רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ברית דמים

יותר ויותר הורים צעירים נמנעים מלהביא את ילדיהם "בבריתו של אברהם", כפי שקרוי תהליך המילה. רתיעה ממה שנראה כהתעללות בחסרי ישע, חולשת הנימוקים הרפואיים ונכונות גדולה יותר להתייצב מול הרוב הדומם והצייתן, מניעים קדימה מה שמאיים להפוך לטרנד סוחף

תגובות

כשבנו הבכור נולד, לפני 11 שנה, לערן שדה (42), לא היתה כל התלבטות - היה ברור לו ולבת זוגו, מאיה (40), שיעשו לילד ברית מילה. "סגרנו עם מוהל והתחלתי לחפש עליו מידע והמלצות באינטרנט", אומר שדה, מדריך מחשבים בבית תוכנה ועורך דין בעברו.

אלא שבמהלך השיטוט ברשת, נגלה לשדה עולם שלם של מידע על ברית מילה. "בפעם הראשונה בחיים למדתי מה חותכים, איך חותכים ומה הסיכונים. לא היה לי מושג על זה עד לאותו רגע. מבחינתי המילה היתה עוד סימון וי במסכת התחנות של הלידה; התייחסתי לזה כמעט כמו אל הליך ביורוקרטי. אבל המידע החדש שנחשפתי אליו טילטל אותי והבנתי שאני לא מסוגל לעולל את זה לבן שלי".

ערן שדה אינו לבד. בעשור האחרון יותר ויותר הורים יהודים בישראל מחליטים לא למול את בניהם. אמנם זו עדיין איננה בחירה שכיחה, אבל היא בהחלט רווחת, והיום, בשונה מבעבר - הורים רבים בישראל מסוגלים להעלות אותה על הדעת. מאחר שלא קיימת חובת רישום של מספר המילות המתבצעות בישראל (ראו תגובת משרד הבריאות והרבנות הראשית) אין בנמצא נתונים מדויקים, אבל לפי רוב ההשערות בעשור האחרון בין אחוז אחד לשניים מכלל התינוקות הישראלים היהודים אינם עוברים מילה.

איליה מלניקוב
איליה מלניקוב

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

סקר מקוון ובלתי פורמלי מ-2006 שנעשה על ידי פורטל ההורות הישראלי, Mammy, מצא שמתוך 1,418 הורים לבנים, 4.8% לא מלו את בניהם. 2% מתוכם לא מלו מתוך ההתנגדות לפגיעה בשלמות הגוף, 1.6% לא מלו כי אינם יהודים ו-1.2% נמנעו ממילה משום שזו פעולה שמכאיבה לתינוק. עוד עלה מהסקר כי שליש מההורים היו מעדיפים לוותר על הברית מילה, אולם מלים בכל זאת מסיבות חברתיות (16.6%), מסיבות בריאותיות (10.4%) ובגלל שזה חשוב לסבים והסבתות (2.1%).

"הבנתי שהתופעה נרחבת וחוצה מגזרים כשזוג חברים שלי - שניהם עורכי דין, קונפורמיסטים באופיים, לא טיפוסים מרדניים בשום צורה ובטח שאינם עוכרי יהדות - בחרו לא למול את בנם", מספרת ריקי (שם בדוי), בת 34 מפתח תקוה, שלא מלה את בנה, היום בן שלוש, לאחר שהתוודעה לאפשרות הזאת דרך חבריה.

אדם נוסף שיכול להעיד על השינוי ביחס לברית המילה בישראל הוא ד"ר חנוך בן-ימי, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת מרכז אירופה. ב-99' פירסם מאמר במוסף "הארץ" תחת הכותרת "קורבן הברית". "ככל שלמדתי יותר על המילה, כך נעשתה התמונה שלילית יותר והצורך לדעת עוד התחזק. 'ידיעותי' הקודמות נפלו בזו אחר זו. בשלב מסוים השתכנעתי שברית מילה היא מנהג מזיק ומסוכן, ושיש לחדול ממנו".

בשיחה טלפונית עמו מבודפשט, לשם עבר לפני שבע שנים בעקבות עבודתו, הוא מתאר את השינוי שחל, לדעתו, בחברה הישראלית. "כשעשיתי את הכתבה, חיפשתי עוד אנשים בישראל שלא מלו את בניהם. המספרים היו זעומים. מצאתי פחות מעשרה הורים כאלה, ורובם בחרו בכך מסיבות אזוטריות. מאז המצב השתנה בצורה קיצונית, בקצב שהפתיע אפילו אותי. היום יש הרבה אנשים מן היישוב, מלח הארץ, שלא מלים את הבנים שלהם. ולא רק שיש יותר - הטיעונים שלהם רציונליים, מן הסוג שאני יכול להזדהות איתו".

המפגשים של ארגון קה"ל (קבוצת הורים לילדים שלמים) - ארגון שמעניק תמיכה להורים המתלבטים אם למול את בניהם ולכאלו שבחרו לא לעשות זאת, יכולים גם הם להעיד על המגמה. כשהארגון הוקם לפני 12 שנה, המפגשים בו נערכו אחת לשלושה חודשים ונועדו לכ-40 משפחות שלא מלו את בניהן. היום, המפגשים מתקיימים אחת לחודשיים ובכל מפגש נוכחים כ-20 הורים, שרובם מתלבטים לגבי המילה.

אחת ממקימי הארגון ופעילה בו היא רונית טמיר (46), מהנדסת תוכנה במקצועה, תל-אביבית ואם לשתי בנות בגילאי 16 ו-10 ולבן לא נימול בן 12. טמיר מספרת שהארגון הוקם כדי לחבר בין משפחות של ילדים לא נימולים, "אבל אחרי שנה ראינו שמי שמתעניין בעיקר הם המתלבטים ולא ההורים הוותיקים. למעשה, למדנו שלילדים לא נימולים אין בעיות כלל, בטח שלא חברתיות, ולכן ההורים שלהם לא זקוקים לתמיכה כלשהי".

מניסיונה עם ההורים לאורך השנים, אחרי שלב ההתלבטות שלפני הילד הראשון "כבר לא זוכרים על מה היתה 'המהומה'. הנושא נשכח בדרך כלל כשהתינוק בן חצי שנה". טמיר אומרת עוד כי בניגוד לצפוי לא כל ההורים המתלבטים הם "תל-אביבים, בוהמיינים, היפים, או מוזרים". היא מציינת שלפי הרישומים שלה, הרוב מגיעים דווקא מראשון לציון.

הפרת זכויות

הורים ובנם התינוק בבדיקת ביקורת אצל ד"ר שינהר. רופאים מורשים לבצע הרדמה
ינאי יחיאל

חרף העובדה שהבחירה לא למול את הבנים הולכת ונעשית נפוצה יותר, התגובות שהיא מעוררת עדיין שליליות. הסיבות לכך מרתקות. ראשית, הדיון עוסק באיבר מין, ולכן הוא מלכתחילה טעון ועמוס ברגישויות. שנית, זוהי המצווה היחידה ביהדות שאין ממנה דרך חזרה, ולכן זה טבעי שתעורר את הרצון להצדיק אותה או את ההימנעות ממנה בנחרצות (יש הטוענים כי גם ההימנעות ממילה היא בלתי הפיכה, מכיוון שמילה בגיל מבוגר היא טראומטית יותר ממילה בינקות).

בנוסף, הבחירה לא למול מתפרשת תכופות כהתרסה כלפי השבט; היא מגלמת את המתח בין השאיפה לערער על מה שנתפס כמובן מאליו, לבין הרצון הטבעי לקונפורמיזם והצורך בקבלה. כך, למשל, אם שלא מלה את בנה מספרת שפנתה לא מזמן לרופאת ילדים בעקבות פריחה על עור הפנים של בנה. הרופאה הפשיטה את התינוק כדי לבדוק עד להיכן התפשטה הפריחה. "כשראתה שאינו נימול, הזדעזעה ואמרה לי שזה לא בריא. בדיון שהתפתח בינינו הבינה שהטיעון הבריאותי לא תקף, אז היא עברה לטיעון החברתי: 'הוא יהיה שונה', 'יצחקו עליו' וכמובן המשפט הקבוע 'את עושה עוול לילד'".

דווקא ד"ר אבשלום זוסמן-דיסקין, אחד ממתנגדיה הקולניים של ברית המילה ומי שייסד את ארגון "בן שלם", ארגון הנאבק בברית המילה, מספר שבכל שנות המאבק שלו במילה קיבל רק פעם אחת תגובה קשה. זה היה ב-99', לאחר שהגיש עתירה לבג"ץ נגד מילה בטענה שהיא מפרה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, את האמנה לזכויות הילד ואת הדין הפלילי. העתירה נדחתה בסופו של דבר, ושר הפנים דאז, אליהו סוויסה, אמר שצריך "לזרוק את מגיש העתירה מהחלון".

ערן ומאיה שדה, המתגוררים בצפון הארץ, מספרים שמתוך המידע על ברית מילה שאליו נחשפו, הגילוי המזעזע והמשפיע ביותר היו דווקא דבריו של הרמב"ם (ראו מסגרת), "אחד הדוברים המשמעותיים ביותר שלנו, שהעניק הצדקה סירוסית למילה", אומר שדה. "הוא טען במפורש שזה נעשה כדי לפגוע במיניות הגברים ולהמעיט את ההנאה ממין. זה התחבר לי למילת נשים וזיעזע אותי. מיד עברתי לקרוא על האספקט הפיזיולוגי והבנתי שמה שהרמב"ם אומר מדויק: מילה פוגעת פיזית באופן שבו איבר המין מתפקד ביחסי מין.

"חיברתי את זה עם הידע המשפטי שלי על זכויות אדם והבנתי שזה לא בסדר גם מהבחינה הזאת - לוקחים אדם במצב הכי פגיע וחסר ישע וחותכים לו חלק מהגוף. גם את זה אומר הרמב"ם - מבצעים ברית מילה כשהתינוק בן שמונה ימים, כי אז הקשר בין ההורה לילד עוד לא ממש חזק וההורה מסוגל לעולל לבנו דבר כזה. זו הפרה בוטה של זכויות אדם, שמתרחשת על ידי לא אחרים מאשר ההורים של הילד, אלו שמופקדים על הגנתו".

למאיה שדה יש בן מנישואים קודמים שעבר ברית מילה ונזקק לניתוח תיקון. הסיבוך עם הבן הראשון הביא אותה להיענות בקלות לרצונו של בן זוגה לא למול את בנם המשותף.

על פי נתונים שנמסרו ממשרד הבריאות עולה כי ב-2010 התרחשו 57 מקרים של סיבוכים בעקבות ברית מילה שנעשתה על ידי מוהל, ו-19 מקרים של סיבוכים בעקבות מילה שנעשתה על ידי רופא. על פי נתונים שנמסרו על ידי הרבנות הראשית, ב-2011 דנה הוועדה לפיקוח על מוהלים ב-54 מקרים של סיבוך (ב-2010 נולדו בישראל 44,665 בנים יהודים, מה שמלמד כי שיעור הסיבוכים בעקבות מילה נמוך מ-1%).

"הסיבוך השכיח ביותר שנגרם כתוצאה מברית מילה הוא דימום בשעות הראשונות שלאחר המילה. זה מתרחש כשכלי דם לא נסגר היטב", מסביר ד"ר דניאל שינהר, כירורג ילדים. מנתוני הרבנות עולה כי ב-2011 היו 48 מקרים של דימום. הסיבוך השני בשכיחותו הוא זיהום (חמישה מקרים ב-2011) ואחריו פגיעה באיבר עצמו, כלומר קטיעה של חלק מהאיבר (מקרה אחד ב-2011).

"סיבוך נוסף, שמתרחש מעצם המילה ומופיע מאוחר יותר" ממשיך ד"ר שינהר, "הוא הצרה של פתח השופכה, שגורם לשתן לצאת באופן לא רגיל. סיבוך אחר יכול לגרום לתוצאה קוסמטית לא יפה של עודפי עורלה; זה קורה ב-5% מכלל הנימולים, אולם רק אחד מתוך עשרה כאלו יזדקק לניתוח לתיקון הברית. חשוב לציין שבמקרה הזה התיקון הוא מטעמים קוסמטיים, לא רפואיים או הלכתיים".

שלא יצחקו עליו

אם ההורים המלים מפחדים מן הסיבוכים הפיזיים האפשריים של הברית, הרי שההורים הלא מלים חוששים בעיקר מן ההשלכות הנפשיות. הנושא המרכזי שמטריד את המתלבטים במפגשי קה"ל היא השונות החברתית. "תמיד נשאלת השאלה כמה לא נימולים יש בארץ ואין לי על כך תשובה", אומרת טמיר.

אחר כך עולות גם סוגיות ההתנגדות מצד המשפחה המורחבת והזהות היהודית. החשש שהמשפחה תנדה את ההורים הלא מלים הוא גדול, אבל על פי ניסיונה של טמיר מרבית הסבים והסבתות מרפים את כעסם למראה הנכד. גם עידו (שם בדוי), ירושלמי חכם ונאה למראה, בן 32, שאינו נימול, מעיד על סיפור דומה: סבתו מצד אביו לא הפסיקה לבכות מהרגע ששמעה שהנכד שלה לא עומד לעבור ברית מילה ועד הפעם הראשונה שראתה אותו ונשבתה בקסמו. מאז, לדבריו, הנושא מעולם לא עלה בקשר ביניהם.

גם אי הסכמה עם בן או בת הזוג על קיום המילה של הבן עולה תכופות במפגשים. טמיר אומרת שהמקרים הללו נחלקים לחצי: בחצי מהמקרים הגבר לא מוכן למול ובחצי השני האשה. זוג כזה הם מורן (31) וניר (34) (שמות בדויים), תל-אביבים, שבנם היום בן שנה.

"בהתחלה הסכמנו יחד שלא מלים את הילד", אומרת מורן, "אבל אז חברים של ניר אמרו לנו שזו טעות והוא התחיל להטיל ספק. גם בי עלו ספקות והחלטתי לחקור את העניין. פתאום קלטתי שאנשים עושים מחקר עגלות באופן מעמיק יותר מכפי שהם בוחנים את נושא חיתוך הגוף של הבן שלהם.

"אחרי שראיתי סרט דוקומנטרי על מה בדיוק מתרחש במילה הבנתי שאני לא מסוגלת לעשות את זה לבן שלי. נאלצתי לעמוד על הרגליים האחוריות ולהגן על ההחלטה שלי. הבנתי שזה הליך לא תקין ולא קביל ובוודאי שלא הגיוני". מורן מספרת שהחודשים הראשונים היו קשים מאוד לזוגיות, אבל הם צלחו אותם והיום הרוחות בבית מפויסות ושלוות.

שאלה נוספת שעולה במפגשים להורים לא נימולים היא אם יש צורך בטיפול מיוחד לעורלה. טמיר מסבירה שלא צריך לעשות דבר, פשוט להניח לה: "לא צריך לנקות מתחת לעורלה, לא למשוך אותה לאחור, לא להכניס שום דבר לפתח הפין במטרה להוציא משם לכלוך, כי אין שם לכלוך. פשוט להתייחס לאיבר כמו שמתייחסים אל אחת האצבעות.

"אני גם מיידעת את ההורים שלפעמים כשמגיעים עם התינוק לרופא בעקבות מחלה, יש לרופאים נטייה 'להאשים' את העורלה בכל מיני מחלות - אפילו אם התינוק הגיע עם דלקת אוזניים - ולכן יש רופאים בקה"ל שמתנדבים לבדוק אם העורלה 'אשמה' במחלה או לא. לבסוף, אני מזכירה שמדובר באיבר רגיל, בריא, מתפקד והסיכוי שהוא יגרום לבעיות קרוב לאפס".

הטפטוף הפך לזרם

הסיבות להתפשטות הבחירה לא למול את הבנים הן רבות. בן-ימי סבור שבראש ובראשונה זוהי המסה הקריטית שמעניקה לגיטימציה. "בשנות ה-90, כשמישהו סיפר לך שהוא מתכוון לא למול את בנו, זו היתה הפעם הראשונה ששמעת על האפשרות. היום, גם אם יש התנגדות, זה עדיין לא דבר שמזעזע לחלוטין. הסכר נפרץ והטפטוף הפך בהדרגה לזרם".

סיבה נוספת, היא ההשוואה בין מילת הבנים למילת נשים. כמה מההורים שבחרו לא למול את בניהם מספרים שעשו זאת לאחר שנחשפו לכתבה או לסרט שעוסקים במילת נשים והבינו שהדבר דומה. אמו של עידו, למשל, מספרת שחמש שנים לפני שנולד קראה בבריטניה כתבה על מילת נשים והבחינה שהטיעונים של מצדדי ההליך לנשים זהים לטיעונים של חבריה היהודים-חילונים למילת גברים.

זה היה הגילוי שהביא אותה ואת בעלה לא למול את עידו, בחירה שבשנות ה-80' היתה יוצאת דופן - היא נעשתה בתקופה שבה הדבר לא התקבל על דעתם של ישראלים יהודים, גם אם היו חילונים אדוקים. גם ד"ר בן-ימי מזהה את ההקבלה בין המקרים: "אם מתעלמים מן הקונטקסט, מגיעים בקלות למילת נשים. זה רק ההרגל שלנו שגורם לנו לא לראות את עצמנו כמי שאינם פרימיטיביים, ואת אילו שמלים נשים כפרימיטיביים. על זה אני אומר 'טול קורה מבין עיניך'".

איליה מלניקוב
איליה מלניקוב

גם במקרה הזה מדובר בטענה המעוררת גלי זעם בקרב שומעיה. "כשמזכירים מילת נשים, כולם מזדעקים והדיון נגמר", אומרת מורן. "אומרים: 'איך את משווה? אנחנו לא מזיקים לילדים שלנו'. ובכן, אפריקאים ומוסלמים שמבצעים מילת נשים מתייחסים לכך באותו האופן שאנחנו מתייחסים למילת גברים - הם אומרים שזה בריא יותר, יפה יותר וגורם לנשים להיות חסודות. הכעס הזה מגיע מתוך שכנוע עצמי קולקטיבי נרחב".

ד"ר זוסמן-דיסקין אומר כי חשוב לו להדגיש את ההשוואה למילת נשים. הוא מתייחס לזה כאל פמיניזם הפוך וטוען שהתנועה הפמיניסטית מתעלמת ממעשה שבו לנשים יש עדיפות. "אצל נשים יש רקמה אקוויוולנטית לעורלה - אלו הן השפתיים הקטנות ורקמת הקליטוריס, אבל אצל נשים אסור לכרות שום חלק בגוף. אני דורש יחס שווה והגנה שווה", הוא אומר.

גורם נוסף שמעלה את מספר הלא נימולים הוא האינטרנט. שנות ה-2000 הביאו עמן את בשורת הפורומים והאינפורמציה הבלתי-אמצעית; אחד הביטויים לכך הוא פורום תפוז "מוותרים על ברית מילה", שקיים זה 11 שנה.

גלית (שביקשה לא לפרסם את שם משפחתה) היא אחת משלוש המנהלות שלו בתשע השנים האחרונות. היא תל-אביבית, אם לשלושה ילדים, מתוכם שני בנים לא נימולים, היום בני 11 ו-6 "מאז שהפורום הוקם יש עלייה מתמדת בכמות האנשים שנכנסים אליו. גם בפורומים אחרים של תפוז שעוסקים בהורות, יש היום לגיטימציה לדון באפשרות לא למול תינוקות. התחושה היא שגם אנשים שמלים את הבנים שלהם יותר פתוחים לקבל את האפשרות לא למול".

ניתוח ללא הרדמה

המרחב המקוון הביא עמו בשורה נוספת - מילה באמצעות רופא. כשקוראים על תהליך המילה, בדרך כלל באינטרנט, מבינים שזהו הניתוח הכירורגי היחיד בעולם שבני אדם עוברים ללא הרדמה. שיטוט מעט מעמיק יותר מלמד גם על הכאב שכרוך בהליך המילה, מה שמביא הורים חילונים בישראל להעדיף את המילה בהרדמה, שמתבצעת אצל רופא.

המיתוס שלפיו למוהלים יש יותר ניסיון מאשר לרופאים אינו מדויק. היום שליש מהמילות נעשות על ידי רופאים (על פי נתונים לא רשמיים) והרופאים הפופולריים ביניהם עורכים מאות בריתות בחודש.

לפני עשר שנים החליטו ד"ר שינהר וד"ר רם מזכרת לפתוח יחד קליניקה פרטית לביצוע מילה בהרדמה, מאז הם מבצעים בין שלוש לארבע מילות ביום, שישה ימים בשבוע. ד"ר שינהר הוא כאמור כירורג ילדים וד"ר מזכרת מתמחה בפגים ותינוקות וגם עבר הכשרה בהלכות ברית המילה על ידי התנועה ליהדות מתקדמת.

"הסיבה לכך שאנחנו עושים את הבריתות בשניים היא כי אחד מחזיק את התינוק והשני מבצע את ההליך. אנחנו לא קושרים את התינוק כמו בברית הלכתית, כי הקשירה הזאת גורמת לו לאי נוחות". ד"ר שינהר אומר שרוב ההורים המגיעים אליהם לקליניקה הם יהודים-חילונים; חלק קטן יותר הם דתיים עם כיפות סרוגות, וחלק קטן עוד יותר הם מוסלמים (ראו מסגרת על מילה באיסלאם).

"ההבדל המרכזי בין רופא למוהל הוא שאנחנו רשאים לבצע זריקת הרדמה ומוהל אינו רשאי. ידוע ממחקרים רפואיים שהכאב של ברית מילה שווה ערך לעקירת שן ללא הרדמה. כשאנשים מתלבטים לגבי הרדמה אני אומר להם שיעשו לבן שלהם מילה ללא הרדמה רק אם הם בעצמם יסכימו שאעקור להם שן ללא הרדמה.

"נוסף על כך, חקרו וגילו שתינוקות שעברו מילה ללא הרדמה מגלים תופעות פוסט טראומטיות בחצי השנה הראשונה לחייהם. הם עצבניים יותר, בוכים יותר ונכנסים לסטרס מגירויים קלים". הבדל נוסף טמון בעובדה שאצל רופא האם רשאית להחזיק את התינוק בזמן ההליך, מה שלטענת הרופאים מרגיע את האם ואת התינוק.

הקליניקה של ד"ר שינהר וד"ר מזכרת מורכבת מחדר גדול, שבו נערך הטקס ההלכתי למעוניינים בכך, וחדרון סמוך, שאליו נכנסים ההורים והסבים בלבד לצורך הניתוח עצמו. "ההפרדה בין החדרים נועדה לעטוף את התינוק בסביבה שקטה ורגועה. אולמות השמחות מוסיפים בדרך כלל עוד גורמי לחץ ורעש לתינוק", הם מסבירים.

רונית טמיר
ינאי יחיאל

ד"ר שינהר מתמחה גם במילות בגיל מאוחר יותר ומסביר כי ההליך בגיל 4 או 5 הוא "טראומה משמעותית לילד, כי הוא זוכר את זה". בגילים כאלה זה נעשה בחדר ניתוח עם הרדמה כללית ותפרים. עיקר המטופלים שלו במילות המאוחרות הם עולים חדשים מרוסיה, שלא עברו ברית מילה בגיל הינקות.

רופאים כמו ד"ר שינהר וד"ר מזכרת נתונים לפיקוח של משרד הבריאות, אבל לא לזה של הוועדה לפיקוח על מוהלים, שאחראית רק על מוהלים הלכתיים. הוועדה האחראית על המוהלים מורכבת מאנשי דת ואנשי בריאות ועיקר עבודתה הוא פיקוח על הליך ההכשרה של המוהלים, שבמהלכו הם לומדים הלכות רבות, כמו מהו אורך הציפורן המותר עבור קילוף העורלה (ראו מסגרת לתהליך המילה).

אבל מבחינה בריאותית, המוהלים לא מקבלים הסמכה לבצע זריקת הרדמה מקומית, או לתפור את העור במקרה של חתך. לא קיים הכרח שברית המילה תיערך במקום סטרילי, כך שלמעשה מדובר בפרוצדורה רפואית בתנאים של אולם שמחות. הוועדה אחראית בין השאר על שלילת רישיון של מוהלים, שגרמו לנזק במהלך המילה או נהגו ברשלנות.

"ברגע שיש למוהל מסוים סיבוך, אנחנו כרופאים מחויבים לדווח למשרד הבריאות, שבתורו מדווח לוועדה לפיקוח על מוהלים, שבודקת אם זה סיבוך מקרי, או סדרה של סיבוכים", מסביר ד"ר שינהר. "הוועדה רשאית לשלול למוהל הזה את הרישיון, אבל אני לא זוכר אף מקרה שבו נשלל למוהל רישיון".

תגובת הרבנות על כך היא: "בהתחשב בחשיבות הרפואית של פעולת ברית המילה, הרבנות מצאה לנכון להציב בראש הוועדה לא רב, אלא רופא מומחה לכירורגיה. הוועדה ממלאת את תפקידה בצורה מלאה ועל הצד הראוי והטוב ביותר גם מצד משרד הבריאות".

ב-2003 ביקשה הרבנות הראשית מהרבנים המקומיים וראשי המועצות הדתיות לתלות חוזר בבתי הכנסת, שמספק הצצה אל היחס של הרבנות הראשית למילות המתבצעות בהרדמה על ידי רופאים: "נחרדנו כשהובאו לוועדה לפיקוח על המוהלים פרסומים של גופים מסחריים, המפרסמים שהם מבצעים 'מילה טובה' ללא טקס ברית אורתודוקסי, ללא ברכות וללא מציצת דם הברית, כלומר כריתת עורלה שלא על פי ההלכה. לא שיערנו לעצמנו כי נגיע לתקופה בה גופים במדינת ישראל ירצו לעקור מהיסוד את המצווה המתקיימת מאז אברהם אבינו בהתאם להלכה בכל תפוצות ישראל תוך מסירות נפש". בתגובה לכתבה הצהירה הרבנות הראשית כי "כל עוד רופאים שומרי תורה ומצוות מבצעים את ברית המילה על פי כל כללי ההלכה, יבורכו".

זיקה יהודית

לדברי רונית טמיר, שאלת היהדות של התינוק הלא נימול עולה רבות במפגשי ההורים בקה"ל. "בדרך כלל בעקבות טענת המשפחה המורחבת שהילד לא יהיה יהודי, מה שאינו נכון, כמובן. אם אמו יהודייה, הילד יהודי". גם הרבנות מאשרת את הדברים. פעמים רבות עולה הטיעון של צביון יהודי בהקשר של ברית המילה. גם זה טיעון שהורים רבים שבחרו לא למול את ילדיהם שומעים מהסובבים אותם.

ד"ר בן-ימי אומר ש"לחשוב שכל מה שעושה אותנו ליהודים זה העובדה שחותכים לנו את איבר המין, זה לעשות רדוקציה ליהדות. הייתי רוצה לחשוב שיש ביהדות יותר תוכן מאשר איבר חתוך".

בני הזוג שדה מעידים על עצמם כעל אנשים חילונים עם קשר עמוק למדינה. "אנחנו מרגישים שייכים לקהילה שבתוכה אנחנו חיים, הבן שלנו מדבר עברית, מכיר את הספרות העברית, את כל חגי ישראל. אין סיכוי שילדים שגדלים בישראל והולכים כאן למערכת החינוך יפספסו את הצביון היהודי והציוני".

ערן שדה
ינאי יחיאל

גלית מספרת שההחלטה לא למול את הבנים שלה דווקא עזרה לה לגבש את זהותה היהודית. "לא הגעתי להחלטה הזאת מתוך אנטי כלפי הדת, אלא מתוך התנגדות להליך עצמו. אחרי שההחלטה התקבלה, התחלתי לחשוב באופן עמוק יותר על המשמעות של היהדות בשבילי ומערכת היחסים שלי עם היהדות העמיקה".

עידו מספר שבגיל 13 עלה לתורה. "כשהרב בא ללמד אותי את הפרשה, הוא הסביר לי מיהו יהודי, בין השאר הזכיר שיהודים הם מי שעברו ברית מילה. הייתי אז בן 12 וחצי ואני זוכר שחייכתי לעצמי וחשבתי שהוא לא מבין כלום. כבר אז הבנתי שלהיות יהודי זה משהו הרבה יותר עמוק ממה שהרב חושב ביחס אלי; שחתיכה בגוף אינה ערובה לכך שלא ארגיש הזדהות אמיתית עם התרבות היהודית.

בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" ב-2005, כתב מאיר שלו: "לא רק על המילה עצמה אפשר לתהות, אלא על ההתלהבות שאנחנו מגלים בשמירתה. ואכן - יש כאן תופעה מוזרה בהחלט. איך קורה שיהודים חילונים, חופשיים - ואני כולל את עצמי ביניהם - כאלה שבועלים נידות, ואוכלים טריפות ביד חזקה ובלסת נטויה, ומתנזרים אף ממצוות יפות וחשובות כמו שמירת השבת, שומרים דווקא על המצווה הזאת - הקשה, האכזרית והפרימיטיבית מכל המצוות. דומה שהדבר חורג מסתם קונסנזוס או משיקולי בריאות, אבל לסוד העניין אין לי תשובה. חידה היא ותהיה לי חידה".

התשובה הראשונה במעלה לתהייתו של שלו היא החשש מלהיות חריג. המשפט המבטא זאת יותר מכל נאמר על ידי זוג הורים בסרט "ברית מילה", משנת 2000, שיצר העיתונאי והבמאי ארי ליבסקר: "העדפנו שלבן שלנו תהיה פגיעה גופנית, מאשר פגיעה נפשית".

גילום טלוויזיוני לפחד הזה מצא את מקומו בעונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה "טירונות", ששודרה בערוץ 2 ב-99'. אחת העלילות בעונה מתארת את בוריס מוסקוביץ', חייל טירונות ממוצא רוסי, שמתבייש להתקלח עם המחלקה, עד שהסמל מכריח אותו וחושף את סודו - הוא אינו נימול. בהמשך העונה משתחרר בוריס לחופשה מיוחדת שבמהלכה הוא עובר ניתוח להסרת העורלה.

"הטיעון של הצבא הוא היחיד מכל הטיעונים שמקומם אותי, כאילו שאנחנו חיים בספרטה וכולם מגדלים פה חיילים", אומר עידו, שעבר 32 שנות אי נימולות בישראל - בגן הילדים, בבית הספר, בצופים וביחידה קרבית בצבא. על השאלה אם צחקו עליו או העירו לו בצבא, או במסגרות חברתיות אחרות, הוא משיב: "התשובה הקצרה היא 'לא, אף פעם לא צחקו עלי'. התשובה הארוכה היא שאף פעם לא עשיתי מזה סיפור; לא הסתובבתי בעירום באופן מתריס, וגם לא הסתרתי, התביישתי, או ביקשתי להתקלח אחרי כולם כדי שלא יראו.

"אמא שלי אומרת, ואני מסכים איתה, שהיא העניקה לי את הבחירה אם להיות כמו כולם או לא. כשעושים לילד ברית מילה זה כרטיס בכיוון אחד, אבל כשלא עושים - זה כרטיס דו כיווני, שאפשר לחזור ממנו אם רוצים. אני מעולם לא רציתי לחזור. אני שמח שלא עשו לי ברית מילה. אני מרגיש שלם עם עצמי, תרתי משמע".

לסוגיית הבחירה מצטרפים אילת ואהרון (שמות בדויים), הורים בשנות ה-30 לחייהם מרמת השרון, שלא מלו את בנם, היום בן חמישה חודשים. "התחושה המרכזית שלי היתה שאני מעניקה לילד את האופציה להחליט בעצמו", אומרת אילת, "זה הגוף שלו ולא רציתי לעשות לו דברים בגוף שהוא לא יוכל להחזיר לאחור".

אילת עובדת עם ילדים ודרך המקצוע נחשפה גם לילדים לא נימולים וראתה שהילדים האחרים לא עושים מזה עניין. "נכחתי ברגעים שהם הראו אחד לשני את הפיפי, כמו שילדים עושים, ולא שמתי לב שהתנהגו אליהם אחרת".

על כך מוסיפה אילה (36), אם לשני בנים לא נימולים בני 3 ו-7, את סיפורה: "התלתלים של הבן הבכור שלי מאז ומתמיד העסיקו אותו יותר מכל פרט פיזי אחר בגוף שלו. בשלב מסוים הוא גם נאלץ להרכיב משקפיים. אז אם מדברים על שונות, משקפיים הם שונות שיושבת באמצע הפנים. גיליתי שהילדים בגן לא מתייחסים באופן מיוחד לא לתלתלים ולא למשקפיים ובטח שלא להיותו לא נימול. אני חושבת שאם הייתי מחליטה למול אותו רק כדי שלא יהיה שונה מהילדים האחרים, ואז היה גדל לו שיער התלתלים הזה והמשקפיים שהתווספו, הייתי מרגישה מגוחכת".

"עברו חודשים ארוכים עד שהתגברתי על החשש שאני הופך את הילד שלי לחריג", אומר שדה, "שאלתי את עצמי מה יקרה לו בגן, בבית הספר, בצבא ועם בנות. נכחתי בכמה מפגשי הורים לילדים לא נימולים, שמאוד הרגיעו אותי. פגשתי הרבה זוגות הורים שסיפרו את הסיפור שלהם וראיתי שאלה אנשים נורמטיביים, לא תמהוניים. הבנתי שהשד לא נורא כל כך ושיהיה בסדר.

"אחרי כמה מפגשים התחדדה אצלי תחושת השלמות עם ההחלטה ובפעם הראשונה בחיים היה לי צורך לצאת מתוך האנונימיות ולהיאבק". מתוך הצורך הזה הקים ערן את אתר האינטרנט "גונן על הילד", מרכז מידע מקוון על ברית מילה. לדברי גלית, "עם השנים, אנחנו נעשים שמחים ושלמים יותר עם ההחלטה הזאת. אנחנו מבינים שהחששות שהיו לנו לא מתממשים ושהילדים מאושרים ומקובלים חברתית.

"הילדים שלנו מרוצים שלא עשו להם ברית מילה ומעולם לא כעסו עלינו, כפי שמצדדי המילה איימו שיקרה. אנשים סבורים שכשילד לא עובר ברית מילה זה רק עניין של זמן עד שהוא יבקש לעבור אותה. זה פשוט לא נכון. ההתייחסות לכך אצלנו בבית היא עניינית ופשוטה ואנחנו לא מעמיסים על זה אידיאולוגיות, מחאות ורגשות מיותרים. אנחנו רואים בהחלטה הזאת אחת מתוך הרבה החלטות הוריות שאנחנו לוקחים בחיי הילדים שלנו".

מן הצד השני של המתרס נמצא, באופן מפתיע, ד"ר בן-ימי. דווקא מי שהיה חלוץ מחנה ההתנגדות למילה, בחר לבסוף - רק כמה חודשים לאחר פרסום הכתבה המדוברת ב"הארץ" - למול את בנו, היום בן 13. "הסיבה העיקרית שעשינו את זה, היה הפחד משונות", הוא מנמק.

אתה מצטער על זה?

"השיקולים שהביאו אותי ואחרים למול בסופו של דבר כמעט שלא קיימים היום. יש תחושה שהיום דווקא אלו שמלים נמצאים במגננה. אפילו אם הם לא חריגים, הם צריכים להגן על הבחירה שלהם. כבר אי אפשר לנפנף את אלו שלא מלים. זה כמו הצמחוני הראשון - אני מניח שהיה לו קשה בהתחלה, כי התייחסו אליו בלעג, אבל אז זה התפשט, והיום, גם אם רק 10% מהאוכלוסייה צמחוניים, האחרים מרגישים לא נעים".

ההשוואה לצמחונות מעניינת, כי קיימת תחושה שיש דמיון בין הבחירה לא למול את ילדיך לבין הבחירה לא לאכול בשר. בשני המקרים הבחירה נחשבת בעיני החברה כמעשה אקטיבי, ואילו בפועל זהו דווקא המעשה הפסיבי - בשני המקרים בוחרים לא לעשות משהו. דמיון נוסף מצוי בכך ששתי ההחלטות הן תוצאה של הטלת ספק במעשה שרוב האנשים מתייחסים אליו כמובן מאליו. לבסוף, שתי הבחירות נובעות מתוך השאלה הבסיסית "כיצד משפיע המעשה שלי על יצור אחר?"

הקשר לאיידס

בהקשר של מילה, יש לשאלה הזאת תשובות רבות. קיימים אינספור מחקרים העוסקים בהשלכות של מילה או של אי-מילה, אך את כולם, ללא יוצא מן הכלל, יש לסייג. קשה לחקור באופן מובהק תופעות הקשורות ביחסי מין, מחלות מין והעדפות אסתטיות, תוך בידוד העורלה או היעדרה מתוך שלל הגורמים.

בלתי אפשרי לקבוע שנוכחות העורלה או אי נוכחותה היא שחוללה התנהגות, מחלה או הבניה תרבותית מסוימת. האם מחקר שקובע כי נשים נהנות יותר ממין עם ערלים (מחקר אמיתי שפורסם בכתב העת האורולוגי של בריטניה ב-99') יכול לבודד מתוכו את הרכיבים האישיותיים של בני הזוג ולהותיר על שולחן המחקר רק את העורלה או היעדרה כגורם הנאה?

האם מחקר שמצביע על מספר נמוך יותר של מקרי סרטן פין בקרב נימולים (מחקר שהתפרסם ב-99' בכתב עת אמריקאי של רופאי ילדים) יכול לבודד גורמים כמו עישון, חשיפה לשמש או נטייה גנטית לחלות בסרטן? וכיצד מחקר שקובע כי סיכויי ההידבקות באיידס של נימולים קטן ב-60% מהסיכויים בקרב לא נימולים (ממצאים שפורסמו על ידי ארגון הבריאות העולמי ב-2007) יכול להסביר את העובדה שבארצות הברית יש יותר נימולים מאשר במדינות הסקנדינביות, אבל גם יותר חולי איידס?

ולמרות זאת, על הסוגיה המחקרית הזאת - השפעת המילה על הסיכוי לחלות באיידס - דווקא כדאי להתעכב. הנושא מעניין במיוחד משום שקיים קונסנזוס גם בקרב מצדדי המילה וגם בין מתנגדיה, שמילה אכן מקטינה את הסיכויים להידבק במחלה. הוויכוח ניטש אפוא סביב שאלת המילה כפתרון לאיידס.

מצדדי המילה טוענים שהיא מפחיתה את הסיכויים להידבק במחלה ולכן יכולה לסייע בצמצום התפשטותה. את עמדתם של מתנגדי המילה מבטאת היטב שאלתה של גלית: "האם עלי לומר לבני שבגלל שמלנו אותו והפחתנו את סיכוייו להידבק באיידס בחצי, הוא יכול לשים קונדום רק פעם אחת מתוך שתי פעמים שהוא מקיים יחסי מין?" לדבריה, זהו טיעון מגוחך.

טמיר, מצדה, תוהה "מה יקרה אם בעוד עשור ימצאו חיסון לאיידס. איך ארגיש עם זה שחתכתי את איבר המין של הבן שלי בשביל להקטין סיכוי שיידבק במחלה, שכבר עכשיו יש בשבילה הגנה טובה שאינה כירורגית (קונדום), ושבסופו של דבר נמצא לה חיסון? זה הרי רק תירוץ לקיום ברית מילה, לא סיבה של ממש".

אל הדיון מצטרף רותם (שם בדוי), מדען וחוקר באוניברסיטת חיפה, העוסק בין השאר במדעי הרפואה. רותם מל את בנו בן החודש "מסיבות תרבותיות", לדבריו, "ולא בגלל תירוצים רפואיים כאלה ואחרים. אין באמת סיבה רפואית לעשות ברית מילה. גם אם ההליך מצמצם את ההידבקות באיידס, אני אמליץ לבן שלי בבוא העת להשתמש בקונדום.

"כמו שאנחנו לא מורידים לילד תוספתן כדי למנוע אפנדציט, ככה גם לא צריך לספר לעצמנו שאנחנו עושים ברית מילה כדי למנוע איידס. שאיש לא ישקר לעצמו".

עידו מוסיף: "כל סטטיסטיקאי מתחיל יודע לומר שברגע שהסיכון להידבק באיידס יורד ב-50%, זה לא אומר שאפשר להגדיל ב-50% את מספר יחסי המין הלא מוגנים. כדי להימנע ממחלות מין צריך להשתמש בקונדום. נקודה".

נקודת עניין נוספת סביב הקשר בין איידס למילה היא "הפוסט-קולוניאליזם של הזין", כפי שמכנה זאת עידו בהתייחסו לתופעה שבה רופאים מארצות מפותחות מגיעים בשנים האחרונות אל מדינות באפריקה כדי למול את המקומיים מתוך מטרה להפחית את התפשטות האיידס.

אחד הארגונים שמבצעים זאת הוא "פרויקט איידס ירושלים" (JAP), ארגון בינלאומי שבסיסו בירושלים, ומטרתו למנוע את התפשטות האיידס בעולם. במסגרת הפעילות הענפה של הארגון (חינוך, כנסים, הפצת מידע ועוד), הוא גם מבצע מילות באפריקה (עד כה בוצעו מבצעי מילה של הארגון בדרום אפריקה ובסווזילנד) ומלמד את הרופאים המקומיים כיצד לבצע אותן בעצמם.

על כך אומר שדה: "באופן אישי הייתי מעדיף שאת הכסף על המילות באפריקה יוציאו על קונדומים ועל חינוך לשים קונדומים בכל פעם שמקיימים יחסי מין. אני סבור שכל טיעון שקורא לחתוך איבר מגוף בריא כדי שמבחינה סטטיסטית יקטן הסיכוי ללקות במחלה מסוימת, הוא פסול מבחינה אתית. לפגוע באופן גורף בגוף של אוכלוסייה שלמה כדי שכמה מתוכה יינצלו באופן אקראי, זה מעוות. בכל הקשר אחר שאינו מילת גברים לא יעזו להעלות כזה דבר על הדעת".

תועלת רפואית

בישראל קיימת תופעה מעניינת בכל הקשור למחקר על מילה; הציבור מכיר בעיקר את המחקרים המספרים על היתרונות הרפואיים שלה, ולא את אלו המתייחסים לחסרונותיה. בשיחה עמו, ארי ליבסקר שופך אור על הסיבה לחוסר ההיכרות של הציבור הישראלי עם מחקרים אלו. "לא הצלחתי להכניס שום ציטוט של רופא לסרט על המחקרים החדשים בתחום, כולם פחדו על המשרות שלהם. היו הרבה רופאים שאמרו לי שהם נגד מילה מטעמים רפואיים, אבל לא הסכימו שאצטט אותם. בגלל שבישראל מוכרים את זה כעניין בריאותי, היה פחד שינדו אותם מהקהילה הרפואית", הוא אומר.

על כך מוסיפה רופאה בכירה, שמבקשת להישאר בעילום שם, כי חלק גדול מהרפואה הפרטית מסתמך על רבנים, שמפנים את המטופלים אל הרופאים הללו, ולכן הרופאים לא יוצאים במפורש נגד המילה, ופעמים רבות גם לא מדווחים על סיבוכים בעקבותיה. "הם מפחדים להכחיד את מטה פרנסתם" היא מסבירה.

"אם רופא נמחק על ידי רב מסוים, נמחקה לו הקריירה". על הנתונים של מספר הסיבוכים בעקבות מילה (73 ב-2010 ו-54 ב-2011) שהגיעו ממשרד הבריאות, היא אומרת: "אלו רק המקרים הקשים, שדרשו אשפוז, אבל יש עוד הרבה מקרים קלים שאינם מדווחים כלל".

הרופאה מספרת כי החלה להתעניין בנושא בשנות ה-90, כשטרם דובר בציבור הישראלי וגם בקרב ציבור הרופאים על מחקרים בתחום המילה. "מאחר שמדובר בניתוח לכל דבר, היה לי ברור שצריכה להיות לזה התייחסות מחקרית ענפה". באותה תקופה, לפני עידן האינטרנט, היא הצליחה להגיע ל-1,530 מאמרים רפואיים שנכתבו בנושא.

"אחרי 20-30 מחקרים שקראתי, התמונה היתה ברורה: זה ניתוח פלסטי, שאין לו אינדיקציה רפואית. מאז שנות ה-90 ועד היום נוספו עוד מחקרים רבים והיום זה כבר ברור - אין במילה תועלת רפואית". הרופאה מוסיפה, כי ארגון רופאי הילדים, ארגון בינלאומי שמהווה את הרפרנט הגבוה ביותר מבחינה משפטית בכל הקשור לרפואת ילדים (על ניסוח התזכירים של הארגון עמלים גם משפטנים וקווי הפעולה שהארגון מפרסם קבילים בבית משפט), הגיע למסקנה שאין הצדקה רפואית לערוך מילה.

"אתן לך דוגמה: ידוע שמילה מפחיתה את הסיכון לחלות בסרטן הפין. בסרטן הפין חולה גבר אחד מתוך 100,000; בסרטן השד חולה אשה אחת מתוך תשע. אז הרבה יותר מוצדק מבחינה רפואית לחתוך את השדיים של תינוקות. זה ניתוח פשוט כמו ברית מילה".

במסגרת התחקיר היסודי שערכה, הגיעה גם לסיבות ההיסטוריות שבגינן מבוצעת המילה בארצות הברית. מה שגילתה זיעזע אותה, שכן המילה שם קשורה היסטורית בניסיון להפחית את האוננות (ראו מסגרת). "זו תעודת עניות לישראל ולארצות הברית, שמקדמות במרץ ניתוח כזה. לישראל יש תעודת עניות נוספת על כך שהיא מפקירה את הילדים בידי אנשים שאינם רופאים. זה מסביר את שיעורי הסיבוכים הגבוהים. מישהו חשב לשאול פעם מוהל אם יש לו ביטוח אחריות מקצועית? לקבל חוות דעת שנייה כמו שעושים בכל ניתוח אחר? הרדימו למדינה שלמה את השכל. ילדים נפגעים כאן ומי שאשם בכך הם המדינה וההורים, שלא מגינים עליהם. אין פיקוח ואין בקרה. זו מדינת דת ואלה המאפיינים הקלאסיים של מדינת דת. אפשר רק להודות על כך שאין חובה לעשות זאת והורים יכולים למנוע את זה".

"מי שעובר ניתוח, להוציא ניתוח פלסטי, הם 'חולים'", היא ממשיכה, "במקרה של ברית מילה הילדים אינם 'חולים', ובכל זאת עושים להם ניתוח. מעבר לזה, כמו כל ניתוח, יש לזה סיכויים להצלחה, במקרה הזה ההצלחה היא אסתטית בלבד, ויש גם סיכונים לסיבוך. ברפואה הפלסטית יש שתי קטגוריות: רפואה פלסטית למבוגרים ולילדים. בתחום הילדים, חייב להיות פגם רציני כדי שיבוצע הליך כירורגי פלסטי.

"נשאלת השאלה, איזה פגם רציני יש לתינוק שנולד שלם, שצריך לבצע בו ניתוח פלסטי בגיל שמונה ימים? נכון שזה ניתוח לא מסובך ושהנזק שיכול להיגרם לא נורא, אבל זו עדיין לא סיבה לנתח תינוק. וכמו בענף הרפואה הפלסטית, גם כאן - זו תעשייה שלמה שמגלגלת כספים על גבם של הילדים - אולמות אירועים, קייטרינג, מוהלים וכדומה. לכל הגורמים האלו יש אינטרס שהמנהג הבלתי-נתפס הזה יימשך. אלה אינטרסים כלכליים, שביניהם לבין רפואה אין שום דבר משותף".

שני מחקרים ידועים בתחום נערכו בסוף שנות ה-90. במחקר הראשון, שפורסם ב-99' במגזין הבריטי לאורולוגיה ("BJU"), נכתב כי פין ערל היגייני יותר מפין נימול, מכיוון שהעורלה מגנה על הפין ומייצרת סמגמה (נוזל סמיך) שמכיל חומרים אנטי-ויראליים ואנטי-בקטריאליים, המשמשים להגנה על פתח השתן.

מאמר אחר, שפורסם בכתב העת של איגוד הרופאים האמריקאים ב-97' קבע כי לערלים עמידות גבוהה יותר מאשר לנימולים כנגד מחלות מין מסוימות, המוכרת ביניהן היא הרפס של איברי המין. עוד נכתב שם כי ככל שמספר השותפים ליחסי מין גדל, כך העמידות של הערלים עולה על זו של הנימולים.

רופא אמריקאי, שאינו חושש להיחשף בשמו, הוא ד"ר ג'ורג' דניסטון, שייסד ב-95' את ארגון "רופאים מתנגדים למילה" (DOC). בארגון חברים כמה עשרות רופאים מרחבי העולם ומטרתו, כפי שנכתב באתר האינטרנט שלו, "להגן על איברי המין של ילדים ותינוקות מהליכים רפואיים בלתי נחוצים". מטרות הארגון, שמתנגד במידה זהה למילת נשים וגברים, הן "להפיץ את המודעות לכך שאיברי המין האנושיים עוצבו באופן נכון במשך שנות אבולוציה רבות. איננו מתנגדים למילה מסיבות דתיות, אבל רק כאשר האדם הנימול מחליט על כך בעצמו בגיל מבוגר".

הארגון הבינלאומי גורס, כי מילת תינוקות בני יומם מפרה חוקים וכללים ביו-אתיים. "אנחנו מאמינים שבנים זכאים להגנה שווה כמו בנות תחת החוק הבינלאומי והחוקים הלאומיים במדינות רבות", נכתב באתר.

מה שעוד עשוי לרמוז על אי הנחיצות הבריאותית של המילה הוא המשפט הבא, הלקוח מתוך התגובה הרשמית של משרד הבריאות לכתבה: "ברית מילה אינה נחשבת הליך כירורגי בארץ, אלא פעולה דתית. לכן, התנאים לביצועה באחריות הרבנות הראשית". בשיחת טלפון עם אחת מנציגות המשרד בבקשה לקבל נתונים כמותיים על מספר המילות, נאמר כי "ברית מילה היא טקס דתי, לא פעולה רפואית, לכן אין לנו אינפורמציה".

שני המשפטים הללו מרוקנים מתוכן את הטיעונים הרפואיים בעד מילה. אם משרד הבריאות, שאמון על בריאות הציבור, לא רואה במילה הליך רפואי, מדוע מרבית הציבור מעניק למעשה אצטלה רפואית? טמיר וגלית סבורות ש"ברית מילה היא תרופה שמחפשת מחלה. זה נכון בעיקר בקרב הציבור החילוני בישראל, שמחפש צידוקים שאינם דתיים".

פגיעה במיניות

טיעון אחר בעד המילה הוא הטיעון האסתטי, שמתחלק לשתי קבוצות. עם הקבוצה הראשונה נמנים אלה שסבורים כי איבר מין נימול הוא יפה יותר, ועם הקבוצה השנייה נמנים גברים שמבקשים שילדיהם ייראו כמוהם. בסרט של ליבסקר נראית אשה, שזה עתה מלה את בנה, האומרת: "מתבקש איזה טיפול קוסמטי שם". על כך אומרת מורן: "אם אני אעשה לילד שלי נזם באף בגיל שמונה ימים בגלל שזה יפה לדעתי, יחשבו שאני משוגעת, כי בסביבה שלי אף אחד לא שם נזמים לבנים שלהם. אבל לחתוך את איבר המין נשמע לאנשים כמו דבר אסתטי".

ידוע כי עד המאה ה-19 העולם המערבי ראה באיבר מין שלם את תמצית היופי הגברי, כפי שאפשר להיווכח מפסלים וציורים מהתקופה. דמויות כמו ישו, או דוד, היו כנראה נימולים במציאות, אבל פסלי התקופה בחרו להציג אותם ערלים, מתוך התפיסה שזהו ייצוג היופי הנכון; אסתטיקה איננה דבר אבסולוטי, אלא תפיסה משתנה, תלוית זמן ומקום.

גברים רבים שמלים את בניהם מעידים על הרצון שבניהם לא יהיו שונים מהם, ועל כך שהם שמחים שמלו אותם, ולכן שמחים למול את בניהם. על הטיעון הזה אומרת גלית כי "הבנים שלי מעולם לא שאלו אותי למה הם שונים מאבא שלהם. ממתי ילדים צריכים להיות בדיוק כמו ההורים שלהם?" היא שואלת.

שאלה נוספת שראוי לשאול היא אם המילה משפיעה על ההנאה המינית. גם במקרה הזה אפשר למצוא טיעונים לכאן ולכאן. "כל החיים שלי התייחסתי אל איבר המין הנימול שלי כאל משהו טבעי, כאילו שככה נולדתי", אומר שדה, "אבל ככל שהתחלתי לחקור בנושא בהקשר של הבן שלי, הגעתי לנקודה שבה כבר לא יכולתי להתחמק מהמחשבה על עצמי, על כך שפגעו לי בגוף. זו היתה חוויה קשה, שאפילו נשים שמתנגדות לברית מילה לא מסוגלות להבין אותה.

"זה קשה לגבר שעבר ברית מילה להפנים עד הסוף את משמעות האובדן. חתכו לי חלק מאיבר המין שיש בו את ריכוז העצבים הגבוה והרגיש ביותר על רצף הפין. העורלה היא שליש מהעור של איבר המין, אצל גבר מבוגר היא מגיעה לשטח ממוצע של 15X10 סנטימטר. זו כמות אדירה של עור מענג שמסירים לנו.

"העטרה, הראש של איבר המין, משמשת באופן טבעי כאיבר פנימי", מוסיף שדה. "מבחינת המרקם שלה זה כמו פנים הפה, או הצד הפנימי של העפעף. זה עור עדין ורגיש מאוד, שלא אמור להיות בחוץ. אחרי שעושים מילה, העטרה מתייבשת והופכת לאדמה מדברית יבשה, שאותה מעטרת הצלקת מחיתוך העורלה. לפני שהתחלתי לחקור את הנושא לא התייחסתי לזה כאל צלקת, אבל היום אני מבין שההורים שלי גרמו לי לצלקת על איבר המין. זה דבר שקשה לקבל בהבנה. פתאום הנימוק של הורי, שהם חתכו כי כולם עושים את זה, הפך לנימוק שאני לא הייתי מסוגל לתת לבן שלי".

אחת התשובות שניתנו לליבסקר בסרט לגבי ההשפעה של המילה על ההנאה המינית היא: "זה כמו לעבור מטלוויזיה בצבעים לטלוויזיה בשחור-לבן". כשהנושא עולה בשיחה עם עידו הוא מספר שהחברים שלו מבטלים את התחושות שלו בטענה שלא יוכל להשוות כי מעולם לא היה נימול. אבל הוא דווקא סבור אחרת: "כשמישהו מלטף לך את גב כף היד, את מסוגלת לתאר במילים כמה זה נעים לך ויכולה לדמיין בראש מה היה קורה אם היו חותכים לך את העור שעל גב כף היד, נכון? אז באותו האופן גם אני יודע מה בדיוק מענג אותי בסקס, מה גורם לי הנאה ובאיזה אזור אני מרגיש את זה. ככה שאני יכול להעיד שזה מאוד נעים". אחרי הפצרות עידו מסכים לחלוק גם את התגובות של הנשים הישראליות שאיתן חלק את יצועו: "האמת היא שזה די מדליק אותן".

מי שיכולים להעניק תשובה מניסיון חייהם הם עולים חדשים מרוסיה, שהגיעו לישראל לא נימולים ועברו ברית מילה בגיל מבוגר, כך שהתנסו מינית לפני ואחרי המילה.

יורי (שם בדוי), בן 26, הוא סטודנט בטכניון, שעבר מילה בגיל 16. "הגענו לישראל כשהייתי בן שבע", הוא מספר, "לא עברתי ברית מילה ברוסיה כי אני לא יהודי - אמא שלי לא יהודייה, אבל אבא של אמא שלי יהודי, מה שאיפשר לנו לפי חוק השבות לעלות לישראל". יורי ממשיך ומספר שרק בגיל 15, כשהחל לקיים יחסי מין והתוודה בפני חברתו הראשונה, צברית, שאינו נימול, הרגיש שזו עלולה להוות בעיה. "הבנתי שלספר בכל פעם מחדש עומד להיות נטל והעדפתי שזה לא יהיה", הוא אומר.

יורי ביקש מאמו לבצע ברית מילה ויחד הם תרו אחר רופא פרטי. הניתוח נעשה בהרדמה מקומית ובניגוד לדבריו של ד"ר שינהר ולסברה המקובלת, ההליך דווקא לא זכור ליורי כטראומטי ולא דרש לדבריו תקופת החלמה ארוכה, או קשה. לראיה, תוך חודש הוא כבר חזר לקיים יחסי מין עם אותה חברה, אלא שאז הבין, לדבריו, "שהתחושה במגע המיני נפגעה, שזה הרס לי. הרגישות ירדה משמעותית ורף הגירוי שנזקקתי לו כדי להגיע לזקפה עלה. לפני שנתיים, כשהתחלתי ללמוד בטכניון, זה התחיל להעסיק אותי ביתר שאת. אני אדם שנוהג להביט אחורה ולצערי אני בוכה על חלב שנשפך. אז הבנתי באופן מפורש שעשיתי טעות. הייתי בן 16 והייתי אידיוט".

יורי שירת בצבא, אבל לטענתו הצבא לא היה חלק מסך השיקולים שלו, אלא מעין "בונוס שנלווה לבחירה". "במבט לאחור אני אומר לעצמי שלא ייתכן שאנשים עם איכויות נמוכות כמו אלו ששירתתי איתם בצבא ישפיעו על החלטות שקשורות בגוף שלי. אז הדבר היחיד שאני יכול להגיד לשמחתי זה שהצבא לא היה שיקול".

היית ממליץ להורים למול את ילדיהם?

"אם אין בעיה רפואית שמאלצת אותם, אז לא".

תגובת משרד הבריאות

בישראל, ברית מילה אינה נחשבת הליך כירורגי, אלא פעולה דתית. לכן, התנאים לביצועה הם באחריות הרבנות הראשית. קיימת מערכת של הסמכה מוקפדת. על מוהלים מוסמכים קיים פיקוח הדוק באמצעות הוועדה הבין-משרדית (למשרד הבריאות נציג בוועדה) בעניין קבלת ההסמכה, התנהגות כללית, התנהגות מקצועית ועוד.

אין תנאי סף לפעולתם של מוהלים. מוהלים אינם מקבלים הכשרה רפואית והמקצוע נלמד מאדם לאדם ללא כל פיקוח או תנאים מוקדמים של ידע רפואי כלשהו. יש תנאי סף לקבל את ההסמכה ויש הדרכה ומבחנים בנושאים רפואיים שבאחריות הרבנות.

מספר הנימולים בעולם

קשה לאמוד במדויק את היקף המנהג כיום בעולם, אבל ההערכות הן שכ-30% מסך הגברים בעולם נימולים (70% מתוכם מוסלמים) ובקרב יהודים כ-98% מהגברים נימולים.

מעל 90% בדרום קוריאה, כ-85% בארצות הברית, ו-60% באוסטרליה ובמגמת ירידה בעשור האחרון; בקנדה כ-25% ובמגמת ירידה; פחות מ-1% באירופה, בדרום אמריקה ובאסיה (להוציא את דרום קוריאה).

כמנהג דתי, נפוצה המילה בקרב יהודים ומוסלמים ברחבי העולם, וכן בקרב שבטים באפריקה, אוסטרליה ואמריקה. מילה מסיבות רפואיות נפוצה בעיקר בארצות הברית, בקנדה ובדרום קוריאה (שם אומץ המנהג מהאמריקאים בשנות ה-50 של המאה ה-20)

ארצות הברית, סן פרנסיסקו והמילה

המילה בארצות הברית התפשטה בתקופה הוויקטוריאנית, במאה ה-19, כניתוח רפואי שמטרתו למנוע אוננות, שנתפסה כמפיצת מחלות וגורמת לשיגעון. סיבה נוספת היתה מניעת מחלות כמו סרטן הפין וזיהומים בדרכי השתן.

כיום מתקיימים ניתוחי המילה בארצות הברית על ידי רופאים ביום השני להולדת התינוק. בשנים 1999-2010 נרשמה ירידה במספר המילות המבוצעות ברחבי המדינה (יש נתונים המצביעים על ירידה של למעלה מ-50%). סיבות אפשריות לכך הן ההתעוררות הציבורית נגד המנהג, או הפסקת מימון המילה על ידי הממשל האמריקאי, שאילצה הורים לשלם על כך מכיסם.

במאי 2011 עלה נושא המילה בארצות הברית לכותרות כאשר הצעה למשאל עם בקליפורניה, הדורשת לאסור את המילה, הצליחה להשיג את 7,700 החתימות הנדרשות כדי להביאה להצבעה. ההצעה קראה לראות בביצוע מילה לאדם שטרם מלאו לו 18, גם מטעמים דתיים, עבירה, שהעונש עליה הוא קנס של 1,000 דולר או שנת מאסר.

ההצעה היתה אמורה להגיע אל משאל העם של נובמבר אותה שנה, אבל ביולי פסקה שופטת בית המשפט העליון של סן פרנסיסקו, לורטה ג'ורג'י, כי יש לחדול מהצעדים למניעת מנהג המילה מאחר שחל איסור על חקיקה מקומית הקשורה בהליכים רפואיים.

הדיון אודות הלגיטימיות של המילה והשלכותיה מתקיים בארצות הברית זה שנים. לא מפתיע גם שההצעה עלתה בסן פרנסיסקו, בירת הקהילה הגאה של ארצות הברית, שרבים מחבריה, גם היהודים שבהם, יוצאים באופן פומבי נגד מנהג המילה. אל הקהילה הגאה מצטרפים גם יהודים רפורמים וקונסרבטיבים, שמתנגדים לברית המילה.

לפני כשבועיים הוציא נציב הבריאות של עיריית ניו יורק חוזר הממליץ באופן רשמי להפסיק את הליך המציצה עם הפה במהלך טקס ברית המילה היהודי. ההודעה הגיעה בעקבות מותם של מספר תינוקות מהרפס, שבו נדבקו בעקבות המגע הישיר עם שפתי המוהל, שהיו נגועות בנגיף.

אחד מהתינוקות מת במארס השנה, מקרה שהעסיק את כלי התקשורת בארצות הברית. ב-2005 מתו שלושה תינוקות מהרפס, ובעקבות זאת יצא ראש העיר ניו יורק, מייקל בלומברג, בקריאה לציבור היהודי-חרדי להפסיק את החלק הזה בטקס. אל הקריאה הצטרפה גם "מועצת הרבנים של אמריקה", ארגון הגג של הרבנים האורתודוקסים שאינם חרדים.

תגובת הרבנות הראשית לישראל

כדי לקבל תואר של מוהל מוסמך על המועמד לעמוד בתנאים מחמירים, ביניהם תעודה רפואית המאשרת שהמועמד בריא נפשית וגופנית, אישור מאופטומטריסט על בדיקת עיניים, תעודה רפואית המעידה שהמועמד קיבל סדרת חיסונים נגד צהבת מסוג B ועוד.

הנושאים הרפואיים שעליהם נבחן המועמד לקבל הסמכה כמוהל הם: מחלות תורשתיות שיש לחקור אצל הורי הילד, סימני מחלה אצל הילוד, סיבות רפואיות המעכבות את ברית המילה, הרכב הדם ותפקיד כל מרכיב, חוסר דם אצל הילוד, צהבת אצל הילוד, סיבוכים בברית מילה, שטפי דם, עצירת דימומים, קרישת דם, אבחנה וטיפול בהלם, זיהומים, דלקות ועוד דברים רבים אחרים.

מועמד העובר בהצלחה בחינה מקבל תעודת הסמכה לשנה אחת בלבד, לקראת תום השנה המוהל עובר שוב בדיקה מקצועית על ידי מפקח מטעם הוועדה וכן בחינה רפואית.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------

מילה ביהדות ובאיסלאם

ביהדות מצווה כל אב למול את בנו ביום השמיני להיוולדו. ברית המילה מסמלת את הברית שנכרתה בין אלוהים ואברהם כאשר אברהם מל את עצמו. הברית מונצחת עד היום בקיום מילה לבני זרעו של אברהם.

בהלכה קיימת התייחסות למשמעויות נוספות של המילה. הרמב"ם, למשל, כותב את הדברים הבאים בחלק השלישי של "מורה נבוכים": "ולא ניתנה מצווה זו להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המידות, והנזק ההוא הגופני המגיע לאיבר ההוא הוא המכוון וכו', אבל תחסר בו התאווה היתרה על הצורך, והיות המילה מחלשת כוח הקושי ופעמים שתחסר ההנאה, הוא דבר שאין ספק בו כי האיבר כשיישפך דמו ויוסר מכסהו מתחילת בריאותו ייחלש בלי ספק.

"...גם אחד הטעמים למילה למעט את המשגל ולהחליש את האיבר הזה, כדי שימעיט לעשות זאת ויתאפק ככל יכולתו... הנזק הגופני הנגרם לאיבר הזה הוא המטרה המכוונת. לא נפגם במילה דבר מן המעשים המקיימים את הפרט ולא בטלה בגללה הולדת צאצאים. אבל מתמעטות בעטיה סערת היצר והתאווה היתרה על הדרוש... ומעשה זה לא יעשהו האדם בעצמו או בבנו אלא מתוך דעה ברורה כי אין זו שריטה בשוק או כווייה בזרוע אלא דבר שהיה קשה מאוד מאוד".

מנהג המילה בעולם הערבי מהווה "תנאי קבלה" לאיסלאם ומתבצע בגילים שונים (בישראל, מרבית האוכלוסייה המוסלמית מקיימת את המילה בגיל ינקות). מצוות המילה אינה מוזכרת מפורשות בקוראן, לכן חוקרים מסוימים טוענים ששורשו של המנהג נעוץ בתרבות הערבית הפגאנית.

אחרים מדגישים את ברית המילה שעבר ישמעאל, בנו של אברהם, או את הצהרותיו של הנביא מוחמד באשר למצוות המילה, כמבשרי המנהג. קיימת אמונה כי הנביא מוחמד נולד ללא עורלה, ועל כן העורלה נתפסת כמקור לבושה באיסלאם.

גילי הרפז



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות