המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
בחר סיסמה
הקלד סיסמה מחדש
אזור מגורים
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

דב אלבוים ממשיך להעמיק בין קודש לחול

25 שנה אחרי שנפרד מאלוהים, בין הדתי לחילוני. מספר אלבוים מה הוא לומד מהמקובל דוד בצרי, האם אפשרית הלכה חילונית, ומדוע הנשר הוא החיה היהודית ביותר

מי שגורש מגן עדן של ילדותו, לנצח נגזר עליו להתגעגע. הילד בן ה-12 שנשלח לישיבה, לא שכח את שיחותיו עם האבות, אברהם יצחק ויעקב, בחורשת העצים שליד ביתו, בין המערות הקדמוניות שפתחיהן האפלוליים מכוסים בטחב. ימיו נתמלאו בלימוד תורה, ולילותיו - בהרהורי עבירה. לעת ערב, ברעש השורר בבית המדרש, כבר לא שמע את רחש האש המאכלת בדמיונו את עצי העקידה, והוא הצטער על כך. שנים לאחר שעזב את העולם החרדי, והיה לעיתונאי ולסופר, דב אלבוים שב וכותב כל פעם מחדש את ילדותו בצל עצי החרוב, כמו נכסף עדיין לתום הילדות שאבד לבלי שוב; לחירות הדמיון ולאמונה התמימה באלוהים גם יחד, לפני שהחריד נחש הספק בלחישותיו את הגן.

למזלו, בכל פעם שהכמיהה הזאת נוקשת על קירות לבו ועולה על גדותיה, היא מולידה ספר חדש. שלא כשלושת ספרי הפרוזה שלו, המוקדשים כל אחד בדרכו לחיפוש אמוני מיוסר, הפעם כתב אלבוים ספר מחורז, "ינוקא באי הנשרים" שמו. זוהי אגדה בהשראת סיפור של ר' נחמן מברסלב. אלבוים מרצה כבר שנים על הגות יהודית ומעריץ מושבע של רבי נחמן. התכנים הללו עולים בתוכנית "פרשת השבוע" בערוץ הראשון בהנחייתו, ואף בספריו. אבל עד כה לא שלח ידו ממש בעיבוד טקסט מהארון היהודי ובתרגומו לקהל חילוני (ראו מסגרת).

דב אלבוים בגן הסנהדרין בירושלים, שבו נהג לשחק בילדותו. בעיניו זו היתה ארץ התנ"ך
דב אלבוים בגן הסנהדרין בירושלים, שבו נהג לשחק בילדותו. בעיניו זו היתה ארץ התנ"ך. צילום: איליה מלניקוב

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

הספר החדש מוצא את אלבוים, בן 42, לא ממש בשיאו, בסיום שנת האבל על אמו. בחדרו במכון הרטמן בירושלים, כאן הוא מכהן כעמית מחקר, הוא נראה מכונס בעצמו. אין זכר למנחה הטלוויזיה שלא פעם נוטה לסגנון פומפוזי ודרמטי. צווארו שקוע בגופו השרוע ברפיון על הכיסא, קולו נשמע ישנוני. אולי הוא סובל, עולה תהייה, מהמחלה של כוכבי טלוויזיה, שאישיותם מתכווצת כשהם מחוץ לאור הזרקורים. אבל אלבוים, שנרתע כל השנים מהעמדה של הכוכב, מספק הסבר אחר. "לקח לי הרבה שנים להבין שאני באמת דב", הוא מחייך. "בחורף אני סובל מנטייה קלה להסתגרות".

מות אמו הוא הסבר מתקבל יותר על הדעת. אף על פי שעזב את החברה החרדית, מעולם לא נותק הקשר ביניהם. "שלוש שנים ליוויתי את הדעיכה של אמא שלי", הוא מספר. "הסטרוק שלה התחיל מהלך של שקיעה גופנית. אבל עד היום האחרון דעתה היתה צלולה". זאת היתה תקופה קשה פיסית ונפשית, אבל דבר לא הכין אותו לאחרי מות. "זה כאילו מהשמים סידרו לי משבר גיל 40 עמוק עם רבדים עשירים", הוא אומר בעצב.

הקשר עם האם היה עמוק. אלבוים היה הצעיר בתשעת ילדיה, ילד של אמא. את מתאר גופו קיבל ממנה; היא היתה אשה גדולה. כשיום אחד בגיל 17 קם ועזב את ישיבת חברון, הלך דבר ראשון לבשר לאמו על החלטתו. על הרגע האינטימי הזה של ההתוודות לאמו, הוא מתייסר בספרו "מסע בחלל הפנוי": "לעולם לא אסלח לעצמי על הדרך האכזרית שבה בישרתי לאמי שהחלטתי לשנות כיוון ולעזוב את אורח החיים הדתי. הערתי אותה בחטף משנת אחר הצהריים... נמסך בעיניה דוק של עצב המוחץ אותי עד היום כל אימת שאני נזכר בו. עצב של שלשלת דורות ארוכה... העצב הזקן הזה מלבין את לבי במוגלת בושה וכאב גם ברגעים אלו ממש".

מרדת בה. היא סלחה לך?

"אמא שלי היתה האדם היחיד שאהב אותי ללא שום תנאי", אומר אלבוים. "אף פעם לא הפנתה לי עורף, לא ביקרה את מעשי. היא התאכזבה ממני. אבל זה אף פעם לא התקרב לשאלה אם אני עדיין אהוב עליה או לא".

עזיבתו עוררה רעש בחוגי החרדים בירושלים. "הייתי נחשב לבחור מבטיח ממש", מסביר אלבוים. "אף פעם לא עזבו הטובים, תמיד החלשים". לעומת האם האצילה, שאר בני המשפחה הגיבו באופן צפוי יותר. "אחי הגדול אמר לי שהיה טוב יותר אם הייתי נהרג בתאונת דרכים, כי מבחינתו הייתי נהרג ללא חטא. אבא שלי שאל את הרב שך מה לעשות. והוא אמר לו לא לבצע ריטואלים של ניתוק ולא לשבת שבעה. אבל אבא שלי לא היה מסוגל לעכל את זה ולא דיבר אתי עשר שנים. נשלחו שליחים לנסות לשדל אותי לחזור בי, והשיא היה כשהביאו את אורי זוהר, שניסה להפחיד אותי במשך לילה שלם ותיאר לי את הגיהנום באופן פלסטי ביותר. זה לא עבד עלי".

כיום הקשר עם אביו תקין. "אבי מהדור הישן. אין בעולם שלו יותר מדי רגשות", אומר אלבוים. "בעולמו קיימת דאגה לקיום הפיסי".

על האם, ירושלמית מהיישוב הישן, הוא מדבר בהערצה. "אמא שלי דיברה ערבית", הוא מספר. "היא גדלה עם ערבים בעיר העתיקה. בילדותה ירושלים היתה עיר קוסמופוליטית. אם גרת במאה שערים הכרת ערבים, הכרת נוצרים. היא דיברה עם כולם. היא היתה מין אלופת סריגה. כולם היו שוחרים לפתחה. הייתי יושב לרגליה, פורם סוודרים ישנים ומגלגל לפקעות את הצמר ושומע מעשיות".

האם היתה "בת ירושלים קלאסית של הדור הקודם", כדברי בנה. היא ידעה קרוא וכתוב בסיסי ביידיש, ובעיקר ידעה כל מה שאשה יהודייה כשרה צריכה לדעת: לבשל, לסרוג ולתפור. "הזהות הדתית שלה לא היתה מורכבת", אומר אלבוים. "אמונה פשוטה. כששאלתי אותה מה חשבה על ספרי 'מסע בחלל הפנוי', היא ענתה, 'אמרו לי שאתה מדבר הרבה על אלוקים. מה יכול להיות רע?'"

באופן אירוני נראה שהאהבה ללא תנאי שהעניקה האם, איפשרה לבנה לחצות את הקווים. "אף אחד מהאחים והאחיות שלי לא קיבל ממנה אהבה כמו שאני קיבלתי", אומר אלבוים. "ולכן אף אחד לא היה יכול ללכת רחוק כמו שאני הלכתי. אמא שלי שיחררה לי חבל. כל מה שאני, זה בזכותה".

זה מסביר אולי גם את האופן שבו, לפחות למראית עין, אלבוים מתנהל בעולם, בקלילות ובלי מאמץ, למרות המטען שלו. הדבר בולט בקריירה שלו. נראה שתפקידים מגיעים אליו בקלות, והוא מוותר עליהם באותה הקלות. כאילו הוא מרשה לעצמו את המותרות של חיפוש עצמי ממושך. ואולי זו הברכה והקללה של הערצת אם.

האמת הפנימית

אחרי שעזב את הישיבה הצליח אלבוים לדלג על פערים תרבותיים במהירות הבזק. תחילה נרשם לבית ספר ערב "גבע" לנערים עובדים, והרגיש לא במקומו, "עילוי מהישיבה יושב עם כל הבחורים שנפלטו מבתי הספר", כדבריו. כעבור זמן מה קיבלו אותו בתיכון רנה קסין, ושם השלים תעודת בגרות בתוך שנה. בצבא שירת בעיתון "במחנה". לפני השחרור עבד תקופה בשבועון הירושלמי של רשת שוקן "כל העיר". באחת ממשימותיו הושתל בתנועת כך. לאחר שהכתבה התפרסמה נתלו ברחבי ירושלים פשקווילים נגדו ונגד העורך, דורון גלעזר. זה היה מביך מאוד למשפחתו.

לאחר השחרור עבד זמן מה בעיתון "חדשות", שם הכיר את הסופרת דורית רביניאן ונישא לה בגיל 23; כעבור שנתיים התגרשו. אלה היו נישואי בוסר, "חיבור בין פצע לפצע", כדבריו. בעת הגירושים הוא כבר היה כתב חרדים ב"ידיעות אחרונות" והדיינים, כך מספרים כתבים מהתקופה, הזדרזו עם הגט כדי לא להסתבך אתו.

זמן קצר אחרי שהחל לעבוד ככתב במוסף השבועי של "ידיעות" עזב את העיתון ופנה לתקשורת האלקטרונית. ב-1997 כתב את הפינה ההיתולית של גיל קופטש על פרשת השבוע בערוץ הראשון. מהר מאוד התגלגל להיות אחד המנחים של התוכנית "חוצה ישראל", יחד עם רינו צרור. בין לבין למד בתוכנית הבינתחומית לתלמידים מצטיינים באוניברסיטת תל אביב. את התזה שלו כתב במדור לקבלה וחסידות בחוג לפילוסופיה יהודית.

"ב'חוצה ישראל' הוא הפך לגרסה הצעירה של ירון לונדון. לצפות בו נהיה דרך לומר 'אני אינטלקטואל'", אומר שחר אילן, סמנכ"ל עמותת חדו"ש ועיתונאי לשעבר, שהכיר את אלבוים עוד מימיו ב"כל העיר". "היתה לו אפשרות למצות את זה לכסף או להמשיך להיות סוגת איכות, ואין ספק שהוא בחר להיות סוגת איכות. הוא לא ניסה להיות טאלנט. נראה לי שהוא פחד שהמסחריות תאלץ אותו לפשרה".

ב-2006 היה ממקימי הישיבה החילונית "בינה", מסגרת שבה הוא מלמד עד היום. באותה שנה גם התמנה לעורך הראשי של הוצאת הספרים "ידיעות אחרונות", וכעבור מעט יותר משנה עזב. על הסיבות לעזיבתו יש חילוקי דעות. לפי ידיעות שהתפרסמו בתקשורת הוא לא סיפק את הסחורה. יש סופרים הטוענים שבקדנציה שלו היה עסוק יותר בכתיבת ספרו, ופחות בספריהם. מכל מקום, הפרק הזה לא הותיר חותם משמעותי, לא בתרבות הישראלית ולא על אלבוים עצמו. לדבריו, הוא עזב לאחר שהבין שהוא פשוט לא טוב בניהול. "מעולם לא הסתדרתי עם מסגרות", הוא אומר.

ערן ברוך, מנהל בינה )עם תלמידים (. להיות איש רוח זו הבחירה הערכית של אלבוים
ערן ברוך, מנהל בינה )עם תלמידים (. להיות איש רוח זו הבחירה הערכית של אלבוים. צילום: דניאל צ'צ'יק

מאז נראה שהוא הפסיק לנסות למצוא קריירה של איש חשוב, והתמקם בנינוחות בתוכנית הנישה "פרשת השבוע" בערוץ הראשון. האינטליגנציה שהוא מקרין בתוכנית מובילה אותו כמו מצפן בים הנושאים העולים בה. ומצד שני, היא גם משקפת סוג של אמת פנימית, שפוגעת לעתים ברמתה האחידה. יש תוכניות שבהן הוא נדלק ונדרך, ואחרות שבהן הוא מתעמעם ושוקע. הכל לפי העניין שלו.

ילד בגן

משפחת אלבוים היא משפחה ירושלמית מדורי דורות, שלא יצאה מתחומי שכונת מאה שערים עד לידתו של דב. אז העתיקה את מגוריה לרמת אשכול, שהיתה עדיין שכונה חילונית, בגבול שכונה חרדית. הכוונה היתה לשפר את תנאי הדיור, אומר אלבוים. "ואיזה שיפור זה היה", הוא מעיר בציניות. לדבריו, במשפחתו עד היום מכים על חטא על המעבר הזה ומשוכנעים שלו היו נשארים במאה שערים, היה נשאר חרדי. "שם אולי לא הייתי פוגש את העולם הגדול שבחוץ".

העולם הגדול בחוץ היה קודם כל הגן. בוקר אחד, בשבוע שחל בו פורים, ביקרנו בגן הנעלם שבו החל הכל. זה היה בוקר נאה, שמשי, שהפציע אחרי שבוע סחוף גשמים בירושלים. הגן הקרוי "גן הסנהדרין", על שם הסנהדרין הקדומה שחבריה כנראה נקברו במערות המשובצות בצלע ההר שעליו הוא ממוקם, התגלה בכעין מפלס מתחת לרחוב שקט בלב שכונת סנהדריה החרדית, מטרים ספורים מבית הוריו של אלבוים. לשעה קלה, אפוף חוטי אבק שנצצו בשמש, נראה הגן כשקוע בתוך חלום, עם עצי החרוב המעוקלים, השרכים ומצבורי הסלעים החשופים.

"מעבר לגן יכולת לראות למרחוק. שכונת סנהדריה לא היתה קיימת", מצביע אלבוים קדימה כשהוא מחליק במורד הגן. "מכאן, כשהייתי בן עשר בערך, היינו רצים להפגנות השבת בכביש רמות. למטה היה כל הבלגן. משטרה, סוסים, צעקות שאבעס. היה שמ-ח".

הדי ההפגנות נשכחו זה כבר. בחרדת קודש אני מאזינה לשקט הנסוך במקום. כמי שגדלה בנוף של בתים כעורים ורחובות מרוצפי אספלט בבני ברק, בצפיפות של מרפסת בתוך מרפסת, בין ישיבה לישיבה, אני יכולה להעריך את פיסת הטבע הגולמית הזאת.

אלבוים, המכיר כל פינה בגן, כל שיח וכל אבן, נעצר מול עץ החוצב בסלע בשורשיו בעיקשות. "מבחינתי זהו דימוי לחיים", הוא מעיר בשקט. "בילדותי זה היה עץ קטן ממדים, אבל כבר אז הוא החל לסלול את דרכו. מה שהוא עשה מאז שהייתי כאן, זה לא ייאמן. הוא ממש בא מבפנים והפריד את הסלע".

הלאה משם יש עוד עץ אהוב. "על עץ החרוב הזה הייתי דוהר בגיל ארבע ומדבר עם האבות. האבן השטוחה היתה המשטח שעליו עקד אברהם את יצחק בנו בעקידה, והקקטוס היה הסנה הבוער. מבחינתי, אברהם ההולך להר המוריה הגיע לפה".

אין כמו מערות לפרנס את הדמיון ואת הפחד. דרך הגומחות הקטנות נהגו הוא וחבריו להשתחל אל המערות, בדלי נרות בידיהם. "חיינו במערות הללו. זה היה מקום קמאי בשבילי. מערה היא רחם מצד אחד, ומצד שני מקום מפחיד ונורא ולפעמים גם מטונף ומגעיל".

כל מערה והסיפור שלה. על דרגשי האבן בשוליים של המערה הגדולה, שגמלון אבן לפתחה, היה מדמיין את 71 החכמים יושבים ודנים בשאלות הרות גורל לעם ישראל. כמו מה לעשות עם הרומאים, או עם בר כוכבא.

ההורים הרשו לכם להיכנס למערות?

"הם לא ידעו. חיינו בלי פיקוח של הורים. זה שאמא שלי היו לה כל כך הרבה ילדים על הראש, איפשר לי להיעלם. זה הציל אותי".

ילדים אחדים שנכנסו לגן, מאיטים ונועצים בנו את מבטיהם. נראה שמימיהם לא ראו גבר ואשה יושבים על ספסל אחד. בוודאי אין להם כל מושג מה התרחש כאן בגן, בדמיונו של ילד שהיה פעם בגילם. "זה היה משטח הדמיון שלי", אומר אלבוים. "הייתי מלביש את הכל. הסלע ההוא, כשאתה ילד זה נראה לך כמו הר. בחורף היו צצות פה מיליון רקפות. בריכות הטהרה היו מתמלאות מים ואיתם באו ראשנים וצפרדעים. בעבורי זאת היתה ארץ ישראל, ארץ התנ"ך".

הוא היה ילד חולמני, אבל רחוק מדימוי הילד החיוור של בית רבן. "הייתי תלמיד טוב, אבל מופרע. ילד אנרגטי שהיה מפריע ומציק למורים ולילדים אחרים. חטפתי מכות. טראבל מייקר". ובגיל 12 שלחו אותו לישיבה כדי ליישר אותו.

הרב דוד בצרי. להבין דבר מתוך דבר
הרב דוד בצרי. להבין דבר מתוך דבר. צילום: ליאור מזרחי

בישיבה המשכת לחלום על גיבורי התנ"ך שלך?

"מה פתאום. בישיבה מחקו לי את עולם הרגש. הפכו אותי ליהודי של הדת היהודית, שכולו עסוק בהחמרות, רגשות אשם ותעניות. במשך חצי שנה, זמן חורף שלם, ויותר, שתקתי. המשכתי לדבר רק בדברי תורה".

על תענית הדיבור הוא כתב ברומן המצמרר "זמן אלול" שפירסם בגיל 26, ובו הצליף בתיאורים ריאליסטיים של מציאות חסרת חמלה. נראה שהמבט שלו על התקופה ההיא התרכך במשך השנים. אם פעם תיאר את הישיבה כמושבת עונשין, כיום הוא אומר שהיו גם ימים יפים. על תענית הדיבור הוא אומר, "זה נותן לך המון. זה ממש זן. ברגע שאתה לא שותף מלא, אתה מפתח יכולת התבוננות".

ובכל זאת, למרות היופי בתענית הדיבור, עזבת.

"סבלתי כמו כל נער בגיל ההתבגרות משאלות של זהות, של מיניות. זה לא פוסח על נער חרדי רק בגלל שיש לו חליפה ומגבעת. אבל זה לא היה רק זה. העניין שלי גם לא היה כפירה, כי תמיד הייתי אדם מאמין. הסיפור שלי היה בעצם ההבנה יום אחד בגיל 17 בישיבת חברון, שזה כל מה שיש. וזה לא הספיק לי.

"חברון זאת פסגת הלמדנות הליטאית. אבל זה קשקושים. ראיתי שממשיכים לטחון אותם מים. חשבתי לעצמי, 'זה מה שיש לעולם להציע? האם אני רוצה לחיות בעולם סגור של לימוד תורה?'

"אפשר להגיד שעזבתי כדי להכיר את העולם ולהיות בדיאלוג איתו. היה לי ברור לקראת מה אני הולך. הייתי מסכן, בודד, חסר כל. אבל לא הרגשתי שמגיע לי צל"ש. אני חושב שהעזיבה שלי נבעה ממקום של חירות. אלוהים שלי הוא החירות. זה מה שאני קורא בספר שמות: 'אהיה אשר אהיה'. אלוהים יכול להיות הכל".

כהד לדברים נשמעים לפתע פיצוצים המקפיצים את אלבוים, מתערבים בזרם הזיכרונות ומפסיקים לרגע את שטף המילים. "המשיכה העצומה שיש לי למקרא, לעסוק בזה כל כך הרבה, זה בעצם הכמיהה לחזור למקום הזה", אומר אלבוים כשאנחנו עומדים ביציאה מהגן. "הכמיהה לתמימות של הילד לפני שקילקלו לי את זה עם הישיבות והחרדיות. מה זה התנ"ך? זה המקום הפשוט בלי תיווך. אם כבר להיות יהודי, אני רוצה לגעת במקום הזה. כל הדרך אחר כך נראית לי הריסה וקלקול, כפי שקרה בחיים שלי".

חי בשני העולמות

אחרי השנים שבהן התכחש אל אלוהים ולפעמים זעק אליו בוואדיות כדרך ברסלב, עכשיו הוא עסוק בבניית קשר בוגר עם אלוהים ועם היהדות. זה לא אומר שאלבוים חזר להיות דתי. להפך. אלבוים מבשר קבל עם ועדה שהחליט לדבוק בדרך האמצע, בלי להתחייב להגדרות המקובלות של דתי או חילוני. בלי לקחת צד.

"נוח לי לחיות בשני העולמות", הוא אומר. "הרבה אנשים מרגישים כמוני כיום. הרי 70 אחוז מהאוכלוסייה היהודית מאמינים באלוהים. מדובר באנשים שהקשר שלהם עם התרבות היהודית הוא קשר וולונטרי. והבעיה היא שאין לתרבות הזאת שפה משלה. עד היום היא נחשבה למשהו לא רציני מספיק בשביל לתת לו מילים, וליצור עבורה פילוסופיה ותיאולוגיה. כיום אני עובד על בניית השפה התרבותית הזאת.

דב אלבוים בילדותו. הייתי תלמיד טוב, אבל מפריע ומציק
דב אלבוים בילדותו. הייתי תלמיד טוב, אבל מפריע ומציק.

"אני חושב שבצד מגמות של התבהמות בחברה הישראלית, שאפשר לראות אותן בכנסת ובטלוויזיה, יש גם מגמות אחרות. חצי מיליון צעירים צעקו בקיץ 'העם דורש צדק חברתי'. זה חזון של נביאי ישראל. אני לא חושב שזה דבר של מה בכך שיש כל כך הרבה בתי מדרש חילוניים ללימוד תרבות יהודית. המגמה הזאת מקבלת תאוצה מן העובדה שיש קיפאון מדיני מוחלט. השיח של השלום פסק. מה שמילא את החלל הוא שיח זהותי. העניין בתרבות היהודית הוא דבר חיובי. יום אחד אשב ואלמד גמרא".

אבל אתה הרי עזבת את החברה החרדית ונפתחת לעולם. לא עניין אותך להכיר תרבויות אחרות?

"מה שיפה שזה לא מבטל את התרבות המערבית או כל תרבות אחרת. יש לי עניין עמוק בבודהיזם ובתורות המזרח. ואני גם רואה את עצמי כבן לתרבות המערבית, מבחינת הספרות, המוזיקה וכו'. אבל אני לא חושב שאפשר לחיות פה קיום מלא, מבלי שאתה חי איזו קרבה אינטימית לתרבות שלך. והתרבות היהודית היא התרבות שלנו, והיא הסיבה שאתה חי בארץ. העניין הוא שדברים לא יכולים לעבוד רק באינטלקט. אם אתה רוצה ליצור רצף של המשכיות, צריך לתת לזה ביטוי בדברים נוספים. בלוח השנה העברי, בשבת שלך. בעוד הרבה דברים.

"זאת המסקנה שהגענו אליה בבינה. שאי אפשר לחיות את התרבות היהודית ברובד האינטלקטואלי בלבד. זה לא מחזיק. זה מחייב שיעור קומה מלא של האדם. האינטלקט, רגשות, המיניות - כל המרקם. זה מחייב רקע עמוק ועשיר, אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו ימשיכו לחיות פה עם כל הקונפליקטואליות שיש כאן, עם עננה של סכנה שמרחפת. כדי ליצור את הרובד העמוק אנחנו עובדים עכשיו על יצירתה של הלכה חילונית. מדריך שייתן הצעה לשבת של היהודי החילוני השומר על קשר עמוק עם תרבותו.

"היהודי ההלכתי יש לו שמירת שבת כהלכתה לפי הסעיפים הרלוונטיים בשולחן ערוך. החרדים שומרים שבת ברמה של פחד. אנחנו מנסים לפתח שבת שחוזרת לתפיסה המקראית הבסיסית. מבחינתי השבת היא איזו קפסולה בתוך הזמן, שאמורה להעניק לך חירות. שבה אתה אמור לחלץ את עצמך מיחסים של הייררכיה. לפי התפיסה שלי, בשבת אתה לא מתעסק במה אסור לעסוק, אלא באיך אתה רוצה לחגוג את החופש והחירות שלך במובן העמוק".

לאלבוים יש עדיין תנועות של בחור ישיבה ועכשיו, כשהוא מתלהב, הידיים שלו מתנופפות בתנועות של איפכא מסתברא. "רוב החילונים לא יודעים מה לעשות עם השבת שלהם. הם הופכים את היום הזה ליום ספייר. ליום עבודה בגינה, לשיפוצים של הבית".

אבל זאת לא חירות לעשות כל מה שאתה רוצה ביום היחיד שבו אתה משוחרר? למה בחרת לעשות שימוש במילה הלכה? הרי ההלכה היא אם חטאת מבחינתך, לא?

"ביאליק כתב 'הבו לנו הלכה'. אני לא מדבר ממקום של אוטוריטה. אני הרי לא יכול להתיימר ולהגיד מה טוב לבן אדם בחיים ומה לא טוב, כי אני מאמין בחירות כערך הכי חשוב. אני מדבר על הצעה ליהדות חילונית. יש מלא משפחות של ישראלים, יהודים חילונים, שרוצים להמשיך להיות חילונים אבל הקשר שלהם ליהדות מעסיק אותם. כל פעם שמגיע פסח, שבת, ראש השנה, ברית, בר מצווה, נישואים, הם לא יודעים מה לעשות כי המסגרת האורתודוקסית לא מדברת אליהם".

אלבוים אומר שהוא מרגיש שליח ציבור, לא פחות. "אין לי ברירה", הוא אומר. "אני רואה השתוקקות של המון אנשים. הצורך קיים ואני רוצה להיענות לו. אין לי שום יומרה להיות הרב שך. אז למה אני עושה את זה? בשביל הבנות שלי. אני מבין את הקושי בהורשה של תרבות. והיהודים, בגלל החרדה שלהם למורשה, לקחו את זה למקומות מאוד בעייתיים שמגבילים חירות".

מטריד אותי שאחרי עזיבת החברה החרדית, אתה דבק בתפישה די חרדית לגבי החילונים, כמי שמעניין אותם ללכת לים בשבת. זה תיאור חד ממדי ואפילו מעליב בעיני.

"ברור לי שאני מציג הצגה נמוכה וקיצונית. הכוונה היא בגדול שהתרבות הישראלית-החילונית נכשלה בלמלא את עצמה בתוכן. החילוניות בעיקרה היא תרבות של חילון, לרוקן את העולם מקדושה. אבל ברגע שאתה מרוקן את התרבות שלך, אם אתה לא מכניס תוכן נוסף, זאת בעיה. התרבות הישראלית מתאפיינת כיום בדרך השלילה. ברגע שהחלוציות כבר נעלמה, תרבות ההקרבה נעלמה. זו תרבות חסרה. אפשר לחיות את התרבות האירופית באופן מאוד עמוק. אבל אני חושב שזה לא יכול להיות רק זה. בכל זאת, אתה בן לעם עם תרבות מפוארת. המקום הזה יכול להיות בלתי נסבל כשאתה לא יודע מה אתה עושה פה. אתה צריך לבנות לך מקום שהדמויות המיתולוגיות שלך הסתובבו בין הסלעים שלו. רק ככה אתה מרגיש בבית.

"אני חילוני המאמין באלוהים. אני מאמין בזה שאדם צריך לחיות חיי חולין ולא רק חיי קודש. אני מאמין גדול בחברה החילונית. כל יום אומר תודה על שאני חלק ממנה. כי רק בה טמונה אפשרות הבחירה. היא זאת שאיפשרה לי את הדרך חזרה לתרבות היהודית. לא הייתי יכול לבחור זאת מתוך החברה החרדית. עכשיו אני מבקש לגאול אותה מכל מיני הדחקות שמזיקות לה".

זאת איפוא הציונות שאלבוים אימץ לעצמו לאחר שגדל בחברה אנטי-ציונית. לדבריו, הוא מזדהה עם חלוצי העלייה השנייה: א"ד גורדון, ברל כצנלסון, אפילו דוד בן-גוריון. "אני מאמין שזו מטרת קיבוץ גלויות הזה, יהודי שבונה את תרבותו מחדש".

יהדות אנרכיסטית

בשנים האחרונות, החברים הטובים של אלבוים הם קיבוצניקים לשעבר או בהווה. רובם פועלים לצדו בבינה, כמו ארי אילון, מוקי צור, אסף ענברי (אלבוים ערך את ספרו "הביתה"). "שתי החברות, החברה החרדית והחברה הקיבוצית, הן חברות אידיאולוגיות וערכיות בשורשיהן, וזה בסיס ההבנה שלנו", הוא אומר. ערן ברוך, העומד בראש בינה (וקיבוצניק לשעבר אף הוא) מוסיף שאלבוים מצא בבינה בית. ברוך מכנה את אלבוים "תלמיד חכם". לדבריו, "הוא היה יכול להיות במקום של אליטיזם. כאדם מאוד מוכשר וידוע, זו לא היתה בעיה בשבילו להרוויח מספיק כסף. הוא לא חייב לרוץ לישיבה, אבל זאת הבחירה הערכית שלו להיות איש רוח ולהוביל תהליכים".

אלבוים מקיים קשר עמוק גם עם המקובל הרב דוד בצרי. זה 15 שנה שהם לומדים פעם בשבוע ביחד. אלבוים נחשב למי שבנה את הרב בצרי בדמות מקובל העל כשדיווח על התיקונים שלו ב"ידיעות אחרונות". הרב בצרי גם חיתן אותו בנישואיו השניים. "אני מאוד נהנה ושומר על זה בקנאות", אומר אלבוים. "זה מחזיק אותי בשיח. אני נורא אוהב ללמוד תורה. בכל זאת אני ישיבה-בוחר אמיתי".

הרב יצחק בצרי, בנו של המקובל, אומר שאלבוים הוא "נשמה טובה". לדבריו, בשיעור עם אביו שבו נכח כמה פעמים, אלבוים מפגין "תפיסה מהירה ויכולת לשלוט על סוגיה, לדעת את כל פרטיה. להבין דבר מתוך דבר". בצרי מגלה שהוא החבר החרדי שאלבוים כתב עליו בספרו "מסע בחלל הפנוי". בתחילת הספר נסער אלבוים מהתאונה שפגעה בבתו של החבר ומהאמונה הפשוטה והחזקה שהוא מפגין. "אנחנו חברים בלב ונפש", אומר בצרי. "הוא לא סיפר לי שהוא כותב עלי. אמר לי, תקרא. התחלתי להוריד דמעות".

יצחק בצרי כלל לא מתעניין בשאלה אם אלבוים חילוני או דתי. הוא לא בקי בהצעה של אלבוים לחילוניות יהודית. "לא ממש יצא לי לדבר איתו בענייני דת. אנחנו לא באים לשכנע אף אחד. לא מתפקידנו לעסוק בזה. אני חושב, לא הייתי מגדיר אותו חילוני, אלא אדם מאמין. שמעתי שהוא מלמד תורה. אני חושב שזאת השליחות שלו. אני חושב שדב תפקידו לא להשתנות. תפקידו להיות דב אלבוים. מכוונים אותו מהשמים".

אם הקשר שלו אל החרדים התהדק במשך השנים, מהחברה החרדית אלבוים נואש. היחס שלו אליה אמביוולנטי. "יש שם המון דברים שאני אוהב", הוא אומר. "למשל, שזו חברה שבכל זאת חורטת על דגלה צדקה, גמילות חסדים ועזרה לזולת. ושהתפיסה היא שהמטרה בחיים זה לא לרכוש, לצבור ולכייף כמו הגישה השלטת בציבור החילוני. אבל מצד שני, החרדיות הפכה להיות כת עם כל המאפיינים של כת. היא משתמשת בכל המשאבים של חבריה ועובדת על ידי כיבוי כל מחשבה עצמאית". אלבוים מאמין שצריך לעודד את השינוי מבפנים, לתת רשתות תמיכה לחרדים.

למרות שהוא קשור מאוד לירושלים, אלבוים בחר לחיות במקום ישראלי, חסר שורשים, כצור יגאל. יחד עם אשתו, כרמית, בני הזוג מגדלים ארבע בנות לתפארת. כרמית גדלה במשפחה חילונית (היא בתו של רפי מלכא, בכיר השב"כ לשעבר) והיא לא שותפה להתייסרות הדתית שלו, או לרומן שלו עם התרבות היהודית. אבל "באופן אטי ומדורג זה זולג ומוטמע, כי היא חיה איתי. אני משתדל לנהל שבת ביתית או בטבע, לא בתוך שאון והמולה, ונמנע מכל פעילות של עבודה. בארוחת שבת אנחנו עושים קידוש, שרים זמירות, מדברים קצת פרשת השבוע, מדליקים נרות. בלי יותר מדי ללחוץ על הגז".

עם אחיו ירמיהו בקבר שמואל הנביא, נבי סמואל 1979
עם אחיו ירמיהו בקבר שמואל הנביא, נבי סמואל 1979.

נעם, בתו בת ה-12, לומדת עכשיו עם אמה את פרשת השבוע שלה בסדנה של בנות ואמהות. "בעיני היא לא חייבת לעלות לתורה", הוא אומר. "אני לא רוצה לכפות עליה. אבל החלטנו שהסדנה היא לא רשות. כי בורות לנושא היהודי היא לא אפשרות מבחינתי. אחרת לא יהיה לי עם מי לדבר. הבנות שלי לא יוכלו להבין את הספרים שלי".

לבית כנסת הוא לא הולך, כי "אני לא אוהב מסדרים. אני אנרכיסט דתי. היהדות שלי אנרכיסטית לחלוטין, גם הדמויות החסידיות שאני מעריץ הן אנרכיסטיות. גם האבות שהייתי מסתובב איתם היו מהפכנים".

גם הרב נחמן היה אנרכיסט ומרד במסגרות, ולכן אלבוים כל כך קשור אל דמותו וכתיבתו. מובן שהוא גם מזדהה עם דמות המחפש המיוסר שהיה ר' נחמן. ביום שלישי בערב, במרכז בינה בסמינר ברמת אפעל, אלבוים מדבר על ר' נחמן, על מרטין בובר ועל הבעל שם טוב. שיעור על קבלה חסידית, שעתיים בלי הפסקה. הנוכחים, אנשים באמצע החיים ובני הגיל השלישי, הרבה עורכי דין ורופאים. רובם לומדים עם אלבוים כבר שנים, מקשיבים לדיאלוג שהוא מנהל עם עצמו. כמרצה הוא מעניין, אך לא כריזמטי. אין שמץ של סלבריטאיות באופן שבו הוא נכנס ויוצא מהשיעור, רבי ללא חסידים.

"'מסע בחלל הפנוי' נוצר פה", הוא אומר. "אני עובד עם האנשים האלה כסדנה. כל הזמן מפתח איתם ביחד. אני בודק איתם דברים ולומד דברים חדשים. את מה שאני מלמד מפי גדולי הקבלה או החסידות, אני לא מקבל כאמת אלוהית. לא חושב שאלוהים התגלה לאנשים האלה ומסר להם אמיתות, לא לבעל שם טוב ולא לרבי נחמן. אני מעריץ אותם כיוצרים. והניסיון שלי הוא לראות אם זה מתכתב עם החיים שלי. מבחינתי זה מסלול המראה, השראה למחשבות. זה עוזר לי להתרומם, לחשוב על החיים.

"אני שואל את עצמי בזמן האחרון, למשל, וזה עולה בשיעור, עד כמה בן אדם יכול להשתנות והאם יהיה לי עוד סבב של שינוי. כרגע אני עובד להשלים סבב אחד ולבנות את המקום החדש. האם יהיה לי פעם כוח אומץ ויכולת לעזוב את העולם הזה שוב? זה דבר שמסקרן אותי".

לא הספיק לך?

"יש בי כמיהה לשינוי. שינוי מדגיש בעיני את העוצמה של החיים. יציבות מכניסה אותי למתח. אני תוהה באיזה כלא, באיזו הסתרה אני נמצא עכשיו. באיזו אילוזיה. לא קל לאנשים שחיים איתי. אני כל הזמן לא נרגע".

השנה במיוחד היתה שנה של חשבון נפש. "אני שואל את עצמי לאן פני מועדות, לאן אני הולך, מה ההישגים, מה החוסרים והכישלונות. שאלות שלא בהכרח נפתרו. זה זמן של בחינה של החיים. עושים צ'ק-אפ של כל המערכות".

בנוסף התמודד אלבוים עם מחסום יצירתי. "לא יכולתי לכתוב ואפילו לקרוא לא הצלחתי", הוא מגלה. "במקביל הפסקתי לעשן וסבלתי גם מתסמונות של גמילה מניקוטין. הרגשתי בשנה הזאת כאילו שאני אדם חולה שצריך להירפא. קודם עישנתי שלוש קופסאות. אבל בעקבות המוות של אמא שלי הבנתי שאני לא רוצה להשאיר את הבנות שלי יתומות ולצאת למסע בעולם הבא".

הוא נגמל מעישון לחלוטין, ולאט לאט מרים שוב את הראש. "ביומן האבל שרולאן בארת כתב אחרי מות אמו, הוא אומר שמרגע מסוים שהורה של אדם מת, הימים שלו הופכים להיות ספורים. הזמן מפסיק להיות אינסופי. אתה נכנס להלם, כי אתה מבין שכל החיים האלה זה 80 שנה בסך הכל. פתאום אתה חושב על זה שרוב החיים זה שינה, דאגות, טרדות פרנסה, ביקורים אצל הרופאים, התעסקות עם הגוף. כמה נשאר בנטו? גורנישט. זה מדכא.

"אני מנסה לשמר את התחושה הזאת, ולא ליפול לקהות, להדחקה, לטשטוש. כי אחרת הבן אדם יכול להירדם בעמידה ויכול לראות שמאוחר מדי. זה גם חלק מתהליך של אבל. אתה מתאבל על עצמך. על חייך. פתאום מבין באופן מוחשי וחזק שהחיים הם מוגבלים ומתכלים".

אתה מדוכא?

"בסך הכל אני לא מדוכא. אני שבע רצון מהדרך שעשיתי. אני מנסה פחות להתגלגל עם החיים, מנסה להיות מכוון, לדעת באופן יותר מדויק מה אני רוצה".

דבר אחד בטוח: הידיעה הברורה שיכתוב על אמא שלו. נראה שהוא הצליח ליצור את הגשר המיוחל למשפחתו. היום הוא מסוגל לסלוח לאביו, להבין "שכשאתה בא עם בשורה כזאת אתה הורג את אבא שלך בידיים. אני חושב שזה היה אצילות נפש מצדו שאף פעם לא גירש אותי. למרות שזה היה לו קשה אולי יותר מאשר לי.

"כיום אני זוכה להערכה במשפחה. זה לא שמסכימים עם הדרך שלי. אבל גם אצלם נשברו דימויים. בעבורם חילונים הם אנשים שכל היום רודפים אחרי סקס, סמים ורוקנרול. זה מה ש'יתד נאמן' מפרסם. מבחינתם זה לא רק שהתברר שאני לא נרקומן, רודף שמלות וגנב, אלא התברר שלהפך, אני אדם עם ערכים שהרבה אנשים מעניין אותם מה אני חושב ושמשפיע. זה שהראש-ישיבה הוא חברותא שלי וכולם מכירים אותו בתור איש חשוב גם עזר לי לבנות בעיניהם את ההכרה שאולי יש בי משהו. שבכל זאת אני לא פושטק. אם כי התקווה הכמוסה שלהם היא שיום אחד אחזור".

אולי, אחרי הכל, דרך האמצע זה מקום פסיכולוגי בשבילך? מקום שבו נוח לך, שלא יוצר קרע?

"אני בדרך האמצע פסיכולוגית ואינטלקטואלית. לדחות את כל זה, זה לדחות את הילדות שלי. אני אוהב את זה. הריח החמים, הטחוב, של הסידור ביום שישי בחורף, כשנכנסים לבית הכנסת ואתה מריח את הבל הפה של כולם ומריח את הריח של התבשילים של שבת מהבגדים של האנשים, והריח המוזר של השטריימלים - בעיני עדיין יש לזה קסם מדהים. אני אוהב את זה ואני חי את זה. יש בתוכי, בגוף, באישיות, עולם חרדי שלם, חיה חרדית כזאת, שאני צריך להזין אותה. אני חי חיים מאוד מורכבים של כמה עולמות. אבל יש בזה גם משהו טוב. כשרע לך בעולם אחד אתה בורח לעולם אחר".*

איור: ליאורה גרוסמן , מתוך "ינוקא באי הנשרים"
איור: ליאורה גרוסמן , מתוך "ינוקא באי הנשרים".

סוכן השינוי
למה בחר אלבוים בנשר לגיבור ספרו

האגדה, ראשונה מסדרת ספרים מתוכננת, שגיבורם הנשר ינוקא (הוצאת עם עובד; איירה למופת בקווים עדינים המאיירת ליאורה גרוסמן), מספרת על אסיפת נשרים שתכליתה להמליך את מי שיש לו הזיכרון הכי קדום. ההשראה לאגדה היא סיפורו של ר' נחמן "מעשה בשבעת הקבצנים". הטקסט פועל בכמה רמות. מלבד הקהל הטבעי שלו, הקוראים הצעירים, הוריהם עשויים לקרוא אותו כמשל על מסע ספיריטואלי, החותר אל האין, חוצה שכבות תת הכרתיות בדרכו, לפני היות הזיכרון. והיא קשורה גם לזיכרון ילדות של המחבר: "אבא שלי, שהיה מקורב לברסלב, הקריא לי את האגדה הזאת של רבי נחמן כשהייתי ילד. וכשהקראתי אותה לבנות שלי הן שאלו שאלות שלא חשבתי עליהן. זה היה הדחף שלי לכתוב אותה מחדש.

"ההתכתבות עם דמות שהכי אהובה עלי בתרבות היהודית מרגשת אותי", אומר אלבוים. "למה נשר? נשר הוא העוף היחיד שיש לו מחזור אחד של שינוי בחיים שלו, שהוא חייב לעבור. יש תקופה שצריך להשיר את כל הנוצות, לעקור את הטפרים, והכי נורא, הוא צריך לדפוק עם המקור עד שנתלש וצומח לו מקור חדש. אם הוא לא עושה זאת - הוא מת. כי אז הטפרים שלו לא חזקים מספיק. לכן נשר הוא סוכן השינוי הכי גדול אצל רבי נחמן. הוא המשתנה האידיאלי".




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 "הנוכחים, אנשים באמצע החיים ובני הגיל השלישי, הרבה עורכי דין ורופאים. רובם לומדים עם אלבוים כבר שנים" זמני עבר?
  • 15:27
  • 12.04.12

עוכרי דין ורופאים הם סמני איכות? פושטי העור האלה? הרופאים פושטים את עורך הפיזי ועוכרי הדין פושטים את עורך הפיננסי (ולפעמים גם את עורך המוסרי).

ולעצם הענין:

א. אני "חילוני" אשכנזי, יליד הארץ, מתקרב לגבורות (לא רופא ולא עוכר דין - "גאון מחשבים" :-)

ב. אני מאמין באלוהים שבלב, לא באלוהים שבפה של חברי הכנסת הדתיים.

ג. שורשי התרבותיים נטועים בתנ"ך, בספר האגדה של ביאליק ורביניצקי, בשייקספיר ובספרות הארץ והעולם.

ד. אני מסתכל סביבי על ישראל של היום, רואה מה קורה וחושש שהיא לא תוציא את מאתה.

ה. ולבסוף, אני צופה מתמיד בתוכניתו של דב אלבוים "מקבלים שבת". בסך הכל הוא עושה עבודה טובה, ומביא אנשים מעניינים, אם כי לפעמים הוא גם מפשל (כמו במקרים של דניאלה לונדון-דקל, או יפתח ספקטור).

  •   מר אלבויים נכל בהבנה של החברה החילונית רונן
    • 06:45
    • 14.04.12

    זה שאדם לא דתי, לא אומר שהוא אינו יהודי...
    אין הכרח להאמין באלוהים כדי להיות יהודי

  •   אל חשש יש צעירים ממך שחושבים בדיוק כמוך אברהם
    • 08:49
    • 14.04.12

    רק תעשה לי טובה קטנה ותלמד את ילדייך לא להבדיל כמוך בין אשכנזים לספרדים במיוחד אם נולדת בישראל כי אתה משרת את אותם אלה אשכנזים שלא מוכנים שילדה ספרדית תלמד בבית ספר אשכנזי והם אלה ששולטים בחובשי הכימות בכנסת והם אלה שיעשו בית ספר גם לעובדיה הגאון

  •   אתה אשכנזי מה אתה אומר  (לת) ישראלי
    • 17:01
    • 16.04.12

02 ראיון יפיפה וחשוב. חג שמח  (לת) תומר
  • 15:37
  • 12.04.12

03 למה כתבות הארץ הולכות ומתארכות עד בלי די, למה?  (לת) מילה בסלע
  • 15:46
  • 12.04.12

04 כתבה מעניינת," בלעתי" כל מילה. יישר כוח דב!  (לת) יהודייה חילונית
  • 15:48
  • 12.04.12

05 בין קדש לחול בן משפחה
  • 16:00
  • 12.04.12

המתעמק בשתי התמונות של דוב'לה אכן רואה את ההבדל בין קדש לחול בין עדינות למגושמות בין שמחה אמתית לשמחה מעושה בין עתיד מבטיח ופורח לדריכה במקום והצדקת העבר.
הכותב בצער בן משפחה שהיה גם קרוב לאמך

06 איש יקר תל אביבית
  • 16:51
  • 12.04.12

יצא לי לשמוע אותו בכמה הרצאות. איש חכם ונעים הליכות. צנוע וקשוב לסביבתו.

07 "אלוהים שלי הוא החירות", אהבתי...  (לת) איילת
  • 18:57
  • 12.04.12

08 האם אלביום מנסה להכתיב פשרה? [עם הדת] אלי מייזליש
  • 10:02
  • 13.04.12

אין דבר כזה.
דת זה דת זה דת זה דת. כמו הנוצרים בככר סט' פטרוס בוותיקן [העומדים בגשם רק לראות את הפפא יוצא למרפת] וכמו כל מוסלמי המוציא [אני לא יודע מאיפה] את השטיח באמצע הדרך וכורע ברך; אללה הוא אכבר וכמו ההוא בהודו או נאפל עם הבגדים האדומים 6 שעות של דומיה. מה זה?
שטריימל זה שטריימל והוא לא ספודיק [של גור] וזה דת? רק תגיד לחסיד גור להחליף את הספודיק בשטריימל והוא ישליך אותך ל....
כמו שהבן אדם סתם הוא ייצור מפוחד [תתעמק במילה הזו חבר] כמש"נ 'אשרי אדם המפחד תמיד' ] ההפחדה היא הנשק של הדת: {"אוי לך אם לא תעשה זה וזה...} וכמו שאורי זוהר ניסה להפחיד אותו מה "יעשו" לו בגהינום כאילו שאורי כבר היה וחזר משם - הכול בולשיט. כי;
אנשים מנסים לבלבל בין מושגים של מדעי הרוח; נפש, רוח, מוסר, ו.... מסורת. ולמה אנשים נמשכים למסורת [לשים פתק בכותל למשל או צעירה עם מחשוף ענק לנשק מזוזה עם האצבע אפילו בבית חולים שהיא מלאה עם מיליון חיידיקים] . ובכן למה באמת אותה צעירה ממשיכה בכל מקום ובכניסה לקניון להניח אצבע על המזוזה? למה? תשאלו אותה. רק אחרי תשובה תבינו כי הכול בולשיט.
סורי. אם אבא שלך לא 'מבין' שאתה פשוט לא רוצה להניח תפילין, זו בעייה שלו עד הסוף ועד הקבר. ואם אבא שלך 'יושב' עליך שבעה בגלל שאתה נוסע בשבת בטויוטה שלך - זו בעייה קשה שלו.
הצורך ליצור גשר כלשהו בין הנוסעים בשבת לאלה שלוקחים טלית והולכים לבית כנסת - גשר זה לעולם אינו יכול לקום. אין מהנדס גשרים שמסוגל לבנות גשר על תהום של מיליון קמ"ר, וגם אין צורך בגשר.
ממילא, בהמשך ההתפתחות הטכנולוגית מדעי של ההייטק, כשכל חרדי יתמסר לגלישה ויגלה עולם שעד תמול-שלשום לא היה מובן לו [אפילו סתם; מצאתי חרדי מבוגר שעמד בחלון ראווה והתבונן בגלובוס ולא ידע מה זה, כי עד אותו יום לא ידע שהשמש עומדת והגלובוס הזה סובב גם על צירו וגם סביב השמש ונדהם, כי חשב באמת שהשמש שוקעת...]
אולי יקח עוד שנה ואולי עוד 10 או 100 - אבל האמת תתפוצץ להם ביום בהיר אחד - לא רק אצלנו אלא בעיקר אצל המיליארדים ההם בככר סט' פטרוס ובאבן השחורה במכה ובמנזרים שם בנפאל ובנהרות הודו ובאשראם [ידעתם? 100 דולר עבור גלביה לבנה. 100$ ??? - זה דת?]. טנקיו. נא עיין ב-Y את בלום [היהודי] האמריקני בפסנתר מנגן בוגי-ווגי; זאת דת.

  •   מתנת ה' היא חיים , ומה אתה עושה עם המתנת ? יצחק
    • 23:03
    • 09.03.13

    זאת בעיתך רק דע שבסוף הדרך יש קופה ושם צריך לשלם .גם אם אתה חושב שאפשר לצאת בלי לשלם אתה וודאי טועה וכל התאוריה שלך בולשי.. תמשיך לאסוף עוד ועוד הקופה בסוף חייך אלכת אותה

09 משהו "קטנטן" אילה
  • 13:05
  • 13.04.12

אני מעריצה גדולה, אבל -שיבושי הלשון.... ירון לונדון, עשה משהו!

10 לכול אדם יש ייעוד. נילי
  • 14:17
  • 13.04.12

תודה לתמר רותם על הכתבה. אומנם הכתבה ארוכה אבל למי שלא קרא בעבר על דוב היא נותנת תמונה מעמיקה על האדם ועל היצירות שלו (ספרים שכתב).
בכול אדם יש קצת "אלבויים" ההבדל הוא שדוב בחר באופן אמיץ ונועז ללכת עם האמת הפנימית שלו אל הלא נודע החיצוני. אדם שמחפש כול הזמן סינתיזה אחרי שהיתה לו אנטי תיזה. אדם שמחפש לברוא דברים ולהשאיר עקבות. לכול אדם יש ייעוד וכדאי מאוד שתהיה אמא ג ד ו לה שתדע להכיל את יוצאי חלציה. אני מעריכה את דוב על התעוזה לצאת מתוך התרבות והחברה שבה גדלת . אני רואה בו גיבור שסלל לעצמו את נתיב חייו במו ידיו. זה הדבר הקשה ביותר להיות המעצב האישי של חייך, במיוחד כשזה קורה מתוך חברה שלא רואה את היציאה שלו לחיים משלו כדבר מבורך אלא כדבר נורא ואיום. קראתי את ספרו "חיי עם האבות" אני מצפה לספר הבא שלו.

  •   דב הוא לדעתי אדם עם שאלות כמו כולנו והדבר מתבטא בצורה אברהם
    • 08:40
    • 14.04.12

    ישירה בעיניו התמוהות כששואל הוא את מרואייניו שאלות קיומיות
    האיש עושה מצווה חשובה בקירוב אלו שלא מבינים את היהדות ופיתחו שנאה לכל מה שקשור אליה - משהו שמלמדים בקיבוצים - אני עד חי למילים היוצאות מפי .ויש לשים דברים על סדרם ולהבין שדב מבצע בנו מסעי צלב לקירוב לעולם החרדי , עולם של שנאה אלימות והעלמת זכויות האדם כאינדיבידואל השולט בעולמו בצורה מוחלטת- אם לא הבנת אני מצטער שלא הסברתי טוב

11 דב אלבוים הוא אדם מרשים ושלם ראוי להערצה  (לת) יוכי
  • 16:22
  • 13.04.12

12 יש בילבול רווח בין אותה ציפור נחותה (נשר VULTURE),בעלת הראש והצוואר הקירח, שאינה צדה ולכן כאוכלת פגרים אינה ניזקקת לטפריה לשם ציד לבין מוטי שרעבי
  • 17:43
  • 13.04.12

ציפור העיט(EAGLE) מלאת ההוד והנערצת משחר ההיסטוריה ע"י עמים שונים שאף השתמשו ומשתמשים עד עצם היום הזה ביפי תואר ציפור זו כדי להשתמש בה לעיטור סמלים שונים.סמלם של הרומאים,הביזנטים,גרמניה,אוסטריה,מונטונגרו,רוסיה,פולין,פנמה ועוד מדינות רבות הוא העיט,לעיתים העיט בסמלים הוא בעל מופע של ראש אחד ולעיתים בעל שני ראשים המופנים לצדדים שונים.מעניין הוא שרבות מאומות העולם בחרו בציפור העיט הצדה ודורסת במופע מרהיב בעלי חיים,ציפורים,דגים,נחשים וכו' ואילו העם היהודי בחר בציפור הניזונה מנבלות,חלקן רקובות, והנימצאת ברשימת העופות הטמאים כסמלה ומושא להערצתה.

  •   אולי משום שהנשר הוא גדול יותר. מוטת כנפיים של כמעט 3 מטרים. זהו עוף בו גם הזכר משתתף ב-50% בטיפול בגוזל. זהו עוף שמסוגל לדאות במהירות עצומה, יכול להגיע מרמהג ועד אילת ביום אחד :) ברצינות  (לת) ציון
    • 00:13
    • 15.04.12

13 הוא שילם לפי מספר המילים. אחרת אין הסבר.  (לת) תודה שאפשרתם.
  • 18:11
  • 13.04.12

14 תודה ל"הארץ"על עוד כתבה ניפלאה, שבת שלום.  (לת) איתי
  • 18:39
  • 13.04.12

15 כתבה מענינת על איש יקר ומיוחד במינו!!!! הוא עוד יותר ממה שמשתקף בכתבה!  (לת) רונית
  • 19:49
  • 13.04.12

16 דוב לבן אבידן
  • 21:45
  • 13.04.12

מאמר יפה ומיוחצן לסיפרו אכן הדמות לא הראשונה שזנחה את העולם הישן והחרדי גם מר סגל זל היה לפניו ועוד רבים אך בסיכומו של דבר דב יכול בקלות להישתייך לקהילה הרפורמית ללא בושה ולא לשחק בשני עולמות

17 רק חבל שבתוכנית מקבלים שבת הרושם הוא שאלבוים גס רוח ומתנשא.  (לת) דנה
  • 23:05
  • 13.04.12

18 זה ציור של רחם ולא של נשר.  (לת) א.
  • 06:38
  • 14.04.12

19 נשר לא מצמיח מקור ולא דופק את המקור ש ס
  • 07:18
  • 14.04.12

זוהי אגדה , בזמנו היתה מצגת פואר פוינט שתיארה את זה אך זה פשוט לא נכון , והוליכה הרבה אנשים שולל. (כנראה גם את דב אלבוים והמראיין עצמו שלא בדק את הנושא)

20 גאון- שליח של החרדים לערבב תת מודעית את הקיבוצניק המבולבל בטענה של בלאנס אברהם
  • 08:23
  • 14.04.12

בכדי שנוכל להבין (בינה) דיבור מתוך דיבור עלינו להבין שהדברים נוצרים כי אנו יוצרים אותם לא כי הסדר יצר בשבילינו בספר רזיאל המלאך ישנו תיאור מדוייק איזה הם הצלילים השולטים באיזה זמן לפי משמרות של מלאכים(שם המלאך הוא רמיזה על הצליל השולט)והשם של כל אחד מאיתנו הוא מקבץ של צלילים - דומיננטי יותר או פחות בהתאם להחלפת המשמר-אות .עם הטבע אפשר להתווכח ומותר כחנוך להתהלך בין אלוהים ולרצות לשנות סדירי עולם - דב הוא מרגל חרדי באמתלה של חילוני - ותפקידו חשוב ביותר להולכים בחושך

21 תעברו לאתרוג הבא....  (לת) הארץ ואתרוגיו
  • 09:18
  • 14.04.12

22 אברהמסון הפסקת עישון  (לת) שי חן
  • 11:03
  • 14.04.12

23 chamor chiloni amiti  (לת) rebbe
  • 11:11
  • 14.04.12

24 אני חזרתי בשאלה וברוך השם החים שלי הם סקס סמים ומועדנים צ
  • 11:56
  • 14.04.12

אני לא מבין מה רע בזה

  •   לא רע, רק שטחי וגורם ריקנוּת. @@@@@ חוזרת בשאלה גם
    • 13:07
    • 14.04.12

    מגיע זמן בו אדם מקיא מהשילוש הקדוש שהזכרת,
    ושואף ליותר. לעומק רגשי, אינטלקט, קשר זוגי
    וחוויות פנימיות שאינן מסתכמות בריגושים.

  •   צפה בעצמך לואי
    • 15:04
    • 14.04.12

    העברית שלך קצת בעייתית,נראת כמו שיקוף של מצבך הנוכחי.אולי כדאי שתקרא שוב את הכתבה,שזור בה איזון מופלא ,משהו!

25 אלבוים יהודי שפוי. כן ירבו כמותו.  (לת) ששון
  • 12:18
  • 14.04.12

26 תיקון אשתו לא ממשפחה חילונית אין כמעט מרוקאי חילוני גמור  (לת) חיים
  • 12:49
  • 14.04.12

27 האיור הוא בכלל לא של נשר מאחר ולנשר יש ראש וצוואר בלי נוצות  (לת) מנותקים מהמציאות
  • 14:44
  • 14.04.12

28 אלבוים מחטיא וחוטא ע' בן-יוסף
  • 15:12
  • 14.04.12

ענינו של מר אלבוים לשוטט בכל עולם שהוא רוצה. זכותו. התמודדותו הבלתי פוסקת בין מחוזותיו - מעניינת. אבל כשהוא פוסק פסוקו על התרבות העברית שנוצרה בארץ הוא מחטיא וחוטא וחבל. שכן הוא מתגלה כמי שאינו מסוגל לחבק את היצירה העברית הכבירה שנוצרה כאן ואינה נופלה בחשיבותה ממה שמכונה "ארון הספרים היהודי", להוציא כמובן את התנ"ך שכל כולו ביסודה של התרבות העברית. משבא אלבוים ומטיא הוא נראה כיין אך טעומו חמוץ.

29 הנרטיב של הדוב הוא סיפור טוב וכאילו פיקנטי-מייצג-כזה-כאילו. חוצמזה, כל השאר שאר.  (לת) מכר מהעבר
  • 16:02
  • 14.04.12

30 סגנון אביטל
  • 17:23
  • 14.04.12

האם אישיותו של אלבוים הייתה ניזוקה ללא התיאורים הליריים נוזליים שנמרחו על פני המאמר.האם זה שרות למראיינת?

31 דוד אלבוים גבע בלינדה
  • 17:51
  • 14.04.12

אדם מרתק עד מאוד, תמיד מעניין לשמוע הרצאות שלו ולקרא מאמרים שלו

32 התרגשתי עד דמעות....  (לת) דתלשי"ת
  • 18:16
  • 14.04.12

33 כתבה מעניינת, כן ירבו  (לת) אריק
  • 22:40
  • 14.04.12

34 מעריצים אותך שרה וקובי גורן
  • 06:52
  • 15.04.12

אוהבים לשמוע את התוכנית שלך
יישר כח

35 דב אלבוים ממחזקי השיטה. מה איכפת לו ממשכורת מינימום, מחינוך, רפואה, דיור על הפנים. מבקשי מקלט מגורשים אל מבקשי נפשם.  (לת) עוד משת"ף
  • 07:22
  • 15.04.12

36 מה יש לדב אלבוים להגיד על הכיבוש המושחת והמשחית?  (לת) דב אלבוים בסדר אז הכל סבבה
  • 07:23
  • 15.04.12

37 בלבול בין עופות צפר חובב
  • 07:47
  • 15.04.12

בהמשך לתגובה של מוטי שרעבי.
הציור שמופיע בכתבה, הלקוח מתוך הספר, הוא לא של נשר (בשום פנים ואופן). הנשר מתאפיין במיוחד בצווארו הקירח (מכאן שמו). לפי צבעי הגוף של העוף שבציור, לבן ושחור בקצה הכנפיים, וגם לפי צורת הזנב היתידי, דומה יותר לרחם. גם המקור של הציור שבכריכת הספר דומה יותר למקור של רחם.
מקור הרחם מותאם להוצאת תוכן העצמות ומקור הנשר לקריעת הבשר והעור. מבחינת התנהגותם הם לא עופות דורסים.

38 נעים מאוד דוד מזרחי
  • 09:43
  • 15.04.12

דב אלביום הוא שעת בין ערביים, של רוח קדומה המצאה לה חלל חדש חסר כיוון,והמשב הוא נוח נעים וטעון בטחון לעתיד טוב ובעל משמעות.

39 תן לנו הלכה חילונית ! עני
  • 12:48
  • 15.04.12

זה הדבר שאנו צריכים, גם לשמר קשר עם התרבות היהודית וגם להינתק מהדתיות.

40 חוסר מנוח אורית
  • 15:51
  • 15.04.12

מי שמוצא את אלוקים אינו חסר מנוח. חוסר המנוח נובע מקונפליקט לא פתור שמלווה את גיבור הכתבה.וקביעות על הבעל שם טוב ורבי נחמן מקורן בהכחשה. הרי הם חיו בספירות אחרות.
יש גם ילדים חילונים שסבלו סבל בל יתואר בבתי ספר חילונים, הם לא קיבלו השכלה תורנית ולכן לא יתבלטו כמו דב. לדב היה יתרון ברור שנוצל.

דב מייצג את עצמו. ונפתוליו מענינים פסיכולגית. יפה שהתחיל להניח תפילין. והוא מתקרב לאלוקים בדרכו. וזה העניין זו דרכו. מאחלת לו להשלים אותה בלי פחד בעזרת ידידו המכיל והאוהב.

41 דב אלבוים דב
  • 02:10
  • 16.04.12

דב כשמו חי בקוטביות בי פולרית כמעט בלתי אפשרית וזה מדהים אותי

42 אלבוים - מצוין , מצוין , אך משום מה הוא מסתיר דעתו על הרמבם (אם יש לו דעה)  (לת) עדד
  • 21:26
  • 17.04.12

43 dov soria
  • 02:07
  • 18.04.12

a true intellectual and a fascinating person.

44 לא התבלבלתי בנשר ליאורה גרוסמן
  • 20:05
  • 18.04.12

בטקסט של דב מתוארים נשרים דימיוניים כמו "נשר התחש" ו"הנשר כחול הזקן". כשאיירתי את הספר ניסיתי להשתמש בכל מיני סוגים של נשרים תחת הכותרת eagle ושיניתי אותם לפי הסיפור. הנשר שמתואר כאן (מחוץ להקשרו), הוא גירסה שלי לנשר מדברי, הוא מבוסס על רחם, אבל הוא לא זהה לו. בדרך כלל אני מאד מדייקת, אבל הפעם, בגלל שדב התכוון בספר למשפחה רחבה מאד מאד של ציפורים, שהקיום שלהם יותר פילוסופי מאשר ממשי, הרשיתי לעצמי להרחיב. ייתכן שטעיתי, וייתכן שעדיין חלק מהציפורים דומות למקור שלהן, אבל כדאי לקרוא את הספר עצמו על ההגדרה המאד חלומית של הציפור הזו כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר לפני שנכנסים לביקורת דקדקנית של כל ציפור לגופה.

45 מדוע הוא מתחבר לדוד בצרי החשוך?  (לת) רבקה
  • 12:05
  • 18.05.12

46 מעוניינת ללמוד בחוג שלך אם יש לך דבר כזה בחיפה או סביבתה בר-דוד אורנה
  • 17:24
  • 17.11.12

המאמר שלך ריתק אותי, אך לא זוהיא הסיבה שרוצה ללמוד ולשמוע את הרצאותך. איני יודעת היכן אתה נותן בחיפה חוג.
דואר אלקטרוני שלי הוא: ornabd@bezeqint.net.
מאחלת לך שבוע טוב.
נ.ב.אני לא מפסידה אף שבוע את פרשת השבוע של יום שישי ולמדתי ממנה הרבה. אני בת הגולה ולא למדתי אף פעם תנ"ך. מודה לך מאוד.
אורנה בר-דוד חיפה