דב אלבוים ממשיך להעמיק בין קודש לחול

25 שנה אחרי שנפרד מאלוהים, בין הדתי לחילוני. מספר אלבוים מה הוא לומד מהמקובל דוד בצרי, האם אפשרית הלכה חילונית, ומדוע הנשר הוא החיה היהודית ביותר

מי שגורש מגן עדן של ילדותו, לנצח נגזר עליו להתגעגע. הילד בן ה-12 שנשלח לישיבה, לא שכח את שיחותיו עם האבות, אברהם יצחק ויעקב, בחורשת העצים שליד ביתו, בין המערות הקדמוניות שפתחיהן האפלוליים מכוסים בטחב. ימיו נתמלאו בלימוד תורה, ולילותיו - בהרהורי עבירה. לעת ערב, ברעש השורר בבית המדרש, כבר לא שמע את רחש האש המאכלת בדמיונו את עצי העקידה, והוא הצטער על כך. שנים לאחר שעזב את העולם החרדי, והיה לעיתונאי ולסופר, דב אלבוים שב וכותב כל פעם מחדש את ילדותו בצל עצי החרוב, כמו נכסף עדיין לתום הילדות שאבד לבלי שוב; לחירות הדמיון ולאמונה התמימה באלוהים גם יחד, לפני שהחריד נחש הספק בלחישותיו את הגן.

למזלו, בכל פעם שהכמיהה הזאת נוקשת על קירות לבו ועולה על גדותיה, היא מולידה ספר חדש. שלא כשלושת ספרי הפרוזה שלו, המוקדשים כל אחד בדרכו לחיפוש אמוני מיוסר, הפעם כתב אלבוים ספר מחורז, "ינוקא באי הנשרים" שמו. זוהי אגדה בהשראת סיפור של ר' נחמן מברסלב. אלבוים מרצה כבר שנים על הגות יהודית ומעריץ מושבע של רבי נחמן. התכנים הללו עולים בתוכנית "פרשת השבוע" בערוץ הראשון בהנחייתו, ואף בספריו. אבל עד כה לא שלח ידו ממש בעיבוד טקסט מהארון היהודי ובתרגומו לקהל חילוני (ראו מסגרת).

דב אלבוים בגן הסנהדרין בירושלים, שבו נהג לשחק בילדותו. בעיניו זו היתה ארץ התנ"ךאיליה מלניקוב

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

הספר החדש מוצא את אלבוים, בן 42, לא ממש בשיאו, בסיום שנת האבל על אמו. בחדרו במכון הרטמן בירושלים, כאן הוא מכהן כעמית מחקר, הוא נראה מכונס בעצמו. אין זכר למנחה הטלוויזיה שלא פעם נוטה לסגנון פומפוזי ודרמטי. צווארו שקוע בגופו השרוע ברפיון על הכיסא, קולו נשמע ישנוני. אולי הוא סובל, עולה תהייה, מהמחלה של כוכבי טלוויזיה, שאישיותם מתכווצת כשהם מחוץ לאור הזרקורים. אבל אלבוים, שנרתע כל השנים מהעמדה של הכוכב, מספק הסבר אחר. "לקח לי הרבה שנים להבין שאני באמת דב", הוא מחייך. "בחורף אני סובל מנטייה קלה להסתגרות".

מות אמו הוא הסבר מתקבל יותר על הדעת. אף על פי שעזב את החברה החרדית, מעולם לא נותק הקשר ביניהם. "שלוש שנים ליוויתי את הדעיכה של אמא שלי", הוא מספר. "הסטרוק שלה התחיל מהלך של שקיעה גופנית. אבל עד היום האחרון דעתה היתה צלולה". זאת היתה תקופה קשה פיסית ונפשית, אבל דבר לא הכין אותו לאחרי מות. "זה כאילו מהשמים סידרו לי משבר גיל 40 עמוק עם רבדים עשירים", הוא אומר בעצב.

הקשר עם האם היה עמוק. אלבוים היה הצעיר בתשעת ילדיה, ילד של אמא. את מתאר גופו קיבל ממנה; היא היתה אשה גדולה. כשיום אחד בגיל 17 קם ועזב את ישיבת חברון, הלך דבר ראשון לבשר לאמו על החלטתו. על הרגע האינטימי הזה של ההתוודות לאמו, הוא מתייסר בספרו "מסע בחלל הפנוי": "לעולם לא אסלח לעצמי על הדרך האכזרית שבה בישרתי לאמי שהחלטתי לשנות כיוון ולעזוב את אורח החיים הדתי. הערתי אותה בחטף משנת אחר הצהריים... נמסך בעיניה דוק של עצב המוחץ אותי עד היום כל אימת שאני נזכר בו. עצב של שלשלת דורות ארוכה... העצב הזקן הזה מלבין את לבי במוגלת בושה וכאב גם ברגעים אלו ממש".

מרדת בה. היא סלחה לך?

"אמא שלי היתה האדם היחיד שאהב אותי ללא שום תנאי", אומר אלבוים. "אף פעם לא הפנתה לי עורף, לא ביקרה את מעשי. היא התאכזבה ממני. אבל זה אף פעם לא התקרב לשאלה אם אני עדיין אהוב עליה או לא".

עזיבתו עוררה רעש בחוגי החרדים בירושלים. "הייתי נחשב לבחור מבטיח ממש", מסביר אלבוים. "אף פעם לא עזבו הטובים, תמיד החלשים". לעומת האם האצילה, שאר בני המשפחה הגיבו באופן צפוי יותר. "אחי הגדול אמר לי שהיה טוב יותר אם הייתי נהרג בתאונת דרכים, כי מבחינתו הייתי נהרג ללא חטא. אבא שלי שאל את הרב שך מה לעשות. והוא אמר לו לא לבצע ריטואלים של ניתוק ולא לשבת שבעה. אבל אבא שלי לא היה מסוגל לעכל את זה ולא דיבר אתי עשר שנים. נשלחו שליחים לנסות לשדל אותי לחזור בי, והשיא היה כשהביאו את אורי זוהר, שניסה להפחיד אותי במשך לילה שלם ותיאר לי את הגיהנום באופן פלסטי ביותר. זה לא עבד עלי".

כיום הקשר עם אביו תקין. "אבי מהדור הישן. אין בעולם שלו יותר מדי רגשות", אומר אלבוים. "בעולמו קיימת דאגה לקיום הפיסי".

על האם, ירושלמית מהיישוב הישן, הוא מדבר בהערצה. "אמא שלי דיברה ערבית", הוא מספר. "היא גדלה עם ערבים בעיר העתיקה. בילדותה ירושלים היתה עיר קוסמופוליטית. אם גרת במאה שערים הכרת ערבים, הכרת נוצרים. היא דיברה עם כולם. היא היתה מין אלופת סריגה. כולם היו שוחרים לפתחה. הייתי יושב לרגליה, פורם סוודרים ישנים ומגלגל לפקעות את הצמר ושומע מעשיות".

האם היתה "בת ירושלים קלאסית של הדור הקודם", כדברי בנה. היא ידעה קרוא וכתוב בסיסי ביידיש, ובעיקר ידעה כל מה שאשה יהודייה כשרה צריכה לדעת: לבשל, לסרוג ולתפור. "הזהות הדתית שלה לא היתה מורכבת", אומר אלבוים. "אמונה פשוטה. כששאלתי אותה מה חשבה על ספרי 'מסע בחלל הפנוי', היא ענתה, 'אמרו לי שאתה מדבר הרבה על אלוקים. מה יכול להיות רע?'"

באופן אירוני נראה שהאהבה ללא תנאי שהעניקה האם, איפשרה לבנה לחצות את הקווים. "אף אחד מהאחים והאחיות שלי לא קיבל ממנה אהבה כמו שאני קיבלתי", אומר אלבוים. "ולכן אף אחד לא היה יכול ללכת רחוק כמו שאני הלכתי. אמא שלי שיחררה לי חבל. כל מה שאני, זה בזכותה".

זה מסביר אולי גם את האופן שבו, לפחות למראית עין, אלבוים מתנהל בעולם, בקלילות ובלי מאמץ, למרות המטען שלו. הדבר בולט בקריירה שלו. נראה שתפקידים מגיעים אליו בקלות, והוא מוותר עליהם באותה הקלות. כאילו הוא מרשה לעצמו את המותרות של חיפוש עצמי ממושך. ואולי זו הברכה והקללה של הערצת אם.

האמת הפנימית

אחרי שעזב את הישיבה הצליח אלבוים לדלג על פערים תרבותיים במהירות הבזק. תחילה נרשם לבית ספר ערב "גבע" לנערים עובדים, והרגיש לא במקומו, "עילוי מהישיבה יושב עם כל הבחורים שנפלטו מבתי הספר", כדבריו. כעבור זמן מה קיבלו אותו בתיכון רנה קסין, ושם השלים תעודת בגרות בתוך שנה. בצבא שירת בעיתון "במחנה". לפני השחרור עבד תקופה בשבועון הירושלמי של רשת שוקן "כל העיר". באחת ממשימותיו הושתל בתנועת כך. לאחר שהכתבה התפרסמה נתלו ברחבי ירושלים פשקווילים נגדו ונגד העורך, דורון גלעזר. זה היה מביך מאוד למשפחתו.

לאחר השחרור עבד זמן מה בעיתון "חדשות", שם הכיר את הסופרת דורית רביניאן ונישא לה בגיל 23; כעבור שנתיים התגרשו. אלה היו נישואי בוסר, "חיבור בין פצע לפצע", כדבריו. בעת הגירושים הוא כבר היה כתב חרדים ב"ידיעות אחרונות" והדיינים, כך מספרים כתבים מהתקופה, הזדרזו עם הגט כדי לא להסתבך אתו.

זמן קצר אחרי שהחל לעבוד ככתב במוסף השבועי של "ידיעות" עזב את העיתון ופנה לתקשורת האלקטרונית. ב-1997 כתב את הפינה ההיתולית של גיל קופטש על פרשת השבוע בערוץ הראשון. מהר מאוד התגלגל להיות אחד המנחים של התוכנית "חוצה ישראל", יחד עם רינו צרור. בין לבין למד בתוכנית הבינתחומית לתלמידים מצטיינים באוניברסיטת תל אביב. את התזה שלו כתב במדור לקבלה וחסידות בחוג לפילוסופיה יהודית.

"ב'חוצה ישראל' הוא הפך לגרסה הצעירה של ירון לונדון. לצפות בו נהיה דרך לומר 'אני אינטלקטואל'", אומר שחר אילן, סמנכ"ל עמותת חדו"ש ועיתונאי לשעבר, שהכיר את אלבוים עוד מימיו ב"כל העיר". "היתה לו אפשרות למצות את זה לכסף או להמשיך להיות סוגת איכות, ואין ספק שהוא בחר להיות סוגת איכות. הוא לא ניסה להיות טאלנט. נראה לי שהוא פחד שהמסחריות תאלץ אותו לפשרה".

ב-2006 היה ממקימי הישיבה החילונית "בינה", מסגרת שבה הוא מלמד עד היום. באותה שנה גם התמנה לעורך הראשי של הוצאת הספרים "ידיעות אחרונות", וכעבור מעט יותר משנה עזב. על הסיבות לעזיבתו יש חילוקי דעות. לפי ידיעות שהתפרסמו בתקשורת הוא לא סיפק את הסחורה. יש סופרים הטוענים שבקדנציה שלו היה עסוק יותר בכתיבת ספרו, ופחות בספריהם. מכל מקום, הפרק הזה לא הותיר חותם משמעותי, לא בתרבות הישראלית ולא על אלבוים עצמו. לדבריו, הוא עזב לאחר שהבין שהוא פשוט לא טוב בניהול. "מעולם לא הסתדרתי עם מסגרות", הוא אומר.

ערן ברוך, מנהל בינה )עם תלמידים (. להיות איש רוח זו הבחירה הערכית של אלבויםדניאל צ'צ'יק

מאז נראה שהוא הפסיק לנסות למצוא קריירה של איש חשוב, והתמקם בנינוחות בתוכנית הנישה "פרשת השבוע" בערוץ הראשון. האינטליגנציה שהוא מקרין בתוכנית מובילה אותו כמו מצפן בים הנושאים העולים בה. ומצד שני, היא גם משקפת סוג של אמת פנימית, שפוגעת לעתים ברמתה האחידה. יש תוכניות שבהן הוא נדלק ונדרך, ואחרות שבהן הוא מתעמעם ושוקע. הכל לפי העניין שלו.

ילד בגן

משפחת אלבוים היא משפחה ירושלמית מדורי דורות, שלא יצאה מתחומי שכונת מאה שערים עד לידתו של דב. אז העתיקה את מגוריה לרמת אשכול, שהיתה עדיין שכונה חילונית, בגבול שכונה חרדית. הכוונה היתה לשפר את תנאי הדיור, אומר אלבוים. "ואיזה שיפור זה היה", הוא מעיר בציניות. לדבריו, במשפחתו עד היום מכים על חטא על המעבר הזה ומשוכנעים שלו היו נשארים במאה שערים, היה נשאר חרדי. "שם אולי לא הייתי פוגש את העולם הגדול שבחוץ".

העולם הגדול בחוץ היה קודם כל הגן. בוקר אחד, בשבוע שחל בו פורים, ביקרנו בגן הנעלם שבו החל הכל. זה היה בוקר נאה, שמשי, שהפציע אחרי שבוע סחוף גשמים בירושלים. הגן הקרוי "גן הסנהדרין", על שם הסנהדרין הקדומה שחבריה כנראה נקברו במערות המשובצות בצלע ההר שעליו הוא ממוקם, התגלה בכעין מפלס מתחת לרחוב שקט בלב שכונת סנהדריה החרדית, מטרים ספורים מבית הוריו של אלבוים. לשעה קלה, אפוף חוטי אבק שנצצו בשמש, נראה הגן כשקוע בתוך חלום, עם עצי החרוב המעוקלים, השרכים ומצבורי הסלעים החשופים.

"מעבר לגן יכולת לראות למרחוק. שכונת סנהדריה לא היתה קיימת", מצביע אלבוים קדימה כשהוא מחליק במורד הגן. "מכאן, כשהייתי בן עשר בערך, היינו רצים להפגנות השבת בכביש רמות. למטה היה כל הבלגן. משטרה, סוסים, צעקות שאבעס. היה שמ-ח".

הדי ההפגנות נשכחו זה כבר. בחרדת קודש אני מאזינה לשקט הנסוך במקום. כמי שגדלה בנוף של בתים כעורים ורחובות מרוצפי אספלט בבני ברק, בצפיפות של מרפסת בתוך מרפסת, בין ישיבה לישיבה, אני יכולה להעריך את פיסת הטבע הגולמית הזאת.

אלבוים, המכיר כל פינה בגן, כל שיח וכל אבן, נעצר מול עץ החוצב בסלע בשורשיו בעיקשות. "מבחינתי זהו דימוי לחיים", הוא מעיר בשקט. "בילדותי זה היה עץ קטן ממדים, אבל כבר אז הוא החל לסלול את דרכו. מה שהוא עשה מאז שהייתי כאן, זה לא ייאמן. הוא ממש בא מבפנים והפריד את הסלע".

הלאה משם יש עוד עץ אהוב. "על עץ החרוב הזה הייתי דוהר בגיל ארבע ומדבר עם האבות. האבן השטוחה היתה המשטח שעליו עקד אברהם את יצחק בנו בעקידה, והקקטוס היה הסנה הבוער. מבחינתי, אברהם ההולך להר המוריה הגיע לפה".

אין כמו מערות לפרנס את הדמיון ואת הפחד. דרך הגומחות הקטנות נהגו הוא וחבריו להשתחל אל המערות, בדלי נרות בידיהם. "חיינו במערות הללו. זה היה מקום קמאי בשבילי. מערה היא רחם מצד אחד, ומצד שני מקום מפחיד ונורא ולפעמים גם מטונף ומגעיל".

כל מערה והסיפור שלה. על דרגשי האבן בשוליים של המערה הגדולה, שגמלון אבן לפתחה, היה מדמיין את 71 החכמים יושבים ודנים בשאלות הרות גורל לעם ישראל. כמו מה לעשות עם הרומאים, או עם בר כוכבא.

ההורים הרשו לכם להיכנס למערות?

"הם לא ידעו. חיינו בלי פיקוח של הורים. זה שאמא שלי היו לה כל כך הרבה ילדים על הראש, איפשר לי להיעלם. זה הציל אותי".

ילדים אחדים שנכנסו לגן, מאיטים ונועצים בנו את מבטיהם. נראה שמימיהם לא ראו גבר ואשה יושבים על ספסל אחד. בוודאי אין להם כל מושג מה התרחש כאן בגן, בדמיונו של ילד שהיה פעם בגילם. "זה היה משטח הדמיון שלי", אומר אלבוים. "הייתי מלביש את הכל. הסלע ההוא, כשאתה ילד זה נראה לך כמו הר. בחורף היו צצות פה מיליון רקפות. בריכות הטהרה היו מתמלאות מים ואיתם באו ראשנים וצפרדעים. בעבורי זאת היתה ארץ ישראל, ארץ התנ"ך".

הוא היה ילד חולמני, אבל רחוק מדימוי הילד החיוור של בית רבן. "הייתי תלמיד טוב, אבל מופרע. ילד אנרגטי שהיה מפריע ומציק למורים ולילדים אחרים. חטפתי מכות. טראבל מייקר". ובגיל 12 שלחו אותו לישיבה כדי ליישר אותו.

בישיבה המשכת לחלום על גיבורי התנ"ך שלך?

הרב דוד בצרי. להבין דבר מתוך דבר
הרב דוד בצרי. להבין דבר מתוך דברליאור מזרחי

"מה פתאום. בישיבה מחקו לי את עולם הרגש. הפכו אותי ליהודי של הדת היהודית, שכולו עסוק בהחמרות, רגשות אשם ותעניות. במשך חצי שנה, זמן חורף שלם, ויותר, שתקתי. המשכתי לדבר רק בדברי תורה".

על תענית הדיבור הוא כתב ברומן המצמרר "זמן אלול" שפירסם בגיל 26, ובו הצליף בתיאורים ריאליסטיים של מציאות חסרת חמלה. נראה שהמבט שלו על התקופה ההיא התרכך במשך השנים. אם פעם תיאר את הישיבה כמושבת עונשין, כיום הוא אומר שהיו גם ימים יפים. על תענית הדיבור הוא אומר, "זה נותן לך המון. זה ממש זן. ברגע שאתה לא שותף מלא, אתה מפתח יכולת התבוננות".

ובכל זאת, למרות היופי בתענית הדיבור, עזבת.

"סבלתי כמו כל נער בגיל ההתבגרות משאלות של זהות, של מיניות. זה לא פוסח על נער חרדי רק בגלל שיש לו חליפה ומגבעת. אבל זה לא היה רק זה. העניין שלי גם לא היה כפירה, כי תמיד הייתי אדם מאמין. הסיפור שלי היה בעצם ההבנה יום אחד בגיל 17 בישיבת חברון, שזה כל מה שיש. וזה לא הספיק לי.

"חברון זאת פסגת הלמדנות הליטאית. אבל זה קשקושים. ראיתי שממשיכים לטחון אותם מים. חשבתי לעצמי, 'זה מה שיש לעולם להציע? האם אני רוצה לחיות בעולם סגור של לימוד תורה?'

"אפשר להגיד שעזבתי כדי להכיר את העולם ולהיות בדיאלוג איתו. היה לי ברור לקראת מה אני הולך. הייתי מסכן, בודד, חסר כל. אבל לא הרגשתי שמגיע לי צל"ש. אני חושב שהעזיבה שלי נבעה ממקום של חירות. אלוהים שלי הוא החירות. זה מה שאני קורא בספר שמות: 'אהיה אשר אהיה'. אלוהים יכול להיות הכל".

כהד לדברים נשמעים לפתע פיצוצים המקפיצים את אלבוים, מתערבים בזרם הזיכרונות ומפסיקים לרגע את שטף המילים. "המשיכה העצומה שיש לי למקרא, לעסוק בזה כל כך הרבה, זה בעצם הכמיהה לחזור למקום הזה", אומר אלבוים כשאנחנו עומדים ביציאה מהגן. "הכמיהה לתמימות של הילד לפני שקילקלו לי את זה עם הישיבות והחרדיות. מה זה התנ"ך? זה המקום הפשוט בלי תיווך. אם כבר להיות יהודי, אני רוצה לגעת במקום הזה. כל הדרך אחר כך נראית לי הריסה וקלקול, כפי שקרה בחיים שלי".

חי בשני העולמות

אחרי השנים שבהן התכחש אל אלוהים ולפעמים זעק אליו בוואדיות כדרך ברסלב, עכשיו הוא עסוק בבניית קשר בוגר עם אלוהים ועם היהדות. זה לא אומר שאלבוים חזר להיות דתי. להפך. אלבוים מבשר קבל עם ועדה שהחליט לדבוק בדרך האמצע, בלי להתחייב להגדרות המקובלות של דתי או חילוני. בלי לקחת צד.

"נוח לי לחיות בשני העולמות", הוא אומר. "הרבה אנשים מרגישים כמוני כיום. הרי 70 אחוז מהאוכלוסייה היהודית מאמינים באלוהים. מדובר באנשים שהקשר שלהם עם התרבות היהודית הוא קשר וולונטרי. והבעיה היא שאין לתרבות הזאת שפה משלה. עד היום היא נחשבה למשהו לא רציני מספיק בשביל לתת לו מילים, וליצור עבורה פילוסופיה ותיאולוגיה. כיום אני עובד על בניית השפה התרבותית הזאת.

דב אלבוים בילדותו. הייתי תלמיד טוב, אבל מפריע ומציק

"אני חושב שבצד מגמות של התבהמות בחברה הישראלית, שאפשר לראות אותן בכנסת ובטלוויזיה, יש גם מגמות אחרות. חצי מיליון צעירים צעקו בקיץ 'העם דורש צדק חברתי'. זה חזון של נביאי ישראל. אני לא חושב שזה דבר של מה בכך שיש כל כך הרבה בתי מדרש חילוניים ללימוד תרבות יהודית. המגמה הזאת מקבלת תאוצה מן העובדה שיש קיפאון מדיני מוחלט. השיח של השלום פסק. מה שמילא את החלל הוא שיח זהותי. העניין בתרבות היהודית הוא דבר חיובי. יום אחד אשב ואלמד גמרא".

אבל אתה הרי עזבת את החברה החרדית ונפתחת לעולם. לא עניין אותך להכיר תרבויות אחרות?

"מה שיפה שזה לא מבטל את התרבות המערבית או כל תרבות אחרת. יש לי עניין עמוק בבודהיזם ובתורות המזרח. ואני גם רואה את עצמי כבן לתרבות המערבית, מבחינת הספרות, המוזיקה וכו'. אבל אני לא חושב שאפשר לחיות פה קיום מלא, מבלי שאתה חי איזו קרבה אינטימית לתרבות שלך. והתרבות היהודית היא התרבות שלנו, והיא הסיבה שאתה חי בארץ. העניין הוא שדברים לא יכולים לעבוד רק באינטלקט. אם אתה רוצה ליצור רצף של המשכיות, צריך לתת לזה ביטוי בדברים נוספים. בלוח השנה העברי, בשבת שלך. בעוד הרבה דברים.

"זאת המסקנה שהגענו אליה בבינה. שאי אפשר לחיות את התרבות היהודית ברובד האינטלקטואלי בלבד. זה לא מחזיק. זה מחייב שיעור קומה מלא של האדם. האינטלקט, רגשות, המיניות - כל המרקם. זה מחייב רקע עמוק ועשיר, אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו ימשיכו לחיות פה עם כל הקונפליקטואליות שיש כאן, עם עננה של סכנה שמרחפת. כדי ליצור את הרובד העמוק אנחנו עובדים עכשיו על יצירתה של הלכה חילונית. מדריך שייתן הצעה לשבת של היהודי החילוני השומר על קשר עמוק עם תרבותו.

"היהודי ההלכתי יש לו שמירת שבת כהלכתה לפי הסעיפים הרלוונטיים בשולחן ערוך. החרדים שומרים שבת ברמה של פחד. אנחנו מנסים לפתח שבת שחוזרת לתפיסה המקראית הבסיסית. מבחינתי השבת היא איזו קפסולה בתוך הזמן, שאמורה להעניק לך חירות. שבה אתה אמור לחלץ את עצמך מיחסים של הייררכיה. לפי התפיסה שלי, בשבת אתה לא מתעסק במה אסור לעסוק, אלא באיך אתה רוצה לחגוג את החופש והחירות שלך במובן העמוק".

לאלבוים יש עדיין תנועות של בחור ישיבה ועכשיו, כשהוא מתלהב, הידיים שלו מתנופפות בתנועות של איפכא מסתברא. "רוב החילונים לא יודעים מה לעשות עם השבת שלהם. הם הופכים את היום הזה ליום ספייר. ליום עבודה בגינה, לשיפוצים של הבית".

אבל זאת לא חירות לעשות כל מה שאתה רוצה ביום היחיד שבו אתה משוחרר? למה בחרת לעשות שימוש במילה הלכה? הרי ההלכה היא אם חטאת מבחינתך, לא?

"ביאליק כתב 'הבו לנו הלכה'. אני לא מדבר ממקום של אוטוריטה. אני הרי לא יכול להתיימר ולהגיד מה טוב לבן אדם בחיים ומה לא טוב, כי אני מאמין בחירות כערך הכי חשוב. אני מדבר על הצעה ליהדות חילונית. יש מלא משפחות של ישראלים, יהודים חילונים, שרוצים להמשיך להיות חילונים אבל הקשר שלהם ליהדות מעסיק אותם. כל פעם שמגיע פסח, שבת, ראש השנה, ברית, בר מצווה, נישואים, הם לא יודעים מה לעשות כי המסגרת האורתודוקסית לא מדברת אליהם".

אלבוים אומר שהוא מרגיש שליח ציבור, לא פחות. "אין לי ברירה", הוא אומר. "אני רואה השתוקקות של המון אנשים. הצורך קיים ואני רוצה להיענות לו. אין לי שום יומרה להיות הרב שך. אז למה אני עושה את זה? בשביל הבנות שלי. אני מבין את הקושי בהורשה של תרבות. והיהודים, בגלל החרדה שלהם למורשה, לקחו את זה למקומות מאוד בעייתיים שמגבילים חירות".

מטריד אותי שאחרי עזיבת החברה החרדית, אתה דבק בתפישה די חרדית לגבי החילונים, כמי שמעניין אותם ללכת לים בשבת. זה תיאור חד ממדי ואפילו מעליב בעיני.

"ברור לי שאני מציג הצגה נמוכה וקיצונית. הכוונה היא בגדול שהתרבות הישראלית-החילונית נכשלה בלמלא את עצמה בתוכן. החילוניות בעיקרה היא תרבות של חילון, לרוקן את העולם מקדושה. אבל ברגע שאתה מרוקן את התרבות שלך, אם אתה לא מכניס תוכן נוסף, זאת בעיה. התרבות הישראלית מתאפיינת כיום בדרך השלילה. ברגע שהחלוציות כבר נעלמה, תרבות ההקרבה נעלמה. זו תרבות חסרה. אפשר לחיות את התרבות האירופית באופן מאוד עמוק. אבל אני חושב שזה לא יכול להיות רק זה. בכל זאת, אתה בן לעם עם תרבות מפוארת. המקום הזה יכול להיות בלתי נסבל כשאתה לא יודע מה אתה עושה פה. אתה צריך לבנות לך מקום שהדמויות המיתולוגיות שלך הסתובבו בין הסלעים שלו. רק ככה אתה מרגיש בבית.

"אני חילוני המאמין באלוהים. אני מאמין בזה שאדם צריך לחיות חיי חולין ולא רק חיי קודש. אני מאמין גדול בחברה החילונית. כל יום אומר תודה על שאני חלק ממנה. כי רק בה טמונה אפשרות הבחירה. היא זאת שאיפשרה לי את הדרך חזרה לתרבות היהודית. לא הייתי יכול לבחור זאת מתוך החברה החרדית. עכשיו אני מבקש לגאול אותה מכל מיני הדחקות שמזיקות לה".

זאת איפוא הציונות שאלבוים אימץ לעצמו לאחר שגדל בחברה אנטי-ציונית. לדבריו, הוא מזדהה עם חלוצי העלייה השנייה: א"ד גורדון, ברל כצנלסון, אפילו דוד בן-גוריון. "אני מאמין שזו מטרת קיבוץ גלויות הזה, יהודי שבונה את תרבותו מחדש".

יהדות אנרכיסטית

בשנים האחרונות, החברים הטובים של אלבוים הם קיבוצניקים לשעבר או בהווה. רובם פועלים לצדו בבינה, כמו ארי אילון, מוקי צור, אסף ענברי (אלבוים ערך את ספרו "הביתה"). "שתי החברות, החברה החרדית והחברה הקיבוצית, הן חברות אידיאולוגיות וערכיות בשורשיהן, וזה בסיס ההבנה שלנו", הוא אומר. ערן ברוך, העומד בראש בינה (וקיבוצניק לשעבר אף הוא) מוסיף שאלבוים מצא בבינה בית. ברוך מכנה את אלבוים "תלמיד חכם". לדבריו, "הוא היה יכול להיות במקום של אליטיזם. כאדם מאוד מוכשר וידוע, זו לא היתה בעיה בשבילו להרוויח מספיק כסף. הוא לא חייב לרוץ לישיבה, אבל זאת הבחירה הערכית שלו להיות איש רוח ולהוביל תהליכים".

אלבוים מקיים קשר עמוק גם עם המקובל הרב דוד בצרי. זה 15 שנה שהם לומדים פעם בשבוע ביחד. אלבוים נחשב למי שבנה את הרב בצרי בדמות מקובל העל כשדיווח על התיקונים שלו ב"ידיעות אחרונות". הרב בצרי גם חיתן אותו בנישואיו השניים. "אני מאוד נהנה ושומר על זה בקנאות", אומר אלבוים. "זה מחזיק אותי בשיח. אני נורא אוהב ללמוד תורה. בכל זאת אני ישיבה-בוחר אמיתי".

הרב יצחק בצרי, בנו של המקובל, אומר שאלבוים הוא "נשמה טובה". לדבריו, בשיעור עם אביו שבו נכח כמה פעמים, אלבוים מפגין "תפיסה מהירה ויכולת לשלוט על סוגיה, לדעת את כל פרטיה. להבין דבר מתוך דבר". בצרי מגלה שהוא החבר החרדי שאלבוים כתב עליו בספרו "מסע בחלל הפנוי". בתחילת הספר נסער אלבוים מהתאונה שפגעה בבתו של החבר ומהאמונה הפשוטה והחזקה שהוא מפגין. "אנחנו חברים בלב ונפש", אומר בצרי. "הוא לא סיפר לי שהוא כותב עלי. אמר לי, תקרא. התחלתי להוריד דמעות".

יצחק בצרי כלל לא מתעניין בשאלה אם אלבוים חילוני או דתי. הוא לא בקי בהצעה של אלבוים לחילוניות יהודית. "לא ממש יצא לי לדבר איתו בענייני דת. אנחנו לא באים לשכנע אף אחד. לא מתפקידנו לעסוק בזה. אני חושב, לא הייתי מגדיר אותו חילוני, אלא אדם מאמין. שמעתי שהוא מלמד תורה. אני חושב שזאת השליחות שלו. אני חושב שדב תפקידו לא להשתנות. תפקידו להיות דב אלבוים. מכוונים אותו מהשמים".

אם הקשר שלו אל החרדים התהדק במשך השנים, מהחברה החרדית אלבוים נואש. היחס שלו אליה אמביוולנטי. "יש שם המון דברים שאני אוהב", הוא אומר. "למשל, שזו חברה שבכל זאת חורטת על דגלה צדקה, גמילות חסדים ועזרה לזולת. ושהתפיסה היא שהמטרה בחיים זה לא לרכוש, לצבור ולכייף כמו הגישה השלטת בציבור החילוני. אבל מצד שני, החרדיות הפכה להיות כת עם כל המאפיינים של כת. היא משתמשת בכל המשאבים של חבריה ועובדת על ידי כיבוי כל מחשבה עצמאית". אלבוים מאמין שצריך לעודד את השינוי מבפנים, לתת רשתות תמיכה לחרדים.

למרות שהוא קשור מאוד לירושלים, אלבוים בחר לחיות במקום ישראלי, חסר שורשים, כצור יגאל. יחד עם אשתו, כרמית, בני הזוג מגדלים ארבע בנות לתפארת. כרמית גדלה במשפחה חילונית (היא בתו של רפי מלכא, בכיר השב"כ לשעבר) והיא לא שותפה להתייסרות הדתית שלו, או לרומן שלו עם התרבות היהודית. אבל "באופן אטי ומדורג זה זולג ומוטמע, כי היא חיה איתי. אני משתדל לנהל שבת ביתית או בטבע, לא בתוך שאון והמולה, ונמנע מכל פעילות של עבודה. בארוחת שבת אנחנו עושים קידוש, שרים זמירות, מדברים קצת פרשת השבוע, מדליקים נרות. בלי יותר מדי ללחוץ על הגז".

עם אחיו ירמיהו בקבר שמואל הנביא, נבי סמואל 1979

נעם, בתו בת ה-12, לומדת עכשיו עם אמה את פרשת השבוע שלה בסדנה של בנות ואמהות. "בעיני היא לא חייבת לעלות לתורה", הוא אומר. "אני לא רוצה לכפות עליה. אבל החלטנו שהסדנה היא לא רשות. כי בורות לנושא היהודי היא לא אפשרות מבחינתי. אחרת לא יהיה לי עם מי לדבר. הבנות שלי לא יוכלו להבין את הספרים שלי".

לבית כנסת הוא לא הולך, כי "אני לא אוהב מסדרים. אני אנרכיסט דתי. היהדות שלי אנרכיסטית לחלוטין, גם הדמויות החסידיות שאני מעריץ הן אנרכיסטיות. גם האבות שהייתי מסתובב איתם היו מהפכנים".

גם הרב נחמן היה אנרכיסט ומרד במסגרות, ולכן אלבוים כל כך קשור אל דמותו וכתיבתו. מובן שהוא גם מזדהה עם דמות המחפש המיוסר שהיה ר' נחמן. ביום שלישי בערב, במרכז בינה בסמינר ברמת אפעל, אלבוים מדבר על ר' נחמן, על מרטין בובר ועל הבעל שם טוב. שיעור על קבלה חסידית, שעתיים בלי הפסקה. הנוכחים, אנשים באמצע החיים ובני הגיל השלישי, הרבה עורכי דין ורופאים. רובם לומדים עם אלבוים כבר שנים, מקשיבים לדיאלוג שהוא מנהל עם עצמו. כמרצה הוא מעניין, אך לא כריזמטי. אין שמץ של סלבריטאיות באופן שבו הוא נכנס ויוצא מהשיעור, רבי ללא חסידים.

"'מסע בחלל הפנוי' נוצר פה", הוא אומר. "אני עובד עם האנשים האלה כסדנה. כל הזמן מפתח איתם ביחד. אני בודק איתם דברים ולומד דברים חדשים. את מה שאני מלמד מפי גדולי הקבלה או החסידות, אני לא מקבל כאמת אלוהית. לא חושב שאלוהים התגלה לאנשים האלה ומסר להם אמיתות, לא לבעל שם טוב ולא לרבי נחמן. אני מעריץ אותם כיוצרים. והניסיון שלי הוא לראות אם זה מתכתב עם החיים שלי. מבחינתי זה מסלול המראה, השראה למחשבות. זה עוזר לי להתרומם, לחשוב על החיים.

"אני שואל את עצמי בזמן האחרון, למשל, וזה עולה בשיעור, עד כמה בן אדם יכול להשתנות והאם יהיה לי עוד סבב של שינוי. כרגע אני עובד להשלים סבב אחד ולבנות את המקום החדש. האם יהיה לי פעם כוח אומץ ויכולת לעזוב את העולם הזה שוב? זה דבר שמסקרן אותי".

לא הספיק לך?

"יש בי כמיהה לשינוי. שינוי מדגיש בעיני את העוצמה של החיים. יציבות מכניסה אותי למתח. אני תוהה באיזה כלא, באיזו הסתרה אני נמצא עכשיו. באיזו אילוזיה. לא קל לאנשים שחיים איתי. אני כל הזמן לא נרגע".

השנה במיוחד היתה שנה של חשבון נפש. "אני שואל את עצמי לאן פני מועדות, לאן אני הולך, מה ההישגים, מה החוסרים והכישלונות. שאלות שלא בהכרח נפתרו. זה זמן של בחינה של החיים. עושים צ'ק-אפ של כל המערכות".

בנוסף התמודד אלבוים עם מחסום יצירתי. "לא יכולתי לכתוב ואפילו לקרוא לא הצלחתי", הוא מגלה. "במקביל הפסקתי לעשן וסבלתי גם מתסמונות של גמילה מניקוטין. הרגשתי בשנה הזאת כאילו שאני אדם חולה שצריך להירפא. קודם עישנתי שלוש קופסאות. אבל בעקבות המוות של אמא שלי הבנתי שאני לא רוצה להשאיר את הבנות שלי יתומות ולצאת למסע בעולם הבא".

הוא נגמל מעישון לחלוטין, ולאט לאט מרים שוב את הראש. "ביומן האבל שרולאן בארת כתב אחרי מות אמו, הוא אומר שמרגע מסוים שהורה של אדם מת, הימים שלו הופכים להיות ספורים. הזמן מפסיק להיות אינסופי. אתה נכנס להלם, כי אתה מבין שכל החיים האלה זה 80 שנה בסך הכל. פתאום אתה חושב על זה שרוב החיים זה שינה, דאגות, טרדות פרנסה, ביקורים אצל הרופאים, התעסקות עם הגוף. כמה נשאר בנטו? גורנישט. זה מדכא.

"אני מנסה לשמר את התחושה הזאת, ולא ליפול לקהות, להדחקה, לטשטוש. כי אחרת הבן אדם יכול להירדם בעמידה ויכול לראות שמאוחר מדי. זה גם חלק מתהליך של אבל. אתה מתאבל על עצמך. על חייך. פתאום מבין באופן מוחשי וחזק שהחיים הם מוגבלים ומתכלים".

אתה מדוכא?

"בסך הכל אני לא מדוכא. אני שבע רצון מהדרך שעשיתי. אני מנסה פחות להתגלגל עם החיים, מנסה להיות מכוון, לדעת באופן יותר מדויק מה אני רוצה".

דבר אחד בטוח: הידיעה הברורה שיכתוב על אמא שלו. נראה שהוא הצליח ליצור את הגשר המיוחל למשפחתו. היום הוא מסוגל לסלוח לאביו, להבין "שכשאתה בא עם בשורה כזאת אתה הורג את אבא שלך בידיים. אני חושב שזה היה אצילות נפש מצדו שאף פעם לא גירש אותי. למרות שזה היה לו קשה אולי יותר מאשר לי.

"כיום אני זוכה להערכה במשפחה. זה לא שמסכימים עם הדרך שלי. אבל גם אצלם נשברו דימויים. בעבורם חילונים הם אנשים שכל היום רודפים אחרי סקס, סמים ורוקנרול. זה מה ש'יתד נאמן' מפרסם. מבחינתם זה לא רק שהתברר שאני לא נרקומן, רודף שמלות וגנב, אלא התברר שלהפך, אני אדם עם ערכים שהרבה אנשים מעניין אותם מה אני חושב ושמשפיע. זה שהראש-ישיבה הוא חברותא שלי וכולם מכירים אותו בתור איש חשוב גם עזר לי לבנות בעיניהם את ההכרה שאולי יש בי משהו. שבכל זאת אני לא פושטק. אם כי התקווה הכמוסה שלהם היא שיום אחד אחזור".

אולי, אחרי הכל, דרך האמצע זה מקום פסיכולוגי בשבילך? מקום שבו נוח לך, שלא יוצר קרע?

"אני בדרך האמצע פסיכולוגית ואינטלקטואלית. לדחות את כל זה, זה לדחות את הילדות שלי. אני אוהב את זה. הריח החמים, הטחוב, של הסידור ביום שישי בחורף, כשנכנסים לבית הכנסת ואתה מריח את הבל הפה של כולם ומריח את הריח של התבשילים של שבת מהבגדים של האנשים, והריח המוזר של השטריימלים - בעיני עדיין יש לזה קסם מדהים. אני אוהב את זה ואני חי את זה. יש בתוכי, בגוף, באישיות, עולם חרדי שלם, חיה חרדית כזאת, שאני צריך להזין אותה. אני חי חיים מאוד מורכבים של כמה עולמות. אבל יש בזה גם משהו טוב. כשרע לך בעולם אחד אתה בורח לעולם אחר".*

איור: ליאורה גרוסמן , מתוך "ינוקא באי הנשרים"

סוכן השינוי
למה בחר אלבוים בנשר לגיבור ספרו

האגדה, ראשונה מסדרת ספרים מתוכננת, שגיבורם הנשר ינוקא (הוצאת עם עובד; איירה למופת בקווים עדינים המאיירת ליאורה גרוסמן), מספרת על אסיפת נשרים שתכליתה להמליך את מי שיש לו הזיכרון הכי קדום. ההשראה לאגדה היא סיפורו של ר' נחמן "מעשה בשבעת הקבצנים". הטקסט פועל בכמה רמות. מלבד הקהל הטבעי שלו, הקוראים הצעירים, הוריהם עשויים לקרוא אותו כמשל על מסע ספיריטואלי, החותר אל האין, חוצה שכבות תת הכרתיות בדרכו, לפני היות הזיכרון. והיא קשורה גם לזיכרון ילדות של המחבר: "אבא שלי, שהיה מקורב לברסלב, הקריא לי את האגדה הזאת של רבי נחמן כשהייתי ילד. וכשהקראתי אותה לבנות שלי הן שאלו שאלות שלא חשבתי עליהן. זה היה הדחף שלי לכתוב אותה מחדש.

"ההתכתבות עם דמות שהכי אהובה עלי בתרבות היהודית מרגשת אותי", אומר אלבוים. "למה נשר? נשר הוא העוף היחיד שיש לו מחזור אחד של שינוי בחיים שלו, שהוא חייב לעבור. יש תקופה שצריך להשיר את כל הנוצות, לעקור את הטפרים, והכי נורא, הוא צריך לדפוק עם המקור עד שנתלש וצומח לו מקור חדש. אם הוא לא עושה זאת - הוא מת. כי אז הטפרים שלו לא חזקים מספיק. לכן נשר הוא סוכן השינוי הכי גדול אצל רבי נחמן. הוא המשתנה האידיאלי".



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות