בשבועות הקרובים, אם לא יהיו התפתחויות בלתי צפויות, יגיש היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, כתב אישום נגד שר החוץ אביגדור ליברמן. בכך תיפול הכרעה ראשונה באחת מפרשות הצווארון הלבן המטלטלות והמדוברות ביותר בשנים האחרונות, פרשה שההכרעה בה נמתחה ונדחתה על ידי היועץ וינשטיין במשך כשנתיים וחצי.

עם הזמן, קצב קבלת ההחלטות של התביעה הכללית משתפר: שני תיקי המשטרה הקודמים נגד ליברמן נסגרו ב-2008, שמונה שנים אחרי פתיחת החקירות נגדו. לתיק החשדות הנוכחי נגדו מלאו בסך הכל שש שנים.

החקירה הנוכחית של ליברמן החלה בשנת 2006. בקיץ 2009 הגישה המשטרה את התיק למחלקה הכלכלית בפרקליטות, עם המלצה להעמיד לדין. היו אלה החודשים האחרונים של מני מזוז בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ובפרק הזמן הזה הוא קיבל החלטה עקרונית להעמיד את ליברמן לדין בכמה תת-פרשות. אבל עד למועד פרישתו לא הספיקה הפרקליטות להעביר למזוז את חוות דעתה הסופית בתיק ובכך נמנע ממנו, למעשה, להיות זה שמגיש לבית המשפט את כתב האישום נגד ליברמן. ערב פרישתו אמר מזוז בשיחות פרטיות כי החשדות נגד שר החוץ אינם נופלים בחומרתם מהחשדות נגד שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון.

וינשטיין נכנס לתפקידו בתחילת 2010. פרשת ליברמן היתה התיק הלוהט ביותר על שולחנו. הוא למד את התיק במשך חודשים ארוכים ולאחר מכן כינס, כמה פעמים, צוות של יותר מ-20 פרקליטים לישיבות מרתוניות בבתי מלון, כדי שיהפכו בתיק שוב ושוב. אז נכון שמבחן בוזגלו אף פעם לא חל בישראל על אנשי ציבור רמי מעלה, אבל נדמה שהטיפול האקסקלוסיבי שהעניק וינשטיין לליברמן מציב רף חדש.

יוגש כתב אישום או לא יוגש? דברו על זה בפייסבוק

באפריל 2011, יותר משנה אחרי שהחליף את מזוז, שיגר וינשטיין לפרקליטיו של ליברמן, עורכי הדין ירון קוסטליץ וגיורא אדרת, טיוטה של כתב אישום נגדו. "אם ליברמן היה מוותר על שימוע, הייתי מגיש את כתב האישום הזה בלי היסוס לבית המשפט", אמר אז וינשטיין לבכירי הפרקליטות.

אך ליברמן, שבעבר התגושש עם הפרקליטות ללא כפפות והיום מאמץ את דרכו של צחי הנגבי (אפס התקפות, הרדמת הזירה), הימר על שימוע וזכה ליחס של אח"מ. השימוע שהעניק לו וינשטיין נחשב חסר תקדים בהיקפו: הוא התפרש על פני שלוש ישיבות ואחרי שהסתיים, פרקליטיו של ליברמן ווינשטיין עוד החליפו השלמות לשימוע בכתב.

כך חלפה לה עוד שנה. לשם ההשוואה, חקירת המשטרה בפרשת "הולילנד" החלה בשלהי 2009. ב-2011 כבר הוזמנו החשודים לשימועים ובתחילת השנה הוגש לבית המשפט כתב אישום נגד 16 אישים וחברות. תיק הולילנד לא נתקל במשוכת ההססנות של וינשטיין, שהיה מנוע מלעסוק בו, כי ייצג בעבר את אחד החשודים בתיק, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.

הזמן שנמתח בהכרעה בפרשת ליברמן הוליד ספקולציות. לפי אחת מהן, וינשטיין התכוון לסגור את התיק מחוסר ראיות. לפי אחרת, נרקמת בימים אלה במחשכים עסקת טיעון בין וינשטיין לפרקליטיו של ליברמן, שתסלול את דרכו של ליברמן בחזרה למרכז הבמה הפוליטית בתום פסק זמן קצר, בנוסח חזרתו הצפויה של צחי הנגבי למשחק.

וינשטיין ואנשיו דוחים את הספקולציות בתוקף: לא היתה כוונה לסגור את התיק, איש מהתביעה לא שוחח עם פרקליטיו של ליברמן על עסקת טיעון ועסקה כזו כלל לא נידונה בישיבות פנימיות בפרקליטות. "אין בדברים קמצוץ של אמת", אמר וינשטיין לאנשיו בתגובה למבול הפרסומים שניבאו את יציאתו של ליברמן מהסבך.

גם אחרי מסכת השימועים הארוכה שהעניק לפרקליטיו של שר החוץ, היועץ משוכנע בנכונותו של הנרטיב שהוא שירטט בכתב החשדות, שייחס לשר החוץ ניהול מערכת עסקית בינלאומית במקביל לתפקידיו הממלכתיים, תוך "ביצוע מעשי מרמה שיטתיים ומתמשכים כלפי הציבור ומוסדות המדינה". אז למה מתלבט היועץ זמן ארוך כל כך? להלן ניסיון לבאר את הדברים.

עולה חדש

בשלהי 1997 פרש ליברמן מתפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה והקים את "נתיב אל המזרח ישראל", חברה בינלאומית, שנועדה לפעול במדינות מזרח-אירופה, בעיקר בתחום הסחר בעץ. חברה באותו שם הוקמה גם בקפריסין. המנכ"ל הכל-יכול של בנימין נתניהו הלך לעשות לביתו ובתוך זמן קצר הפך לסיפור הצלחה מטאורי. בעסקת מטבע אחת ליברמן גרף כשלושה מיליון דולר. "זה כמו הימור בבורסה על המתכות", הסביר ליברמן בראיון לכותב שורות אלה ב-2003. "אחד מתמחה ביינים יפאניים ואחד בפרנקים שווייציים. אתה בודק אם זה בעלייה או בירידה ועושה כל מיני עסקאות פיננסיות".

במעבר משירות המדינה לעסקים, העולה החדש הצנוע מהתנחלות נוקדים רכש מכונית וולוו חדישה ומאובזרת, עישן סיגרים והקים בשכונת גבעת שאול בירושלים משרד רחב מידות, מעוצב בטעם יקר, שבמרכזו בר משקאות עם עמדת ברמן. היה ברור לכל: ליברמן רוצה להראות את הכסף.

באביב 2001, זמן קצר לאחר שמונה לתפקיד שר התשתיות, הודיע ליברמן למבקר המדינה כי מכר את אחזקותיו בחברות לידידו הטוב יוסף שולדינר (שמת בשנת 2006), ראש הקהילה היהודית באנטוורפן. שולדינר מינה כמורשה החתימה בחברה את נאמנו של ליברמן, נהגו לשעבר, איגור שניידר. יום לאחר מינוי ליברמן לשר התשתיות הודיע איש סוד אחר שלו, עורך הדין יואב מני, למשרד עורכי דין קפריסאי שניהל את החברות של ליברמן כשהיה איש עסקים פרטי, כי חברה אחרת בשם MV, שהוקמה באיי הבתולה עבור ליברמן, תועבר גם היא לשליטתו של הנהג שניידר.

כעבור כמה שבועות, לטענת הפרקליטות, הקימו מני וליברמן חברה נוספת באיי הבתולה, שלאחר גלגולים שונים קיבלה את השם Mayflower Capital Premier. לטענת הפרקליטות, על מנת להסתיר את שליטתו המוחלטת של ליברמן בחברה, היא נרשמה כמוחזקת בנאמנות עבור חברה נוספת, שגם בה שלט שניידר. כך הפך הנהג הזהיר והשכן לשעבר מההתנחלות נוקדים, לאיש שעסקיו חובקים עולם.

במשטרה התעורר חשד כי מדובר כנראה במשחק תפקידים: הנהג לשעבר הוצב לכאורה כאיש קש ומי ששימש בפועל כנהג של החברות הזרות היה ליברמן. הפרקליטות טוענת כי ליברמן הטעה את מבקר המדינה ובעניין זה מייחסת לו קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בשנים 2002-2008, שברובן שימש ליברמן בתפקידים ממלכתיים, נרשמו לחברות השונות הכנסות של מיליוני דולרים. בפרק הזמן הקצר שבו שימש ליברמן שר תחבורה בממשלת אריאל שרון, מאפריל 2003 עד יוני 2004, נרשמה לחברת Mayflower מאיי הבתולה הכנסה של ארבעה מיליון דולר. מרבית הכסף עבר ליעדים שאינם ידועים לפרקליטות.

עולם קטן

בנקודה הקריטית הזאת, הופך התיק של ליברמן למעורפל ואפוף מסתורין. 11 חיקורי דין שנערכו בשמונה מדינות שונות (בהן קפריסין, רוסיה ואיי הבתולה) לא סייעו לאנשי הפרקליטות להשיב על כמה שאלות מפתח שעולות מחומר הראיות: למשל, מדוע נחת סכום דמיוני של 3.5 מיליון דולר בקיץ 2003 (שהוגדר תגמול בעד עסקה אחת), בחשבון הבנק של אחת מהחברות הזרות, וממי הוא התקבל? את סודה של העסקה הזאת, כמו גם עסקאות אחרות, התקשתה התביעה לפענח.

מבחינה זו, הסיפור שמסופר בטיוטת כתב האישום נגד ליברמן הוא חלקי ומלא חורים. בחקירותיהם טענו מקורבי ליברמן, בראשם הנהג שניידר, כי חלק מסכומי העתק זרמו לחברות הזרות בתמורה לייעוץ, תיווך או ייזום עסקאות שונות: יין, משאיות וסוכר.

הפרקליטות הטילה ספק בכישורי הנהג של ליברמן להוציא לפועל עסקאות בסדר גודל כזה, וחשדה שבחלקן הן עסקאות פיקטיביות. אבל היא לא הצליחה לצבוע את הכספים שהגיעו לחברות שעל פי החשד היו בשליטת ליברמן, בצבעו השחור של השוחד. זאת, אף שמאחורי שתי העברות כספים עמדו שני אילי הון שהיו בעלי אינטרסים מובהקים בישראל: איש העסקים מרטין שלאף, שחברה בשליטתו העבירה כ-650 אלף דולר לחברה הקפריסאית, והאוליגרך מיכאל צ'רנוי.

במאי 2001 זרמו לחברה הקפריסאית MV, שלטענת התביעה נשלטה על ידי ליברמן, 500 אלף דולר מחברה שנשלטה על ידי צ'רנוי. שבועות ספורים לפני ההפקדה התפוצצה ברעש גדול חקירה סמויה שניהלה משטרת ישראל נגד צ'רנוי, בחשד לקבלת דבר במרמה בעת רכישת מניות בזק (משפטו עדיין מתנהל).

ליברמן נחלץ אז להגנת חברו הטוב, טען ש"פשעו היחיד הוא שהצליח בחיים", והודיע שהוא סומך על צ'רנוי "יותר מאשר על יושרם של כל ראשי אגף החקירות ביחד". ליברמן גם סייע לצ'רנוי בעניינים אישיים אחרים, למשל בניסיון להחזיר לו את הדרכון הישראלי. בשנת 1999 נטל משרד הפנים את דרכונו של צ'רנוי בנימוק שהוא אינו שוהה די זמן בישראל. משרד הפנים אף הודיע לצ'רנוי כי משטרת ישראל בודקת האם קיבל את דרכונו שלא כדין, משום שלא דיווח על מעורבותו, לכאורה, בפלילים.

מרבית הכספים שזרמו, על פי החשד, מצ'רנוי לחברה הזרה, נמשכו לטובת חשבון בנק בקפריסין של אחד גרשון טרסטמן, משורר ושכן של ליברמן מההתנחלות נוקדים. טרסטמן טען בחקירתו כי הכספים הגיעו אליו לצורך מימוש עסקה שהוא רקם יחד עם הנהג, שניידר, לרכישת משאיות. אך בחקירה התקשה טרסטמן להשיב לשאלות פשוטות הנוגעות לחשבון הבנק שלו בקפריסין, מה שהגביר את החשד שגם הוא שיחק בתיאטרון של ליברמן.

פרקליטיו של ליברמן ניסו להוכיח בסדרת השימועים הארוכה, כי הלקוח שלהם אכן התנתק מעסקיו הפרטיים. הם באו לשימוע מצוידים בהררי מסמכים שמספקים, לדעתם, נרטיב אלטרנטיבי לזה שהציגו וינשטיין והפרקליטות. תמציתו היא שליברמן התנתק באופן מוחלט מהחברות הזרות. הוא לא יודע איך הגיעו מיליוני דולרים לחברות הזרות בהן שלט הנהג שלו, ולא עבור אילו שירותים הם שולמו. העובדה שאלה שהעבירו את הכספים ואלה שקיבלו אותם הם חבריו הקרובים, היא פרי המקרה או, אם תרצו, הוכחה נוספת לכך שהעולם הוא קטן.

מנגד, תיק החקירה נגד ליברמן רצוף ראיות שמעלות את החשד כי שר החוץ המשיך לשלוט בחוטי החברות, קיבל החלטות חשובות על תפקודן ונהנה מתגמולים שמנים, שהפקידו אילי הון מקורבים. כך, למשל, התגלה בחקירה כי בקיץ 2002 זרמו מאחת החברות עשרות אלפי דולרים לחשבונו הפרטי של ליברמן באמצעות תחנת ביניים: חשבון החברות של משרד עורכי הדין הקפריסאי.

דניאלה מורצ'יס, ראש מחלקת החברות במשרד עורכי דין, טענה בחקירתה במשטרה כי קיבלה הוראה מעו"ד יואב מני שלא להזכיר את ליברמן בתכתובות ביניהם ולא לשלוח חומר לישראל. מורצ'יס כינתה את ליברמן "הלקוח המשותף", והמסמכים ששלחה למני כללו לא רק דו"חות כספיים של החברות בהן שלט הנהג שניידר, אלא גם את חשבונותיו הפרטיים של ליברמן בבנקים קפריסאיים.

ליאור טננבאום, ישראלי שמחלק את זמנו בין ביתו בכפר שמריהו לנסיעות עסקים ברפובליקות ברית המועצות לשעבר, נשכר בסוף 1998 על ידי "נתיב אל המזרח" של ליברמן, כדי להקים לה את מערך סחר העץ באוקראינה. בקיץ 2001, חודשים אחרי שליברמן התנתק, לגרסתו, מעסקיו השונים ומכר אותם, זרמו 85 אלף דולר מחשבונה של אחת החברות לבת זוגו של טננבאום. שניידר טען בחקירתו, כי הכספים הגיעו לטננבאום כמקדמה לעסקה עתידית. טננבאום סיפק גרסה שונה: הוא טען כי הכספים הגיעו אליו כחלק מהתחשבנות כספית בינו ובין נתיב אל המזרח, וכי הכסף הגיע אחרי ששוחח עם כך עם ליברמן.

אנדי בויאנג'ו, רופא שיניים, שניהל בעבר את החברות של ליברמן, קיבל בקיץ 2001 עשרות אלפי דולרים מאחת מהחברות שבשליטת הנהג של ליברמן. בויאנג'ו מסר בחקירה כי הכספים הגיעו אליו אחרי ששוחח על כך עם ליברמן. שנים לאחר שניתק ליברמן מגע עם החברות האלה, על פי התשתית הראייתית של המשטרה, הוא השתתף בישיבה שעסקה בפירוקן ובהעברת פעילותן לחברה חדשה. לפי גורם שבקיא בפרטים, אלה כמה דוגמאות שממחישות כי ליברמן נותר הבוס הכל יכול של החברות.

בין יולי 2004 לאפריל 2006 שוב לקח ליברמן פסק זמן מהממשלה והכנסת וחזר לעסקים. באותה תקופה הקימה בתו, מיכל, חברה בשם "מ.ל.1". היא פתחה חשבון בבנק לאומי בירושלים יחד עם יועצו האישי של ליברמן, שרון שלום, והם נרשמו כמורשי החתימה. הם אף חתמו על הצהרה לפיה החברה היא הנהנית היחידה בחשבון והם בעלי השליטה בה. בפועל, טוענת הפרקליטות, היה ליברמן הבעלים של החברה ומיליוני השקלים שהצטברו בקופתה הוצאו על צרכיו השונים: שכרו, הוצאותיו, מזכירה, נהג, אבטחה, טיסות ושהייה בבתי מלון בארץ, והוצאות פוליטיות. בעניין זה נחשדים השלושה בעבירה של הלבנת הון.

אחת ההכנסות של מ.ל.1 היתה תשלום קבוע, בתמורה לייעוץ: 65 אלף דולר, ששילמה חברה שנשלטה על ידי חבר ילדות של ליברמן ממולדובה, דניאל גיטנשטיין. התשלום הקבוע המשיך לזרום לחשבון החברה גם לאחר שליברמן מונה לשר בממשלת אולמרט.

באחת מחקירותיו טען חבר הנעורים שהתשלום נועד ליועצו של ליברמן, שרון שלום. אבל לטענת גורמים שעסקו בחקירת ליברמן, שלום אינו שולט ברוסית, כישוריו אינם הולמים את צרכיו של גיטנשטיין ובכלל, בחלק גדול מהתקופה שבה זרם הכסף, שלום עבד בעסקי יהלומים באפריקה. הכסף, לשיטת התביעה, נועד לליברמן.

בסך הכל זרמו לחברה של מיכל 2.8 מיליון דולר. 1.2 מיליון הגיעו לחברה כשליברמן כיהן בתפקידים ממלכתיים. ליברמן טוען מנגד שהכספים שזרמו לחברה של הבת אחרי מינויו לשר הם תשלומים שהגיעו לו מהתקופה שהיה איש עסקים פרטי, שנפרשו על פני שנים. בשימוע הציגו פרקליטיו הסכמים כתובים, שלשיטתם שומטים את הקרקע תחת טענות התביעה.

בשנת 2003, כששימש שר תחבורה בממשלת שרון, סיפר ליברמן לכותב שורות אלה כי בעבר ידע ממקורות שונים, בהם קציני משטרה בכירים, פרטים רבים מהחקירות שהתנהלו נגדו. האיש החשדן ביותר בפוליטיקה, שנהג להחליף טלפונים בקצב מסחרר, ניהל שיחות מטלפונים של אנשים אחרים, הלחיץ את חבריו הקרובים בהודיעו להם כי "המשטרה יושבת עליהם" והזהיר את אחד מעורכי דינו שמחטטים בפחי האשפה שלו, שיחק, על פי החשד, במשחקי חתול ועכבר עם המשטרה גם בתיק הזה. "חלק מהזמן הוא ידע מה שאנחנו יודעים", אומר אדם הבקיא בפרטי הפרשה. "היתרון שלנו בחקירה הושג במקומות שהוא לא ידע בדיוק לאן הגענו. אז התשובות שלו נעשו פחות טובות".

באביב 2007, אחרי חקירתו הראשונה, ביקש ליברמן ממי שהיתה מזכירתו ב"נתיב אל המזרח", שתקבע פגישה עם אחד מעדי המפתח בפרשה, מנכ"ל החברות בעבר אנדי בויאנג'ו. המזכירה קבעה עם בויאנג'ו, אך ליברמן הוא שבא לפגישה ותיחקר את המנכ"ל לשעבר על חקירתו במשטרה. בעניין זה מייחסת התביעה לליברמן הטרדת עד שנועדה, לשיטתה, "למנוע את חשיפת האמת". ליברמן טוען שבויאנג'ו לא היה ברשימת האנשים שנאסר עליו לקיים אתם קשר לאחר חקירתו הראשונה, ולכן אין בפגישה ולו אבק של פלילים.

באוקטובר 2008, בעת שכיהן כשר לעניינים אסטרטגיים, טס ליברמן לבלארוס. במלון שבו התאכסן הוא נפגש עם השגריר הישראלי, זאב בן אריה. זמן קצר לפני הפגישה פנתה משטרת ישראל לבלארוס בבקשה לחקור עניינים הקשורים בתיק ליברמן. במסגרת תפקידו בן אריה ראה את הבקשה, ומיהר לרשום על פתק את שם החברה ומספר חשבון הבנק שרשויות אכיפת החוק התעניינו בהם. בפגישה במלון סיפר בן אריה לליברמן על הבקשה והעביר לו את הפתק. ליברמן עיין בו ותחב אותו לכיסו.

במארס 2009, עם מינוי ליברמן לתפקיד שר החוץ בממשלת נתניהו, הוא מינה את בן אריה ליועץ במטה המדיני שלו. מאוחר יותר עודד ליברמן את בן אריה להתמודד על משרת שגריר ישראל בלטוויה. ליברמן חשוד בתיק הזה בעבירה של מרמה והפרת אמונים.

לאחרונה חתמה הפרקליטות על עסקת טיעון עם בן אריה, שבה הורשע השגריר לשעבר בעבירה של שיבוש מהלכי משפט על סמך הודאתו. הוא ירצה עונש מאסר של כמה חודשים, שיוכל להמירם בעבודות שירות. וינשטיין אישר את העסקה והסכים לעונש קל יחסית בעיקר בגלל העיתוי: בהרשעה של בן אריה רואה היועץ "תקיעת יתד" בתיק המרכזי נגד ליברמן.

איש מאלה שעסקו בתיק ליברמן, במשטרה ובפרקליטות, לא מאמין שליברמן באמת התנתק מעסקיו החובקים עולם. לא נמצא בינתיים איש שיאמץ את סיפור הנהג המוכשר שגילגל מיליונים וזכה לתשלומי עתק מאילי הון, שיחסם אל ליברמן גובל בהערצה. ההתלבטויות של אנשי הפרקליטות, ובעיקר של היועץ וינשטיין, נובעות מהחשש שמא יתקשו לתרגם את הראיות שבידיהם לשפת בית המשפט. בניגוד לפרשות אולמרט, הירשזון ומשה קצב, בפרשת ליברמן אין עד מפתח אחד שבאמצעותו יכולה התביעה לגולל את סיפור המעשה המורכב הזה, הנפרש על פני עשור שלם וחוצה יבשות.

בחקירה נתפסו במשרדו של עו"ד יואב מני יותר מאלף מסמכים, שלטענת התביעה, רבים מהם מספקים הוכחה לשליטתו של ליברמן בחברות הזרות ועדות לשיטת המרמה המתוחכמת שלו. אך מני שתק בחקירותיו במשטרה ולא צפוי שיעיד על תוכנם של המסמכים בבית המשפט. בפרקליטות מחפשים דרך יצירתית להציג את מרכיבי הפאזל האלה גם ללא סיוע עד כה מרכזי.

חלק מהמסמכים המשמעותיים שנתפסו במשרד הפרקליט הצעיר הם התכתבויות בינו לדניאלה מורצ'יס, מנהלת החברות של משרד עורכי הדין הקפריסאי. בפרקליטות רואים במורצ'יס עדה משמעותית בתיק, העשויה לקשור בחוטי ברזל בין ליברמן לחברות הזרות. כעת, שנים לאחר שהעדות הזאת נמסרה, חוששים בתביעה שמורצ'יס לא תסכים להעיד שוב נגד הלקוח רם המעלה. סדרת השימועים הוגדרה בפרקליטות כמוצלחת מבחינת ליברמן. היא לא חידשה לווינשטיין דברים משמעותיים, אלא בעיקר האירה שוב, בפנס בוהק יותר, קשיים שצפו כבר בדיונים שקדמו להחלטה העקרונית להעמיד את ליברמן לדין.

בשבועות הקרובים יקיימו בפרקליטות עוד ישיבות שבסופן יוכרע סופית גורל תיק ליברמן. נכון לרגע כתיבת שורות אלה, וינשטיין מתכוון להגיש כתב האישום נגד השר מיד בסיום פגרת הקיץ של בתי המשפט, אולי תוך דילול מסוים בפרק זה או אחר של הסיפור.

פרשת ליברמן היא תיק הצווארון הלבן המשמעותי הראשון שווינשטיין נדרש אליו. גם הוא ירושה שקיבל מקודמו, לא פרי יוזמה שלו. גורמים משפטיים, שהשקיפו על ההתנהלות האטית של היועץ המשפטי בתיק הזה, מקווים שזה לא יהיה דפוס הפעולה הקבוע של וינשטיין, שלא תהיה דגירה כה ממושכת בכל פעם שהיועץ יידרש להחלטה רבת משמעות. *

התגובות

עורכי דינו של אביגדור ליברמן סירבו להגיב לדברים.

עו"ד מיכה פטמן, המייצג את מיכל ליברמן, מסר: "אני ממתין להחלטת היועץ המשפטי לאחר שקיימנו שימוע".

פרקליטו של הנהג איגור שניידר, אלון רון, מסר כי "מר שניידר אינו איש קש, אלא איש עסקים שעוסק בעניינו בחו"ל זה שנים ארוכות. מר שניידר אינו חשוד כיום בפרשה".

איש העסקים מיכאל צ'רנוי טען בעבר שהכסף שעבר מחברתו לחברה הקפריסאית היה פרי יוזמה עסקית בין שניידר לשותפו, טודור בוטקוב, ולו לא היה קשר אליה.

עו"ד יעל גרוסמן, המייצגת את שרון שלום אומרת כי "לטענות נגדו אין בסיס. הוא פעל לקידום לקוחות מ.ל.1, בעיקר גיטשטיין. החברה פעלה כחוק ושלום קיבל שכר ההולם את פעילותו. ראיות על כך נמסרו לפרקליטות במהלך השימוע".

עו"ד יואב מני נמנע מלהתייחס לדברים.