב אותה. שיתוף הידע והתרבות, ולא שימורם בידי מיעוט מיוחס, צריכה להיות מטרתנו החברתית, מפני שלא הבורות אלא הידע הוא שיכול לקדם ביקורת ושיפור של הסדר החברתי.

אוניברסיטאות בארצות הברית שימשו לשאר החברה דוגמה לשינוי חברתי. אוניברסיטאות בישראל אינן מהוות דוגמה כזאת, אבל אני מאמינה שזהו תפקידן.*

מאמר שני מתוך שניים. המאמר הראשון, "עייפנו מהעדתיות", התפרסם כאן לפני חמישה שבועות (מוסף "הארץ" 24.2)

 

 


 

 

 

 




פרוייקטים מיוחדים